גן הוורדים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גן הוורדים
מכר
מאות
עותקים
גן הוורדים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גן הוורדים

4.4 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: רחלי לביא
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 412 עמ' מודפסים
  • קריינות: אלה רוזנר
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 40 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מַאבְּס הצעירה מקבלת הצעת עבודה שעומדת לשנות את חייה: לא עוד מגורים בחדר אחד עם ששת אחיה ואחיותיה, לא עוד בגדים מרופטים וישנים. מעתה היא תשמש כבת הלוויה של גברת פינץ' באחת השכונות העשירות בעיר. יהיו לה מדים נאים, חדר חמים משלה וארוחות קבועות. מאבס מאושרת: מדובר בעבודה מכובדת שבעזרתה תוכל לעמוד סוף-סוף על רגליה ולהציל את אחיה מגורל אומלל.

גברת פינץ' עצמה, כך נאמר לה, חולה במחלה מסתורית, ואכן התפרצויות הזעם שלה מאששות את החשד שמדובר באישה בעלת עצבים רופפים, אלא שעם הזמן מגלה מאבס שהמציאות מורכבת יותר. המשפחה שמעסיקה אותה נאלצה להימלט מביתה הקודם בעקבות שערורייה שרודפת אותה גם בבית החדש. מאבס יודעת שאין לה ברירה, היא הרי חייבת לשמור על עבודתה בכל מחיר, אבל האם סיפרו לה את כל האמת? והאם ביכולתה להציל לא רק את עצמה, אלא אישה נוספת?

גן הוורדים מאת טרייסי ריס היה לרב מכר מיד עם צאתו לאור וזכה לאהבת הקוראים במדינות רבות בעולם. לורנה קוק, מחברת רב המכר הכפר האבוד כתבה עליו, "זהו ספר פוקח עיניים, מהנה ומרגש בעת ובעונה אחת".

פרק ראשון

מאבס

לונדון, 1895

סולם המתכת שהיה מחובר לקיר באר הקרח קִרקש בעת שמַאבְּס ירדה בו, ולבה הלך ושקע עם כל שלב. לאחר שנים־עשר מטרים מתחת לפני הקרקע היא קפצה ממנו, ונחתה בצללים העמוקים. הקור היה דק וחד כתער, וחדר ללא רחמים מבעד לשכבות החולצה והמעיל שבהם עטפה את גופה, ואפילו מבעד לצעיף הצמר שאחד הבנים ברציף השאיל לה. היא כרכה אותו עוד ועוד סביב צווארה ובמעלה פניה, אך הקור חדר גם בעדו.

שלושה פועלים אחרים הצטרפו אליה, כולם בנים, כמובן, שהִנהנו קצרות לעברה וזה לזה. זה היה עולם דמדומים מוזר. הצעקות והחבטות ברציף התעלה גבוה מעליהם היו עמומות ומרוחקות. ערימות הקרח ניצבו שם גבוהות ושקטות, ומאבס לא הצליחה לנער מעליה את התחושה שהן צופות בה. כמו סצנה מחלום בלהות, חשבה. לו רק היתה מתעוררת בבהלה, ואז נשטפת הקלה כשהיתה מבינה שכל זה לא אמיתי. אבל זה היה אמיתי.

כשהגיעה לעבודה באותו בוקר ציפתה לה ההפתעה האיומה — היא תעבוד בבארות הקרח, או כפי שהם קראו להן: "הצללים". וזו אפילו לא היתה עונת הקרח. בחורף הגיע הקרח מנורבגיה, בהררים מנצנצים שנקשרו לדוברות, והיה צריך להורידו אל הצללים. בקיץ העלו הכול שוב, העמיסו את הקרח על עגלות והובילו אותו לבתי העשירים. באוקטובר, לרוב, לא נדרשו לעבוד שם, אבל השבוע היה חם ושטוף שמש, והשמים היו נקיים ותכולים. המשמעות היתה שבבתים הגדולים רצו שוב להגיש קרח כשאירחו, וסוחרי הגלידה החליטו להשאיר את הדוכנים שלהם פתוחים עוד קצת. אז מאבס ירדה לבאר עם שאר הפועלים, כדי להעלות למעלה את שאריות הקרח.

הם הביטו סביבם, שוקלים היכן להתחיל. העבודה שהוטלה עליהם היתה להעביר את גושי הקרח הירקרקים הכבירים אל טווח השגתם של המלקחיים הענקיים שהתנודדו על שרשרת עצומה יותר מעשרה מטרים מעליהם. מאבס ושני נערים אחרים פנו בנחישות אל גוש הקרח הסרבני והחלו לדחוף אותו בכל כוחם, והנער האחר, ברנש גבה קומה עם רעמת שיער בצבע חציר, כיוון אותם ומשך את השרשרת לעבר גוש הקרח בכל כוחו. כשגוש הקרח הגיע למקום הנכון, הם הידקו סביבו את המלקחיים, שנקראו גם "כלבי הקרח", ואז צעקו ללואיס השווייצרי שימשוך אותו למעלה. ברגע שגוש הקרח הראשון החל לעלות מעלה, הם פנו מיד אל גוש הקרח הבא.

