הערבי האחרון וסיפורים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הערבי האחרון וסיפורים אחרים

הערבי האחרון וסיפורים אחרים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 202 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 22 דק'

תקציר

עורכת: רים ע'נאיים

בשפת מקום גלויה וחשופה, באסתטיקה לשונית וצורנית הנעה במרחב הטעון של העולם הערבי והפלסטיני, מובאים בתרגום לעברית ובערבית חמישה־עשר סיפורים קצרים. קולות חדשים לצד ותיקים, כולם מהמהותיים בשיח הספרותי העכשווי בעולם הערבי: ז'אן דוסת, שֵיח'ה חַליווא, מַהַא ג'וַּיְני, כַּמאל רִיַאחי, אמיל חַבּיבּי, עַלי בַּד ועוד.

מתוך דבר העורכת, רים ע'נאיים:

באמנות הסיפור הנכתבת בערבית (הן בארצות ערב והן מחוץ להן), חלו תמורות מבניות וסגנוניות גדולות מאז המחצית השנייה של המאה ה־20. המגמה הבולטת בתמורות האלה — המתעצמות אף יותר בעת האחרונה — היא העיסוק בסוגיות הזהות/הזהויות, תחילה בהקשר הקולוניאלי, אחר כך בהקשרים המודרניים והפוסטמודרניים: הטקסטים הספרותיים החדשניים בונים זהויות, מפרקים אותן ומעצבים אותן מחדש.

האסופה הדו־לשונית שמובאת בספר זה — חמישה־עשר סיפורים קצרים מרחבי העולם הערבי ומחוץ לו — פותחת לקוראת ולקורא אשנב להתוודע בעצמו אל התמורות האלה. היא מכנסת קולות ספרותיים חדשים, שאף שהם שונים מאוד זה מזה, נפגשים תחת סככה אינטימית אחת: הלשון הערבית. הם משתמשים במכמניה האדירים ועם זאת מפרקים את האחדות הקנונית שלה. בתוך כך הם מפרקים גם את שאר המבנים הקנוניים של הטקסט הסיפורי — ברבים מהם אין הבחנה בין מציאות ודמיון, אין עלילה קוהרנטית, אין קול שולט אלא פוליפוניה של ממש, וכך גם אין מקום להבנה ולפירוש חד־משמעי: חירות הסופרים והסופרות מעניקה גם חירות — לפעמים פרובוקטיבית, מבלבלת — לקוראים ולקוראות.

פרק ראשון

הערבי האחרון
מַהַא ג'וַּיְני 

תרגמה: ברוריה הורוביץ

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "המעבר לדמוקרטיה בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות אתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה אתך שווה מבחינתי את מלוא השמיים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבַש הסַבִּיל והתפזרו החברים."7

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוזיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה אבל נמלכתי בדעתי. אני לא שואפת לשתות אתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, והשירים האלה של קַבּאני לא מעניינים אותי. אני רוצה את חזהו השחום הדומה לכרמי ענבים כדי לעשותו לי יצוע חמים בְּלילות הסתיו הבאים עלינו לטובה עם שובו מטורקיה. אני רוצה הרבה מהשפתיים האלה שמתחת לשפם הדק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי תמונות שלו כדי לחוש בדמיוני את טעמן של נשיקות שפתיו.

קמתי משולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קצת ולהפגין מעט אדישות כלפי הגבר יפה התואר הזה היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כאלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שאני יוצאת מהבית. התיישבתי לנהל את שיחת הטלפון השגרתית עם אמי, ששוהה כבר זמן־מה במפרץ עם אחותי הגדולה, ולשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה שקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שנהייתי רצינית וקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. אחר כך הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. זו הייתה עוד הודעה ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה אתך."

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! לכבוד לי לזכות בתשומת לבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך."

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח אתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. עדינותו, מכך שבמסרים שלו לא חרג מהגבולות של ספל קפה, המאמרים שפרסם בעיתוני התרבות והתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי על המעבר לדמוקרטיה בתוניסיה — כל אלה הפליאו אותי. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת הזאת.

