אנדי ג׳קסון 2 - פגום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנדי ג׳קסון 2 - פגום
מכר
אלפי
עותקים
אנדי ג׳קסון 2 - פגום
מכר
אלפי
עותקים

אנדי ג׳קסון 2 - פגום

4.4 כוכבים (61 דירוגים)
ספר דיגיטלי
15
ספר מודפס
35 מחיר מוטבע על הספר 98

תקציר

"סיפור אהבתם של טיילור ודין והמסע המשותף שלהם יחד יישארו איתכם זמן רב לאחר סיום הקריאה."
- Book Addict Reviews

הגורל הוביל אותי לכאן.
אליו.
המכונאי הזועף עם המשקעים הרבים ועם הסוד הכבד.
אני נמשך אליו. 
לגבר השבור הזה שנאחז בציפורניים במי שהוא.
אם מישהו יגלה מי הוא באמת, מי הוא היה, הוא יהפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה.
למרבה המזל, אני יודע להסתיר את האמת שלי.
אני צריך להתרחק ממנו ולא להסתבך בדרמה המשפחתית שלו, אבל אני משתוקק אליו. 
אני זקוק לו.
האם אני מספיק חזק כדי להילחם על הגבר שזקוק לי?

פגום הוא רומן רומנטי MM טרנסג'נדרי העוסק בטרנספוביה, בהומופוביה ובהתעללויות שהתרחשו בעברם של הגיבורים. הסיפור מכיל טריגרים רבים בנושאים אלה, והוא מיועד לקוראים ולקוראות מגיל 18+ בלבד.

ספר זה מלווה את טיילור לאחר האירועים שהתרחשו בבולי קינג. ניתן לקרוא כל אחד מהם כספר יחיד שעומד בפני עצמו. 

פרק ראשון

פרק 1

דין
חלפו שמונה שנים מאז שסיפרתי למשפחתי שאני טרנס. במקום להיות מאושר ולחיות חיים שבהם אני מרגיש טוב עם עצמי, אני מתבצר בדירה המחורבנת שלי, שותה ויסקי לבד בחושך, ומעמיד פנים שבכלל לא אכפת לי מהעובדה שאף אחד לא שם זין אם אני חי או מת. העשור האחרון של חיי לא היה מושא לגאווה. לא יותר מבעיית שתייה כמעט כרונית, דיכאון וחוסר אמון מוחלט בעצמי.

חשבתי שעד גיל עשרים ושבע החיים שלי כבר יהיו יציבים. אהיה מאושר, אצא עם מישהו – או, לכל הפחות, יהיו לי חיי מין סבירים – אבל אין לי שום דבר מזה. העובדה שאני טרנסג'נדר גיי מגבילה את האפשרויות שלי באופן מחריד. אין לי את הציוד הדרוש כדי להיות עם גברים, רוב הביסקסואלים לא יודעים מה לעשות איתי, ואני לא מעוניין בנשים.

שנים של טיפולים פסיכולוגיים, הזרקות טסטוסטרון, אינספור רופאים – ואני עדיין שונא את עצמי.

נראה שבני המשפחה שלי צדקו. אני חולה ואף אחד לא אוהב אותי. לא באמת.

דלת הכניסה שלי נפתחת והאדם האדיב ביותר – אם כי באופן מעצבן ביותר – נכנס בביטחון, כאילו המקום שייך לו. האדם היחיד שיודע מהיכן באתי ואיך הגעתי למקום שבו אני נמצא היום.

"לעזאזל." ברקס מטה את אגן ירכיו הצידה ומפנה לעברי אצבע מאשימה משוחה בלק ציפורניים ורוד. "אני רואה שאתה ממש מעוך."

הוא פוסע לעברי, שולף את הבקבוק מידי, סוגר את הפקק ומחזיר אותו למקפיא. המוח שלי מעורפל ונפשי תשושה מכדי להילחם בו. הגבר הזה, פצצת הנצנצים בכל צבעי הקשת המהלכת על שתיים, הוא ראה אותי במצביי הגרועים ביותר והקים אותי על הרגליים בעזרת לא יותר מרחמים פעמים רבות מכפי שאני יכול לספור. למען האמת, אין לי מושג למה הוא עדיין נשאר איתי.

ברקסטון מחזיק בידי ומושך אותה אליו, מניח את זרועי סביב כתפיו, ומרים אותי מהרצפה תוך כדי שימוש בכוח הרגליים שלו.

