פרק א': נזירות ירושלים
המניעים לצליינות לירושלים ולחיי נזירות בה
ירושלים בעיני הנוצרי המאמין היא מוקד פעילותו ונבואותיו של ישוע בשבוע הקדוש כפי שמתואר בברית החדשה — כניסת הניצחון לעיר,65 הסעודה האחרונה,66 ייסוריו וצליבתו,67 תחייתו68 ועלייתו השמימה69 והעתיד לבוא באחרית הימים.70 זו העיר שבה לימד ישוע את תלמידיו את רזי העולם וניבא על אודות אחרית הימים. בחזון המאמין הנוצרי ישוע עתיד לשוב לירושלים, והיא תתגלה מחדש ותרד "כעיר שמימית״.71
הגיאוגרפיה הקדושה נוצרה מאתרי העלייה לרגל ומהדרכים אליהם וביניהם: בית לחם, מקום מערת הלידה; על ציר ההליכה המחבר בינה ובין ירושלים, במקום מנוחת מרים (הקתיסמה); והאתרים בהר הזיתים אשר במורדותיו ניבא ישוע את חורבן ירושלים הארצית, נבואה שבה טמון גרעין האמונה הגורסת כי באחרית הימים תתפוס ירושלים השמימית את מקומה של זו הארצית.
ירושלים הפכה אבן שואבת לעולי רגל, והם יצרו במו רגליהם את הגיאוגרפיה הקדושה בחיפוש האתרים הקדושים הנזכרים בברית הישנה והחדשה — ציר קדושה מקדמת דנא: ירושלים — עירו של דוד המלך ומקום קבורתו, מושא הנבואות של נביאי התנ"ך, ההמשכיות מבית דוד לישוע והשבוע הקדוש המשמש ביטוי לכך. בירושלים היה ישוע נביא זעם אשר פעל נגד החלפנים, המוכסים וכל אותם מחללי קדושת המקדש וחולל נסים72 ובהם החייאת לזרוס73 וריפוי בבריכת הצאן.74 כאן בירושלים התקיימה הסעודה האחרונה; כאן ישוע נתפס לאחר בגידת יהודה איש קריות והפך מבן חורין לכלוא; כאן עברו עליו משפטו, ייסוריו וצליבתו, מותו וקבורתו, תחייתו, התגלותו מחדש ועלייתו השמימה; כאן החלה ההמשכיות אחריו בדמות הקמת כנסיית ירושלים בהנהגת יעקב אחיו, כאן פעל פטרוס וכאן נולדה הדת החדשה וירושלים השמימית אשר אליה עתיד ישוע לשוב באחרית הימים. כל אלו הנחו את הצליינים ויצרו "ציר מוטיבציה" וציר גיאוגרפי קדוש אשר הלך והתעצם ותרם ליצירת מערכת מסייעת, מגבה, מעודדת ותומכת בדמותם של מנזרים ואכסניות מעניקי שירותים, סיוע וסעד להמוני עולי הרגל, בהיבט הפיזי והקיומי כמו בהיבט הרוחני והליטורגי.
ירושלים שימשה מוקד חיבור בין עולה הרגל לאתריה הקדושים ובין הנזיר המעניק לו סעד, סיוע ותמיכה רוחנית, ומיזוגם יחדיו תרם לחיזוק דתי, כלכלי ופוליטי של מערך המנזרים ושל כנסיית ירושלים ומעמדה בעולם הנוצרי. העלייה לרגל לעיר הקדושה בגיבוי הנזירים ובתמיכתם זכתה בתנופה רבת ממדים.
אין ספק כי תיאורי ירושלים והמסורות הקשורות בה למן ימי דוד ונביאי התנ"ך, דרך חיי ישוע ומרים, ועד מעשי השליחים בכינונה של הכנסייה בירושלים, ניצבו לנגד עיני הצליין ויצרו בקרבו תשוקה דתית ורגשית ומוטיבציה לעלייה לרגל, אשר הביאה להזדהות ולשותפות גורל עם סבלו של המשיח, מוטיבציה אשר תתרום לקירוב שיבת ישוע לירושלים של מעלה ותביא לגאולת נשמתו הוא. מוטיבציה זו של עלייה לירושלים הפכה לאידיאל וגרמה לרבים מהבאים בשעריה לפנות לחיי נזירות ופרישות בתחומיה או במדברה. היה מי שראה בירושלים תחנה בדרכו לחיי סגפנות והיה מי שראה בה את יעדו הסופי לחיי נזירות כשהוא ספון בקדושתה.
הנזיר כאיש קדוש ותרומתו למעמדה של ירושלים
פיטר בראון, במחקרו על אודות האיש הקדוש, ציין את השפעתו ואת עוצמתו הרוחנית הרבה של הבישוף בשל היותו מנהל הטקסים, ראש ומנהיג הדיוקסיה, דהיינו רועה רוחני של קהילה, מספר מנזרים וכנסיות תחת חסותו. אך דווקא הנזיר, בשל קרבתו לאל, בשל דיבורו הישיר עם האל, ובשל מגעו עם האל וזכייתו בפרהסיה, בשל היותו כאדם קדוש, ראה במינוי לבישוף (הבישופים היו נזירים), מהות רוחנית כ"שומר מפתחות גן העדן.75"
אחד הדברים המייחדים את נזירות ארץ ישראל, בפרט בירושלים ובמדבר יהודה, הוא עובדת היותה נזירות רב לאומית, רב תרבותית ורב מורשתית בשל מוצאם המגוון של הנזירים. מאמצע המאה החמישית הרכיבו הנזירים את שלד הארגון הכנסייתי בפלסטינה ומעצם כך הפך ארגון זה לרב לאומי וקוסמופוליטי. לפי המקורות, הנזירים היו מעורבים בשאלות תיאולוגיות ובמינויים לתפקידים שונים.76 בארבע הפטריארכיות — רומא, קונסטנטינופוליס, אנטיוכיה ואלכסנדריה — היו הרכב אנשי הכהונה הבכירה ומוצאם הומוגניים כמעט לחלוטין ונשענו על האוכלוסייה המקומית, בעוד שבירושלים האוכלוסייה היתה הטרוגנית לחלוטין. הגיוון וההטרוגניות יצרו לכנסיית ירושלים מעמד מיוחד בקרב אוכלוסיית ארץ ישראל ומחוצה לה. רוב הממונים לתפקידים בכנסיית ירושלים באו מחוץ לפלסטינה, ורוב הנזירים אשר היו מאגר כוח האדם של מנגנון הכנסייה באו מארצות מוצא שונות ולא מאוכלוסיית הפרובינקיה פלסטינה. ירושלים היתה קוסמופוליטית מעצם היותה עיר קודש שמשכה עולי רגל ונזירים מכל העולם הנוצרי. רושם זה מקבל חיזוק מנתוני השפה במנזרים.77
השפה המדוברת במנזרים היתה יוונית, וכמעט לא נשמעה בהם השפה הסורית אשר היתה נחלתן של שכבות העם בארץ ישראל. רוב הנזירים לא הבינו או דיברו את שפת הארץ, כי אם יוונית, ארמנית או גיאורגית.
כנסיית ירושלים הנזירית הרחיבה את תחומי השפעתה מחוץ לתחומי העיר הפריפריה ומדבר יהודה לשאר חלקי הארץ, ורוב הרכבה האתני היה זר ועם זאת מגוון ביותר. זוהי נקודה נוספת המייחדת אותה בהשוואה לכנסיות האחרות, מעצם היותה כנסייה נזירית של עיר הקודש.78
ייחודה של נזירות ירושלים
לאחר בחינת מקומה, תפקידה ומהותה של ירושלים בעיצוב מניעי הגעת הצליינים והנזירים אליה, יש לבחון באיזו מידה ייחודית נזירות זו ומה מייחד אותה.