זה גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שכשהתיישבתי בבית הקפה מונדיאל החזקתי בידי במתכוון כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש לי עילה לדון אתו בדברים שכתב בו על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הביטוי.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריזאי המפתה שלו ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן הרך. סיימתי את הפגישה אתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו על מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא קוצר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומה המידות של הבגדים שהוא לובש.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפתות אותו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו שאוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוזיקה, ולא אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בוודאות שהוא אדם מכובד. המידע הזה לא שימח אותי במיוחד, כי ידעתי מהן אמות המידה לכָבוד בחברה שלי: מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא טעמה טעם של יין בארץ הזאת.

כזהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביוּתֹו. הוא היה אציל נפש, ואף שהיה בשנות הארבעים לחייו, לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז לא המה עוד לבו לאישה.

אני, לעומת זאת, בעלת לב שדומה לשיכון עממי. יש בו מקום לכל הגברים על פני האדמה בתנאי שניחנו בהופעה נאה ובגבריות, ולא משנה לי כלל מה אזרחותם והשתייכותם. האהבה שלי היא בינלאומית, ואני מגינה על הפלורליזם שבה כפי שאני מגינה עליו בזירה הפוליטית התוניסאית.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך בצד שלה, הצד הפלסטיני. אמנם אנחנו, בתוניס, מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, שכחנו את הסוגיה הפלסטינית, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי8 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו — אבל מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו בכל זאת נשאר נאמן לחַנְדַלַה.9

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת בָּאהבה כוח, מידה כנגד מידה, אהרוג אותך היום מאהבה... אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד10 — הקוסמת." הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו: "אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על לבי, שובבה."

צחקתי וכתבתי לו — כן, בתשוקה: "יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. כל טוב."

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו, כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן, בחלום נתקפתי רעד וערכי בעיניו ירד.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים שביליתי בשיחות ודיבורים מתעתעים עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה ל'אוּניבֶר L'Univers)) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות אתי קפה ולחלוק אתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככל שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לבעיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוומַה (ההתנגדות) ועל החבֵרות הלוחמות בה. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה, חוזר אלינו כגיבור וכבר־סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן־ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק11 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהם מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ,12 אף כי סבו ממוצא טורקי ואמו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי במידת־מה רגש לאומי יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך כשראיתי שמוחמד עזיז מפרסם שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני, הרגשתי שאש קנאה בוערת בי ומכופפת אותי.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי. מבחינתי נהיה העניין לשאלה לאומית וכמעט

שוביניסטית. הימרתי: או שאלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה אל־מאג'רי.13

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם הלהבות שבערו בי זה כמה ימים לא הניחו לי לממש את תכנית ארוחת הערב, כי אם דחפו אותי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב, שמשכו את תשומת לבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי."

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ואין ספק שהשמיים יודו לך על השקעתך." הוא ענה במהירות הבזק: "לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת."

עניתי לו: "נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז."

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא קטע את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת החורף והכפור של תוניסיה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו. אבל איזו אכזבה! הוא לא כתב כלום אלא פרסם בדף שלו דברים שחיסלו אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא מתגעגעת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה."

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם, הלהג הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. השמעתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל..." ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה לי יום משיב נפש, שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטות והמכוערות כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה, או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם — אותם כתבות, סדנאות וכנסים שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית לבם של הגורמים התורמים, שאז תמצאו אותי פועלת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה רכשתי בעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שעשו ממני אישה נעימת הליכות ומיומנת בקשרי עבודה עם גברים, בייחוד גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די שתטה לו אוזן ותיתן לו הרבה תשומת לב ומיד תזכה בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע ומוחמד עזיז הודיע לי מהו מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של נמל התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי: הרי מידת נדיבותי תלויה במידת יופיו של הגבר שאתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של נמל התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, ואני העמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר את החולשה שתקפה אותי כאשר חיבקתי אותו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת, שלא תזמין אותו חלילה לחדרי הפרטי...

