פרק 1
שנים-עשר כלים לשינוי
נפתח ברגע של שקט. נשתדל לעזוב הכול - מחשבות, רגשות, זיכרונות, ציפיות. סתם להיות. בשקט. כשאנחנו רק מרפים מעצמנו ומהעולם, השקט מקבל חיים. דממה חיה, ערה, שיש לה אפילו צליל מיוחד, הקול של השקט. נקשיב לו קצת.
שינוי עצמי הוא משימה שנדמית גדולה. פעמים רבות, אנחנו מבקשים לשנות אצלנו משהו אחרי שכבר חווינו ממנו הרבה כאב, כשהמחיר שלו הפך גבוה מדי. כל כך גבוה, שאנחנו מעדיפים לשנות ולא להמשיך עם המוכר. לצערנו, לעיתים המוכר הוא המקום הבטוח והנוח שלנו, אבל לא בהכרח פועל לטובתנו, ולכן אנו דוחים את המחשבה על שינוי ונשארים כבולים לרגש או להרגל. כאשר בכל זאת אנחנו מתחילים לשנות דברים מסוימים אצלנו, לפעמים הדברים מסתדרים לנו ואנחנו מתקדמים במהירות. כשזה קורה, אנחנו לא צריכים עזרה חיצונית. נפלא. אבל לפעמים קורה גם אחרת. בפעמים אלה נראה שעל אף הכוונות הטובות וההבנה המעמיקה, אנחנו ממשיכים לחזור על אותם דברים, שכואבים לנו וגם לאחרים. אז נדרש שינוי שיש לו תמיכה או מסגרת חיצונית. שינוי שיש לו דרך מובנית, שמכוונת אותנו בצמתים של בלבול, שמדרבנת אותנו ברגעים של "עייפות החומר", וששומרת עלינו מפני שאננות של שמחה רגעית. לשם מכוונת דרך החסד, להציע שינוי בחיים שהוא יעד – החסד – והיעד הזה הוא גם הדרך עצמה – אנחנו חיים את החסד שאנחנו שואפים ומתכוונים אליו, וכך אנחנו משיגים אותו.
לחיות את החסד ולהיות החסד שאנחנו רוצים לפגוש זו מטרה שמתאימה גם למצב שבו אנחנו חווים מועקה או מצוקה או סבל ומנסים להשתחרר מהם, וגם למצב שבו חיינו רגילים ונעימים, אפילו הולך לנו מצוין, אבל אנחנו רוצים משהו אחר. לפעמים אנחנו מסוגלים לקרוא לו בשם, ולפעמים לא. יש לנו תחושה ברורה שמתחת למופעים הנגלים של החיים היומיומיים הרגילים, על השמחה והאתגר שלהם, קיים משהו אחר, ולכן אנחנו בוחרים לחשוף אותו. מעצם טבעו המשהו האחר קיים, אבל מסיבות כאלו או אחרות הוא עדיין לא חלק מחיינו ולכן נדרש מאמץ מסוים לחשוף אותו. גם לכך דרך החסד מכוונת אותנו. המטרה וההתמדה בדרך חשובות יותר מאשר המוטיבציה שהביאה אותנו אליה, בין שהיא התחילה מסבל ומהרצון להשתחרר ממועקה או שהיא התבטאה ככמיהה אל המשהו האחר.
דרך החסד מציעה כלים של שינוי, שנים-עשר במספר. המספר אינו מקרי, אלא הוא מתייחס לאחד המקורות של הדרך, לתוכנית שנים-עשר הצעדים של החברותא איי-איי ושל חברותות דומות כמו אן-איי, או-איי ואחרות (ראו בנספח), שנקראות בהתאמה קבוצות שנים-עשר הצעדים. קבוצות אלו מציעות לחברים תוכנית רוחנית לשינוי שהיא דרך חיים, שמתאימה כמעט לכל אדם בעולמנו המודרני. במיוחד היא מתאימה למי שמבין שיש לו התנהגויות חוזרות ונשנות שפוגעות בו ובאחרים, ואינו מסוגל להפסיק אותן בעצמו, כמו שימוש באלכוהול, אכילה כפייתית, נטייה לזוגיות תלותית או חוסר יכולת להתמיד בעבודה באופן קבוע. שנים-עשר הכלים, שלמדו מחוכמת תוכנית הצעדים וחבריה, וגם מחוכמה מעשית של מסורות רוחניות אחרות, מציעים פתרונות מבוססי רוחניות למצבי יומיום שונים, וגם תוכנית מובנית להתפתחות אישית. חלק מהכלים אומצו מתוך כלי ההחלמה של החברים בקבוצות שנים-עשר הצעדים8 וחלק מהם הם ניסוח מקורי של דרך החסד. על הכלים השונים והדרך ליישומם פירטתי כאמור בהרחבה בספר "שנים-עשר הכלים", שם דנתי בכל כלי וכלי בהרחבה, עם הדגמה של אופן היישום ועם ניתוח המשמעות של כל כלי מבחינת השינוי העצמי.
