הבנות האבודות - הבת האיטלקייה

הקדמה
אגם קומו, 1946

אֶסטי

פליקס הכניס יד לכיס המעיל, ונשימתה של אסטי נעתקה.

"אסטי, קניתי את הטבעת הזאת יום אחרי שראיתי אותך על הבמה בלָה סקאלה, כבר אז לפני שנים," אמר פליקס ובידו קופסה קטנה מקטיפה אדומה. "את האישה היחידה שאהבתי בחיי."

היא השתוקקה כל כך לראות את הטבעת, לבלוע בעיניה את מראה היהלום שבחר עבורה, אבל הושיטה יד אל כף ידו וסגרה אותה בעדינות סביב הקופסה. הוא עדיין מאורס לאישה אחרת.

"לא," היא לחשה. "זה לא הזמן המתאים. אני רוצה שתציע לי נישואים כשתהיה חופשי באמת לעשות את זה."

עיניו לא משו מעיניה כשתחב בחזרה את הקופסה לכיסו. "אני יכול לשאול אותך דבר אחד?"

היא הנהנה. "בוודאי."

"אם הייתי מציע לך נישואים, היית אומרת כן?"

הדמעות שנעדרו עד כה מילאו פתאום את עיניה. "כן, פליקס. אלף פעמים כן. אתה הגבר היחיד שרציתי מאז ומתמיד."

1
לונדון, כיום

לילי דחפה את דלת דירתה ונכנסה פנימה כשהיא גוררת אחריה מזוודה וצ'ימידן.

"שלום?" היא קראה, סגרה את הדלת בדחיפה קטנה של כף הרגל ושמטה הכול על הרצפה.

כשלא קיבלה תשובה היא עשתה עוד כמה צעדים, הסתכלה מסביב וראתה ששום דבר לא השתנה בארבע השנים שנעדרה מהבית. לא הקירות בצבע השמנת, לא הכריות המותפחות על הספה או המראה במסגרת זהב התלויה מעל האח, שמיתנה מעט את גודש התצלומים הממוסגרים שהצטופפו על מדף האח.

לילי נעצרה כדי להתבונן בהם וראתה את החיוך הרחב שלה זורח אליה מרובם. היא הושיטה יד לגעת בתצלום של אביה, העבירה את אגודלה על פניו ואז עברה לתצלום של אימה וקלטה עד כמה התגעגעה אליה.

היא נכנסה למטבח, ועל סמך תחושת בטן, בלי כל צורך לבדוק, ידעה שאימא שלה לא בבית. היא ראתה פתקה על הספסל, הושיטה יד ולקחה אותה, ונשענה בגבה על הדלפק כשקראה במהירות את המילים.

מחכה כבר לראות אותך, יקרה שלי, אבל החלטתי לנסוע לכמה שבועות לאיטליה, כי מזג האוויר כל כך יפה שם עכשיו. נתראה שם? אוהבת, א'.

לילי צחקה ושמטה את הפתק. אני מצפה לי כאן למפגש שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, והיא נוסעת לה לאיטליה! אבל היא לא יכלה להאשים אותה. מאז שלילי עברה לגור בארץ אחרת, אימא שלה הייתה חייבת לבנות לעצמה חיים משלה בלי בתה היחידה, ולילי שמחה כל כך שהיא מאושרת.

היא ראתה ערמה של מעטפות סגורות, מושלכות ליד הטוסטר, ולקחה אותן כי חשבה שהן ממוענות אליה. היא מצאה כמה מעטפות שמוענו לאימא שלה, אבל דווקא המעטפה בתחתית הערמה משכה את מבטה.

לכבוד היורשים של פטרישיה רודס.

לילי הפכה את המעטפה באצבעותיה ותהתה למה אימא שלה לא פתחה משהו שממוען ליורשים של סבתה. היא הבחינה בחותמת רשמית של משרד עורכי דין והחליטה להציץ בתוכן המעטפה. היא תחבה את קצה הציפורן מתחת לשולי המעטפה החתומה ופיהקה, כשהג'ט־לג אחרי סדרת טיסות של עשרים וארבע שעות התחיל לתת בה את אותותיו. כבר כמעט חצות, כנראה, במקום שבו התגוררה בשנים האחרונות, לכן לא פלא שהיא עייפה.

לכל הנוגעים בדבר עיזבונה של פטרישיה רודס,

נוכחותכם מתבקשת במשרדי ויליאמסון, קלארק ודנקן בפדינגטון, לונדון, ביום שישי 26 באוגוסט בשעה תשע בבוקר, כדי לקבל פריט שהושאר ליורשים. אנא צרו קשר עם משרדנו כדי לאשר את קבלת המכתב.