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בטורקיה ועל חברו הסורי שנפגש אתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של ארדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואני אמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, והנה פנה מבטו אל הסוריות. האם כדי להפיק ממנו רצון עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שצריחי המסגדים מאירים באורם העמום. אחזתי בזרועו השמאלית והתחלתי לפזם לחנים של שירים תוניסאיים מתחנחנים ומפלרטטים. הקול שלי מוצא חן בעיניו, הוא אמר. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה והוא הביע את התפעלותו מהמקום והפליג בשבחִי על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים בתוניסיה. הוא גילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה — לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, על הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב על עצמאותה; על השיר התוניסאי העממי, יַא חֵ'יל סַאלִם, המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג; על גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, ועל סיפוריהן של נושאות הנשק. הוא מצדו התייחס בתגובתו למהפכת הקצינים החופשיים ולמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית, שפרץ במצרים ב-1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אל־נַאצר, אבל לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, ואפילו את משמעות השם של השבט שלי, בעל השורשים הבֶּרבֶּרים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיוּת שלך."

"לא, אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, ובטח שלא את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמוּדה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, הרגשתי מחויבת להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר לבי התאהב בילדה ערבייה."

בעיניו פיזזו גוני השמחה והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי לבדי ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי כדי להתענג על ריח הבושם שלו, ואחר כך הזמין אותו לשבת אתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז אותי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות אתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.

 

 

עוד על הספר

  • הוצאה: אפיק
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 202 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 22 דק'
הערבי האחרון וסיפורים אחרים ללא שם

הערבי האחרון
מַהַא ג'וַּיְני 

תרגמה: ברוריה הורוביץ

הייתי על סף סיום מחקר בנושא "המעבר לדמוקרטיה בתוניסיה בצל הטרור" כאשר ראיתי במסנג'ר הודעה בזו הלשון: "אני רוצה להיות אתך בקשר באופן תרבותי. כן, תרבותי, כאילו אנחנו שותים קפה ביחד. לו רק ידעת שספל קפה אתך שווה מבחינתי את מלוא השמיים והארץ ומה שביניהם. אלה חתיכות סוכר שאת נוגעת בהן ויוצרת מהספל שלי את ים מרמרה שנצץ עוד יותר כאשר כתבת את שמך על חולותיו. לו רק ידעת שגלומים בך קסמי המזרח. הו בנות הים, בקרתגו יבַש הסַבִּיל והתפזרו החברים."7

הסרתי מאוזניי את אוזניות המוזיקה וקראתי שנית את ההודעה הטעונה בתשוקה. נעזרתי בידיעותיי בשפה הערבית וחזרתי אל סיפורי שחרזאדה על גברי המזרח. גייסתי את המלצותיה של סבתי ואת כל התכניות האסטרטגיות הנשיות כדי שתשובתי תהיה ברמת דבריו.

עמדתי ללחוץ על מקשי המקלדת של המחשב כדי להתחיל לנסח את התשובה אבל נמלכתי בדעתי. אני לא שואפת לשתות אתו קפה, הסיפורים על ים מרמרה אינם מפתים אותי, והשירים האלה של קַבּאני לא מעניינים אותי. אני רוצה את חזהו השחום הדומה לכרמי ענבים כדי לעשותו לי יצוע חמים בְּלילות הסתיו הבאים עלינו לטובה עם שובו מטורקיה. אני רוצה הרבה מהשפתיים האלה שמתחת לשפם הדק ומשתוקקת לנשוף עליו את נשימות האהבה. אחזתי בעכבר של המחשב והעליתי תמונות שלו כדי לחוש בדמיוני את טעמן של נשיקות שפתיו.

קמתי משולחן העבודה והכנתי לי ספל קפה. נשמתי נשימה עמוקה והדלקתי סיגריה כדי לנוח קצת ולהפגין מעט אדישות כלפי הגבר יפה התואר הזה היושב בגדה האחרת של הים התיכון. אני יודעת שזו אסטרטגיה קלאסית בקשרים עם גברים, אבל אני סבורה שהיא מועילה במצבים כאלה.

