פתח דבר
כשיהודה שנהב־שהרבני, העורך הראשי של סדרת מכתוב-مكتوب, הציג לנו את אוסף הסיפורים "חכאיאת וחכאיאת", והציע בהתלהבות רבה שנתרגם אותו לעברית, כולנו בצוות נדבקנו בהתפעלות שלו. כבר אז ידענו שזה יהיה אחד הפרויקטים המיוחדים שלנו, אם לא המיוחד ביותר. האוסף הנדיר והמרתק איגד 100 סיפורי עַם מכל הלבנט שנאספו על ידי החוקרת הלבנונית נג'לא ג'ריצאתי ח'ורי. את מרבית הסיפורים היא שמעה והקליטה מפי נשים מבוגרות ששמעו אותם בילדותן או בצעירותן; סיפורים על אנשים וחיות, יצורי כלאיים ויצירי דמיון, על עושר ועוני, נסים ואסונות, שחלקם גוללו כעניין של מה בכך עלילות אבסורדיות לחלוטין. התלבטנו רבות אם נוכל להעביר את הסיפורים הללו לעברית בלי שיאבדו משהו ממשחקי השפה וההומור שבהם, שרבים מהם תלויי תרבות. האתגר היה גדול, כיוון שהסיפורים הללו, כנהוג בסיפורים עממיים, נמסרו בעל־פה, וגם כאשר ג'ריצאתי ח'ורי העלתה אותם על הכתב היא שימרה את עקבות הערבית המדוברת, שהופיעו לעיתים בלהג לבנוני או פלסטיני מקומיים וספציפיים.
החלטנו לעשות ניסיון, וכך תורגמו עשרת הסיפורים הראשונים בעבודה משותפת של יהודה שנהב־שהרבני ולואי ותד. התרגום התבצע תוך קריאה בקול ודיבור של הטקסט, בניסיון לשמור על השפה הפשוטה ועל הקצב של הסיפור. הניסיון הצליח והעשרה הפכו במהרה לעשרות. נוכחנו לדעת כי עבודת התרגום הנדרשת מעניינת ומלמדת מאוד, ולכן החלטנו להעביר את האתגר הזה לסמינר שקיימנו במרכז משכנות שאננים בירושלים, שבו הכשרנו מתרגמים צעירים במודל התרגום של מכתוב-مكتوب. בסמינר תורגמו חלק מהסיפורים בקובץ בצוותים של יהודים ופלסטינים אשר התמודדו יחדיו עם העולם הפנטסטי והלשוני של החכאיאת. היה מרתק ממש לצפות בדיונים שהתקיימו בצוותים, לעיתים סביב מילה ביזארית או חרוז שאין לו משמעות של ממש, בפתרונות היצירתיים שהמתרגמים הציעו וגם בשנינויות ובצחוקים שליוו את העבודה בתוך הקבוצות ובמליאה.
קובץ ייחודי זה הוא האוסף המקיף ביותר של סיפורי עם מהלבנט שיוצא לאור בשפה העברית. הוא מהווה מבחינתנו דוגמה מושלמת למודל התרגום של מכתוב-مكتوب, כיוון שהוא מדגיש את חשיבות העבודה הצוותית של מתרגמים יהודים וערבים, ואת היתרון הגדול הטמון בדיבור הטקסט ושמיעתו ולא רק קריאתו. הסיפורים שלפנינו עברו מן הדיבור בעל־פה אל הכתב, התגלגלו במעבר מן הערבית המדוברת לערבית הסטנדרטית, ומן הנוסח הכתוב הזה תורגמו לעברית. מדובר אפוא בטקסט קולקטיבי שעבר תרגום קולקטיבי, ואנחנו מקווים שבדרך פעולה זאת נשמרת האפשרות לשמוע דרכו את מגוון הקולות הללו. במהלך העבודה הקפדנו שלא לאחד בין התרגומים ולאפשר הטרוגניות בין המתרגמים. למשל באופני שיערוב הטקסט או הפנייה לארמית במקום לעברית, וכדומה.