"קדימה, גבר. בוא ניקח אותך למקלחת. אתה מסריח."

החדר מסתובב סביבי והבטן שלי מאיימת להוציא את כל האלכוהול שהכנסתי לתוכי במשך מי יודע כמה זמן. אני לא יכול להחניק את הגניחה מהכאב שמסבה לי התנועה הפתאומית.

הכתף שלי מתנגשת בקיר כשאני מועד, מסתבך עם רגליי ואנחנו כמעט נופלים יחד.

"פאאאק." המילה נשמעת לא ברורה אפילו באוזניי.

"כמה זמן אתה כבר שותה? אכלת משהו היום?" הצורך שלו לדאוג ולטפל בי מופעל שוב בשיא עוצמתו, כשהוא בודק את המצח שלי כדי לוודא שאין לי חום.

"אני לא יודע," אני ממלמל בעיניים עצומות ונשען בכבדות על חברי היחיד. האדם היחיד שקיבל אותי אי פעם.

אבל אני באמת חבר שלו, או שהוא נמצא כאן מתוך תחושת אשמה משום שאין לי אף אחד אחר?

אני שומע את אנחת האכזבה שלו, אך הוא לא אומר כלום. מה יש להגיד? שמעתי את הכול כבר, וברור שאני לא מתכוון להקשיב. לא אכפת. אם אאבד את ההכרה ואיחנק למוות מהקיא שלי, האם זה ישנה משהו? ברקסטון יהיה חופשי ממני ויוכל לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, במקום להיות כבול לתפרן כמוני.

"פשוט תלך מכאן. אני לא צריך שיטפלו בי כמו בתינוק," אני רוטן ומדדה במסדרון לעבר חדר האמבטיה.

כל התזוזה הזאת מכבידה על הבטן שלי, ואני נופל על ברכיי על רצפת הלינולאום הסדוקה בדיוק בזמן כדי להקיא לתוך האסלה. לא יוצא ממני שום דבר חוץ מהאלכוהול ומיצי קיבה, והם צורבים לי את הגרון ואת האף.

שרירי בטני זועקים בשל ההתכווצויות הבלתי רצוניות שממשיכות עד להתשה מוחלטת. כשהפרכוסים מסתיימים לבסוף ואני יכול להישען על המושב לרגע, העור שלי לח ונשימתי כבדה.

ברקס מסיט את וילון המקלחת והחריקה של החישוקים על המוט מכאיבה לאוזניי. אני נרתע, יודע מה מצפה לי עכשיו.

האדים ממלאים את החלל הצפוף והוא מעביר את אצבעותיו בשערי המיוזע.

"קדימה, בייב. בוא נשטוף ממך את האלכוהול ואת הזוהמה, ואז תוכל לישון."

ברקסטון מרים את שולי החולצה שלי כדי להוריד אותה ממני, אבל אני עדיין מודע מספיק למתרחש סביבי כדי לא לרצות שמישהו יראה אותי עירום. אני לא רוצה להיראות בכלל, וזה לא משנה שהוא כבר ראה את הכול בעבר. לעזאזל, הוא ראה הכול עוד הרבה לפני שהתחלתי בתהליך ההתאמה המגדרית שלי. שום דבר מזה לא חשוב עכשיו.

"פשוט תעזוב אותי. אני בסדר." אני הודף את ידיו ממני.

"קדימה. לקום," הוא ממשיך כאילו לא שמע אותי.

האם אמרתי את המילים בקול רם או שרק דמיינתי?

"תעזוב אותי בשקט!" הפעם קולי נשמע כמו נביחה.

"אתה רוצה לישון על הרצפה בחדר האמבטיה המחורבן? זה דוחה מוות. תרים את התחת שלך."

המים מפסיקים לזרום, ואפילו במצבי השיכור, אני יודע שהוא עומד להרים אותי בכוח מהרצפה. אין לי מושג למה אכפת לו, באמת. אני נטל מחורבן על חייו. מצבו היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם לא הייתי מעיק עליו. הוא יכול לחיות את חייו במקום להתמודד איתי. אם הייתי פשוט נעלם, היה מתפנה לו זמן לבן זוג, לחיי חברה.

ידיים נדחקות מתחת לזרועותיי, עוטפות את חזי, ואני מונף מהרצפה.

"אתה לא ישן על הרצפה המזוינת כי גם אני לא מתכוון לישון על הרצפה המזוינת!"

"מי ביקש ממך?"