לאחר שסיימתי להכין את הכתבה על הטרור והדמוקרטיה, יצאתי מהמשרד והלכתי לדירתי הקטנה. פתחתי את הדלת וגירשתי את החתולה הטיפשה של השכנה שבאה לעצבן אותי בכל פעם שאני יוצאת מהבית. התיישבתי לנהל את שיחת הטלפון השגרתית עם אמי, ששוהה כבר זמן־מה במפרץ עם אחותי הגדולה, ולשדר לה את מהדורת החדשות היומית שלי המלאה שקרים. נהגתי לפתוח אותה בידיעה שהכנתי את האוכל בבית ולסיים אותה באמירה שנהייתי רצינית וקשרים ארעיים לא מתאימים לי יותר, מה גם שאני כבר בת שלושים ואחת. כך הייתי מרגיעה אותה ואומרת אמן על תפילותיה. אחר כך הדלקתי את המחשב ונגסתי בכריך שקניתי בחנות שבקצה הרחוב.

נשמע צליל המסנג'ר. זו הייתה עוד הודעה ממנו:

"אני מקווה שהדברים שלי לא עצבנו אותך. אני חולם על ספל קפה אתך."

צעקתי:

"חס וחלילה!" ועניתי בשטף: "לא, מה פתאום?! לכבוד לי לזכות בתשומת לבו של סופר כמוך. תודה על האדיבות שלך."

"לא, יקירתי, את ראויה ליותר מזה. בשיחה עם אישה כמוך הכבוד הוא שלי."

המשכתי לשוחח אתו כשכל הנימפות של העולם רוקדות לפניי. עדינותו, מכך שבמסרים שלו לא חרג מהגבולות של ספל קפה, המאמרים שפרסם בעיתוני התרבות והתפעלותו מהמחקרים שפרסמתי על המעבר לדמוקרטיה בתוניסיה — כל אלה הפליאו אותי. בדבריו דילג בין האישי והציבורי, ואני הסכמתי עם כל מילה שאמר והשתדלתי להימנע מהערות. עלה בדעתי לגרום לו לפתוח את המצלמה כדי שיראה אותי במכנסיי הקצרים, הלבנים והקלים וכדי להעמיד לפניו פני נבוכה, אבל הוא לא נפל במלכודת הזאת.

זה גבר שחי ונושם מילים. על אף הופעתו הנאה והגבריות שניבטת מעיניו הוא אינו מגלה עניין רב בנשים. זכור לי שכשהתיישבתי בבית הקפה מונדיאל החזקתי בידי במתכוון כתב עת ובו מאמר פרי עטו כדי שישמש לי עילה לדון אתו בדברים שכתב בו על הספרות והמהפכה. ציינתי בכוונה תחילה שבמכון הדמוקרטי שבו אני עובדת אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתמוך באנשי רוח המגלים עניין בספרות ובחופש הביטוי.

הוא בלע את הפיתיון ופתח בהסברים על הפרויקט היצירתי שלו. תחילה ציין את הסיבות לפרסום ספריו האחרונים, שאינני זוכרת מהן דבר, שכן באותם רגעים התמכרתי להנאה מהבושם הפריזאי המפתה שלו ובקושי הצלחתי לעצור בעד ידי השמאלית מללטף את שערו הלבן הרך. סיימתי את הפגישה אתו לאחר שהוצאתי מפיו את כל פרטיו האישיים, אפילו על מצבו החברתי, מוצאו ותחביביו. אלמלא קוצר הזמן בשל פגישה שנקבעה לו עם מנהל ההוצאה, הייתי יודעת גם מהו האוכל החביב עליו ומה המידות של הבגדים שהוא לובש.

מאז אותה פגישה התחלתי לרקום תכניות לפתות אותו. הדבר לא היה קל, במיוחד עם אדם מכובד כמוהו שאוהב לקרוא ספרים ולהאזין למוזיקה, ולא אוהב לשתות יין ולשבת בברים של תוניס עם חבריו הסופרים והעיתונאים. הדבר הכביד עליי כשניסיתי להתחקות אחריו.