מרבית עובדי הקרח הקבועים שבו לארצות מוצאם — שווייץ, איטליה, צרפת. מקצתם, אלה שלא היתה להם סיבה לחזור, עבדו בתעלות במשך השנה כולה. קראו להם בשמות שונים ומשונים — פרנצ'י, ראש שום, ווֹפּ1 — כמעט בלי קשר למוצא שלהם. לבד מכך, הם השתלבו שם מכל בחינה שהיא. מאבס לא היתה משתלבת, אילו רק ידעו.

עבודה של פועל לא התאימה לה. היא היתה קטנטונת גם בתקופות הטובות ביותר, ולאחרונה היה להם מעט מאוד אוכל, אם בכלל. אבל האבל על אמא, שמתה לפני כמעט שנה, ריסק את אבא לחלוטין, ולמאבס היו שישה אחים ואחיות קטנים. מישהו היה צריך להביא כסף הביתה, אז מאבס לבשה בגדי נער, תחבה את שערה תחת כובע, והציגה את עצמה בשם מארק.

היא היתה ממוקדת בעבודה, וויתרה על כל ההתלוצצויות שהיו פיצוי על העבודה במקום, כדי להסתיר את היותה אישה. אז היא הרכינה את הראש, עבדה בקרח, ושתקה בעת שהבנים שברו את השעמום בבדיחות ובצחוק. לשניים שעבדו לצדה קראו בִּיג ומַייקִי, כך הבינה, ולשלישי קראו קִיפֶּר. בכל אופן, לא היה טעם לנסות לרכוש שם חברים. פועלים הועברו ממטען למטען ככל שנדרש. אף צוות לא החזיק מעמד יחד לאורך זמן.

סחורות שונות ומשונות חלפו בדרכן בתעלת רִיגֶ'נְט — קורות עץ, דגנים, חומרי הדברה, דשן — אבל קרח היה זה שמאבס תיעבה יותר מכול. הוא היה חלקלק כשעלה הצורך לייצב אותו, נדבק כשעלה הצורך לשנע אותו, וזדוני באופן כללי, חשבה מאבס.

שעות לאחר מכן, ידיה ורגליה רעדו. כפות רגליה, הנתונות במגפיה הבלויים, היו חסרות תחושה לחלוטין. היא אפילו לא היתה משוכנעת שמעט הכוח שעוד נותר בה בכלל הועיל. התשישות, הקור והאור העמום הקהו את חושיה. גוש נוסף של קרח נמשך מעלה, הרחק מהם, ומאבס נאנקה ונשענה על הערימה שנותרה שם, פניה מוטות מעלה אל השמים הרחוקים. היא עצמה את עיניה, תשושה במידה בלתי נסבלת.

צלצול פתאומי מהדהד וצרחה איומה מלמעלה החרידו את מאבס ממצבה הרדום, והיא פקחה את עיניה אל מול גוש קרח במשקל מאה וחמישים קילו שנפל לעברה כמו סלע ענק שניתק ממקומו. הבנים, שהיו צלולים וחדים ממנה, קפצו הצדה, אך מאבס לא הצליחה לזוז ממקומה. ההלם למראה המשקל העצום ששעט לעברה היה גדול מדי. רגע לאחר מכן היא הוטחה הצדה, ומצאה את עצמה על הקרקע, פניה צמודות לרצפה, קרח מקפיא תחתיה, וגוף חמים מעליה. היא הרגישה איך הגוף הזה מתכווץ בכל פעם שהקרח הוטח בקרקע ושילח פגיוני קרח לכל עבר. ואז זה נפסק.

הצללים היו שוב שקטים, והמשקל שהיה מעליה הוסר. מאבס התגלגלה על גבה, ואז התרוממה על רגליה. רגליה היו חלשות כמו היו עשויות מים, אבל היא לא היתה יכולה להמשיך לשכב שם. היא תקפא.

אחד הבנים, קִיפֶּר, הציל אותה, במעשה שהותיר אותה חסרת מילים. הוא עמד לפניה כעת, ופניו שידרו חוסר אמון מוחלט. שערו הבלונדיני סמר באימה.

"לא זזת!" הוא אמר בתדהמה.

"לא יכולתי," היא אמרה.