ברקסטון מסובב אותנו ופונה לעבר חדר השינה שלי. המיטה שלי – מזרן שמונח על הרצפה – והארון הם כל מה שיש כאן. רוב הכסף שאני מרוויח הולך למימון התרופות ושכר הדירה. אני בחור פשוט, לא זקוק ליותר מדי. מעולם לא הייתי זקוק ליותר מדי, למרות כל ניסיונותיה של אימא שלי להפוך אותי לזונה גולד־דיגרית.

אני פוסע על השטיח החום ונופל עם הפנים אל המיטה, אך לא עושה שום תנועה כדי למצוא תנוחה נורמלית.

"אתה ממש קוץ בתחת שלי לפעמים. אתה יודע את זה?" הוא מתנשף במחאה, דוחף את אגן ירכיי ואת הצלעות שלי בניסיון להפוך אותי על הגב.

כשהוא מושיט את ידיו אל כפתור הג'ינס שלי, אני לא נרתע. בעבר הייתי צריך הרבה שליטה עצמית כדי לאפשר לו לעשות את זה, ונדרשו לי שנים עד שהתרגלתי לזה. אך מאחר שהוא היחיד שנוגע בי, וזה למטרות קליניות בלבד, אני נותן לזה לקרות.

ברקסטון מושך למטה את מכנסי הג'ינס שלי וזורק אותם הצידה, ואז מכניס את ידו לתחתוני הבוקסר כדי להסיר את האיבר מסיליקון שצמוד לגופי. השקר שלי. אני בקושי מסוגל לבלוע את הגוש שבגרוני ומנסה להסתיר את פניי מאחורי זרועי הכפופה.

אני לא יכול להסתכל עליו עכשיו. לא כשהתסביך הכי גדול שלי נמצא בידיו של החבר היחיד שיש לי בעולם. ממש נמצא בידיו.

אף על פי שאיבר הסיליקון נמשך מהחלק האינטימי ביותר של גופי, אין בזה שום דבר מיני. כל עונג שזה עשוי היה להסב לי מושתק על ידי הבושה.

הזין והביצים המזויפים נופלים אל הרצפה בקול חבטה, וברקסטון נשכב במיטה על הכרית לצידי כשעיניי נמלאות בדמעות.

למה אני לא יכול להיות נורמלי?

למה המשפחה שלי לא מסוגלת לקבל אותי כפי שאני?

"בוא הנה," הוא אומר בשקט ומושך את הזרוע המכסה את פניי.

אני מתהפך כדי להסתיר את פניי בצווארו כשאני בוכה, שבור מכדי להיאבק בצורך שייגעו בי. חלפו שמונה שנים ונדמה כאילו רק אתמול ביקשתי סליחה מאחי על כך שאני לא מסוגל להיות האדם שהמשפחה שלי זקוקה לו. זה לא אמור להיות קל יותר עם הזמן?

אני שונא את העובדה שאני נואש כל כך למגע אנושי. ברקסטון הוא היחיד שאני מרשה לעצמי לגעת בו, וגם זה רק אחרי ששתיתי. אני לא מסוגל להתגבר על המחסום כשאני צלול.

הוא מצמיד אותי לחזהו, אצבעותיו חולפות שוב ושוב לאורך עמוד השדרה שלי, מעלה ומטה. אחת מרגליי מונחת ברישול על רגלו כשאני מתפרק. זה לא משהו בלתי רגיל. מצאנו את עצמנו בתנוחה הזאת יותר פעמים מכפי שאני יכול לספור.

חולפות כמה דקות בלבד לפני שהאלכוהול משתלט עליי, ואני זוכה לשינה המבורכת, האפלה וחסרת התחושה.

"השמש זורחת, יפיוף!" קולו המזמר של ברקסטון שורט כל אחד מעצביי המרוטים, וגופי נרתע בכאב כשהוא פותח את הווילונות לרווחה.

"לך תזדיין, ברקס," אני רוטן, לוקח את הכרית שלי ומכסה בה את ראשי. הגרון והעיניים שלי שורפים, והבטן שלי טרם החליטה מה היא מתכוונת לעשות בקרוב.

"אין שום סיכוי שבעולם," הוא אומר והכרית המכסה את ראשי נעלמת. "שב, תשתה את הקפה הזה, תיקח את התרופות שלך, ותאכל את האוכל שהכנתי לך."

חבטה חדה צורבת על ישבני והוא מנענע את אגן ירכיו בדרכו החוצה מהחדר. אני נשבע שהוא נהנה לגרום לי כאב ראש כשגם ככה אני סובל מהנגאובר. מניאק.