א. לאור בחינת מהותה של ירושלים והיותה מקור מניע ואבן שואבת לעלייה אליה, לפעילות ולשהוּת בה או למעבר דרכה, יש למקד את המחקר בשאלה מהי ירושלים בעבור הנוצרים, ובכללם הנזירים והצליינים: עיר; יעד לעלייה למקומות הקדושים; יעד לצליינות דתית, רוחנית ואינטלקטואלית; יעד להגשמת גאולה עצמית ולציפיות משיחיות אסכטולוגיות; או ירושלים השמימית באחרית הימים.
ב. על סמך ייחודיותה של ירושלים יש לבחון אם נזירות ירושלים ייחודית ובמה היא שונה מהנזירות בחלקי ארץ ישראל האחרים. בירושלים לימד ישוע והפליא בדבריו,79 פעל בשבוע הקדוש כלפי המקדש והממסד, נכנס אליה כמנצח ועשה בקרבתה מעשי נסים,80 ריפא חולים, מצורעים ונכי איברים,81 רחץ את רגלי שליחיו, קיים את סעודת הפסח, נתפס, נאסר, נחקר, עונה והתייסר, מת על הצלב, קם לתחייה וניצח את המוות,82 התגלה מחדש ועלה השמיימה;83 בירושלים לפי המסורת נולדה מרים, מתה ונקברה; בירושלים ירדה רוח הקודש כלשונות אש והחלה פעילות השליחים והנוצרים;84 בירושלים התפתחה הגיאוגרפיה הקדושה בנתיבי מעשי ישוע, מרים והשליחים והחל מימי קונסטנטינוס, על סמך קדושתה הנוצרית הקדומה, התפתחה ירושלים כעיר בעלת צביון נוצרי אשר התבטא בהקמת מוסדות דת ויעד לעולי רגל ונזירים.
הערצת הצלב תרמה נופך נוסף לקדושת ירושלים בזכות גילוי עץ הצלב האמיתי. היירונימוס ראה בו לא חפץ פיזי בלבד אלא סמל לסבלו של ישוע,85 וגרס כי מי שנושא בלבו את הצלב נושא אף את הלידה, הצליבה והתחייה, כלומר את כל מחזור חייו של ישוע.86
על סמך כל אלה, בד בבד עם איחוד המסורות ופעולות הבנייה האימפריאלית בעיר שבה הנצרות כבר היתה דת לגיטימית, החלה להיווצר תנועת צליינים ונזירים.87 הכנסייה הירושלמית הבינה היטב את משמעות טיפוח המסורות בעבור עולי הרגל ונסתייעה לשם כך בנזירים כמנוף דתי, רוחני, כלכלי ופוליטי.
אלמנט חשוב נוסף — יסוד מנזרים בירושלים — נוצר על סמך מסורות הקשורות בפעילות ישוע, השליחים, מרים וראשית קהילת הנוצרים בעיר. ירושלים ניצבה בעין סערת הוויכוחים התיאולוגיים, והזרמים השונים אשר נוצרו מהבדלי ההשקפות התיאולוגיות הקימו בה מנזרים ומוסדות ותרמו בכך לעיצוב האווירה בה.88
נזירות ירושלים התפתחה על בסיס קדושה קודמת שהיוותה פרפיגורציה לגיאוגרפיה הקדושה, כלומר אתרים קדושים קיימים שעליהם נוספו מסורות ונתיבי קודש. אתרים אלו ניתבו את צירי הצליינות. הם יצרו גיאוגרפיה קדושה והיו הבסיס לפעילות הדתית, הליטורגית והחווייתית של עולי הרגל, והדבר עודד הקמת מוסדות הכרוכים בכך. זו נזירות שצמחה על בסיס קיום כלשהו ולא בחלל ריק, והיתה נזירות אורבנית, כלומר נזירות שהתקיימה בתוך תחומי העיר והיתה חלק מהמערכת העירונית; נזירות מוקפת חומה, תחומה ומרושתת ברחובות, שהתקיימה במרחב מצומצם והיתה חלק ממערכת שניהולה היה נתון בידי הפטריארכיה ומוסדותיה והשלטון המרכזי בביזנטיון מחד גיסא, ובידי בעלי תפקידים שונים בתוך העיר עצמה ומוסדותיה מאידך גיסא.89
בשונה ממנזרי המדבר, אשר מטרת השהייה בהם היתה לקיים חיי סגפנות במנזרי מתבודדים תוך ניצול יתרון המדבר בניתוקו ובהיותו מקור להתבוננות פנימית מחד גיסא וקרבתו לעיר הקדושה מאידך גיסא, נזירות ירושלים היתה חלק ממערך כנסייתי אורבני אשר מבנהו הוכתב ממערך הבנייה האימפריאלי ומבנה העיר, תוך התחשבות בסוגי אוכלוסייתה שיצרו צורות מגורים שונות, רחובות, שווקים ועוד.90
ירושלים היתה מושב הבישוף ומאוחר יותר הפטריארך, והקשר עם הקיסרות ועם מוסדות הכנסייה בפטריארכיות האחרות נעשה דרך ממסדה הכנסייתי. נזירי מדבר יהודה קיימו את הקשר עם הקיסרות באמצעות התיווך של ירושלים ונזיריה, והקשר עם ירושלים נשמר באמצעות הנתיבים, תחנות הדרכים, האכסניות, הסיוע לעולי הרגל מן העיר ואליה ומסעות הנזירים אל ירושלים וממנה למטרות דתיות, ליטורגיות ואחרות. נזירי מדבר יהודה גיבו את הממסד הכנסייתי בירושלים ואת העומדים בראשו. מחד גיסא הם היו מעורבים במינויים בו ומאידך גיסא ניצלו את מעמדם ואת עוצמתם להבעת התנגדות או הסתייגות ואף לנקיטת פעולות נגד החלטות או מינויים אשר לא עלו בקנה אחד עם השקפותיהם.91 הם נסתייעו בכנסיית ירושלים ובמנזרי העיר, בעיקר בעבור אנשיהם או בעבור עולי הרגל למנזריהם, באמצעות האכסניות, בתי החולים ומוסדות אחרים, וכמובן באמצעות הטקסים הליטורגיים וכן כוחם וסגולותיהם של המקומות הקדושים בטקסי הריפוי.92
בעוד הדגש במנזרי מדבר יהודה הושם על חיי סגפנות בכוכי סלע, בערוצים ובקניונים נסתרים וקשים להגעה ועל אידיאל הניתוק המוחלט מהקהילה או מקיום מגע כלשהו עם בני אדם, ובעוד התקיים בהם — לפחות באופן חלקי — עקרון האוטרקיות, הרי שבמנזרי ירושלים, מעצם התקיימותם בעיר קדושה, הושם הדגש על מגע עם קבוצות ואנשים בקהילה המקומית או עם עולי הרגל. הקשר בין נזירי ירושלים לעולי הרגל והממסד הכנסייתי היה יסוד חשוב בהווייתם ובפעילותם של נזירים אלה. נזירי המדבר נמלטו מקשר וממגע עם זרים, עוברי אורח וריכוזי אנשים, מתוך מגמה לקיים את אידיאל ההתבוננות והשקט הפנימיים באמצעות סגפנות והינתקות מחוץ לתאיהם או מנזריהם, ואילו נזירי ירושלים שילבו לעתים תוך כדי סתירה את הווייתם הסגפנית עם פעילותם הציבורית במסגרת חובותיהם הנזיריים וכחלק מהגשמת ייעודם. מעצם החיים במנזרים אורבניים נזקקו נזירי ירושלים לאספקה מחוץ למנזר. אמנם היו מנזרים שבהם ניתן היה לגדל צמחי מאכל בבוסתנים, אך שטחם היה מוגבל וחלק ניכר ממנו יועד למתן שירותים הומניטריים ודתיים לעולי הרגל או לקהילה.