לואיס השווייצרי ירד בסולם בבהלה, תוך שהוא ממלמל התנצלויות, והאימה שמא מישהו נהרג איימה להכריעו. הם התייצבו לפניו, כולם בריאים ושלמים, מלבד בִּיג. אחד מפגיוני הקרח ננעץ ברגלו, ולואיס עזר לו לעלות בסולם ולצאת מבאר הקרח. מאבס ראתה אותו נעלם בקצה העליון, ובהתה בנתיב הדם שטפטף מטה במורד הסולם. בחילה הציפה אותה.

"אוי!" נשמעה שאגה זועמת מלמעלה. מנהל העבודה הגיע במבט זועף כדי לבדוק מה קרה. "כבר יכולתי לשכור כמה קופים דפוקים!" הוא צעק, וירק אל הבאר. "תנקו את זה, תסדרו את זה. אנחנו לא מבזבזים את זה. תתקעו את זה בדליים ותעלו את זה למעלה. עכשיו!"

"טוב," אמר קיפר. "בחזרה לעבודה."

"רגע!" קראה מאבס. "אתה הצלת אותי! תודה לך."

"אתה לא צריך להודות לי, זה בערך הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות אחד בשביל השני כאן," הוא קרא לעברה בחזרה בזמן שקפץ שלב אחד למטה והתחיל לאסוף את רסיסי הקרח. מאבס התחילה לעכל את מה שקרה, והיא רעדה כולה. אבל הדבר היחיד שהיתה יכולה לעשות באותו הרגע, היה להמשיך לעבוד.

*

זמן רב לאחר מכן, מאבס גררה את עצמה בחזרה הביתה, משרכת רגליה על נתיב הגרירה הנוקשה של התעלה, ואז על אבני הריצוף העגלגלות של קְלֶרְקֶנְוֶול, ולבסוף ברחובות המטונפים של סאפְרוֹן היל. גשם דקיק החל לרדת, והערב הסגלגל הלך וסגר עליה ככל שהתקדמה. דמויות קודרות התגלו כבני אדם, ששלחו לעברה כפות ידיים לנדבה או קראו לעברה הערות מגונות. מאבס שמרה על ראש מורכן ומעיל מהודק, ושמחה בבגדי הגבר שלבשה. היא חיה באזור הזה כל חייה, ובזמן האחרון הוא פחות גרוע משהיה בעבר, ואף על פי כן לא התעוררו בה כל רגשות סנטימנטליים כלפיו.

הגברים של משפחות דאלֶי עבדו בתעלות של לונדון יותר ממאה שנים. סב־סבה ג'ק דאלי ובניו היו חברים בצוות שבנה את התעלות, וכל הצאצאים שלהם עבדו ברציפים, טענו ופרקו סחורות. כשמאבס היתה קטנה, היא חשבה שהתעלות מסעירות. אבא היה חוזר הביתה עם סיפורי הגבורה שלו על החיים בטבורו של היקום, ומפיו נדמו נתיבי המים לנתיבי הרפתקאות מסעירות. הוא חשב שהעבודה שם היא מסורת נפלאה של בני משפחת דאלי. אבל כעת חשבה מאבס שהיא יודעת איך נראה הגיהינום: לא אש אדומה ולוהטת מילאה אותו, כי אם צללים ירוקים־אפורים אטומים ודוברות שגנחו תחת משקלו של מטען, סוסים שאימצו את שריריהם כדי למשוך אותן, ואפילו גוויות מזדמנות חיוורות שצפו במים הסמיכים והאדישים.

היא ניצלה בנס היום, לא היה לה כל ספק בכך. לאחר מכן הם גילו שכלבי הקרח פשוט נשברו ונבקעו לפני שהגיעו למעלה, אמצעים כל כך שבריריים שחיי בני אדם היו תלויים בהם. אם הנער הבלונדיני לא היה מעיף את מאבס הצדה, היא היתה נמחצת למוות. כמה היתה רוצה להודות לו כראוי. התאונה הותירה אותה המומה כל כך, שהיא היתה האחרונה שעלתה בסולם שטוף הדם כשהעבודה הסתיימה. עד שהגיעה למעלה לא נותר כל סימן וזכר למצילהּ.

קל היה לדמיין סיום שונה לחלוטין לערב הזה — אחיה ואחיותיה בבית, דפיקה על הדלת, החדשות על מותה של מאבס. האחות האהובה איננה, ואין איש שידאג להם. היא תמיד היתה מודעת לסכנות בחיים שניהלה, אבל היום כל זה קיבל ממדים שונים לחלוטין. הבעיה היתה שלא היו לאנשים כמוה שום חלופות.