איש לא ידע הרבה על חייו האישיים, אולם כולם אמרו לי בוודאות שהוא אדם מכובד. המידע הזה לא שימח אותי במיוחד, כי ידעתי מהן אמות המידה לכָבוד בחברה שלי: מכובד הוא בחור שאינו מיטיב לנשק בחורה וגבר שלשונו לא טעמה טעם של יין בארץ הזאת.

כזהו הסופר מוחמד עזיז בעל השורשים האריסטוקרטיים וההופעה הנאה והאלגנטית. הוא מפורסם בחוגים התרבותיים באופיו השקט, אדיבותו הרבה, להיטותו אחר קריאת ספרים, סירובו להשתתף במפגשי יין וכינויו הספרותי: העייף מערביוּתֹו. הוא היה אציל נפש, ואף שהיה בשנות הארבעים לחייו, לא הקל בכבודם של צעירים ממנו. היה לו רומן עם משוררת פלסטינית, אך הקשר ביניהם ניתק בזמן ההתקוממות האחרונה בעזה, ומאז לא המה עוד לבו לאישה.

אני, לעומת זאת, בעלת לב שדומה לשיכון עממי. יש בו מקום לכל הגברים על פני האדמה בתנאי שניחנו בהופעה נאה ובגבריות, ולא משנה לי כלל מה אזרחותם והשתייכותם. האהבה שלי היא בינלאומית, ואני מגינה על הפלורליזם שבה כפי שאני מגינה עליו בזירה הפוליטית התוניסאית.

היעדרה של אהובתו הפלסטינית מחייו גרם לו צער רב והניע אותו לתמוך בצד שלה, הצד הפלסטיני. אמנם אנחנו, בתוניס, מאז פרוץ המהפכות של האביב הערבי, שכחנו את הסוגיה הפלסטינית, אולי כי מצאנו את הניצחון בבנינו וראינו במוחמד בּועזיזי8 את מוחמד דורה, סמיר קונטאר וכל גיבורי המזרח שאהבנו — אבל מוחמד עזיז עם הכאפייה שלו בכל זאת נשאר נאמן לחַנְדַלַה.9

כתבתי לו:

"מפני שאני אוהבת בכוח ומבקשת בָּאהבה כוח, מידה כנגד מידה, אהרוג אותך היום מאהבה... אני מעניקה לך במתנה את השיר של גַ'עְפַר מַאגִ'ד10 — הקוסמת." הוא מיהר לענות כמי שמצפה לתשוקתה של האישה אליו: "אני חושש מקסם הנימפות של קרתגו, רחמי על לבי, שובבה."

צחקתי וכתבתי לו — כן, בתשוקה: "יחזק האל את הלב הזה הנוכח מולי ופועם בקצב מזמורי התפילה. כל טוב."

סיימתי את המשפט הספרותי שלי שכתבתי בהשראת פוסט כלשהו, כיביתי את המחשב ושכבתי לישון. בשנתי חלמתי על אביר חסר בושה וציניקן, בחלום נתקפתי רעד וערכי בעיניו ירד.

קמתי מעט מותשת מליל שימורים שביליתי בשיחות ודיבורים מתעתעים עם מוחמד עזיז. התיישבתי בבית הקפה ל'אוּניבֶר L'Univers)) לשתות קפה ולעשן סיגריה והזמנתי את אחד ממשוררי מולדתי העלובים לשתות אתי קפה ולחלוק אתי כמה סיגריות כדי לשאוב מפיו ככל שאוכל מידע על מוחמד עזיז שקנה לו אחיזה במוחי. פתחתי בדברים עליו ועל מחויבותו המוגזמת לבעיות של הערבים על אף הצרות שפוקדות את ארצנו. המשורר התקומם ואמר:

"את לא יודעת שמוחמד עזיז למד בדמשק והיה מלוחמי החזית העממית לשחרור פלסטין. מספרים עליו שהיה בחזית ושהיה לו רומן עם משוררת מהחזית העממית."