בתחומי מנזרי המדבר ובסביבתם, ואף במקומות הנידחים ביותר או בקרבת תאי ההתבודדות, ניתן היה לגדל מעט צמחי מאכל וירקות או להסתפק במצאי הקיים, וממילא צורכי הגוף של נזירי המדבר היו פחותים ביחס לאלו של הנזירים העירוניים בשל התבודדותם רוב זמנם או כולו, ואילו נזירי העיר הקדושה — לא זו בלבד שחיו בקהילת נזירים, כי אם היו קשורים וכרוכים במקומם בעיר הקודש ובקרבת האתרים הקדושים ומגוון פעילויותיהם היה גדול, ועצם מגעם עם עולי הרגל או הקהילה הרחיב את מגוון צורכיהם הגופניים, בעיקר בנושא המזון. היו מקרים שבהם נזירים בירושלים הזינו את עולי הרגל ונותרו ללא מזון לעצמם. חובתו המוסרית של הנזיר לדאוג לקהילה, לסובב אותו ולעולי הרגל העסיקה אותו לעתים מעבר לחובותיו הדתיות בעוד דאגת נזיר המדבר היתה נתונה באופן בלעדי לקהילת מתבודדים או לעצמו כמתבודד, להוויית סגפנותו ולעמידתו בניסיון בתנאים הקשים, אשר חלק מהם באו לידי ביטוי בקיום צומות ובאכילת מזון מועט ביותר, נוסף על שהייתו במדבר בבדידות אשר כפה על עצמו ודאגתו לאי מעידה בתהליך העמדתו בניסיון ובהתמדתו להתבונן פנימה (הזיכיה) במדבר הפראי ובשקט תוך ניתוק מוחלט מן העולם. עם זאת, בתודעתו ירושלים היתה קיימת תמיד כעיר קדושה וכתחנה בדרכו למדבר או ממנו, והוא כנזיר שהה "במדברה של עיר הקודש". זיקה זו בין המדבר לירושלים הובילה למשיכה הדדית של נזירים משני העולמות. חלק מפעילות נזירי המדבר התמקדה אף היא בסיוע לעולי הרגל מירושלים ואליה ובקיום ושימור תחנות הדרך בין העיר למדבר, כגון בנתיב ירושלים־יריחו. נזירים מן המדבר ליוו נזירים ועולי רגל מירושלים למנזריהם או לעומק המדבר, לעיתים לצורך התבודדות מוחלטת או לפגישה עם איש קדוש נערץ המתבודד בלב המדבר. נזירים מירושלים אשר כיהנו במשרות רמות ירדו למדבר להיפגש עם אנשי מופת או להשתתף בחנוכת כנסייה או מוסד אחר בתחומי המנזר, ובכך תרמו לחיזוק הקשר בין הישות הנזירית העירונית לזו המדברית.
כנסיית ירושלים הפגינה ביטחון רב במעמדה ובכבוד אשר העניקו לה המאמינים הנוצרים באימפריה ומחוצה לה. בישופי ירושלים לא חסכו מאמץ בעיצוב דמותה של העיר כמרכז העולם הנוצרי ובנו עשרות כנסיות ומנזרים אשר ניקדו את נוף העיר למן ימי קונסטנטינוס ומשכו אליהם המוני עולי רגל שבאו להשתתף בחוויה ובהוויית האתרים שבהם התרחשו האירועים המכוננים של אמונתם. נזירים מכל המרחב הביזנטי הגיעו לירושלים לפעול בה, לעבור דרכה ולהתבודד במדברה של העיר הקדושה, וכך תרמו לקדושתה של העיר והיא זכתה בתואר אם הכנסיות. בכך ייחודה ומעמדה של העיר, ובזכות כך היתה נזירות ירושלים ייחודית.93
המערך הכנסייתי שלה, רבבות עולי הרגל והטקסים הליטורגיים המרשימים שהתקיימו בה הביאו לכך שהגדירו אותה "כנסייה שיש לה עיר.94"
חלק ניכר מהנהגתה הדתית של כנסיית ירושלים התבססה על נזירים אשר יצרו קהילה גדולה ומשמעותית, בהם בעלי עמדות תיאולוגיות אשר העניקו לה תחושת ביטחון מעצם מעמדם כקדושים ותרמו בכך למעמדה של עירם הקדושה ואף ינקו מקדושתה, ממורשתה ומנהירת עולי הרגל אליה. תנועת עולי הרגל תרמה לעיצוב דמותה של ירושלים, ולנזירי מדבר יהודה היה כוח פוליטי רב עוצמה בכנסיית העיר. ניהול האתרים הקדושים והכנסיות בירושלים, ובכלל זה ניהול הטקסים, היה באחריות הנזירים והכמרים ובשיתוף פעולה עם הממסד הכנסייתי, קרי הבישוף ובהמשך הפטריארך, לעתים תוך הבעת עמדות מנוגדות לקיסר ולאנשי חצרו. ביטוי עצמאותה של ירושלים נשען על פעילותם של הנזירים.95
חלק ניכר מתושבי ירושלים היו נזירים והשפעתם על מינוי בישופי העיר היתה רבה. גם לנזירי המדבר, שמקרבם מונו בישופים וארכיבישופים בכנסיית ירושלים, היתה השפעה רבה. במינויים אלו באו לידי ביטוי משקלם הרב של הנזירים והצורך להתחשב בדעותיהם, בהשקפותיהם ובמעמדתם. נזירים יצאו ובאו במוסדות הכנסייה, ועל פי דעותיהם ועמדותיהם מונו ונבחרו בעלי תפקידים, רובם מקרב הנזירים עצמם. בכמה מקרים כפו הנזירים את רצונם בעד או נגד מינוי ארכיבישופים בירושלים. הנזירים ניצלו את מעמדם שנבע מעוצמתם המספרית ומההתייחסות אליהם כקדושים, והעובדה שרוב בעלי התפקידים הבכירים בכנסיית ירושלים היו מקרב הנזירים תרמה עוד לחיזוק מעמדם.96
יובנאליס, בטרם התמנה לבישוף ולפטריארך, היה נזיר במנזר אשר שכן על אם הדרך מהשילוח להר הזיתים בנחל קדרון.97 אנסטסיוס היה תלמידו של הנזיר פסאריון, הראשון לנזירי ירושלים הבכירים אשר שימש במקור שומר כלי הקודש של כנסיית האנסטזיס, קרי, כנסיית התחייה. מרטיריוס ואליאס היו נזירים בראשית דרכם במנזר אותימיוס, במישור אדומים, אחר כך ייסדו מנזרים בעצמם ובהמשך היו פרסביטרים, כמרים ורועים רוחניים בכנסיית האנסטזיס ובישופים בעצמם.
עמוס ומודסטוס היו אבות מנזרים בטרם התמנו לבישופים. מודסטוס היה אב מנזר תיאודוסיוס וארכיפרסביטרוס (כומר בכיר בכנסייה) בירושלים. סופרוניוס היה אף הוא אב מנזר תיאודוסיוס בטרם התמנה לפטריארך ירושלים.