מאבס פנתה מרחוב שֶרלי למעבר מקוּרה שפעם, לפני שנים רבות, הוביל לאורוות. משפחת דאלי התגוררה באחת החצרות הישנות שמעבר לו. כאן בסביבה קראו למקום "חצר הפטריות". למאבס לא היה שום מושג אם זהו השם הרשמי של המקום, או אם היה לו שם רשמי כלשהו. החצר היתה חשוכה וצפופה, ובתים מרקיבים סגרו עליה. מאבס נכנסה לאחד מהם ועלתה בגרם מדרגות רעוע אל הקומה השנייה. היא תיעבה את סאפרון היל. היא תיעבה את חצר הפטריות. היא תיעבה את התעלה. אבל כשפתחה את הדלת לחדר של משפחת דאלי, היא שכחה את כל הדברים שתיעבה וראתה רק את הפנים שאהבה.

"מאבס!" קראה ג'ני, הגדולה בין אחיה, והביטה אליה באושר. מאבס הזדעפה. ג'ן אימצה שוב את עיניה בתפירה לאורה הקלוש והמרצד של העששית כדי להרוויח כמה מטבעות. היא היתה רק בת חמש־עשרה, וכבר עכשיו היתה קצרת רואי. אבל הם נזקקו למטבעות הללו.

פֶּג בת השתים־עשרה הכינה ארוחת ערב, שהורכבה ממעט לחם וגבינה וכמה תפוחים. היא חייכה אל מאבס, וחשפה את הרווח הרחב בין שיניה הקדמיות.

אחרי שלוש בנות, אבא היה נחוש בדעתו להביא לעולם בן. ניקי בן האחת־עשרה, שנקרא בשם אביו, נולד זמן קצר אחרי פג. אחרי ניקי הגיע גֶ'ם בן התשע, ואחריו מתיו בן השבע. ניקולס ומורין החליטו ששישה ילדים הם די והותר. אבל שלוש שנים לאחר מכן הגיעה עוד בת, ומורין קראה לה אנג'לין.

אנג'י ניגשה למאבס והושיטה את זרועותיה לחיבוק. מאבס הרימה אותה בזרועות כאובות, וניגשה לפתוח את החלון. בחדר עמד ריח כבד של זיעה ושיער שמנוני. אבל החלון הפתוח רק הכניס פנימה ריחות כרוב ושופכין, אז היא סגרה אותו. מוטב להם ריחם שלהם מריחותיהם של אחרים.

היא פנתה שוב אל החדר והביטה בכולם. היא רצתה כל כך הרבה יותר למענם. היא אפילו לא ידעה מה, אבל הם היו יקרים לה, והיא כמהה לעתיד טוב יותר עבורם. אני רק צריכה הזדמנות, היא חשבה בכל כוחה. כל הזדמנות שהיא, ואני אקח אותה.

"אבא?" היא שאלה, אבל ניקי נענע את ראשו.

"לא ראינו אותו כל היום."

לבה של מאבס שקע, אבל היא רק הנהנה. היא הניחה את אנג'י מידיה ונישקה אותה בחום בקצה ראשה, ואז פשטה את מעילה והסירה את כובעה. שערה נפל על פניה, ובבת אחת היא הרגישה קצת יותר כמו עצמה.

יכול להיות גרוע יותר, היא אמרה לעצמה כשהביטה סביבה. נכון שחדר אחד זה לא מרחב גדול לשמונה נפשות, אבל היא הכירה משפחות גדולות כמוהם ויותר שחלקו חדר עם שתיים ואף שלוש משפחות נוספות. לפחות היה להם חדר פרטי משלהם. לפחות הם היו יחד. לפחות הם ישנו באותו מקום מדי לילה. החצר לא היתה מקום נחמד, אבל מאחוריה נדחסו בניינים דלים אף יותר. לפני שאמא מתה, הם חיו בשני חדרים בחצר סמוכה שבה היה מעט יותר אור, אבל היה עוד הרבה לאן להידרדר, ומאבס היתה נחושה בדעתה שלא להניח לזה להתרחש. גם כך, אילו אמא היתה יכולה לראות אותם עכשיו, לבה היה נשבר. לא היה לה כל ספק בכך.

"את נהדרת, מאבס," אמרה ג'ני ברוך. "אנחנו בסדר כאן, נכון, ילדים?"

הילדים הנהנו בעוז, כאילו החיים בחצר הפטריות היו נפלאים.

"ניצחתי בקרב ערמונים היום!" אמר מַט המנומש.

"באמת, מט?" אמרה מאבס ברוך. " כבר יש ערמונים?"

"הם לא היו כל כך טובים," הוא הזדעף. "קצת קטנים. אבל יהיו כמה ערמונים ענקיים בעוד כמה שבועות, לפי דעתי."