נשפתי את עשן הסיגריה שלי לאוויר. הכרתי היטב את הסיפורים על המוּקַאוומַה (ההתנגדות) ועל החבֵרות הלוחמות בה. כל מי שלומד בדמשק, ביירות או עיראק מהשמאלנים של תוניסיה, חוזר אלינו כגיבור וכבר־סמכא במחשבה השמאלנית, האסלאמית, הפאן־ערבית, הלאומית ואפילו הבדלנית. די בכמה מילים מהמַשְרִק11 ודיבורים על טעם הערק כדי שאוזני כל הנוכחים תהיינה כרויות לדבריו. וכמוהם מוחמד עזיז. הוא אחד מאלה החיים תחת שמי המזרח כשהם על אדמת תוניסיה ומייחסים את עצמם לשבטי עַדְנַאן ותַעְ'לִבּ,12 אף כי סבו ממוצא טורקי ואמו מסַגִיַה אלְחַמְרַא שבסהרה המערבית.

הדגשת הזיקה המַשְרִקית של מוחמד עזיז עוררה בי במידת־מה רגש לאומי יחד עם קנאה קלה בגברי הארץ הזאת. אמנם אני כותבת עליהם בבלוג שלי דברי שטנה, ולרוב מאשימה אותם ברכרוכיות נשית ובהיעדר גבריות, אך כשראיתי שמוחמד עזיז מפרסם שירי אהבה לנשות סוריה ועיראק בעודו מתעלם מבנות קרתגו, נומידיה וסמטת העיר כמוני, הרגשתי שאש קנאה בוערת בי ומכופפת אותי.

במשך כל היום לא חדלתי לחשוב על אסטרטגיות וטקטיקות ללכוד אותו ברשתי. מבחינתי נהיה העניין לשאלה לאומית וכמעט

שוביניסטית. הימרתי: או שאלכוד אותו ברשתי או שלא אהיה כַּאהִנַה אל־מאג'רי.13

חשבתי לחכות לשובו בשבוע הבא כדי להתחכם לו ולהזמינו להתארח אצלי ולאכול כַּפְתֵגִ'י, המאכל התוניסאי המפורסם בניחוח סמטת העיר העתיקה. אולם הלהבות שבערו בי זה כמה ימים לא הניחו לי לממש את תכנית ארוחת הערב, כי אם דחפו אותי להיכנס לדף הפייסבוק שלו. מצאתי בו דברים שכתב, שמשכו את תשומת לבי:

"אני חושב איך לטפל באוצרות אהובתי."

לחצתי על האייקון של המסנג'ר וכתבתי בלי השראות ערביות:

"נשק אותה וסיים את חייך בין זרועותיה, ואין ספק שהשמיים יודו לך על השקעתך." הוא ענה במהירות הבזק: "לא ידעתי שניחנת בנפש פיוטית מסוכנת."

עניתי לו: "נוכחותך מסוכנת יותר, אדון מוחמד עזיז."

"מסוכנת למי?"

"מסוכנת לנשות הארץ הזאת, מסוכנת לנשות תוניסיה המזילות דמעות כאשר האבירים יוצאים לדרכם מזרחה. האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?"

הוא קטע את השיחה ולא ענה, אולי כי המשפט האחרון שלי היה כפגז תועה שפגע בנשמתו. עברתי את כל המחסומים כדי להתחיל לנער את אבק הזיכרונות של אותה פלסטינית שנותר על עיני השקד שלו וחזהו המפתה. אנא, אלוהים, הנח לי לישון בין זרועותיו תחת החורף והכפור של תוניסיה. השארתי את המחשב שלי פתוח ושכבתי לישון בתקווה לקום למכתב אהבה ממנו. אבל איזו אכזבה! הוא לא כתב כלום אלא פרסם בדף שלו דברים שחיסלו אותי:

"כאשר אחת מידידותיי כתבה לי: 'האינך יודע שהתוניסאיות נושאות את הרְחמים והאדמה של הארץ הזאת?' הבנתי מדוע אמר המשורר כַּמַאל בּוּעַגִ'ילַה: התוניסאיות הן היפות במעשים ובדיבורים. הן מפלטה של תוניסיה כאשר היא מתגעגעת. ינחיל האל כבוד לבנות אלְכַּאהִנַה."