בברכה,

ג'ון ויליאמסון

לילי שפשפה את העיניים וקראה שוב את המילים. סבתה הלכה לעולמה כשהיא הייתה נערה מתבגרת, לפני יותר מעשור, ולמראה שמה עברה בגופה צמרמורת מוזרה. היא העריצה את סבתא שלה, שהייתה אחת מהנשים הטובות והאוהבות ביותר שלילי הכירה מימיה, ועכשיו תפסה, ברגשי אשמה, כמה זמן עבר מאז שחשבה עליה באמת, לעומת התדירות שבה חשבה על אביה. היא חייכה כשנזכרה בביקורים אצלה, בפעמים הרבות שהן ישבו יחד בשמש ושתו תה, ולילי סיפרה לה על כל הבעיות שלה כמתבגרת.

היא לקחה את הטלפון הנייד שלה ושלחה בזריזות מייל לעורך הדין עם בקשה למידע נוסף. הם פנו כנראה בטעות לאדם הלא־נכון. הייתי יודעת אם היה משהו לא סגור בעיזבון שלה, לא?

2

לילי פקחה את עיניה ונדרשו לה רגעים אחדים כדי להבין איפה היא נמצאת. היא הרימה מבט אל התקרה הגבוהה הלבנה, שברגע הראשון לא נראתה לה מוכרת, עד שהתרוממה ונשענה על המרפקים.

בסופו של דבר הניפה את רגליה והורידה אותן מהמיטה, והעבירה את אצבעותיה בשערה בניסיון להתיר את הקשרים בו. החדר היה חשוך, ורק מעט אור הסתנן פנימה מהמסדרון, שם היא השאירה כנראה את האור דולק, וכשהעיפה מבט בשעון שליד המיטה ראתה שהיא ישנה כבר שעות ארוכות. השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר, כלומר היא ישנה במשך מרבית שעות היום והלילה. אבל השינה הארוכה לא שיפרה את הרגשתה, וראשה היה מעורפל יותר מכפי שהיה כשנשכבה לישון.

היא נכנסה לחדר האמבטיה, התיזה מים על פניה והביטה בבבואתה שהשתקפה במראה העגולה מעל הכיור. כשפניה נקיות מאיפור היא ראתה שעל גשר אפה ולחייה פזורים נמשים בהירים, מחווה לשמש העזה בניו זילנד, שם היא חיה ועבדה. היא נגעה בעורה בקצות אצבעותיה וחייכה, מרוצה מהמראה השזוף החדש שלה. בשילוב תלתליה הכהים והסוררים, היא נראתה עכשיו כמו נערת חוף יותר מאשר בחורה עירונית, וגם מזה היא הייתה מרוצה. זו הייתה גרסה רגועה יותר שלה, כזו שנדרשו לה שנים כדי למצוא, והיא לא רצתה לוותר על הבחורה הזאת רק מפני שחזרה הביתה ללונדון.

לילי אספה את שערה הכהה הארוך ופיתלה אותו לפקעת על קודקודה בשעה שהלכה למטבח לחפש את הטלפון שלה, ומצאה אותו על הדלפק היכן שהשאירה אותו. היא עברה על המיילים שלה וראתה מייל אחד מקולגה לשעבר, בצירוף תצלום של הכרם שבו עבדה, עם ענבים עטופים ברשתות ועשב מעוטר בכפור לבן בשל מזג האוויר הקפוא. היא חייכה, ראתה את עצמה שם בעיני רוחה, מקבלת את הקפה היומי שלה עם פתיחת המסעדה, מתבוננת באינספור שורות הגפנים שנמתחו לכל מלוא העין. לילי נאנחה. אולי היא הייתה צריכה להישאר בניו זילנד במקום לקחת את משרת הקיץ הזאת באיטליה, אבל היא הבטיחה לעצמה תמיד שתתנסה בכמה שיותר אזורים שונים לפני שתתמקם במקום כלשהו.

היא חזרה לתיבת הדואר הנכנס, סרקה את המיילים בחיפוש אחר משהו מעניין וראתה שיש תשובה ממשרד עורכי הדין.

מיס מקנזי היקרה,

תודה על פנייתך. אנו מבינים שתוכן המכתב שלנו אלייך נראה אולי מסתורי, אבל סבורים שמוטב לדון בעניין איתך, או עם מישהו אחר מבני משפחתך, בפגישה פנים אל פנים. אנא אשרי שתוכלי להשתתף בפגישה ביום שישי, ואם לא, נדאג למצוא מועד אחר לפגישה איתך.

בברכה,

ג'ון ויליאמסון

בשם העיזבון של הופ בֶּרֶנסון

הופ ברנסון? מצחה של לילי התקמט כשגלגלה את השם בראשה וניסתה להיזכר אם כבר שמעה אותו פעם. הוא לא נשמע לה מוכר, והיא הצטערה שאימה לא נמצאת כאן כדי לשאול אותה. אולי זה מישהו מהעבר של סבתה. אולי מישהו הוריש לה משהו בצוואתו בלי לדעת שהיא כבר מזמן לא בחיים. היא רק קיוותה שלא מדובר באיזה קשקוש ישן שהיא תיאלץ לסחוב הביתה אחרי הפגישה.