למרות כאב הראש הפועם, ניחוח של קפה חזק ושל בייקון מפתה אותי מספיק כדי לגרום לי להתיישב. אני מצליח לבלוע כדור לשיכוך כאבים ולאכול את החביתה עם פרורי הבייקון והגבינה. בדיוק כשאני מכניס לפה את החתיכה האחרונה, ראשו של ברקסטון מופיע בדלת.

"ילד טוב. עכשיו לך להתקלח לפני שתאחר לעבודה."

אני לא יכול שלא להרים את ראשי ולנהום לעברו. איך הוא יכול להיות כזה טיפוס של בוקר, לעזאזל?

אני לוקח את הקפה שלי, הולך לחדר האמבטיה ופושט את הבגדים בחושך כדי לא לראות את כל מה שפגום בי.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
61 דירוגים
42 דירוגים
10 דירוגים
4 דירוגים
1 דירוגים
4 דירוגים
23/1/2022

וואווו איזה ספר חשוב ומרגש❤ כל הכבוד להוצאת טורקיז על האומץ לתרגם את הספר, הוא מיוחד ושונה. לא ספר ראשון שקראתי שהוא mm אבל בהחלט ספר ראשון שקראתי על טרנסג'נדר. חייבת לציין שלמדתי מושגים חדשים בעולם של קהילת הלהט"בים (גיגלתי מספר פעמים במהלך הקריאה😊). טיילור הורס😍🔥😍 ודין כל כך רגיש, כ"כ כאב לי הלב עליו עם כל מה שנאלץ להתמודד😔 היה מאוד כיף שרומן ונואה קפצו לביקור😉😍😉 (ממליצה מאוד לקרוא את הספר עליהם - בולי קינג/ספר שבועט בבטן). מקווה מאוד בשביל הקהילה כולה שאנשים יהיו יותר נאורים, פחות צרי אופקים והרבה הרבה יותר מכילים.

2
27/7/2023

אחד הספרים האהובים עלי!

1
3/3/2025

אחד הספרים הכי נדירים שקראתי

18/1/2025

היה ממש ממש מעולה. יותר מוצלח מהקודם.

21/10/2024

ואוו ואוו ואוו ממש התחברתי ובאופן מאוד מפתיע הוא התעלה על הראשון שווה ממש

1/5/2024

מעניין, סוחף.

22/10/2023

חייבת לציין שזה ספר מעניין, בין המעניינים שקראתי דמויות שונות מאוד ולא שיגרתיות, סיפור עם כח אהבה עצומה והתמודדות עם דימוי עצמי נמוך. חובה לקרוא את הפרק הקודם זה ממש השלמה של הספר הזה והם שניהם ספרים מדהימים עם כתיבה יצירתית וזורמת ממליצה ממליצה!!

2/7/2023

סיפור מדהים ונוגע ללב. תמיד אהבתי את הכתיבה של אנדי, היא בועטת ומרגשת בעת ובעונה אחת. סיפור יוצא דופן שלא רואים הרבה היום. מומלץ בחום!

2/6/2023

ספר טוב, יותר אהבתי את הספר הראשון😊

30/4/2023

ספר מהמם, עם צד שלא יצא לי להיחשף אליו בחיים שכל כך חשוב לשמוע חובה לקרואאא

21/3/2023

ספר מושלם שמדבר על נושאים חשובים ובין הספרים שהכי נהנתי מהם

6/3/2023

סיפור אהבה קסום ומיוחד עם עולם מושגים חדש ולא מוכר עבורי עפתי

20/2/2023

בהמשך ל-2 הספרים הקודמים אני מעולפת כאן 🔥🔥🔥🔥🔥 אהבתי מאוד❤️❤️❤️❤️ רוצו לקרוא🏃🏃‍♀️🏃🏃‍♀️🏃🏃‍♀️

27/10/2022

ספר מדהים באמת נשאבתי לתוכו ישר. קשה מאוד להמשיך ממנו והוא באמת ישאר איתכן/ם הרבה אחרי הקריאה. אהבה כמו של שני אלה לא רואים הרבה.