"גם אני חושבת ככה."

יבורכו כולם: בגיל רך כל כך הם הבינו את מצבם מספיק כדי לעודד את רוחה ולהעמיד פנים שאין כל פגם בעולמם. היא אהבה אותם בכל לבה, וזו היתה הסיבה שהיא לא ויתרה כשעבדה ברציף, גם כשהיתה על סף ייאוש. הדאגה להישרדותן של שמונה נפשות היתה עול כבד על כתפיה הצנומות של מאבס בת השמונה־עשרה, והיא עבדה באופן לא חוקי. לו רק היה אבא מסוגל להתאושש מאבלו כדי לשוב לעבודה סדירה, היתה בכך עזרה עצומה. אבל לעת עתה השכר שקיבלה על עבודתה בתעלה היה המחסום היחיד בפני הידרדרות מוחלטת.

עוד על הספר

  • תרגום: רחלי לביא
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 412 עמ' מודפסים
  • קריינות: אלה רוזנר
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 40 דק'
גן הוורדים טרייסי ריס

מאבס

לונדון, 1895

סולם המתכת שהיה מחובר לקיר באר הקרח קִרקש בעת שמַאבְּס ירדה בו, ולבה הלך ושקע עם כל שלב. לאחר שנים־עשר מטרים מתחת לפני הקרקע היא קפצה ממנו, ונחתה בצללים העמוקים. הקור היה דק וחד כתער, וחדר ללא רחמים מבעד לשכבות החולצה והמעיל שבהם עטפה את גופה, ואפילו מבעד לצעיף הצמר שאחד הבנים ברציף השאיל לה. היא כרכה אותו עוד ועוד סביב צווארה ובמעלה פניה, אך הקור חדר גם בעדו.

שלושה פועלים אחרים הצטרפו אליה, כולם בנים, כמובן, שהִנהנו קצרות לעברה וזה לזה. זה היה עולם דמדומים מוזר. הצעקות והחבטות ברציף התעלה גבוה מעליהם היו עמומות ומרוחקות. ערימות הקרח ניצבו שם גבוהות ושקטות, ומאבס לא הצליחה לנער מעליה את התחושה שהן צופות בה. כמו סצנה מחלום בלהות, חשבה. לו רק היתה מתעוררת בבהלה, ואז נשטפת הקלה כשהיתה מבינה שכל זה לא אמיתי. אבל זה היה אמיתי.

כשהגיעה לעבודה באותו בוקר ציפתה לה ההפתעה האיומה — היא תעבוד בבארות הקרח, או כפי שהם קראו להן: "הצללים". וזו אפילו לא היתה עונת הקרח. בחורף הגיע הקרח מנורבגיה, בהררים מנצנצים שנקשרו לדוברות, והיה צריך להורידו אל הצללים. בקיץ העלו הכול שוב, העמיסו את הקרח על עגלות והובילו אותו לבתי העשירים. באוקטובר, לרוב, לא נדרשו לעבוד שם, אבל השבוע היה חם ושטוף שמש, והשמים היו נקיים ותכולים. המשמעות היתה שבבתים הגדולים רצו שוב להגיש קרח כשאירחו, וסוחרי הגלידה החליטו להשאיר את הדוכנים שלהם פתוחים עוד קצת. אז מאבס ירדה לבאר עם שאר הפועלים, כדי להעלות למעלה את שאריות הקרח.

הם הביטו סביבם, שוקלים היכן להתחיל. העבודה שהוטלה עליהם היתה להעביר את גושי הקרח הירקרקים הכבירים אל טווח השגתם של המלקחיים הענקיים שהתנודדו על שרשרת עצומה יותר מעשרה מטרים מעליהם. מאבס ושני נערים אחרים פנו בנחישות אל גוש הקרח הסרבני והחלו לדחוף אותו בכל כוחם, והנער האחר, ברנש גבה קומה עם רעמת שיער בצבע חציר, כיוון אותם ומשך את השרשרת לעבר גוש הקרח בכל כוחו. כשגוש הקרח הגיע למקום הנכון, הם הידקו סביבו את המלקחיים, שנקראו גם "כלבי הקרח", ואז צעקו ללואיס השווייצרי שימשוך אותו למעלה. ברגע שגוש הקרח הראשון החל לעלות מעלה, הם פנו מיד אל גוש הקרח הבא.

מרבית עובדי הקרח הקבועים שבו לארצות מוצאם — שווייץ, איטליה, צרפת. מקצתם, אלה שלא היתה להם סיבה לחזור, עבדו בתעלות במשך השנה כולה. קראו להם בשמות שונים ומשונים — פרנצ'י, ראש שום, ווֹפּ1 — כמעט בלי קשר למוצא שלהם. לבד מכך, הם השתלבו שם מכל בחינה שהיא. מאבס לא היתה משתלבת, אילו רק ידעו.