באופן כללי, שנים-עשר הכלים מציעים לנו תוכנית שינוי שהיא מודולרית, אבל חלקיה מתחברים לשלם שגדול מסך החלקים, לדרך חיים מכוונת רוחניות של יום-יום. הכלים מציעים זוויות שונות של פעולה שמכוונת בסופו של דבר לאותה מטרת-על – לדעת את החסד בחיים שלנו. אפשר לתאר כל כלי כחלק מהולוגרמה שמכילה בתוכה את הדרך כולה, וככל שמצטברים הכלים וזוויות הראייה המיוחדות להם, הרזולוציה של ההולוגרמה גדלה ותמונת החסד בתוכה הופכת לחדה וממוקדת יותר.
לאחר שאציג את הכלים השונים, נתמקד במספר היבטים של שינוי שמגדילים עוד יותר את הרזולוציה של ההולוגרמה המתוארת. כל ההיבטים שיוצגו כאן מופיעים אמנם בתוך שנים-עשר הכלים, אבל לכל היבט יש את הדגש המיוחד לו. למשל, ההיבט הראשון – תיאור הריכוז העצמי – מתמקד במשהו שחוזר על עצמו מתחילת הדרך והוא אולי הדבר המאפיין אותה ביותר – השאיפה לחרוג מהריכוז העצמי. זו השאיפה של כל דרך רוחנית, והיא גם המהות המשותפת להן. שנים-עשר הכלים מתארים דרך לחריגה מהריכוז העצמי, ומציעים כל אחד את היישום האופייני לאפשרות המאתגרת הזו. ההיבט השני – הדימוי של הנחש, ממשיך את שנאמר על הריכוז העצמי, תוך שימוש במטאפורה מעשית שמסייעת לנו בתרגול היומי. היבטים אחרים מציגים מצבים מסוימים בחיים, כמו הסחרור ההתנהגותי, הקבצנות הרגשית או טלטלת הרגש. יש כאלו שמציעים לנו המשך התקדמות, כמו ההיבט המשך הצמיחה או טיהור ההכרה באמצעות שיטת ההו'אופונופונו, ויש גם היבט שמציע לנו בדיקה של סגנון ההתנהגות שלנו בעולם. היבט חשוב שיוצג כאן הוא החלמה מחוויה של פגיעה, שיראה איך הדרך יכולה לסייע לנו לגדול גם ממצבי קיצון בחיים ומול אתגרים גדולים במיוחד.
שנים-עשר הכלים
כלי 1 - הימנעות
הכלי הראשון שהוא בסיס לכל שינוי מעמיק הוא הימנעות. הימנעות, כשמה, היא הימנעות מפעולה או ממצב מסוים, שפוגעים בנו או באחרים, חלקם הרסניים מעצם טבעם, כמו נטייה לביקורתיות, וחלקם פוגעים רק מפני שאיננו יכולים להתנהג או להיות בהם "קצת", כמו מגוון של התנהגויות כפייתיות שהניסיון האישי שלנו הראה שהן עבורנו "הכול או לא כלום". ההימנעות מציעה לנו בצורה פשוטה וישירה: "לא כלום". הבחירה ב"לא כלום" מאפשרת לנו ליצור ולהתנסות במשהו אחר. אמנם זה נשמע מאוד הגיוני על פניו, ולכאורה גם קל לנו לקבל את הרעיון; אבל בבדיקה מעט יותר מעמיקה, נראה איך פעמים רבות אנחנו מנסים להשתנות תוך כדי שאנחנו מנסים לשמור משהו מהישן שאותו אנחנו רוצים לשנות, וזה לא כל כך מצליח לנו. או בכלל לא מצליח. כלי ההימנעות מצביע לנו באופן פשוט על האפשרות שממנה אנחנו מתחמקים – להפסיק לגמרי עם ההתנהגות או המצב המסוימים, ולראות מה יקרה.