דברי ההלל שלו לנשות תוניסיה זכו לתגובות רבות מצד חבריו בלהגיהם, הלהג הסורי, הלבנוני, האלג'ירי והמצרי. קראתי בשקיקה את הדברים שנכתבו וחייכתי. השמעתי את השיר "בַּרְשַה בַּרְשַה, יַא מְדַלַּל..." ורקדתי עד שנשטפתי כולי בזיעה ונכנסתי למקלחת כדי לסיים את הריקוד עם המים החמים. היה לי יום משיב נפש, שהתחלתי אותו בחיוך אוהב למנהל המכון שאינני מסוגלת להזכיר את שמו ולראות את פניו המקומטות והמכוערות כאשר הוא מבקש ממני להכין כתבה, או סדנה בנושא החוקה וזכויות האדם — אותם כתבות, סדנאות וכנסים שאני מכינה לפי רצון העוקבים ונטיית לבם של הגורמים התורמים, שאז תמצאו אותי פועלת בחוש של מלצרי בתי הקפה ומגישה כמוהם את מה שמבקשים ממני.

את מומחיותי בחנופה רכשתי בעבודתי עם ארגוני החברה האזרחית שעשו ממני אישה נעימת הליכות ומיומנת בקשרי עבודה עם גברים, בייחוד גברים בעלי מעמד מיוחד כמו מוחמד עזיז. די שתטה לו אוזן ותיתן לו הרבה תשומת לב ומיד תזכה בחיבתו ובאמונו. אני חושבת שהעולם החל להבין שבמחוזותינו איננו רוצים להקשיב, כי אם משתוקקים לדבֵּר בלבד.

עבר שבוע ומוחמד עזיז הודיע לי מהו מועד שובו לתוניסיה וביקש ממני לפגוש אותו בבית הקפה של נמל התעופה קרתגו כמה רגעים לאחר הגעתו. הסכמתי: הרי מידת נדיבותי תלויה במידת יופיו של הגבר שאתו אני נפגשת, והסופר שלנו נטף גבריות מידיו ועד כפות רגליו, שהיו נעולות בנעליים שחורות קלאסיות תוצרת איטליה.

התיישבתי בבית הקפה של נמל התעופה והזמנתי קפה שחור בלי סוכר. הדלקתי את הסיגריה השנייה שלי כשלפתע הרגשתי יד נוחתת על כתפי כדי לסובב אותי אליה, ויד שנייה מחבקת אותי ומציפה אותי בריח בושם. הוא נשק ללחיי, ואני העמדתי פני מופתעת. קפצתי ממקומי כדי להסתיר את החולשה שתקפה אותי כאשר חיבקתי אותו. התחלתי לפטפט ולשאול שאלות על הנסיעה כדי להסיח את דעתה של לשוני הנועזת, שלא תזמין אותו חלילה לחדרי הפרטי...

הוא דיבר על נסיעתו, על הספרים שקנה בטורקיה ועל חברו הסורי שנפגש אתו בסתר הרחק מעיני אנשי שירותי הביטחון של ארדואן. הוא דיבר גם על המאבק של הנשים הסוריות נגד אנשי דאעש, ואני אמרתי לעצמי: האל פטר אותנו מהפלסטיניות, והנה פנה מבטו אל הסוריות. האם כדי להפיק ממנו רצון עליי לחכות שתפרוץ מלחמה בתוניסיה? אלוהים, מה זה?!

סיימנו לשתות קפה, והוא הזמין אותי לארוחת ערב במסעדה דמשקאית שנפתחה לאחרונה בשכונת אלמנאר בתוניס. נעניתי להזמנתו, אך התניתי את היענותי בהליכה למסעדה אחרת בעיר העתיקה, והוא מילא אחר רצוני.