בחלק מהמקרים שינינו קלות את שמות הסיפורים. לסיפור שנקרא במקור "השייח' עצפור", למשל, קראנו בתרגום "השייח' עצפור וארבעים השודדים", כיוון ששם זה משקף את עלילת הסיפור בצורה פחות סתמית; לסיפור "חסן" הענקנו את השם "חסן וגבירת הארמון", וכדומה. כל השינויים הללו נעשו בדיאלוג בין עורכת הקובץ בערבית, עורכי הקובץ בעברית והמתרגמים.
סידרנו את הסיפורים בשערים נוחים לקריאה, כאלה שאינם חופפים למיונים הפולקלוריסטיים המקובלים. ככלל, השם של כל שער מייצג מוטיב שחוזר על עצמו ברוב הסיפורים המופיעים בו (כמו מלכים שמתחפשים לדרווישים או גיבורים שיוצאים למסעות) אך כפי שתלמדו בעצמכם, השערים אינם חד־חד־ערכיים, וסיפורים רבים יכלו להיות משובצים במספר שערים, כך שהחלוקה ביניהם היא לעיתים שרירותית.
הרישומים שמופיעים בכניסה לכל שער הוכנו במיוחד לקובץ בעברית בידי האמן מחמד ח'ליל. במלאכת הרישום, שנעשתה בהשראת הסיפורים, בחר האמן להשתמש בחומרים כמו חינה וקפה, המתכתבים גם הם עם התרבות הפלסטינית והערבית.
זה המקום להודות לנג'לא ג'ריצאתי ח'ורי, על הזכות לתרגם את אוצר הסיפורים הזה; לכל המתרגמים והמתרגמות והעורכות והעורכים שלקחו חלק בפרויקט; ליהודה שנהב־שהרבני ולואי ותד שתרגמו חלק גדול מהסיפורים, ליוו את העבודה על הקובץ מתחילתה ועד סופה, וגם כתבו אחרית דבר מעמיקה ומעוררת מחשבה; למרכז משכנות שאננים על האירוח של סמינר מכתוב-مكتوب זו השנה השלישית; לעורכת הספרותית דפנה רוזנבליט על עבודתה המסורה כתמיד; לאמן מחמד ח'ליל על הציורים המדהימים; למעצבת אמל שופאני על עיצוב הקובץ שדרש זמן ומחשבה רבים; וכמובן לחברינו בצוות מכתוב-مكتوب, עורך המשנה יונתן מנדל, רכזת המערכת חנאן סעדי ומתאמת ההפקה המעולה שלנו נגה פיינגלרנט.
זהו קובץ שמתאים לכל גיל ולכל קורא. אנחנו מקווים שהוא יעורר עניין גם בקרב חוקרים, וייתן השראה לפרויקטים נוספים כמו ספרי ילדים, הצגות ויצירות אחרות.
כפאח עבד אלחלים ואיאד ברגותי
עורכי הקובץ
הקדמה:
צֻנְדוּק אַלְפֻרְגַ'ה
כשהייתי ילדה, בכל ביקור אצל סבתי היא הייתה מספרת לי סיפור עם. באחת הפעמים היא אמרה: "את יודעת, כשהייתי קטנה כמוך, סבתי הייתה מספרת לי את הסיפורים האלה." חייכתי ולא עניתי. זה הצחיק אותי לחשוב על סבתי כילדה קטנה. והנה היום אני סבתא בעצמי, אולי מבוגרת מכפי גילה באותו היום. כשאני נזכרת בעצמי כילדה קטנה, עולה חיוך על שפתיי. יותר מכול זכור לי סיפור על תינוק ששמו היה "חַתְשְׂרֵ'ה". אמרתי אז לסבתי שאני לא מבינה איך מישהו יכול לקרוא לתינוק שנולד בשם "חַתְשְׂרֵ'ה".
"האנשים האלה קראו לו כך משום שכבר היו להם עשרה ילדים," היא ענתה. "גם שמות נגמרים. כל דבר נגמר."