הימנעות יכולה להיות גם הפוכה, הימנעות מאי-עשייה של פעולה נדרשת, למשל, אם יש לנו הרגל לא בריא של דחיית משימות רצויות עד כדי התחמקות מלאה מהן, על אף הצער והפגיעה הנלווים לכך, ההימנעות תהיה מעצם הדחייה. בפועל, היא תתבטא במילוי של המשימה המסוימת שנבחר, למרות הנטייה החזקה להתחמק ממנה.
הימנעות היא אמצעי ושלב של שינוי, ולא המטרה שלו. היא כמו מדרגה שעליה אנחנו מטפסים, כדי להמשיך לעלות. מדי פעם אנחנו נעזרים בה בהתאם לדרישות החיים והרגע, היכן שההתקדמות נעצרת ונדרשת עליית מדרגה שממנה אפשר להמשיך בשינוי.
ישנם סוגים שונים של הימנעות. ישנם התנהגויות ומצבים שכדאי לנו מאוד להפסיק ממש ברגע זה, כמו למשל, עישון סיגריות, ולא לחזור אליהם. מצד שני, יש התנהגויות שאי-אפשר להפסיק לגמרי כמו אכילה, אבל אפשר להפסיק לגמרי חלק מהן, כמו אכילת לילה או אכילת ממתקים. יש גם התנהגויות ומצבים שכדאי לנו להפסיק לגמרי לתקופת חיים מסוימת, עד שנתחזק קצת ואז לחזור אליהם באופן חלקי ומבוקר. למשל, אפשר להימנע לגמרי מניסיונות של היכרות זוגית חדשה, אם יש לנו נטייה לחזור על דפוס תלותי במערכת יחסים זוגית, באופן שפוגע בזוגיות ובנו. תוך כדי ההימנעות ניתן אפשרות לכלים האחרים לכוון אותנו לשינוי מעמיק יותר, ואז נוכל לחזור להתנסות באופן שונה בזוגיות.
היבט נוסף של ההימנעות מתייחס לדבר שממנו נמנעים. לרוב נתחיל בהימנעות שקשורה להתנהגות. הימנעות מהתנהגות בדרך כלל יוצרת שינוי מהיר. למשל, מישהו שהחליט להימנע מוויכוחים עם רעייתו, וזה מיד יצר שינוי באווירה שבבית. אפשר להעמיק את ההימנעות לכיוון של הימנעות נפשית. לדוגמה, מישהו שהיו לו ציפיות להתעשר במהירות, ודבר זה יצר אצלו לחץ בעבודתו כעצמאי ומתח שהפריע לתפקוד היעיל שלו. הוא החליט לשקול הימנעות מציפיות כאלו, להרפות מהן כשהן עולות, וזה לעצמו יצר הקלה והרפיה. בהימנעות כזו הדגש הוא על להימנע מהיאחזות, דרך הציפיות, בתוצאה הרצויה לנו, ברווחים שאנחנו מחפשים, או בחששות שלנו מפני תוצאה לא נעימה. כאשר מתקדמים בתהליך השינוי, גם ההימנעות מתקדמת ואפשר להגיע להימנעות שנוגעת כבר ישירות למישור הרוחני: הימנעות מעצם ההשתוקקות שלנו. לו האדם מהדוגמה שלמעלה היה מוכן לזה, ניתן היה להציע לו הימנעות מעצם ההשתוקקות להתעשרות. זו הימנעות שקשורה להתפתחות הרוחנית, כי היא מציעה השתוקקות אחת בלבד – השתוקקות אל הרוח, אל אלוהים כפי שהאדם מבין אותו, ולא אל דברים אחרים, כמו התעשרות או תענוגות חולפים.