28/9/2022

אמאלה הוא מושלםםםםםםםםםםםםםםםם אני מתה עכשיו אחרי שסיימתי אני לא יודעת איך ממשיכים בחיים

27/4/2022

ואאאאאא חייב אבל חייב לקרוא אחד הספרים הטובים שקראתי מלא עומק

18/4/2022

מעבר לעובדה שהספר מקסים הוא חשוב כי הוא נודע בנושאים חשובים

1/4/2022

וואוו ואווו ואוווו אחרי בולי קינג קראתי את פגום ספר מושלם הוא מעבר לסיפור אהבה הוא מלמד מהי אהבה וקבלה עצמי הוא מסע פנימי טיילור מושלם הוא בן אדם מכיל ודין התהליך שהוא עבר על כך מרגש ספר מומלץ ברמות

17/3/2022

תודהההה שהבאתן ספר כזה מושלם

15/3/2022

זה ספר מושלם כל כך.

2/3/2022

ספר מאוד מיוחד על השונה והאחר אני הייתי מהופנטת הכאב והיחס שאתה אחר איך אתה מקבל את עצמך והאחרים הכותבת שזרה עלילה מאוד מיוחדת ממליצה בחום!

26/2/2022

וואוו כמה שונה ככה מושלם!!! טילור ודין מודה שפתחתי את הספר די חששתי אבל לשניה לא הצלחתי לעצור המלצה רותחת!!!

25/2/2022

ספר שונה ומהמם מלמד כל כך הרבה על החיים אין ספק שלכולם מגיע לאהוב

5/2/2022

קצר

1/2/2022

סיפור מהמם אהבתי.💋💋💋

29/1/2022

ווואווו. חשוב חשוב חשוב. ספר מעולה. עם מסר חשוב וסיפור יוצא דופן. נהנתי מכל רגע

21/1/2022

ספר כל כך חשוב!! התרגשתי לקרוא את הסיפור הנפלא הזה. TG מתמודדים עם ג'נדר דיספוריה, חייהם לא פשוטים בלשון המעטה. אבל אהבה גדולה מגיעה לכל אחד/ת וכולם!! ראויים.

20/1/2022

מושלם. סופרת מדהימה שהביאה לנו דמויות בלתי נשכחות.

20/1/2022

וואאוו...קשב להכיל את הסיפור, במיוחד אנשי העולם השלישי שלא מבינים, מה אפשר לעשות? אחד נולד גיי, כל אחד ומה האלוהים ברא, זה סיפור על אהבה וחמלה

20/1/2022

Perfectly not perfect. Human at its best:)

19/1/2022

איזה אומץ לתרגם ספר כזה! תודה, תודה תודה פעם ראשונה שאני קוראת mm ועוד כזה, ממשיכה לבולי קינג

19/1/2022

איזה ספר חזק! אני מאוד אוהבת ספרי mm אבל זה מיוחד ואחר רומן בין טרנסג'נדר ובי סקסואל, מטלטל, כואב אבל מלא באהבה. כאב לי הלב , אני חושבת שהוא נשבר מכאב, אבל בסוף החלים וחייך.

15/1/2025

דמות לא שגרתית סחף וריגש אותי!

16/2/2024

קליל, כיפי , נקודה שונה למחשבה. לדעתי מעט צפוי אבל כן סיקרן אותי להמשיך לקרוא. כיף לראות את קבלת האחר, נותן נקודה למחשבה

16/2/2023

ספר מושלם לפי דעתי חסר קצת עלילה לסיפור

20/3/2022

מעניין מאוד אבל ציפיתי לעלילה מורכבת יותר

21/1/2022

אז ככה. ספר שונה מאד מהרגיל. מאד. אבל לטובה. מעניין ברמות על להכיר את עולם הטרנס והמורכבויות שלו.. מרגש בטירוף גרם לי לבכות כמה וכמה פעמים.. ועוד יותר כיף לקבל דרישת שלום מג'ונה ורומן שהם החיים❤😍

30/3/2024

חמוד, לא יותר מזה

31/1/2022

נחמד את הספר הראשון קראתי 3 פעמים י היה מיוחד הספר הזה נחמד ,אך לא המריא ולא היתה דרמה גדולה

20/1/2022

פעם ראשונה שנגמר הספר ולא הבנתי את זה… זה עוד סיפור אהבה אבל אין פה איזה דרמה גדולה , תהליך או התקדמות מצד הדמויות גם לא עורר איזה רגש מיוחד אפשר לוותר

10/5/2022

הספר אומנם מעלה נושא חשוב אבל הרגשתי שהעלילה דלילה ובעיקר משעמם ולא זורם.