ב־1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון. שנים רבות המתנו שהיא תיגמר, אך לא ראינו את הסוף. רק ב־1990, לאחר חמש־עשרה שנים של מקלטים וחשכה, הסתיימה המלחמה. בשנות המלחמה הקמתי עם כמה חברים תיאטרון נודד שקראנו לו "צֻנְדוּק אַלְפֻרְגַ'ה" (בתרגום מילולי: תיבת הצפייה). התיאטרון היה מעין תיבת פלאים שהזכירה אמצעי בידור פופולרי בשם זה, אשר רווח במזרח התיכון לפני המצאת הקולנוע. לפני המלחמה, במשך עשרים שנים תמימות הפיקה להקת השחקנים הצגות רבות, אך בשנות המלחמה נאלצנו להציג את הסיפורים בעזרת בובות צללים. בדרך זו יכולנו להעלות הצגות במקומות פריפריאליים, היכן שהחשמל פעמים רבות לא היה מצוי — במקלטים, במחנות הפליטים הפלסטיניים, בכפרים המבודדים, ולעתים גם על הבמות בערים.
ההצגות שהעלינו היו מבוססות על מסורת שבעל־פה, ואני סרקתי את הארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר סיפורי עם. זה לא היה תהליך קל. העלילות שובשו, החריזה הייתה חלקית, וזיכרונן של המְסַפְּרוֹת בגד בהן. היה עליי לעזור להן, לעורר בהן זיכרונות ילדות, לצטט חרוז פותח או כותרת. בעיה קשה נוספת שנתקלתי בה הייתה חשדנותן של חלק מהנשים, אשר סירבו להניח לנו להקליט אותן. היינו זקוקים להרבה סבלנות.

צֻנְדוּק אַלְפֻרְגַ'ה (מקור לא ידוע)
צֻנְדוּק אַלְפֻרְגַ'ה
ביליתי שעות רבות בהקשבה למְסַפְּרוֹת — שרובן היו נשים. הן דיברו על עצמן, על חוויותיהן בתקופת המלחמה וגם על בעיות בריאות. מגוון הנושאים השתרע בין זיכרונות אישיים למתכוני בישול. רק לאחר שצלחנו את כל הסוגיות הללו, הייתי יכולה להתחיל לשאול: "מי סיפר לך את הסיפורים הללו כשהיית ילדה? מהו הסיפור המועדף עלייך?" חיפשתי סיפורים שהתפרסמו בכתובים, כאלה שסופרו בטלוויזיה, או כאלה שהמספרות פשוט המציאו. באותם ימים היה קל יחסית לאתר אותן. בכל פעם שמצאתי "מספרת אותנטית", הייתי כותבת או מקליטה את סיפורה, ונהנית לשמוע אותה מספרת, לרבות את הסטיות בסיפור וההערות שהתלוו אליו. כמעט תמיד הייתי חוזרת אל המספרת כדי לשמוע את הסיפור שוב, להקליטו בקולהּ או למלא פערים ברשימות שלי, שלפעמים נכתבו בחיפזון.
כשסיפור נראה מתאים להפקה, הייתי מחפשת גרסאות נוספות שלו בקהילות ובאזורים נוספים. הייתי מאזינה בדקדקנות לכל גרסה אפשרית של הסיפור כדי להכיל את הריבוי. בדרך כלל ההבדלים נמצאו בפרטים, ולא במבנה העלילה. היה מרתק לשמוע גרסאות שונות של אותו הסיפור כפי שהוא סופר בהרים, באזורים עירוניים וחקלאיים או ברצועת החוף. באזורי הגבול עם סוריה ופלסטין היו ההבדלים שטחיים יותר.