כלי 2 - רק להיום
הכלי השני הוא רק להיום, ובלעדיו רובנו לא נצליח לשמור על ההימנעות שבחרנו לעצמנו. כלי זה מכוון אותנו לצמצום של המאמץ שלנו רק למה שנדרש היום, ואפילו ברגע הזה. רק להיום מזכיר לנו עובדת חיים פשוטה – שאנחנו נמצאים ופועלים רק בזמן הווה, ולכן כדאי לנו למקד את המאמצים שלנו בהווה. לעיתים קרובות אנחנו נוטים לשקוע בזיכרונות עבר, נעימים ונעימים פחות, בציפיות לעתיד או חששות מפניו, וגם בפנטזיות על עבר שיכול היה להיות ועתיד דמיוני כלשהו. רק להיום מכוון אותנו לחיות את המציאות. העבר, עד כמה שנהנה מהזיכרון שלו או שניזכר בו בכאב, כבר חלף. העתיד טרם הגיע, אבל בהווה אנחנו יכולים להתכוון אל עתיד שנראה לנו רצוי. בעתיד יש מגוון אפשרויות רחב, חלקן ניתן לשער וחלקן מפתיעות כדרכן. אנחנו יכולים מעט להשפיע על האפשרויות הללו, מעצם זה שנתמקד בהווה במשהו שבחרנו בו והוא נכון בעינינו, למשל, בהימנעות כלשהי. למשל, מישהי שהתחילה ללמוד באוניברסיטה על אף החשש שלה להיכשל, שהסתמך על כישלונות שחוותה בעבר. בעזרת רק להיום היא התחילה ללמוד תוך התעלמות ככל שניתן משאלת ההצלחה או הכישלון בעתיד. החשש מכישלון וכנראה גם הציפייה לכישלון המשיכו ללוות אותה בכל שנות השגת התואר, וגם לאחר שסיימה בהצטיינות את הלימודים ונרשמה ללימודי התואר השני. אבל היא למדה איך לפעול על אף החשש והציפיות השליליות, רק להיום, וזה היה שינוי גדול.
רק להיום מציע לנו דבר נוסף והוא, לפרק משימה גדולה ליחידות קטנות שאנחנו מסוגלים להשלים אותן. לפעמים אנחנו מסתכלים על משימה גדולה, מתחלחלים מגודלה, ומוותרים. רק להיום מציע לנו להתייחס אל מרכיב אחד, ובו להתקדם. המיקוד מאפשר לנו ניצול טוב יותר של הכוחות שלנו. בהמשך לדוגמה הקודמת, לפני שהתחילה בלימודים, המשימה של האישה הצעירה הייתה להירשם ולהתקבל ללימודים. לאחר מכן הופיעה משימה חדשה והיא לשכנע את אנשי החוג שבו למדה שכדאי לתת לה סיכוי, על אף עבר מעט בעייתי מבחינת הישגים לימודיים. גם זו הייתה משימה ממוקדת שהיא עמדה בה. תוך כדי הלימודים היא למדה לפרק את המשימות השונות ליחידות קטנות בנות ביצוע, רק להיום, ואט-אט גדלה בה חוויית ההצלחה, שהתלוותה לחשש מכישלון. לו היה מדובר על תוכנית שכוללת מראש מסלול לימודים ארוך-טווח, כנראה לא הייתה מתחילה כלל. פירוק המשימה למשימות קטנות מאפשר לנו לצבור הישגים, וככה אנחנו משנים את הסיפור העצמי שאנחנו מספרים לעצמנו.
רק להיום מתייחס לאופן שבו נאמץ שינוי, ולצורת העבודה העצמית. שנים-עשר הכלים מציעים לנו בדיקה עצמית יומית, כל כלי בנושא המסוים שעליו הוא מצביע. למשל, אם לקחנו על עצמנו הימנעות מסוימת, נבדוק בסופו של יום כיצד עמדנו בה במהלך היום שחלף, וכן הלאה. כך, באמצעות חשבון הנפש העצמי שנעשה מדי יום, אנחנו יכולים לפתח מודעות עמוקה יותר ולקדם תהליכי שינוי עצמי.
כלי 3 - תפילת השלווה
הכלי השלישי הוא תפילת השלווה. תפילה מפורסמת ונפוצה, שהקבוצות האנונימיות השונות, החל מאיי-איי, אימצו בחום9. גם דרך החסד אימצה אותה בחום, עד כדי הכללתה כאחד הכלים. התפילה, לפי הנוסח של אן-איי בארץ, מבקשת: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים".