יובנאליס מינה בישופים בפלסטינה מקרב נזירי מנזר אותימיוס, ובכללם פטרוס אספבטוס הסרצני לבישוף המאהלים,98 קרי, מנהיג קהילת נוודי המדבר, הסרצנים, אשר התנצרו בהשראת מנהיגם. יוהנס ממנזר אבסטורגיוס סירב לבקשת הארכיבישוף למנותו לתפקיד אב מנזר (הגומנוס).99
הארכיבישוף נהג להסמיך בתוקף סמכותו פרסביטרים בחצר הגולגותא באנסטזיס, וכך סמך הארכיבישוף אליאס את ידיו על יוהנס הזיכסטס ועל סבאס בתגובה על טענת נזיריו לחוסר התאמתו ואי הסמכתו לכמורה ועקב כך לאי יכולתו להסמיכם.100
לעיצוב מעמדה הייחודי של ירושלים תרם שיווקה של העיר כערש הנצרות וכמרכז דתי עולמי עד כדי העלתה למעמד כנסייה אקסארכית, קרי, כנסייה שסמכותה חורגת מתחומה העירוני או המקומי וחולשת על מרחב גדול יותר. במקרה דנן, העלאת מעמד כנסיית ירושלים101 מבישופות לפטריארכיה בימי ובידי יובנאליס החל מ-453 לסה"נ. קשירת אם הקיסר הלנה לחשיפת אתרי מסורת הקדושה אשר שימשו בהמשך מוקדי בניית מוסדות כנסייתיים (מערת הלידה בבית לחם, מערת האלאונה שבה לימד ישוע את תלמידיו בהר הזיתים וגילוי הצלב והקבר הקדוש) היתה למעשה חלק מתעמולת השיווק של ירושלים שנועדה לחזק את תנועת עולי הרגל לעיר, לשווק את כנסייתה ולהגביר בה את תנועת הצליינות, בין השאר באמצעות סיפור הופעת צלב האור בשמי ירושלים בפנטקוסט ב-7 במאי שנת 351,102 ובמעשי נסים ומופתים נוספים הקשורים בעיר דוגמת מניעת בניית המקדש על ידי יוליאנוס "הכופר103."
מאמץ הבישופים לשווק את קדושת ירושלים כערש הנצרות וכעיר גילוי הצלב, מעורבות חצר הקיסר בבניית העיר ותעמולה דתית הקשורה בחשיפת שרידי קדושים כעצמות סטפנוס הפרוטו־מרטיר ואתרים נוספים — כל אלו מעידים על יוזמה מרוכזת לטיפוח קדושת העיר. הפצת מסורות קדושה ושרידים קדושים עיצבו את הגיאוגרפיה הקדושה. רבים מעולי הרגל, ובעיקר מי שנותרו בארץ הקודש, היו נזירים, ותנועת העלייה לרגל קשורה קשר אמיץ לתנועת הנזירות. אידיאל הזרות (קסניטיאה ביוונית או אכסניותא בסורית) והנדודים למקומות קדושים יוצרים ותורמים כל אלו יחדיו לאווירה המושכת אליה עולי רגל. תנועת עולי הרגל טופחה היטב באמצעות מנגנון הכנסייה הירושלמית אשר הדגישה את קדושת המקומות ואת מסורותיהם. מנגנון הכנסייה התבסס על נזירים. זו היתה כנסייה נזירית.104 כך נוצר המיזוג המנצח בין המקום הקדוש לאיש הקדוש.
מקומם של הנזירים אשר באו לארץ הקודש מארצות מוצא שונות והשתלבו בכנסיית ירושלים היה משמעותי ודומיננטי בעיצוב מעמדה של כנסיית ירושלים בקרב נצרות ארץ ישראל והמרחב הביזנטי.
אווגריוס מפונטוס (399-345, Evagrius Ponticus) נמנה עם החשובים שבתיאולוגים שקמו לתנועת הנזירות ואשר לכתביו נודעה השפעה רבתי על השקפתם של הנזירים במזרח ובמערב כאחד.105 בשנות השמונים של המאה הרביעית הגיע אווגריוס לירושלים והצטרף למלאניה "הזקנה" ולרופינוס בהר הזיתים, ובשנת 383, לאחר חצי שנה, נסע למצרים בהמלצת מלאניה ובתום שהות בת שנתיים במדבר ניטריה פרש לתא התבודדות למשך ארבע־עשרה שנים עד מותו, ושם כתב את יצירתו הספרותית.106
לפי פלאדיוס (Palladius) מחשובי הביוגרפים וההיסטוריונים של הכנסיה, אווגריוס לא הגיע לירושלים מסיבות דתיות. מסופר כי התאהב באישה נשואה ממעמד רם והיא השיבה לו אהבה. בחלומו של אווגריוס הופיע מלאך ואמר לו כי הדבר בעייתי וכי יהיה לו לתועלת לחיות בירושלים. הוא נשבע בחלומו כי לא יישאר עוד בקונסטנטינופוליס והחליט לעלות לירושלים.107 פלאדיוס הצטרף אל מחנה האוריגיניסטים במחצית השניה של המאה הרביעית. השקפתו התבססה על תורתו של אוריגנס (185-254) לסה"נ, יליד אלכסנדריה, אשר טענה כי בשילוש הקדוש, הבן, ישוע נחות מהאב האלוהים ותורתו הוכרה ככפירה.
כאן נשאלת השאלה: על רקע דילמה זו, איזו עיר טובה יותר לנזיר, ירושלים או קונסטנטינופוליס? הסיפור מציג דילמה זו ואת החלטתו של אווגריוס לעזוב את קונסטנטינופוליס ובחירתו בירושלים כעיר מקלט. הדבר מעיד על סקרנות נוצרית ביחס לעיר.108 פלאדיוס נמנע מלייחס מניעים דתיים לביקורו של אווגריוס בירושלים, וקיימת בחיבורו מגמת הדחקה והצנעה של ירושלים כעיר קודש.109 פלאדיוס מסר כי הוא עצמו הגיע לירושלים מסיבות בריאותיות והחל בחיי נזירות בהר הזיתים במחיצת הנזיר ואב המנזר אינוצנטיוס (Innocentius).110
במהלך נדודיו שהה פלאדיוס באזור יריחו ובאלכסנדריה ושב לארץ ישראל. תיאורי בואו ומסעו של אווגריוס, מגמתיים; מטרתו היא הפחתת חשיבותה של ירושלים, ואין הוא מתייחס כלל לירושלים הארצית, זו הנזכרת כה רבות כעיר קודש אצל אגריה.111 התואר "עיר קודש" הנזכר אצלה לא קיים אצל פלאדיוס.112 הוא משתמש בשמות איליה וירושלים לסירוגין, אך ללא ציון התואר לעיר. פלאדיוס ואווגריוס לא הזכירו שהות או ביקור במקומות הקדושים. פלאדיוס הזכיר דמויות ובהן אווגריוס ומלאניה "הזקנה", אך ללא זיקה למקומות הקדושים.113
מגמת שלילת או הצנעת מעמד ירושלים הארצית הנוכחית קיימת בספרות אבות הכנסייה עד כדי תעמולה נגד העלייה לרגל למקומות הקדושים. ישנה התייחסות לכך בכתבי גרגוריוס מניסה ויחס אמביוולנטי אצל היירונימוס. יחס שלילי זה לירושלים הארצית, נובע במקור מהכתוב בברית החדשה, כנבואת ישוע אודות חורבנה כעיר חוטאת ועל חורבותיה תבנה באחרית הימים, ירושלים השמימית. הנצחת מעמדה של ירושלים הגשמית, הארצית, מהווה איפוא סתירה לרעיון ייסוד העיר השמיימית. עלייה לרגל למקומות הקדושים בירושלים, כמוה כמנציחה מצב זה וכביכול מקימה לתחייה את העיר הארצית האמורה להיחרב ולפנות מקומה לרוחנית, שמיימית. ככלל, וזה צויין זה מכבר, הובעה התנגדות בקרב אבות הכנסיה לפולחן המקומות הקדושים, לקשור עליה לרגל למקום מוגדר בעל משמעות פיזית ופולחנית כהקטנה של המשמעות הרוחנית. אל לעולה הרגל לבקש ולחפש פולחן גשמי, עליו להכיר במקום הקדוש ומשמעותו, בתוך נפשו הוא.
