הכול באשמת הבושה חלק ג'

פרק 1
ריקרדו

פופ. פופ. פופ.

הצליל מהדהד במחסן הכמעט ריק ואוזניי מתחילות לצלצל.

אני נסוג ולוחץ שוב על ההדק.

אין לכך סיבה, מאחר שזה עתה פוצצתי לו את המוח וכל זה... אבל היה לי חרא של יום וברגע זה יש לי אצבע קלה על ההדק.

״רוצה שאזרוק אותו באותו מקום כמו את הקודם, בוס?״ שואל קול מאחוריי.

אני לא עונה לו אלא נועץ בו את מבטי, מתענג על כך שהזיעה על מצחו מתגברת והוא מתחיל להתנשף בכבדות.

אני לא יודע מה גרוע יותר. העובדה שהוא שואל שאלה כזאת מטומטמת, או שבאותה נשימה הוא עונה על השאלה שלו תשובה פאקינג לא נכונה.

מובן שהמנוח היקר לא יושלך באותו מקום כמו קודמו. לא רק שזה יהיה רשלני מאוד, זה יהיה ממש כמו ללכת לחפש צרות.

אני משלם טונות כסף כדי להוריד מעליי את המשטרה, ואני מחזיק אותם בכיס הקטן שלי פחות או יותר, אבל אפילו הם לא יוכלו להתעלם ממצב שבו יום אחד אזרח תמים ייתקל בגופה מבותרת כשהוא יוצא לטייל עם הכלב שלו.

אין סיפור שאי אפשר לסובב כך, שהמטורפים חובבי תיאוריות הקונספירציה יחשבו שאורבת לעיר סכנת נפשות ושרוצח סדרתי מסתובב ברחובותיה.

קל לתמרן אנשים כשיש להם תחושת ביטחון מדומה.

דלוקה אמר שכוח ושליטה גדולים באים כשאתה יכול בעת ובעונה אחת לספק הגנה וביטחון לאחרים - ולהיות האדם שגוזל מהם את אותה תחושת ביטחון.

כך אתה גורם לאנשים לפחד ממך.

טוב, זה והכלי מעורר ההשראה החשוב מכולם.

אתה חייב להיות מוכן ללכת עד הסוף ופאקינג לעשות את מה שנדרש.

וזה בדיוק מה שמביא אותי למהלך העניינים הבא.

אני מתקרב אליו. ״כמה זמן אתה עובד אצלי?״

הוא מתקשה לבלוע את רוקו. ״אה... הממ... עבדתי אצל אבא שלך...״

אין לו סיכוי לגמור את המשפט המטומטם שהוא התכוון לפלוט, מפני שאני מרים את האקדח ומצמיד אותו לראשו. ״טוב, יש דלוקה חדש בעיר.״

אני מביט בשאר הגברים שכינסתי במחסן. ״בוחן פתע, רבותיי. אנחנו משליכים גופות באותו מקום פעמיים?״

״לא, בוס.״ הם עונים פה אחד.

״נכון. אז שמישהו יודיע למשפחה של הבחור הזה.״ אני נועץ את האקדח ברקתו והוא מתחיל לרעוד יותר מענף של עץ בסופת הוריקן. ״בבקשה,״ הוא צווח ונשמע כמו נער מתבגר. ״אל תהרוג אותי.״

ואז אני מחייך מאוזן לאוזן. ״תגידו למשפחה שלו שאני שולח את תנחומיי שקרוב המשפחה שלהם היה כזה חרא.״

הוא צורח והחיוך נמחק מפניי כשאני לוחץ על ההדק.

״אלוהים פאקינג אדירים,״ אני מפטיר כשהשתן שלו מתחיל לטפטף על נעליי וריח החרא שלו מתפשט באוויר.

״פאקינג תסתלק מהמחסן שלי, חתיכת נקבה.״ אני לופת אותו בז'קט שלו ומקרב את פניי לפניו. ״ואל תחזור עד שלא תמצא את המוח והביצים שלך. הבנת?״

״כן, מר דלוקה,״ הוא אומר ומייד מזנק בכיוון היציאה.

נראה שהטמבל הזה לא יודע כמה קליעים יש במחסנית שלי. מפני שאם היה יודע, הוא היה מבין שהשתמשתי בכולם על הבחור קודם.

הפאקינג האנס החלאה.

אני בועט בגופתו מדרכי ומוציא מצית וחפיסת סיגריות מתוך כיס חליפתי. אני מדליק סיגריה וצועד בכיוון הדלת. ״תסדרו את כל הזבל הזה,״ אני מורה לכל השאר.

**

ברגע שאני נכנס הביתה, מרלין מפגיזה אותי. ״טיירון התקשר. הוא אומר שהוא רוצה שתתקשר אליו בחזרה.״

אני צובט את גשר אפי ומוציא את הסלולרי שלי מכיסי. ואכן, יש לי ממנו ארבע שיחות שלא נענו ושלוש הודעות.

אני מגולל את ההודעות שלי ומשמיע אנחה כשאני קורא אותן.