זוהי תפילה כמו כל תפילה אחרת, וכמו שנראה בהמשך, אפשר להשתמש בפעולת התפילה עצמה ככלי של שינוי. בנוסף, התוכן המיוחד של התפילה מציע צורת התבוננות על העולם שממשיכה ומרחיבה את המיקוד של רק להיום ומהווה תוכנית לשינוי אישי. ראשית, התפילה מתחילה בפנייה לאלוהים, כפי שאנחנו מבינים אותו. עצם הפנייה הזו היא הצהרה לעצמנו שאנחנו לא אלוהים. נדמה שזה הדבר הכי ברור, אבל יותר מדי פעמים אנחנו נוטים לשכוח את העובדה הזו, ובשפה של איי-איי10, אנחנו "משחקים אותה אלוהים" בחיים שלנו או של אחרים. לפעמים זה מתבטא בתובענות שלנו מאחרים או מהעולם – תחושת "מגיע לי" – שלא רואה את האחרים ואנחנו פשוט "לוקחים" כאילו הכול שלנו. "לוקחים" לא בהכרח מתייחס למשהו פיזי – תיתכן למשל גם תובענות שלוקחת מהאחרים יחס חיובי ותשומת לב, או שאנחנו סתם נדחפים לתור של מישהו אחר, או מרמים כדי להשיג יותר ממשהו נחשק ועוד. לפעמים התחושה של "משחקים אותה אלוהים" מתבטאת בשאיפה שלנו לשליטת יתר – על אנשים אחרים, על מאורעות ומצבים, על עצמנו, על כמעט הכול. כאילו מפתחות היקום וגורלו ניתנו לנו יחד עם החוכמה האלוהית. הפנייה לאלוהים אומרת לנו, ולא משנה מה מידת אמונתנו בו: אנחנו, האנשים האינדיבידואליים שפועלים בעולם כדי להיטיב את מצבנו המשתנה, איננו אלוהים. אפשר לשחרר ולהרפות.
החלק השני של התפילה מציע לנו הבחנה פשוטה – כדי להרגיש שלווה עלינו לקבל משהו, ואם איננו שלווים, כנראה יש משהו שאיננו מקבלים. למשל, איננו מקבלים את העבר שלנו ומנסים לברוח ממנו, לדמיין שהוא היה אחרת וכן הלאה. רק להיום מיקד אותנו בהווה ותפילת השלווה מרחיבה ומציעה לנו לקבל את העבר, אף שהיה לא נעים, כואב או התפספס. בדומה, יש עוד דברים רבים שאיננו מקבלים, ואז אנחנו מנסים לשנות בכוח את מה שלא ניתן לשנות ואין שלווה. כדי להקל את ההבחנה אפשר לסכם אותה בכך שאיננו יכולים לשנות אנשים אחרים, את העולם שסביבנו, את העתיד כמו את העבר, והניסיון לשנות את כל אלו בכוח יוצר כאב. מובן שאפשר להשפיע על כל אלו, אבל ההשפעה שונה באופן מהותי מהרצון לשנות, היא מתייחסת לתהליך הנכון ולא לתוצאה. כדי להשפיע אנחנו צריכים לקבל שאין ביכולתנו לשנות את הדברים הללו, החיצוניים לנו, כמו שאומרת התפילה – איננו יכולים להפוך אותם למשהו אחר ממה שהם. בנוסף, גם אצלנו יש דברים שאיננו יכולים לשנות, על אף הרצון העז, הכמיהה והעיסוק המופרז בהם, כמו המראה שלנו, הרקע המשפחתי, ואפילו תכונות ונטיות שלנו. באופן פרדוקסלי, הקבלה השלווה שלהם היא פתח לשינוי עצמי.