במרכז תיאורו עומדים הנזירים ודמויותיהם התרומיות, צדקנותם וגדולתם הסגפנית, נדיבותם ולמדנותם של הבאים לירושלים, אך אין התייחסות מיוחדת לחיי הנזירים בקרבת המקומות הקדושים או במחיצתם,114 כלומר הדגשת והאדרת הנזיר, אופיו ומהותו מול צמצום חשיבות המקום הקדוש וקדושת ירושלים הנובעת ממנו.115
נשאלת אפוא השאלה מהי חשיבות ירושלים ומהי הזיקה אליה.
פלאדיוס היה תלמידו של אווגריוס והושפע ממנו, וכך גם חיבורו היסטוריה לאוזיאקה. אווגריוס שהה בירושלים בשנים שבהן מילאו נזירים ועולי רגל את העיר, בסוף המאה הרביעית, ובואו לירושלים הוא ביטוי להשתייכותו לתנועה רחבה של נזירים השואפים ונושאים עיניהם לירושלים, ובהם אגריה, היירונימוס, מלאניה ורופינוס, אם כי הוא לא שייך למחנה התומכים בעלייה לרגל, אם לסמוך על כתביו.116 באיגרת שנכתבה לאדם אשר חי בירושלים הדגיש אווגריוס כי "אתה גר במקום המקובל על אלוהים...דע לך שהוא שוכן בקרבך".117
העובדה כי האל שוכן בקרב האדם ולא במקום מסויים מודגשת ביתר שאת. קיים שימוש בשמות המקומות הקדושים כעניין רוחני, "מתי תהפוך לבית לחם באמצעות מעשיך, אנסטזיס בזכות חסדיך, מקום עלייה השמימה מהר הזיתים באמצעות הבנת האל".118 המקומות הקדושים הם סמל בלבד למעשים הנכונים ולחיים המובילים להבנת האל, אך האל שוכן בקרבך בזכות מעשיך.119 בעצם שהייתך בירושלים וביקור במקומות הקדושים תתרחק מן האל!120 הליכה פיזית למקום, יהא קדוש אשר יהא, לא תקרב אותך אל האל אשר נמצא בקרבך, ואל לך לחפשו במקום מסוים.121 תחוש כי הגעת למקום שבו האל שוכן לכאורה ואז יגבה לבך ותתרחק ממנו.122 זוהי ״תעמולה״ והסברה תיאולוגית לשלילת מעשה העליה הפיזית לרגל. ההתקרבות לאל תיעשה באופן רוחני.
המסקנה ברורה: לפי אווגריוס, למגורים סמוך למקומות הקדושים או במחיצתם, או למקומות אלו עצמם, אין משמעות דתית או רוחנית אלא סמלית בלבד. אווגריוס החזיק בדעה כי האל מצוי בכל מקום שאינו מקום.123 הוא מצוי במקום פעולתו, וככל שהאל פועל יותר כך גוברת נוכחותו.124 המקומות הקדושים הם סמל למעשים הנכונים המובילים להבנת האל. האל שוכן באדם בזכות מעשיו. המקומות הקדושים הם סמלים לשלושת העיקרים: הבנת האל, מעשי האדם והחיים הפנימיים.125
תופעה נוספת בקרב הנזירים שממנה חשש אווגריוס היתה נדודיהם ממקום למקום. המלצתו לנזיר היא "שב בתאך, אסוף מחשבתך".126 נדודי הנזירים היו למטרת רכישת הידע הנזירי ועלייה לרגל לאיש קדוש או למקום קדוש. אל אווגריוס עצמו עלו לרגל חמישה־שישה נזירים מדי יום על מנת ללמוד מפיו ומניסיונו, ותרמו לו מניסיונם ומעט מנדבותיהם.127 הוא כתב נגד הנדודים וטען כי הדמונים הם אלו אשר מנסים לפתות את הנזיר לעזוב את תאו ומשכנו ולשאת עיניו אל העולם החיצון.128 מציאת חן בעיני האדון אינו עניין של מקום ולפיכך אין צורך להחליפו.129
אווגריוס גם שלח איגרת למלאניה "הזקנה" ולרופינוס בהר הזיתים ובה שיבח את כוונותיה של אחת הנזירות לנסוע למצרים אך לא הסכים לה. "מה תרוויח מהליכה כה ארוכה בדרך כה מעייפת?"130 הנזירה נמנתה עם קהילת הנזירים של מלאניה בהר הזיתים וכוונתה היתה לנסוע למצרים לבקר את אבות המנזרים, ואולי אף את אווגריוס עצמו ששהה שם. אווגריוס שלל אפוא את תופעת נדודי הנזירים והנזירות, התנגד לה וניסה באיגרת לשכנע את מלאניה למנוע מנזירותיה ונזיריה מלעשות כן ולנדוד למדבר.131 הוא העדיף כי נזירים יוותרו במקומותיהם. זוהי תפיסת קסניטיאה פנימית, קרי, התכנסות להתבוננות וחדירה לנבכי הנפש ה"מאוכסנת כאכסניה" בתוך הגוף. מסקנה זו נגזרת אף מהמושג הארמי סורי "אכסניותא"-אכסניה, הגורסת כי נדודים אינם מעשה מבורך.132
יש כאן התנגדות לעצם רעיון הנדודים ולא התנגדות דתית למקום קדוש מסוים, אלא אך ורק מניעת נדודי נזירים למקומות קדושים או לאנשים קדושים בטענה כי אין בכך תועלת וייתכן אף נזק. העדפתו הברורה היא מסע פנימי והתבוננות מעמיקה פנימה אל האל ועבודתו במקום המתאים שבו שוכן הנזיר, ולא תוך נדודים וחיפוש תמידיים.133
אליבא דאווגריוס, הארץ המובטחת היא סמל ליצירת האל וידיעת הגיאוגרפיה היא סמלית ולא מוחשית. חומות ירושלים הן אלגוריה לחומת הנפש אשר נפלה עקב מעשה בת־שבע, אשת אוריה החתי. התבוננות פנימית טבעית, התבוננות רוחנית, מול שיבה למדבר ולמצרים, שהיא שיבה לכוחות הרשע.134 ציון מסמלת את השילוש הקדוש. אורח חיים קונטמפלטיבי הוא כהליכה אל עיר הקודש.135 דעה מעין זו מצאנו אף אצל דורותיאוס מעזה במאה השישית. הליכה למקומות הקדושים ולירושלים היא התקדמות, מסע פנימי בדרך נכונה, אשר היא אידיאל הנזיר.136
השקפתו ומשנתו הנזירית של אווגריוס שוללת נדודים וקסניטיאה חיצונית. לפיכך קיים בתודעתו מקום שולי בעבור ירושלים הארצית ואין התייחסות לגבי המקומות הקדושים. שני האישים, בסיליוס ואווגריוס תלמידו, הדגישו את חשיבותה הסמלית של ירושלים ויותר מכל משך אותם המדבר המצרי, ועל כן בסיליוס הציע כי נסיעות הנזירים תהיינה רק באישור אב המנזר.137