לילי הניחה את הטלפון והחליטה להכין קפה. גופה נזקק נואשות לקפאין כדי להתעורר.

***

"יקרה שלי! כמה טוב לשמוע את הקול שלך!"

לילי צחקה והצמידה את הטלפון לאוזנה במאמץ לשמוע את קולה הצרוד של אימה, מאוחר יותר באותו יום.

"אני לא מאמינה שהחלטת ככה פתאום לנסוע לאיטליה!" אמרה לילי. "די ציפיתי למסיבה לכבוד החזרה שלי הביתה." היא ניסתה לא להישמע מאוכזבת מדי מכך שחזרה לדירה ריקה — אם אימא שלה מאושרת, גם היא מאושרת. היא עדיין לא פגשה את בן הזוג החדש של אימה, אבל בהחלט נראה שהם מנהלים אורח חיים נהדר.

"יקרה שלי, את שונאת להיות במרכז העניינים, ממש לא הייתי עושה לך מסיבה."

היא צדקה. לילי באמת שנאה תשומת לב, לעומת אימא שלה, שפרחה במצבים כאלה. היא תמיד תהתה אם בהשפעת הראוותנות של אימה היא פיתחה אופי מבויש ומופנם יותר.

"מתי תהיי כאן? נראה אותך באגם קומו?"

"אני אגיע בעוד כמה שבועות. יהיה נהדר לראות אותך, גם אם רק ללילה אחד או שניים."

"נהדר! אני חייבת לסיים עכשיו, מותק, אנחנו עומדים לעלות על יאכטה יפהפייה לשיט של יום, אבל את בטוחה שאת לא יכולה לשנות את הטיסה שלך ולבוא קצת קודם, כדי לבלות איתנו יותר זמן?"

לילי הניעה את ראשה מצד לצד, אף על פי שאימה לא יכלה לראות אותה. היא ציפתה בקוצר רוח לנסיעה לאיטליה, אחד המקומות שתמיד רצתה לבקר בהם, אבל היא לא רצתה להצטופף בין המוני תיירים. היא כבר ציפתה בקוצר רוח לספוג את התרבות ולטייל בין הכרמים, לשאוף את האוויר הצח ולפגוש את האנשים האחראים על בציר הענבים וייצור היין. היא רצתה לגלות מסעדות קטנות ולהתחכך עם המקומיים בשווקים ציוריים, ולא להצטרף להמוני המעריצים באגם קומו שמנסים לזכות בהצצה בג'ורג' קלוני. ומה שהיה מצחיק זה שדברים כאלה היו בדיוק מה שאימא שלה הייתה שמחה לעשות.

"יש כמה דברים שאני צריכה לעשות קודם בלונדון, אז אני לא אוכל לשנות את הטיסה, אבל אני כבר ממש רוצה לראות אותך," אמרה לילי. "אה, ולפני שאת מנתקת, תגידי, השם הופ ברנסון אומר לך משהו?"

"לא, למה?"

"פשוט יש כאן מכתב מאיזה עורך דין, שממוען ליורשים של סבתא."

"את יודעת איך אני עם דואר, יקרה שלי. בטח שכחתי לפתוח אותו."

"זה בסדר. אני אברר במה מדובר ואודיע לך."

"צ'או, בֶּלה!" זמררה אימה לפני שהשיחה התנתקה.

לילי החזיקה לרגע את הטלפון בידה וראתה בעיני רוחה את אימא שלה לבושה באחת הטוניקות הססגוניות שלה ונוטפת תכשיטים כשהיא עולה על סיפונה של סירה יפהפייה. היא באמת שמחה בשבילה. היא תמיד הייתה אימא נהדרת, תמיד הציבה אותה בעדיפות ראשונה בילדותה ודאגה לטפל בכול אחרי מות אביה של לילי, התמקדה בהן כמשפחה קטנה עד שלילי יצאה ללימודים באוניברסיטה. לילי שמחה שאימה פגשה מישהו, אבל באותה מידה הייתה גם מתוחה לקראת הפגישה עם הגבר הראשון שכבש את ליבה של אימא שלה מאז מות אביה.

"תעשי חיים," היא אמרה לטלפון, הניחה אותו מידה והחליטה ללכת להתקלח. היא פתחה את הברז של המקלחת וחיכתה שהמים יתחממו. האדים מילאו את החדר, והיא המשיכה לחשוב על השם הופ ברנסון כשעצמה את עיניה והניחה למים לזרום על פניה ובמורד גופה.

היו לה עוד יומיים לחכות עד הפגישה, ובינתיים הסקרנות הרגה אותה.