עבודה של פועל לא התאימה לה. היא היתה קטנטונת גם בתקופות הטובות ביותר, ולאחרונה היה להם מעט מאוד אוכל, אם בכלל. אבל האבל על אמא, שמתה לפני כמעט שנה, ריסק את אבא לחלוטין, ולמאבס היו שישה אחים ואחיות קטנים. מישהו היה צריך להביא כסף הביתה, אז מאבס לבשה בגדי נער, תחבה את שערה תחת כובע, והציגה את עצמה בשם מארק.

היא היתה ממוקדת בעבודה, וויתרה על כל ההתלוצצויות שהיו פיצוי על העבודה במקום, כדי להסתיר את היותה אישה. אז היא הרכינה את הראש, עבדה בקרח, ושתקה בעת שהבנים שברו את השעמום בבדיחות ובצחוק. לשניים שעבדו לצדה קראו בִּיג ומַייקִי, כך הבינה, ולשלישי קראו קִיפֶּר. בכל אופן, לא היה טעם לנסות לרכוש שם חברים. פועלים הועברו ממטען למטען ככל שנדרש. אף צוות לא החזיק מעמד יחד לאורך זמן.

סחורות שונות ומשונות חלפו בדרכן בתעלת רִיגֶ'נְט — קורות עץ, דגנים, חומרי הדברה, דשן — אבל קרח היה זה שמאבס תיעבה יותר מכול. הוא היה חלקלק כשעלה הצורך לייצב אותו, נדבק כשעלה הצורך לשנע אותו, וזדוני באופן כללי, חשבה מאבס.

שעות לאחר מכן, ידיה ורגליה רעדו. כפות רגליה, הנתונות במגפיה הבלויים, היו חסרות תחושה לחלוטין. היא אפילו לא היתה משוכנעת שמעט הכוח שעוד נותר בה בכלל הועיל. התשישות, הקור והאור העמום הקהו את חושיה. גוש נוסף של קרח נמשך מעלה, הרחק מהם, ומאבס נאנקה ונשענה על הערימה שנותרה שם, פניה מוטות מעלה אל השמים הרחוקים. היא עצמה את עיניה, תשושה במידה בלתי נסבלת.

צלצול פתאומי מהדהד וצרחה איומה מלמעלה החרידו את מאבס ממצבה הרדום, והיא פקחה את עיניה אל מול גוש קרח במשקל מאה וחמישים קילו שנפל לעברה כמו סלע ענק שניתק ממקומו. הבנים, שהיו צלולים וחדים ממנה, קפצו הצדה, אך מאבס לא הצליחה לזוז ממקומה. ההלם למראה המשקל העצום ששעט לעברה היה גדול מדי. רגע לאחר מכן היא הוטחה הצדה, ומצאה את עצמה על הקרקע, פניה צמודות לרצפה, קרח מקפיא תחתיה, וגוף חמים מעליה. היא הרגישה איך הגוף הזה מתכווץ בכל פעם שהקרח הוטח בקרקע ושילח פגיוני קרח לכל עבר. ואז זה נפסק.

הצללים היו שוב שקטים, והמשקל שהיה מעליה הוסר. מאבס התגלגלה על גבה, ואז התרוממה על רגליה. רגליה היו חלשות כמו היו עשויות מים, אבל היא לא היתה יכולה להמשיך לשכב שם. היא תקפא.

אחד הבנים, קִיפֶּר, הציל אותה, במעשה שהותיר אותה חסרת מילים. הוא עמד לפניה כעת, ופניו שידרו חוסר אמון מוחלט. שערו הבלונדיני סמר באימה.

"לא זזת!" הוא אמר בתדהמה.

"לא יכולתי," היא אמרה.

לואיס השווייצרי ירד בסולם בבהלה, תוך שהוא ממלמל התנצלויות, והאימה שמא מישהו נהרג איימה להכריעו. הם התייצבו לפניו, כולם בריאים ושלמים, מלבד בִּיג. אחד מפגיוני הקרח ננעץ ברגלו, ולואיס עזר לו לעלות בסולם ולצאת מבאר הקרח. מאבס ראתה אותו נעלם בקצה העליון, ובהתה בנתיב הדם שטפטף מטה במורד הסולם. בחילה הציפה אותה.

"אוי!" נשמעה שאגה זועמת מלמעלה. מנהל העבודה הגיע במבט זועף כדי לבדוק מה קרה. "כבר יכולתי לשכור כמה קופים דפוקים!" הוא צעק, וירק אל הבאר. "תנקו את זה, תסדרו את זה. אנחנו לא מבזבזים את זה. תתקעו את זה בדליים ותעלו את זה למעלה. עכשיו!"