אווגריוס ואתנסיוס, אשר לא נפגשו מעולם, שללו את תפיסת החלל והמקום הקדוש, וגרסו כי האל אינו מצוי במקום אחד יותר מאשר באחר וכי אין עדיפות מקום אחד על פני האחר בעיני האל. ההתייחסות של שניהם אל מקומות אלו היא אלגורית וסמלית. עמדותיהם נגעו לנזירים בלבד ולא לכלל הצליינים ועולי הרגל, שכן הנצרות מצאה עצמה משופעת במספר עצום של אתרים קדושים, דמויות קדושות ומרטירים. קסניטיאה פנימית עדיפה מנדודים.138
תיאוריו של תיאודורטוס מקירוס (466-393) אודות מקומה של ירושלים במחשבת הנזירים הסורים, מהווים אבן בוחן להשקפה בנושא מטרות הביקור בירושלים. תיאודורטוס הגיע כנזיר מאנטיוכיה לירושלים, לקברי קדושים, כפי שעשה קודם לכן בסוריה, כיוון שפולחן המרטירים היה יקר ללבו באופן מיוחד. הוא נהג להעביר שרידי מרטירים ולהניחם בקברי הקדושים, ועודד תופעה זו בכך שהמרטירים הם מושיעי נפשו ומרפאי הגוף הראויים לכבוד כמו שומרי העיר ומגיניה.139
בימיו התקיימה עלייה לרגל למקומות ולקברי הקדושים והמרטירים בארץ ישראל, הוא תיאר עליות אלו לקברים בסיני ובירושלים.140 אין הוא מוסר מידע היסטורי על אודות ביקורו בירושלים, אך הוא מדגיש את נבואת ישוע על חורבן העיר כהתגשמות הנבואות העתידיות תוך שימוש בנבואות המקרא וההיסטוריה היהודית כדי לשרת את מטרותיו האפולוגטיות, כאחד שראה במו עיניו את ההרס והחורבן.141
האם מטרת ביקורו היתה לראות במו עיניו את המקדש החרב? או שמא ביקור ותפילה במקומות הקדושים בירושלים הם שהביאוהו אל העיר? אין הוא מציין את מניעיו ומדגיש אמנם כי ראה את החורבן כאמיתות וכהוכחה לנבואת ישוע, אך אין זו בהכרח מטרת העל של ביקורו.142
במרכז תיאורו נמצאת ההוכחה להתגשמות נבואת החורבן של ישוע, ואין תיאור עלייה לרגל למקום קדוש כלשהו. הוא מגלה גישה חיובית עקרונית כלפי העלייה לרגל למקומות הקדושים, אך מביע הסתייגות בטענה כי האל אינו מצוי במקום מסוים. נוכחותו אינה תלוית מקום.143 העלייה לרגל היא ההשלמה להתבוננות הרוחנית, שהיא המהותית.144 האלוהות אינה גשמית ואינה ניתנת להגבלה במקום כלשהו.
בספר מובא סיפור על אודות שתי נזירות, מריאנה וקורה, אשר נתמלאו תשוקה להתבונן במקומות שהתקדשו באמצעות סבלו של ישוע והלכו לאיליה, היא ירושלים.145 הוא תיאר את אורח חייהן הסגפני שמטרתו היה לחקות את צומו של משה. שלוש פעמים הן צמו במשך ארבעים יום. הן חיו בסגפנות מוחלטת וחיקו את סגפנותו של הנביא דניאל למשך שלושה שבועות שבהם נמנעו כלל ממזון. הן הגיעו לירושלים בלי לאכול דבר לכל אורך הדרך שנמשכה שלושה שבועות, וקיימו תפילות בעיר הקדושה, אכלו וצמו לסירוגין, וצמו גם בדרכן חזרה.146
תיאודורטוס ביקש לא רק להדגיש את ביקורן במקומות הקדושים, כי אם את הערכתו הרבה לאורח חייהן הנזירי והסגפני, שהוא מופת לנזירות ולנזירים וכן לנשים אשר היו באופן כלשהו בדרכן לאמץ חיים מעין אלו. הוא לא קורא לעיר הקדושה ירושלים כי אם איליה — שמה הרומי של העיר. אין לדעת אם אי השימוש במושג "עיר הקודש" ומנגד השימוש בשם איליה הוא מגמתי. ברור כי התיאור על אודות שתי הנזירות מצטמצם לאתרים קדושים בלבד.147 בנסיעתו, כמו גיבוריו ובהם פטרוס הגלטי, הוא מבקר בכמה מקומות קדושים בלי להתייחס באופן מודגש לביקור בירושלים כעיר קדושה.148 הוא נמנע מלתאר את ירושלים ולהזכיר את שמה ואת תוארה כעיר הקודש.
להשקפתו, העלייה לרגל היא התגשמות נבואת ישעיהו על שיבת העם לארצו: "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".149 לא גודל העיר ויופייה ומספר המאמינים בה, אלא הצדק והאמונה כי היא אם המאמינים.150 בעת כתיבת חיבורו התקיימו בירושלים מבנים נוצריים רבים, כנסיות ומנזרים, חרף העובדה שטרם הגיעה למעמד פטריארכיה, אך הוא ממילא לא התייחס אליה כישות פיזית ארכיטקטונית אלא רק למקומות ספציפיים בה שהדגישו אותה כעיר אמת וצדק על פי נבואת ישעיהו.
צדק ואמונה הם ביסוד המאמינים, וזו הסיבה שמטרת כל הנוהרים לעיר היא לחזות לא בגובה חומותיה ומגדליה אלא בקבר האדון, הצלב ומקום הלידה בבית לחם.151 המקומות הקדושים הם אלו הקשורים בישוע בלבד ולא בכל העיר. ההתייחסות לירושלים היא כעיר שמימית וההליכה אליה היא בבחינת התגשמות נבואת ישעיהו, ותיאודורטוס כאמור מתייחס לעיר כשמימית.152 אליבא דתיאודורטוס, המוני עולי הרגל לירושלים מהווים ביטוי להתגשמות נבואת ישעיהו על ״שיבת העם לארצו״. באשר לירושלים הארצית, ההתייחסות היא רק בהקשר למקומות הקדושים הקשורים בישוע ולאו דווקא לכל העיר. חשיבות ירושלים הארצית הנוכחית היא באתריה הקדושים, ובאחרית הימים תתגשמנה הנבואות וממעל תרד העיר השמימית.153
תיאודורטוס הדגיש כי נבואת ישעיהו לא התייחסה ליהודים אשר נפוצו בין העמים וכי כנסיית האלוהים קיבצה את בניה מבין העמים וניתן לראותם רצים לעבר ירושלים לעבוד את האל, באתרי הצליבה, התחייה והעלייה.154
האיש הקדוש והעלייה לרגל לקדושים
"מי שמבקר במנזר הקדוש (מנזר קאראתמין) בצפון סוריה, שבע פעמים באמונה, יש לו זכויות כמו למי שהלך לירושלים."155
כך על פי הבישוף פילוכסנוס (Philoxenus), יליד עיירה בקרבת נהר הטיגריס־החידקל, 440 לסה"נ לערך, מת ב-523. השקפתו המיאפיזיטית, האנטי כלקדונית, התחזקה בעקבות ולאחר ועידת כלקדון ב-451. הוא התמנה לבישוף העיר מבוג Mabbug, הקרויה בערבית סורית מינג'יב-Minjib, אשר פירוש שמה — מקור מים, במחוז חלב בצפון סוריה.