טיירון: תאריך המשפט של ג'קסון נקבע לעוד שלושה שבועות.

טיירון: אתה מתכוון להיות שם, נכון?

טיירון: אני יודע שאתה עסוק בלשחק אותה ״מאפיונר״ וכל זה, אבל החרא הזה חשוב.

אני מקיש על מקש ה״חזור״ אבל משתהה לרגע. ברמה מסוימת, מציק לי שהוא חושב שלא אהיה לצד ג'קסון בבית המשפט. לעזאזל, אני זה ששכרתי עבורו את עורך הדין הטוב ביותר בחוף המזרחי.

נכון, ג'קסון בחר במקום לצאת עם בתו של עורך הדין הזה... אבל עשיתי כמיטב יכולתי. חוץ מזה, אני אסדר את העניינים אם חבר המושבעים יקבע שהוא אשם.

אני יודע שטיירון בלחץ בגלל שבשבוע שעבר עזבתי את הבניין. זה לא בא לו טוב. אבל אני רציתי להתרחק... בגלל שלל סיבות.

אני גומר להקליד את ההודעה שלי.

ריקרדו: אני אהיה שם.

ברגע שאני שולח את ההודעה אני נתקף אשמה. או בעצם, אותו חלק זעיר בי שכמעט אף פעם כבר לא מתגלה.

אני שוב מקליד הודעה.

ריקרדו: וזה ״מר מאפיונר״ בשבילך, זבל.

אני כמעט מחייך כשהוא שולח בתשובה אימוג'י של אצבע משולשת ונשיקה. ואז חיוכי כמעט נמוג כשפניה מבזיקים לנגד עיניי.

אני מגלגל לאחור את כתפיי ונושף, מאלץ את עצמי להתעשת.

אני כבר לא מחייך. אין טעם. אין לי סיבה לחייך בימים אלה.

היא איננה.

הם אינם.

תחושת הריקנות המכרסמת עמוק בחזי חוזרת ובגדול.

לא ידעתי שאפשר להתגעגע למישהו עד כדי כך. אבל מעולם לא היה לי מישהו או משהו להתגעגע אליו מלכתחילה.

היא חופשייה, אני מזכיר לעצמי.

אבל השאלה אם היא מאושרת לא נותנת לי מנוחה.

בעיקר עכשיו... בהתחשב בכך שהיא לא נגעה באגורה מהכסף שהיה בחשבון הבנק שלי, ואני יודע שאין סיכוי שיש לה כסף מזומן.

חלפו כמעט ארבעה חודשים מאז שהיא עזבה. איך היא פאקינג מסתדרת?

תכננתי הכול עד הדולר האחרון כשארגנתי הכול בשבילה. המזומנים שהשארתי לה נועדו להספיק לה לחודשיים... אולי לשלושה, אם היא תחליט לנהוג בחסכנות מסיבה כלשהי.

אחרי שלושה חודשים היא תמצא מקום כלשהו להשתקע בו - לשלם מקדמה עבור בית או לשכור דירה.

מקום כלשהו שעליו אדע רק אם היא תשתמש בכרטיס האשראי הארור שנתתי לה.

לפני כמה שבועות הייתי נואש כל כך שנכנעתי לבסוף ונתתי למרלין להתקשר לטלפון החד־פעמי שנתתי לה בניסיון לאתר אותה.

מתברר... שהטלפון מעולם לא הופעל.

והמכונית שקניתי לה? זו שהיה בה נווטן ג'י.פי.אס?

היא נמכרה והוחלפה במכונית ניסאן שחורה בסוכנות רכב מפוקפקת במקום כלשהו בין ניו יורק לווירג'יניה.

ואני יכול רק להניח שהיא שוב החליפה את המכונית באותה סוכנות בשלב כלשהו, מפני שאני איתרתי כל ניסאן שחורה בארצות הברית ואף אחת מהן לא הייתה רשומה על שמה.

ברור שהיא לא רצתה להימצא.

עם זאת, זה לא אומר שאני אפסיק לנסות.

לא עד שאדע איפה היא ושהיא מוגנת.

אני מציץ במרלין והיא מניעה בראשה. ״הם התקשרו אליי עם עדכון מוקדם יותר. אין חדש... הם עדיין לא מצליחים לאתר אותה.״

לעזאזל. הייתי צריך לדעת לא לשכור חוקר פרטי ואת צוות המפגרים שלו.

הייתי צריך לחפש אותה בעצמי... אבל אני לא יכול.

זעמי מבעבע ואני ניגש לשולחן הקטן במרפסת, עיניי יורות ברקים.

בתוך פחות משנייה מרלין צועקת כשאני מרסק את אגרטל פרחי שן הארי ברצפה. ״תגידי להם שכדאי להם לאתר אותה בקרוב... אחרת דמם בראשם. עד האחרון שבהם.״

היא מחווירה ומביטה ביד שלי. ״נפצעת.״

אני משפיל את מבטי, ואכן דם נוטף על פרחי שן הארי.

אני גונח והולך משם. שם זין על העובדה שאני משאיר אחריי שובל ארוך של דם.