"טוב," אמר קיפר. "בחזרה לעבודה."

"רגע!" קראה מאבס. "אתה הצלת אותי! תודה לך."

"אתה לא צריך להודות לי, זה בערך הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות אחד בשביל השני כאן," הוא קרא לעברה בחזרה בזמן שקפץ שלב אחד למטה והתחיל לאסוף את רסיסי הקרח. מאבס התחילה לעכל את מה שקרה, והיא רעדה כולה. אבל הדבר היחיד שהיתה יכולה לעשות באותו הרגע, היה להמשיך לעבוד.

*

זמן רב לאחר מכן, מאבס גררה את עצמה בחזרה הביתה, משרכת רגליה על נתיב הגרירה הנוקשה של התעלה, ואז על אבני הריצוף העגלגלות של קְלֶרְקֶנְוֶול, ולבסוף ברחובות המטונפים של סאפְרוֹן היל. גשם דקיק החל לרדת, והערב הסגלגל הלך וסגר עליה ככל שהתקדמה. דמויות קודרות התגלו כבני אדם, ששלחו לעברה כפות ידיים לנדבה או קראו לעברה הערות מגונות. מאבס שמרה על ראש מורכן ומעיל מהודק, ושמחה בבגדי הגבר שלבשה. היא חיה באזור הזה כל חייה, ובזמן האחרון הוא פחות גרוע משהיה בעבר, ואף על פי כן לא התעוררו בה כל רגשות סנטימנטליים כלפיו.

הגברים של משפחות דאלֶי עבדו בתעלות של לונדון יותר ממאה שנים. סב־סבה ג'ק דאלי ובניו היו חברים בצוות שבנה את התעלות, וכל הצאצאים שלהם עבדו ברציפים, טענו ופרקו סחורות. כשמאבס היתה קטנה, היא חשבה שהתעלות מסעירות. אבא היה חוזר הביתה עם סיפורי הגבורה שלו על החיים בטבורו של היקום, ומפיו נדמו נתיבי המים לנתיבי הרפתקאות מסעירות. הוא חשב שהעבודה שם היא מסורת נפלאה של בני משפחת דאלי. אבל כעת חשבה מאבס שהיא יודעת איך נראה הגיהינום: לא אש אדומה ולוהטת מילאה אותו, כי אם צללים ירוקים־אפורים אטומים ודוברות שגנחו תחת משקלו של מטען, סוסים שאימצו את שריריהם כדי למשוך אותן, ואפילו גוויות מזדמנות חיוורות שצפו במים הסמיכים והאדישים.

היא ניצלה בנס היום, לא היה לה כל ספק בכך. לאחר מכן הם גילו שכלבי הקרח פשוט נשברו ונבקעו לפני שהגיעו למעלה, אמצעים כל כך שבריריים שחיי בני אדם היו תלויים בהם. אם הנער הבלונדיני לא היה מעיף את מאבס הצדה, היא היתה נמחצת למוות. כמה היתה רוצה להודות לו כראוי. התאונה הותירה אותה המומה כל כך, שהיא היתה האחרונה שעלתה בסולם שטוף הדם כשהעבודה הסתיימה. עד שהגיעה למעלה לא נותר כל סימן וזכר למצילהּ.

קל היה לדמיין סיום שונה לחלוטין לערב הזה — אחיה ואחיותיה בבית, דפיקה על הדלת, החדשות על מותה של מאבס. האחות האהובה איננה, ואין איש שידאג להם. היא תמיד היתה מודעת לסכנות בחיים שניהלה, אבל היום כל זה קיבל ממדים שונים לחלוטין. הבעיה היתה שלא היו לאנשים כמוה שום חלופות.

מאבס פנתה מרחוב שֶרלי למעבר מקוּרה שפעם, לפני שנים רבות, הוביל לאורוות. משפחת דאלי התגוררה באחת החצרות הישנות שמעבר לו. כאן בסביבה קראו למקום "חצר הפטריות". למאבס לא היה שום מושג אם זהו השם הרשמי של המקום, או אם היה לו שם רשמי כלשהו. החצר היתה חשוכה וצפופה, ובתים מרקיבים סגרו עליה. מאבס נכנסה לאחד מהם ועלתה בגרם מדרגות רעוע אל הקומה השנייה. היא תיעבה את סאפרון היל. היא תיעבה את חצר הפטריות. היא תיעבה את התעלה. אבל כשפתחה את הדלת לחדר של משפחת דאלי, היא שכחה את כל הדברים שתיעבה וראתה רק את הפנים שאהבה.