5/5/2025

אם היה אפשר לתת פחות מכוכב אחד הייתי עושה את זה ספר גרוע

1
18/11/2023

סופרת גרועה ומקווה שלא תתורגם יותר!

1
4/9/2022

ספר מזעזע, טרנסופובי בטירוף, הכתיבה מזעזעת, נראה כמו ילד בן 12 חרמן בוואבטון כתב את זה, נפתחו 17 עלילות שפשוט לא נסגרו, לא הבנתי מה ההמשך עם מייקי, מה הייתה הרמיזה הזאת בין החבר הכי טוב של דין ואחיו, היה מבולגן מידי והומופובי בטירוף, ניכר שאישה סטרייטית שלא מבינה באמת את מה שהיא כותבת

27/1/2022

סליחה אבל זה היה פשוט נורא. לא הצלחתי לעכל או לסיים את הספר הזה.

אנדי ג׳קסון 2 - פגום אנדי ג'קסון

פרק 1

דין
חלפו שמונה שנים מאז שסיפרתי למשפחתי שאני טרנס. במקום להיות מאושר ולחיות חיים שבהם אני מרגיש טוב עם עצמי, אני מתבצר בדירה המחורבנת שלי, שותה ויסקי לבד בחושך, ומעמיד פנים שבכלל לא אכפת לי מהעובדה שאף אחד לא שם זין אם אני חי או מת. העשור האחרון של חיי לא היה מושא לגאווה. לא יותר מבעיית שתייה כמעט כרונית, דיכאון וחוסר אמון מוחלט בעצמי.

חשבתי שעד גיל עשרים ושבע החיים שלי כבר יהיו יציבים. אהיה מאושר, אצא עם מישהו – או, לכל הפחות, יהיו לי חיי מין סבירים – אבל אין לי שום דבר מזה. העובדה שאני טרנסג'נדר גיי מגבילה את האפשרויות שלי באופן מחריד. אין לי את הציוד הדרוש כדי להיות עם גברים, רוב הביסקסואלים לא יודעים מה לעשות איתי, ואני לא מעוניין בנשים.

שנים של טיפולים פסיכולוגיים, הזרקות טסטוסטרון, אינספור רופאים – ואני עדיין שונא את עצמי.

נראה שבני המשפחה שלי צדקו. אני חולה ואף אחד לא אוהב אותי. לא באמת.

דלת הכניסה שלי נפתחת והאדם האדיב ביותר – אם כי באופן מעצבן ביותר – נכנס בביטחון, כאילו המקום שייך לו. האדם היחיד שיודע מהיכן באתי ואיך הגעתי למקום שבו אני נמצא היום.

"לעזאזל." ברקס מטה את אגן ירכיו הצידה ומפנה לעברי אצבע מאשימה משוחה בלק ציפורניים ורוד. "אני רואה שאתה ממש מעוך."

הוא פוסע לעברי, שולף את הבקבוק מידי, סוגר את הפקק ומחזיר אותו למקפיא. המוח שלי מעורפל ונפשי תשושה מכדי להילחם בו. הגבר הזה, פצצת הנצנצים בכל צבעי הקשת המהלכת על שתיים, הוא ראה אותי במצביי הגרועים ביותר והקים אותי על הרגליים בעזרת לא יותר מרחמים פעמים רבות מכפי שאני יכול לספור. למען האמת, אין לי מושג למה הוא עדיין נשאר איתי.

ברקסטון מחזיק בידי ומושך אותה אליו, מניח את זרועי סביב כתפיו, ומרים אותי מהרצפה תוך כדי שימוש בכוח הרגליים שלו.

"קדימה, גבר. בוא ניקח אותך למקלחת. אתה מסריח."

החדר מסתובב סביבי והבטן שלי מאיימת להוציא את כל האלכוהול שהכנסתי לתוכי במשך מי יודע כמה זמן. אני לא יכול להחניק את הגניחה מהכאב שמסבה לי התנועה הפתאומית.

הכתף שלי מתנגשת בקיר כשאני מועד, מסתבך עם רגליי ואנחנו כמעט נופלים יחד.

"פאאאק." המילה נשמעת לא ברורה אפילו באוזניי.

"כמה זמן אתה כבר שותה? אכלת משהו היום?" הצורך שלו לדאוג ולטפל בי מופעל שוב בשיא עוצמתו, כשהוא בודק את המצח שלי כדי לוודא שאין לי חום.

"אני לא יודע," אני ממלמל בעיניים עצומות ונשען בכבדות על חברי היחיד. האדם היחיד שקיבל אותי אי פעם.