באחת התקופות שבהן אספתי סיפורים, החלמתי מניתוח גב והייתי צריכה לשבת זקופה בכיסא. באחד מביקוריי, כשהגעתי לכפר עם מכשיר הקלטה, פניתי לעבר הבית המיועד ומצאתי את עצמי בחדר גדול מלא בנשים ובילדים. התקבלתי בסבר פנים יפות והוזמנתי להצטרף, אבל בחדר לא היו כיסאות. כשנמצא בעבורי כיסא והתיישבתי, נמלאתי מבוכה — כי שאר הנוכחים ישבו על הרצפה. המארחים היו מקסימים, אך הם הפריעו מדי פעם למהלך הסיפור, כי רצו להעביר בין המסובים דברי מתיקה: שקדים עם צימוקים, אגוזים וגם תה או קפה. כשבדקתי את ההקלטה של אותו אירוע, גיליתי למגינת לבי שהיא רועשת ולא ניתנת להבנה. נדרשתי להגיע למקום פעם נוספת לאחר כמה שבועות, כדי לשמוע שוב את הסיפור מפיה של אותה אישה. הגעתי אליה בבוקרו של יום חול, כשהילדים היו בבית הספר, ובחדר היו רק שלוש־ארבע נשים. לאחר ששמעתי את הסיפור הפעם, תהיתי אם זה אותו הסיפור שסופר לי בביקורי הקודם. כאשר בשלב מסוים בסיפור סופר איך הזרבובית, החרטום הארוך של כד המים, נשברה בידי צנצנת, גיחכו הנשים כאילו הן חולקות הלצה. כששאלתי אותן מה מצחיק, הן פרצו בצחוק גלוי. הייתי אמורה להבין שמדובר ברמז מיני: הצנצנת (נקבה) מול הזרבובית (זכר). במפגש הקודם דיברה המספרת במהירות רבה מכדי שאוכל לקלוט משפט כמו: "יש צמחים שמחזירים את הבתולים לנשים נשואות." הפעם הוא נאמר בצורה ברורה והסעיר את הנוכחות.
ההתנסות הזאת הובילה אותי לאסוף את הסיפורים בדרך אחרת. באמתלה שחלו תקלה ברשמקול שלי או שיבוש בגלל הפסקת חשמל, הייתי חוזרת למקום המפגש ומבקשת לחזור על הסיפור. כשהסיפור סופר בפעם השנייה, היו בחדר רק נשים מבוגרות. ואני בחנתי בקפידה את בחירת המילים, את ההערות הנלוות ואת מחווֹת הגוף של המספרת. וכך התגלה לי דבר חשוב: יש סיפורים שמסופרים על ידי נשים ומיועדים לנשים בלבד.
בסיפורים הללו נשים ממלאות את התפקידים הראשיים, והגברים, ובעיקר הבעלים, נמצאים בעמדת נחיתות. האם בדרך זו הן נוקמות על אורח חייהן? בחברה שבה שולטים גברים, נשים משתמשות באלף ואחת תחבולות כדי לעמוד על שלהן. ב־1978, כשהתחלתי לאסוף את הסיפורים, היה הגיל הממוצע של המספרות שישים. ההנחיה שנתתי להן הייתה לספר את הסיפורים בדיוק כפי שהן עצמן שמעו אותם בילדותן.
עד אמצע המאה העשרים העניקו החברות בלבנט — בבִּלַאד אַלשַּאם, אזור שכולל את לבנון, סוריה ופלסטין — לגברים זכויות יתר גלויות ומובהקות. לאחר שהנשים היו מסיימות את עבודות הבית ומשכיבות את הילדים לישון, הן היו מרותקות לבתיהן (ללא מכשיר טלוויזיה). הגברים נהגו לצאת לבתי קפה ולהקשיב לחַכַּוַּאתי, שדקלם אפוסים עתיקים בפני קהלים גבריים. הנשים היו מבקרות זו את זו ומספרות סיפורים. בסיפורים הללו היו הגברים תלויים בנשים חכמות ומבריקות מהם. הנשים בסיפורים היו הגיבורות האמיתיות, ולו רק בשל כושר הסבולת שלהן בעמידתן בדיכוי מתמשך. זה היה הנרטיב השכיח בסיפורים שברקעם היה עוני. לעומת זאת, בקרב מלכים וסוחרים עשירים היו הגברים בדרך כלל החזקים.