דבריו מדגישים כי עבורו העבודה בארץ המובטחת היא המגורים בתא הנזיר, כמיאפיזיטי,156 הדוגל בהשקפת איחוד הטבעים של ישוע לאחד, הוא הציע אלטרנטיבה לביקור בירושלים, כיוון שהמקומות הקדושים בה נשלטו בידי הכלקדונים. יוהנס מוסכוס בחיבורו האחו הרוחני (לימונריון) הביא עדות שלפיה המיאפיזיטים לא הורשו להיכנס לאנסטזיס, קרי, כנסיית התחייה בשל השקפתם.157 עם העלאת חשיבות השהייה בתא בקסניטיאה פנימית והימנעות מהליכה למקומות הקדושים עלתה חשיבות העלייה לרגל לאיש הקדוש, המדריך הרוחני המעניק השראה. מגמה זו באה לידי ביטוי בעליות לרגל לקדושים בירושלים ובתאיהם במדבר יהודה ובמצרים. תפיסתו העקרונית של פילוכסנוס היא כי המנזר יכול לשמש תחליף למקומות הקדושים. יש לציין כי שמו הסורי של פילוכסנוס היה — Aksania קרי, תהליך ההתבוננות הפנימית, הקסניטאה!
מהמאה הרביעית ואילך התפתח מערך גיאוגרפיה וטופוגרפיה קדושה. נוצרים במזרח ובמערב טיפחו מערך מוקדי עלייה לרגל, מקומות קדושים ומנזרים, ונוצר מתח בין מוקדי העלייה לרגל בירושלים ובין המקומיים. היווצרות גיאוגרפיה קדושה חייבה את העלאת חשיבות האיש הקדוש בחברה הביזנטית.158 הקדוש נתברך בכריזמה — חסד האל, אשר באמצעותו יכול לבצע ניסים. מקומו במנזר או בתא ההתבודדות, או בקברו, הם המרכיבים העיקריים של המקומות הקדושים בהשקפה החדשה שהתגבשה, והיא התווספה על מערך קודם שהורכב מקברי מרטירים דוגמת סטפנוס.159
האיש הקדוש יוצר מרחב קדוש מעצם מהותו, נוכחותו ועוצמתו הרוחנית, וניחן בפרהסיה של הדיבור בפני האל, ובזכות סגולה זו הוא יכול לפעול בקרב המאמינים להשגת מבוקשם ולסייע בהגשמת משאלותיהם.160 הוא ניחן גם בכריזמה — חסד משמים ומתת האל — ומנזרו הוא גן עדן עלי אדמות ומקום הגאולה האנושית והאישית.161 כך למשל עם מבקריו של אותימיוס נמנו נזירים עולי רגל ואף הקיסרית אודוקיה; כך גם הפונים לסבאס באו מכל רובדי החברה והסביבה הקרובה והרחוקה. לפי בראון, הקדוש הוא דמוי ישוע ומחקי דרכו היו שליחים חדשים של הנצרות הביזנטית.162 היירונימוס תיאר את מנזרו בבית לחם "מלא עד גדותיו בנזירים מרחבי העולם וקברי המרטירים והקדושים — משפחת השמים על האדמה". זהו ביטוי לעליית מושג האיש הקדוש בחברה הביזנטית אשר יצרה עלייה לרגל לדמויות אלו, אתרים הקשורים בקדושים ומגע עמם.
אידיאל הנזיר הצליין הוא להגיע לשורשי הקדושה באמצעות הינתקות, סגפנות, מגע בקדושה ובאנשים הקדושים המשמשים מופת להשגת הקסניטיאה. ההינתקות מובילה לזכּוּת. הנזירים זרים לסביבתם וכך מגיעים להזיכיה — ההתבוננות הפנימית.163 התשוקה לחוויה תוך סקרנות אינטלקטואלית להשגת הפאידיאה (Paideia) — לימוד אינטלקטואלי באמצעות עלייה לרגל ומגע עם האיש הקדוש והמקומות הקדושים — מתוארת במסעם של שבעה נזירים מהר הזיתים לאיש קדוש במדבר מצרים שבאו לשמוע מפיו "ולחזות בעינינו."164
ירושלים — מוקד להערצת הצלב
יוהנס רופוס, מאבות הכנסיה והביוגרף של פטרוס האיברי במאה החמישית לסה"נ, רואה בהערצת הצלב ומרכזיותו בחיי הנזיר את מפתח האמונה הנוצרית, המוביל לנאמנות סגפנית. מכאן נגזר כינויו של הנזיר ״נושא הצלב״.165 התמקדות בקדושתו ובמרכזיותו של הצלב האמיתי ונסים המיוחסים ליצירת סימן הצלב בתפילות כאמצעי ריפוי או שימוש בשמן מן הצלב הקדוש היו ידועים ומקובלים.166
הנזירים על זרמיהם השונים נחשבו לנושאי צלבו של ישוע ובעצם חייהם הסגפניים חיקו את ישוע וביקשו לבטא את מותו על הצלב בחייהם היומיומיים.167 ירושלים היתה אבן שואבת לנזירים בין השאר בשל היותה המקום שבו המשיח מת על הצלב וקם לתחייה בניצחון על המוות. לפי יוהנס רופוס, ירושלים היתה עיר מסתורין שבה גאולת העולם כולו עוצבה באמצעות התגלותו של האל המושיע הגואל, "המשיח שלנו", ובעבור רופוס עץ הצלב הוא מכשיר משמעותי במסתורין הגאולה. השהייה בירושלים מאפשרת את ההתחברות הפיזית והרוחנית לקדושת הצלב.168
בעבור יוהנס רופוס, הגולגותא היא קודש הקודשים האמיתי, המזבח האמיתי ומקום התפילה והטקסים העיקרי, והיא המקבילה לקודש הקודשים היהודי במזבח המקדש הקשור בנבואת משה. כך מחבר יוהנס רופוס את גיבורו פטרוס האיברי למשה ואת הנזירים לקדושת הגולגותא.169 שלמות סלע הגולגותא מעידה על שלמות המשיח. הגולגותא היא מזבח המשיח. "שה האלוהים האמיתי הנושא את חטאי העולם", שנטבח לשם גאולת האנושות, וכשם שהמזבח יחיד, לא חתוך או חצוב, כך השה הטבוח הוא אחד ושלם.170
טקסי הערצת הצלב נערכו ביום שיש הטוב, ובמשך השנה היה השריד הקדוש טמון בקופסת כסף171 ופיסות מן הצלב האמיתי פוזרו בכל העולם הנוצרי.172 פיסות מן הצלב שימשו אמצעי ברכה והודיה קרי, אולוגיה (Eulogia) בעיקר בטקס האוכריסטיה. פטרוס האיברי חש הערצה עמוקה לשריד מן הצלב אשר קיבל מכמרים שהגיעו מירושלים.173 שריד מן הצלב משמש מקור כוח בלתי רגיל, כיוון שהוא עצם פיזי שבא במגע עם הגואל כאשר גאל את האנושות באמצעות ייסוריו ומותו, ונאמנות לצלב מעלה את המאמין — הצליין או הנזיר — למעלה רוחנית גבוהה ביותר. דרך מגע עם שרידי הצלב יכול אדם להיות שותף לגאולה.174
שריד מן הצלב האמיתי שמר על הנזירים והצליינים דוגמת פטרוס ויוהנס רופוס. אחד מביטויי החיים של פיסת הצלב היה זרם שמן בלתי פוסק שנבע ממנה, עד כי השניים יכלו למשוח עצמם בו.175 צליינים ונזירים מילאו צפחות שמן משריד הצלב האמיתי לשם ברכה וכוח, וחלקם נשאו כתובת בזו הלשון: "שמן מעץ החיים אשר מדריך ומנהיג אותנו ביבשה ובים".176 נזירים דוגמת סבאס השתמשו בשמן משריד הצלב בטקסי גירוש שדים ובטקסים אחרים.177 שמן מן הצלב אשר שימש למשיחה היה לנזיר מקור כוח והשראה שינק ישירות מהמשיח הצלוב. יוהנס רופוס תרגם את משמעות השמן למתת חסד האל ולרוח הקודש המעניקה אושר ורגש הנובעים מן המשיח כנביעת השמן מן השריד הקדוש.178
כוח הצלב הוא כוח המשיכה שהוריש ישוע לנזירים, ובמקרה הזה לפטרוס וליוהנס רופוס, כוח שאפשר להם ולנזירים נוספים ללכת בדרכו של המשיח באמצעות נשיאת צלבו ולהתחבר למושיע אשר נצלב, ודרכם אפוא היתה מוגנת. כנושאי הצלב הם חשו שהם מוכנים למות על האמונה אשר נשאה אותם לירושלים, למקום שממנו הגיעו שרידי הצלב, ולהתחברות פיזית ורוחנית עם מקום הצליבה, שאליו נשאו את עיניהם.179
לפי יוהנס רופוס, פטרוס האיברי ראה עצמו מונופיזיטי והזדהה עם האנטי כלקדונים כנושאי הצלב וכצליינים ונזירים סגפנים.