אבל אני באמת חבר שלו, או שהוא נמצא כאן מתוך תחושת אשמה משום שאין לי אף אחד אחר?

אני שומע את אנחת האכזבה שלו, אך הוא לא אומר כלום. מה יש להגיד? שמעתי את הכול כבר, וברור שאני לא מתכוון להקשיב. לא אכפת. אם אאבד את ההכרה ואיחנק למוות מהקיא שלי, האם זה ישנה משהו? ברקסטון יהיה חופשי ממני ויוכל לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, במקום להיות כבול לתפרן כמוני.

"פשוט תלך מכאן. אני לא צריך שיטפלו בי כמו בתינוק," אני רוטן ומדדה במסדרון לעבר חדר האמבטיה.

כל התזוזה הזאת מכבידה על הבטן שלי, ואני נופל על ברכיי על רצפת הלינולאום הסדוקה בדיוק בזמן כדי להקיא לתוך האסלה. לא יוצא ממני שום דבר חוץ מהאלכוהול ומיצי קיבה, והם צורבים לי את הגרון ואת האף.

שרירי בטני זועקים בשל ההתכווצויות הבלתי רצוניות שממשיכות עד להתשה מוחלטת. כשהפרכוסים מסתיימים לבסוף ואני יכול להישען על המושב לרגע, העור שלי לח ונשימתי כבדה.

ברקס מסיט את וילון המקלחת והחריקה של החישוקים על המוט מכאיבה לאוזניי. אני נרתע, יודע מה מצפה לי עכשיו.

האדים ממלאים את החלל הצפוף והוא מעביר את אצבעותיו בשערי המיוזע.

"קדימה, בייב. בוא נשטוף ממך את האלכוהול ואת הזוהמה, ואז תוכל לישון."

ברקסטון מרים את שולי החולצה שלי כדי להוריד אותה ממני, אבל אני עדיין מודע מספיק למתרחש סביבי כדי לא לרצות שמישהו יראה אותי עירום. אני לא רוצה להיראות בכלל, וזה לא משנה שהוא כבר ראה את הכול בעבר. לעזאזל, הוא ראה הכול עוד הרבה לפני שהתחלתי בתהליך ההתאמה המגדרית שלי. שום דבר מזה לא חשוב עכשיו.

"פשוט תעזוב אותי. אני בסדר." אני הודף את ידיו ממני.

"קדימה. לקום," הוא ממשיך כאילו לא שמע אותי.

האם אמרתי את המילים בקול רם או שרק דמיינתי?

"תעזוב אותי בשקט!" הפעם קולי נשמע כמו נביחה.

"אתה רוצה לישון על הרצפה בחדר האמבטיה המחורבן? זה דוחה מוות. תרים את התחת שלך."

המים מפסיקים לזרום, ואפילו במצבי השיכור, אני יודע שהוא עומד להרים אותי בכוח מהרצפה. אין לי מושג למה אכפת לו, באמת. אני נטל מחורבן על חייו. מצבו היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם לא הייתי מעיק עליו. הוא יכול לחיות את חייו במקום להתמודד איתי. אם הייתי פשוט נעלם, היה מתפנה לו זמן לבן זוג, לחיי חברה.

ידיים נדחקות מתחת לזרועותיי, עוטפות את חזי, ואני מונף מהרצפה.

"אתה לא ישן על הרצפה המזוינת כי גם אני לא מתכוון לישון על הרצפה המזוינת!"

"מי ביקש ממך?"

ברקסטון מסובב אותנו ופונה לעבר חדר השינה שלי. המיטה שלי – מזרן שמונח על הרצפה – והארון הם כל מה שיש כאן. רוב הכסף שאני מרוויח הולך למימון התרופות ושכר הדירה. אני בחור פשוט, לא זקוק ליותר מדי. מעולם לא הייתי זקוק ליותר מדי, למרות כל ניסיונותיה של אימא שלי להפוך אותי לזונה גולד־דיגרית.

אני פוסע על השטיח החום ונופל עם הפנים אל המיטה, אך לא עושה שום תנועה כדי למצוא תנוחה נורמלית.

"אתה ממש קוץ בתחת שלי לפעמים. אתה יודע את זה?" הוא מתנשף במחאה, דוחף את אגן ירכיי ואת הצלעות שלי בניסיון להפוך אותי על הגב.