כל סיפור הוא ייחודי, אבל יש לסיפורים בסיס חזרתי. ברוב הסיפורים שורות הפתיחה והשורות החותמות הן פסוקים מחורזים שניתן להחליפם בין הסיפורים. הפתיחה עשויה להימשך מספר שורות או מספר עמודים, ללא קשר ישיר לחוט העלילה. הפתיחה בסיפורי הערש נקראת "פַרְשָׁה", כי היא מעין מיטה שפורשים כדי למשוך את תשומת הלב של המאזינים ולהודיע להם כי הם נמצאים בדרכם למקום בלתי נודע. על ה"פַרְשָׁה" מתכונן הסיפור, אמרה לי אחת המספרות, כי אנשים נוהגים לישון על יצוע.
לאחר עשרים שנות עשייה ירד המסך על "צֻנְדוּק אַלְפֻרְגַ'ה", אבל החיפוש אחר סיפורי העם נמשך. סיפורים אלה שייכים למורשת האנושית, אך בה־בעת נותנים ביטוי לסביבה התרבותית הייחודית שלהם, למשל בכך שהמושגים של טוב ורע בהם אינם תמיד קטגוריים כמו בסיפורי העם השכיחים במערב. לנסיכות ולמכשפות אין מקבילה בערבית, ובמקומן יש קוסמים וקוסמות, טובים וגם רעים. אישה זקנה או גבר קדמון הם לעתים קרובות מפלצות מואנשות, כמו הע'וּל ("תִּפְלׇּץ") או הע'וּלַה ("מפלצת") וגיבור יכול לאלף את המפלצות ולהאניש אותן באמצעות נדיבותו ומעשיו הטובים.
לסיפורים האלה יש זהות משלהם, ולכן לא הייתה לי זכות להחביאם במגירה שלי. הרגשתי שמחובתי לחלוק אותם עם הקוראים, בדיוק בנוסח שבו קיבלתי אותם מפי מספרות ומספרי הסיפורים, שבתורם שמעו אותם מהוריהם ומסביהם. אני מקווה שתיהנו לקרוא אותם כמו שאני נהניתי להאזין להם.
נגְ'לַא גְּ'רִיצַאתִי ח'וּרִי
ביירות
שער ראשון
הם חצו הרים וּואדיות


من أين تأتي الحكاية؟
מהיכן מגיע הסיפור?
שָׁאַלְתִּי:
מֵאַיִן בָּאִים הַסִּפּוּרִים?
נַעֲנֵיתִי:
אֶחָד מַעֲשִׂיָּה שׁוֹזֵר,
אוֹתָהּ לַחֲבֵרוֹ מוֹסֵר,
עוֹבֵר סִפּוּר מִפֶּה לְפֶה,
הוֹלֵךְ סִפּוּר וּמִתְיַפֶּה.
שָׁאַלְתִּי:
מֵאַיִן בָּאוֹת הַהַצָּגוֹת?
נַעֲנֵיתִי:
אַחַת שׁוֹמַעַת עֲלִילָה,
וְלַחֲבֶרְתָּהּ הִיא מְגַלָּה,
וְזוֹ לָזוֹ, וְזֶה לָזֶה,
עַד שֶׁעוֹלֶה הַמַּחֲזֶה.
מערבית: יהודה שנהב־שהרבני; עריכת תרגום: לואי ותד

قرش الكعكة
אבו נואס והוד מעלתו
הָיֹה הָיָה, אוֹ אָז, אֵי־שָׁם,
כָּעֵת נְסַפֵּר וְאַחַר כָּךְ נִישַׁן,
עַל קֹשִׁי וְעַל בֶּכִי,
עַל גַ'עְפָר הַבּוּרְמֶכִי,
עַל צִפּוֹרִים שֶׁבַּשָּׂדֶה הוֹמוֹת,
קוֹטְפוֹת פַרְפַחִינָה וְגַרְגֵּר טוֹעֲמוֹת,
נְסַפֵּר כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ אֶת כָּל הַמִּלְחָמוֹת.