ישוע ניצח את המוות לאחר שנצלב ולפיכך מסמל הצלב ניצחון ומשמש מקור כוח רב עוצמה מעבר לכוח הפיזי הרגיל ומקור לריפוי כפי שמטהו של משה הצליח לחולל מופתים ולרפא.180 הערצת הצלב כסמל וכשריד קדוש יצרה מוקד עלייה לרגל לירושלים ומקור השראה לנזירים אשר הגיעו אליה או גם שהו בה. אודוקיה יראת האל אף הציבה צלב כסף ענק שמשקלו ששת אלפים ליברות במקום קודמו שנשרף.181 הערצת הצלב חיזקה את יחס הצליינים והנזירים לעיר הקדושה ירושלים ולכנסיית הקבר כמוקד עיקרי לעלייה לרגל. עצם ביקור הנזיר והצליין או הנזיר הצליין בכנסיית הקבר והתחייה היה ביטוי לנאמנותו לצלב.182
כך נוצרה גיאוגרפיה קדושה המבוססת על הערצת הצלב והבעת הנאמנות לו באמצעות טקסים. דמויות ובהן מלאניה, אודוקיה ופטרוס האיברי שימשו מופת ליוצרי גיאוגרפיה קדושה זו.183 מגע עם הצלב הקדוש בירושלים הוא מטרה אולטימטיבית נעלה וקדושה ביותר של מסע הצליינות וסולל את הדרך למגע עם המשיח ולהזדהות עם גורלו.
פיניאנוס (Pinianus), בעלה של מלאניה "הצעירה", אשר החלה את פעילותה בשלהי המאה הרביעית לסה"נ, הלך למדבר לאסוף עצים ונשא אותם על כתפיו לירושלים בעוד מלאניה טווה ואורגת צמר. הדבר מסמל את הסגפנות ונשיאת העצים מסמלת את נשיאת הצלב. כך נשא כביכול פיניאנוס את צלבו של ישוע.184
חניכת הנזיר וטקס קבלתו לעולם הנזירות התקיימו בגולגותא, במקום שבו נצלב ישוע, נקבר וקם לתחייה. כך נעשה לגרונטיוס (Gerontius), אב מנזרה וגדול תומכיה של מלאניה הצעירה, אשר נתקבל לקהילת הנזירים בטקס שערכו מלאניה ופיניאנוס. הנזירוּת נחשבה להטבלה שנייה.185 הגלימה שבה הולבש הנזיר ספגה קדושה מעצם מגעה עם סלע הגולגותא, כמגע עם המשיח, וכך נוצר קשר ומגע פיזי בין ישוע במותו ובתחייתו ובין הנזיר החדש המשמש ממשיכו ונושא צלבו של המשיח.186 יוהנס רופוס כאחד ממובילי הקו האנטי כלקדוני, הדגיש כמובן היבטים אנטי כלקדוניים של ההולכים אחר המשיח הצלוב.187
לסלע הגולגותא ולשרידי הצלב יוחסו סגולות ריפוי, כגון אותו מקרה שבו יד נעלמה בקעה מן הסלע וריפאה את מחלת העור של יוהנס הסריס, אשר הגיע עם פטרוס האיברי לירושלים, החל מ-437 לסה"נ שהה עמו בהתבודדות והגיע לקסניטאה, התבוננות פנימית, והפך לנזיר. כך הוכח כוחו האלוהי של הצלב.188
כוח האל התגלה בגולגותא, ובעבור רופוס וקוראיו לא היה הצלב חתיכת עץ פלאית כי אם ייצוג כוחו האלוהי של האדון אשר גאל את האנושות. באמצעות נשיאת הצלב וההליכה אחר ישוע בעצם העלייה לרגל והשהייה במקום צליבתו הופך מקור הכוח האלוהי למוחשי.
הנזירים כנושאי צלבו של המשיח שימשו מופת לאמונה הנכונה. פטרוס האיברי תואר כעושה דברו וכעבדו של האדון, "מוערך ומכובד כעמוד האמונה האורתודוכסית." העמוד מסמל את מוט הצלב ופטרוס האיברי נושא אותו.189 פטרוס מתואר גם כנושא צייתן של דבר האל, מטיף ומחנך לאורתודוכסיה, וממשיך דרכם של השליחים.190 בניסיון לחבר בין "העמודים" יש לציין את "עמוד ההלקאה" השמור על פי המסורת בכנסיית ציון הקדושה בהר ציון, וייתכן שהדבר קשור למיקומו של מנזר האיבּרים.
לפי יוהנס רופוס, פטרוס האיברי היה היחיד שראה את ישוע כורע על ברכיו. הוא נגע ברגלי האדון ודיבר אליו במילים: "ישוע אדוני ואלוהי", כמילותיו של השליח תומא לישוע כשראהו לאחר תחייתו.191 בעבור יוהנס רופוס, פטרוס האיברי ראה את חזיון התחייה עם סימני הצליבה על גופו, ובחזיונו נראה ישוע לבוש כנזיר.192
חיזיון זה סייע לפטרוס והנחהו לחיי נזירות בהשראה דמותו של ישוע כנזיר, והדבר שופך אור על מהותה של נזירות ירושלים היונקת השראה מישוע וממופעיו כנזיר וכצלוב. אין אפוא תמיהה על כך שפטרוס האיברי בחר להיות נזיר הניצב על משמרת האורתודוכסיה כחופשי עם האלוהים וכבחיר האל המוכן לסבול בעבור חולשות האנושות ולחזקה כסבלו של ישוע בחיר האלוהים.193
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
