קרתגו

קדיש

כששאלו אותי על קאטו הזקן ועל מותו, אמרתי: ״הוא היה בן 21, חי בשלוש יבשות, הוא היה חתול מפואר והוא מת זקוף.״ כשאני אומר את זה אני מרגיש שאני מדקלם מעין קדיש פרטי. לרגע, לא קצר, אני לא מבין את המילים שבקעו מפי, מדוע אני אומר אותן ומה הטעם. ההתפרצות שלו לחיי הייתה ממוקדת וסוחפת, ובגיל אחר הייתה יכולה להיחשב לאגבית. זה היה כשלא ידעתי מה זה לא להיות צעיר. אני לא מדייק. ואולי אני מדייק מדי. כי חוטי המחשבה דקים, והקצוות שלהם פרומים. העיוות הוא בעצם ההסבר. על ההבנה להתרווח בתוך השברים של סיפור האהבה הזה, שכמו כל סיפור אהבה שייך לעצמו וקורס לתוך עצמו.

חיוֹת

מבין קורי הערוּת שמעתי אותך מיילל. אותה יללה רפויה שאומרת לי ״אני יודע שאתה ער, אין צורך שאשקיע אנרגיה רבה מדי.״ אתה מבקש לאכול. חזרת לאכול בשר, בעיקר בשר. כל הזמן ביקשת לאכול. אי־אפשר היה להסתובב בבית וגם לא לנוח במיטה בלי שתבקש לאכול. ואכלת, אבל מעט, ובכל זאת תבעת עוד מנה. לאוכל שקיבלת ולא סיימת לא תשוב. רצית מזון חדש, טרי — שעוד נושבת בו רוח חיים. וזה עִייף, בעצם התיש, וזה קצת הסריח. ואתה התהלכת על רגליך הדקיקות, על סף המדדה, והיית מסופק לרגע זעיר מעצם קבלת האוכל, ולאחריו גם מעצם הליקוק של הבשר. ואיכשהו, למרות שאכלת ואכלת, או כאילו אכלת ואכלת, הלכת ורזית. חתול זקן, כמעט בן 21.

מוקדם בבוקר, התעוררתי. כבר כמה פעמים כמעט קמתי, אבל אני מנסה להתגבר על הצורך להשתין. היללה שלך הגיעה אלי, אבל אמרתי לעצמי שאני אקום כשאני ארצה ולא כשאתה תרצה, כי יש לי עניינים לא גמורים עם קורי השינה ועם עצמי ועם העולם. וכי לך היה אוכל רטוב ואוכל יבש, וגם מים, ונדמה שבעיקר רצית שאעניק לך את האוכל ופחות את האוכל עצמו. אלא שזה לא שינה דבר, כי אתה רצית וכשרצית אז רצית, ואני ידעתי שבסוף אקום, לא כי אני רציתי אלא כי אתה רצית, וכבר נהניתי מעצם הרעיון, אבל גם כעסתי עליך ברגע הזה, וגם אהבתי והערצתי אותך. גופך הפך למדובלל, אבל עיניך חדרו אותי, מיפו אותי והפנטו אותי. ואתה קבעת לי. וכשקמתי כי אתה רצית ולא כי אני רציתי, וכבר ניצלתי את ההזדמנות כדי לכתוב, שכחתי לכבות את השעון. וכשעצרתי את הכתיבה והלכתי לכבות אותו, שוב קמת ממקום מרבצך וביקשת אוכל. כמה אנרגיה טרחת להשקיע כדי לקבל את האוכל, כמה אנרגיה אני השקעתי ואצרתי כדי לקבל את זה בשלווה, בימים ההם לרוב שלווה מעושה. ואתה זיהית שזו שלווה מעושה, ראו עליך, ואתה ראית שאני רואה, ואז נשמתי עמוק ונהייתי כל כך רך אליך. ואתה אפשרת לי את זה אבל גם ידעת שאני רך אחרת. ספר הפילוסופיה הבנאלי שהיה מונח זה זמן מה על השידה ליד המיטה הגדיר אירוע מסוג זה כאירוע נפשי־פיזיקלי, כלומר כאירוע שבו משהו פיזיקלי משפיע על הנפש ולהפך. אבל זה היה אירוע אישי־קוסמולוגי, פנטסטי ומטופש, אנושי וחייתי, שרידותי והגנתי, מדחיק, מתנגד, שואג, מתחמק, לוח שחמט בג'ונגל, מתאבל מראש, כועס, בועט. זה היה אירוע־אירוע. באירוע הזה, אני, חיה בת חיה מסוג אדם, ייללתי, יללה חזקה, ולאחריה יללה רפויה. כי אתה שיגעת אותי, אבל ידעתי שעוד מעט אתגעגע אליך כל כך.