"מאבס!" קראה ג'ני, הגדולה בין אחיה, והביטה אליה באושר. מאבס הזדעפה. ג'ן אימצה שוב את עיניה בתפירה לאורה הקלוש והמרצד של העששית כדי להרוויח כמה מטבעות. היא היתה רק בת חמש־עשרה, וכבר עכשיו היתה קצרת רואי. אבל הם נזקקו למטבעות הללו.

פֶּג בת השתים־עשרה הכינה ארוחת ערב, שהורכבה ממעט לחם וגבינה וכמה תפוחים. היא חייכה אל מאבס, וחשפה את הרווח הרחב בין שיניה הקדמיות.

אחרי שלוש בנות, אבא היה נחוש בדעתו להביא לעולם בן. ניקי בן האחת־עשרה, שנקרא בשם אביו, נולד זמן קצר אחרי פג. אחרי ניקי הגיע גֶ'ם בן התשע, ואחריו מתיו בן השבע. ניקולס ומורין החליטו ששישה ילדים הם די והותר. אבל שלוש שנים לאחר מכן הגיעה עוד בת, ומורין קראה לה אנג'לין.

אנג'י ניגשה למאבס והושיטה את זרועותיה לחיבוק. מאבס הרימה אותה בזרועות כאובות, וניגשה לפתוח את החלון. בחדר עמד ריח כבד של זיעה ושיער שמנוני. אבל החלון הפתוח רק הכניס פנימה ריחות כרוב ושופכין, אז היא סגרה אותו. מוטב להם ריחם שלהם מריחותיהם של אחרים.

היא פנתה שוב אל החדר והביטה בכולם. היא רצתה כל כך הרבה יותר למענם. היא אפילו לא ידעה מה, אבל הם היו יקרים לה, והיא כמהה לעתיד טוב יותר עבורם. אני רק צריכה הזדמנות, היא חשבה בכל כוחה. כל הזדמנות שהיא, ואני אקח אותה.

"אבא?" היא שאלה, אבל ניקי נענע את ראשו.

"לא ראינו אותו כל היום."

לבה של מאבס שקע, אבל היא רק הנהנה. היא הניחה את אנג'י מידיה ונישקה אותה בחום בקצה ראשה, ואז פשטה את מעילה והסירה את כובעה. שערה נפל על פניה, ובבת אחת היא הרגישה קצת יותר כמו עצמה.

יכול להיות גרוע יותר, היא אמרה לעצמה כשהביטה סביבה. נכון שחדר אחד זה לא מרחב גדול לשמונה נפשות, אבל היא הכירה משפחות גדולות כמוהם ויותר שחלקו חדר עם שתיים ואף שלוש משפחות נוספות. לפחות היה להם חדר פרטי משלהם. לפחות הם היו יחד. לפחות הם ישנו באותו מקום מדי לילה. החצר לא היתה מקום נחמד, אבל מאחוריה נדחסו בניינים דלים אף יותר. לפני שאמא מתה, הם חיו בשני חדרים בחצר סמוכה שבה היה מעט יותר אור, אבל היה עוד הרבה לאן להידרדר, ומאבס היתה נחושה בדעתה שלא להניח לזה להתרחש. גם כך, אילו אמא היתה יכולה לראות אותם עכשיו, לבה היה נשבר. לא היה לה כל ספק בכך.

"את נהדרת, מאבס," אמרה ג'ני ברוך. "אנחנו בסדר כאן, נכון, ילדים?"

הילדים הנהנו בעוז, כאילו החיים בחצר הפטריות היו נפלאים.

"ניצחתי בקרב ערמונים היום!" אמר מַט המנומש.

"באמת, מט?" אמרה מאבס ברוך. " כבר יש ערמונים?"

"הם לא היו כל כך טובים," הוא הזדעף. "קצת קטנים. אבל יהיו כמה ערמונים ענקיים בעוד כמה שבועות, לפי דעתי."

"גם אני חושבת ככה."

יבורכו כולם: בגיל רך כל כך הם הבינו את מצבם מספיק כדי לעודד את רוחה ולהעמיד פנים שאין כל פגם בעולמם. היא אהבה אותם בכל לבה, וזו היתה הסיבה שהיא לא ויתרה כשעבדה ברציף, גם כשהיתה על סף ייאוש. הדאגה להישרדותן של שמונה נפשות היתה עול כבד על כתפיה הצנומות של מאבס בת השמונה־עשרה, והיא עבדה באופן לא חוקי. לו רק היה אבא מסוגל להתאושש מאבלו כדי לשוב לעבודה סדירה, היתה בכך עזרה עצומה. אבל לעת עתה השכר שקיבלה על עבודתה בתעלה היה המחסום היחיד בפני הידרדרות מוחלטת.