בימים ההם יצאה שיירת הסֻלְטָאן הַארוּן אלרַּשיד, ואיתו הלך חברו הטוב, המשורר אבּו נֻוַּאס. המסע היה ארוך, על כן החביא המשורר עוגה בכיסו לרגע שבו יתקוף אותו הרעב בדרכו.
הלכה השיירה, וכשבא הרעב והכה באבּו נֻוַּאס, הוציא את העוגה מכיסו וכרסם אותה בסתר. לפתע שמע את הסֻלְטָאן קורא לו: "אמור לי, יא אבּו נֻוַּאס."
ירק אבּו נֻוַּאס את העוגה במהירות ואמר: "כן, יא מולאי, הוד מעלתך?"
שאל הסֻלטאן: "מה שם היישוב הזה?"
כדי להיות בטוח, הלך אבּו נֻוַּאס לבדוק, ואחר כך חזר והשיב: "זוהי טרטוס, הוד מעלתך."
המשיכה השיירה בדרכה. לאחר זמן־מה שוב משך אבו נואס את העוגה מכיסו וכרסם בה בסתר. לפתע שמע את הסֻלטאן קורא לו: "אמור לי, יא אבו נואס."
ירק אבו נואס את העוגה במהירות ואמר: "כן, הוד מעלתך?"
שאל אותו: "מה שם היישוב הזה?"
כדי להיות בטוח, הלך אבו נואס לבדוק, ואחר כך חזר והשיב: "שמו בניאס, הוד מעלתך."
המשיכה השיירה בדרכה, אך כך קרה גם בהמשך, כל אימת שהוציא אבו נואס את העוגה כדי לכרסם בה, קטע אותו הארוּן אלרַּשיד ושאל: "והיישוב הזה שם, מה שמו?"
ובכל פעם היה אבו נואס יורק את העוגה במהירות והולך לבדוק כדי להיות בטוח בטרם ישיב לו, למשל: "זוהי ג'בּלא, הוד מעלתך."
כך זה נמשך עד בוא הלילה, אז ירדה עייפות על שניהם.
לסֻלטאן לא נשאר כוח כדי ללבוש את כתונת השינה שלו, והוא השליך את עצמו בתחתוניו על המזרן. אבל ברגע שנרדם, רץ אליו אבו נואס ואמר: הוד מעלתך, הוד מעלתך."
התעורר הסֻלטאן מבועת.
אמר לו המשורר: "סלח לי, הוד מעלתך. היישוב שאמרתי לך שהוא טרטוס אינו טרטוס כלל, זהו חומְס! סלח לי, הוד מעלתך."
בלי להשיב השתרע הסֻלטאן שנית על משכבו, כי העייפות והתשישות הכריעו אותו. אבל ברגע שנרדם, רץ אליו אבו נואס וסח לו: "הוד מעלתך, הוד מעלתך."
התנער הסֻלטאן והתעורר רועד.
אמר המשורר: "סלח לי, הוד מעלתך. היישוב שאמרתי לך שהוא בניאס אינו בניאס. זהו טרטוס! סלח לי, הוד מעלתך."
וכך בכל פעם שהסֻלטאן נרדם, העיר אותו אבו נואס והתנצל על הטעות שעשה בשם היישוב, והמשיך לעשות זאת עד עלות השחר.
בבוקר היו שניהם עייפים ומותשים מחוסר מזון ושינה. כשהתיישבו לארוחת הבוקר, צחק הארון אלרשיד ואמר לחברו: "היום תוכל לאכול ולשבוע כהוגן, יא אבו נואס."
ענה לו המשורר: "והלילה תוכל לישון עד שתשבע שינה, הוד מעלתך."
מערבית: גיא אלחנן; עריכת תרגום: נתנאל סילברמן, כפאח עבד אלחלים