כשהוא מושיט את ידיו אל כפתור הג'ינס שלי, אני לא נרתע. בעבר הייתי צריך הרבה שליטה עצמית כדי לאפשר לו לעשות את זה, ונדרשו לי שנים עד שהתרגלתי לזה. אך מאחר שהוא היחיד שנוגע בי, וזה למטרות קליניות בלבד, אני נותן לזה לקרות.

ברקסטון מושך למטה את מכנסי הג'ינס שלי וזורק אותם הצידה, ואז מכניס את ידו לתחתוני הבוקסר כדי להסיר את האיבר מסיליקון שצמוד לגופי. השקר שלי. אני בקושי מסוגל לבלוע את הגוש שבגרוני ומנסה להסתיר את פניי מאחורי זרועי הכפופה.

אני לא יכול להסתכל עליו עכשיו. לא כשהתסביך הכי גדול שלי נמצא בידיו של החבר היחיד שיש לי בעולם. ממש נמצא בידיו.

אף על פי שאיבר הסיליקון נמשך מהחלק האינטימי ביותר של גופי, אין בזה שום דבר מיני. כל עונג שזה עשוי היה להסב לי מושתק על ידי הבושה.

הזין והביצים המזויפים נופלים אל הרצפה בקול חבטה, וברקסטון נשכב במיטה על הכרית לצידי כשעיניי נמלאות בדמעות.

למה אני לא יכול להיות נורמלי?

למה המשפחה שלי לא מסוגלת לקבל אותי כפי שאני?

"בוא הנה," הוא אומר בשקט ומושך את הזרוע המכסה את פניי.

אני מתהפך כדי להסתיר את פניי בצווארו כשאני בוכה, שבור מכדי להיאבק בצורך שייגעו בי. חלפו שמונה שנים ונדמה כאילו רק אתמול ביקשתי סליחה מאחי על כך שאני לא מסוגל להיות האדם שהמשפחה שלי זקוקה לו. זה לא אמור להיות קל יותר עם הזמן?

אני שונא את העובדה שאני נואש כל כך למגע אנושי. ברקסטון הוא היחיד שאני מרשה לעצמי לגעת בו, וגם זה רק אחרי ששתיתי. אני לא מסוגל להתגבר על המחסום כשאני צלול.

הוא מצמיד אותי לחזהו, אצבעותיו חולפות שוב ושוב לאורך עמוד השדרה שלי, מעלה ומטה. אחת מרגליי מונחת ברישול על רגלו כשאני מתפרק. זה לא משהו בלתי רגיל. מצאנו את עצמנו בתנוחה הזאת יותר פעמים מכפי שאני יכול לספור.

חולפות כמה דקות בלבד לפני שהאלכוהול משתלט עליי, ואני זוכה לשינה המבורכת, האפלה וחסרת התחושה.

"השמש זורחת, יפיוף!" קולו המזמר של ברקסטון שורט כל אחד מעצביי המרוטים, וגופי נרתע בכאב כשהוא פותח את הווילונות לרווחה.

"לך תזדיין, ברקס," אני רוטן, לוקח את הכרית שלי ומכסה בה את ראשי. הגרון והעיניים שלי שורפים, והבטן שלי טרם החליטה מה היא מתכוונת לעשות בקרוב.

"אין שום סיכוי שבעולם," הוא אומר והכרית המכסה את ראשי נעלמת. "שב, תשתה את הקפה הזה, תיקח את התרופות שלך, ותאכל את האוכל שהכנתי לך."

חבטה חדה צורבת על ישבני והוא מנענע את אגן ירכיו בדרכו החוצה מהחדר. אני נשבע שהוא נהנה לגרום לי כאב ראש כשגם ככה אני סובל מהנגאובר. מניאק.

למרות כאב הראש הפועם, ניחוח של קפה חזק ושל בייקון מפתה אותי מספיק כדי לגרום לי להתיישב. אני מצליח לבלוע כדור לשיכוך כאבים ולאכול את החביתה עם פרורי הבייקון והגבינה. בדיוק כשאני מכניס לפה את החתיכה האחרונה, ראשו של ברקסטון מופיע בדלת.

"ילד טוב. עכשיו לך להתקלח לפני שתאחר לעבודה."

אני לא יכול שלא להרים את ראשי ולנהום לעברו. איך הוא יכול להיות כזה טיפוס של בוקר, לעזאזל?

אני לוקח את הקפה שלי, הולך לחדר האמבטיה ופושט את הבגדים בחושך כדי לא לראות את כל מה שפגום בי.