נפגשנו ליד חומות העיר ושמנו פנינו למסעדה הנמצאת בסמטה האפלולית שצריחי המסגדים מאירים באורם העמום. אחזתי בזרועו השמאלית והתחלתי לפזם לחנים של שירים תוניסאיים מתחנחנים ומפלרטטים. הקול שלי מוצא חן בעיניו, הוא אמר. סיימתי את השירה בדברי הסבר על משמעויות השירים, שאת רובם לא הכיר.

הגענו למסעדה והוא הביע את התפעלותו מהמקום והפליג בשבחִי על השכלתי הרחבה במה שנוגע לשירת נשים בתוניסיה. הוא גילה אותה כמו תייר שמגלה ארץ אחרת. שיניתי את נושא השיחה ודיברתי על ההיסטוריה של ההתנגדות התוניסאית. סיפרתי על הפלאגה — לוחמי הגרילה שנלחמו נגד הקולוניאליזם הצרפתי, על הר בַּרְגוּ בתוניסיה שבו התחולל בנובמבר 1954 הקרב על עצמאותה; על השיר התוניסאי העממי, יַא חֵ'יל סַאלִם, המספר על גבורתו של סאלם שיצא לקרב ונהרג; על גדודי הסְפַּאחִי המקומיים שגויסו על ידי הצרפתים, ועל סיפוריהן של נושאות הנשק. הוא מצדו התייחס בתגובתו למהפכת הקצינים החופשיים ולמרד עוּרַאבִּי נגד ההתערבות האירופאית, שפרץ במצרים ב-1879. הוא הכיר בפרטי פרטים את ההיסטוריה של גַמַאל עַבְּד אל־נַאצר, אבל לא ידע דבר על מוחמד אלדַעְ'בַּאגִ'י, הלוחם התוניסאי שהוצא להורג בידי כוחות הכיבוש הצרפתיים במרץ 1924. ואם לא די בכך, הוא לא הבין את הלהג הכפרי התוניסאי, והיה עליי להסביר לו את משמעות השירים והשמות, ואפילו את משמעות השם של השבט שלי, בעל השורשים הבֶּרבֶּרים הקדומים כעצי ההרדוף וזרימת המים בנחל מֶגֶ'רְדַה.

"את שקועה בתוניסאיוּת שלך."

"לא, אתה הוא המזרחן שאיבד את המצפן שלו, דבק במזרח ולא מבין אפילו את הלהג התוניסאי שלנו, ובטח שלא את הלהג ההררי שלי."

תשובתי לא נעמה לאוזניו, וטון דיבורו השתנה. שיניתי אפוא את נושא השיחה כשלפתע ראיתי את חמוּדה ההומו, נגן הגיטרה התוניסאי, יושב מאחורי מוחמד עזיז. אף כי שנאתי אותו בשל התנהגותו הזנותית, הרגשתי מחויבת להזכיר את שמו כדי לא להוסיף מתח לאווירה.

"עזיז, ראית מי יושב מאחוריך? זהו חמודה שפרסם מחדש את השיר לבי התאהב בילדה ערבייה."

בעיניו פיזזו גוני השמחה והוא הסתובב לאחור כדי לברך לשלום את חמודה ההומו והשאיר אותי לבדי ליד השולחן. חמודה קפץ מכיסאו, השליך את עצמו לחיקו של מוחמד עזיז והתנפל עליו בנשיקות. הוא הניח את ראשו על כתפו של האביר שלי כדי להתענג על ריח הבושם שלו, ואחר כך הזמין אותו לשבת אתו ועם חבריו. מוחמד עזיז סימן לי להצטרף אליהם, ועל אף הכעס שאחז אותי לקחתי את התיק שלי וניגשתי אליהם.

"מצטערת, אבל אני עייפה ורוצה לחזור הביתה," אמרתי.

"אל תדאגי, אני אלווה אותך לביתך יחד עם חמודה," השיב.

"אתה מתכוון להמשיך לבלות אתו את הלילה?" שאלתי.

איש מהם לא ענה לי, ואני חושבת שהאביר המזרחי שלי כלל לא שמע את שאלתי. יצאתי מבית הקפה וצעדתי מובסת מאחורי חמודה ההומו שחבק בזרועו את מוחמד עזיז.