החלק השלישי של התפילה מציע לנו הבחנה נוספת והיא, ששינוי מחייב אומץ. לעיתים, במיוחד כשכואב לנו, אנחנו ממשיכים עם הישן הכואב כי אין לנו מספיק כוח, חשק או אמונה לשנות או להשתנות. נדרש אומץ להחליט על שינוי על אף כל הספקות, ההיסוס או ההתלבטות, ועל אף המשיכה אל העבר המוכר והידוע. תוך כדי בדיקה עצמית כנה נגלה שיש משהו שתמיד – ממש תמיד – אנחנו יכולים לשנות, והוא – התגובה שלנו למצב מסוים. גם אם אפשרויות השינוי ההתנהגותי מוגבלות, וגם כאשר ישנה תכונה או נטייה שלנו שאיננו מצליחים לשנות, את התגובה שלנו לאלה אנחנו יכולים לשנות תמיד, החל מרגע זה. למשל, אם יש לנו נטייה לבדוק באופן כפייתי אם דלת הבית נעולה אחרי שנעלנו אותה היטב, אנחנו יכולים שלא לבדוק, למרות הציווי הפנימי לכך. התכונה תישאר, הלחץ והחרדה אולי יישארו גם כן, אבל התגובה שלנו תשתנה, וזה הרבה כשלעצמו. ייתכן שלאחר פרק זמן גם יפחתו הלחץ והחרדה ופחות נשמע את הציווי הפנימי לבדוק אם הדלת נעולה, וייתכן שברגעי לחץ של החיים זה יחזור. הלחץ והחרדה וגם הציווי הפנימי אינם בשליטתנו, אבל התגובה שלנו בהחלט כן. בפעמים אחרות התגובה השונה שלנו היא רק שינוי הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, שינוי הפרשנות שלנו על המציאות שבה אנחנו פועלים, מבלי לשנות את המציאות. אנחנו יכולים להחליף התמרמרות ורחמים עצמיים על מר גורלנו בעבר, בקבלה של האתגר ובהחלטה לצמוח ממנו. כך גם אפשר להתייחס להורים שלדעתנו הזניחו אותנו, ביחס חדש של קבלה וראיית מה שהם כן נתנו.
החלק המסכם של תפילת השלווה מציע לנו הבחנה בין שני דברים, שאנחנו נוטים להתבלבל ביניהם, וקושר זאת לתבונה. למשל, הבחנה בין מה ניתן לשנות ומה בלתי ניתן לשינוי, הבחנה בין מה ראוי ומתאים לנו למה שאולי מושך אותנו, אבל לא מתאים, או הבחנה בין מה העיקר שכדאי להתאמץ בו, ובין מהו הטפל שכדאי להרפות ממנו, וכן הלאה. יכולת ההבחנה גדלה תוך כדי עבודה עצמית לפי התוכנית שהתפילה מציעה לנו: הרפיה וקבלה של מה שאינו ניתן לשינוי ושינוי באומץ של מה שאפשרי לנו לשנות במצב נתון.
השימוש בתפילת השלווה, ככלי של שינוי, הוא מגוון. לפעמים כל שנדרש הוא לשנן אותה ובכך להחליף מחשבה שלילית מטרידה, או תגובה רגשית מלחיצה, במסר החיובי של התפילה. יש פעמים שבהן התפילה מזכירה לנו את ההבחנה שלה ומאפשרת לנו לשנות תגובה בזמן אמת. ההיזכרות בתפילה מסייעת לנו לשנות את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולהחליף סיפור עם תירוצים של "למה לא לשנות", בסיפור של "איך ניתן לשנות?". חוץ מזה, מוצע לנו בסופו של יום לבחון את עצמנו בחשבון נפש יומי: היכן ניסינו לשנות מה שאינו ניתן לשינוי על ידינו? היכן הרפינו וקיבלנו בשלווה? היכן לא שינינו מה שניתן היה לשינוי, והיכן הצלחנו לשנות באומץ? כך נגדל בשלווה, רק להיום.
כלי 4 - אסירות תודה
אסירות תודה היא הכלי הרביעי, וגם היא מייצגת תפיסת עולם שמתפתחת תוך כדי השינוי. אסירות התודה באה אל מול חוויית חוסר מסוימת או חוויית חוסר כוללת, קיומית, שאופיינית לרובנו. נסתכל על עצמנו במהלך יום אופייני, על המפגשים האנושיים שלנו. ננסה לראות את המקרים שבהם ניסינו לקבל משהו ממישהו – הכוונה למשוב חיובי, הערכה, חיבה או טובת הנאה כלשהי. נראה גם מצבים אחרים, בהם אנחנו מנסים לקבל משהו מהעולם, או כועסים כאשר משהו לא מסתדר כמו שרצינו, או חוששים שמשהו יפגע בנו או שנאבד משהו. כל המצבים האלה הם מצב של חוסר – משהו חסר לנו ואנחנו כועסים על כך, מבקשים להתמלא מהעולם או מאנשים אחרים, או חוששים מפני חוסר אפשרי בעתיד. אנו חווים חוסר מסוים בהווה, או תחושה שנלקח משהו שמגיע לנו או שיילקח משהו שלנו, ומגיבים בהתאם. נשים לב שהחוסר הוא תמיד סובייקטיבי. ברגעים שונים של החיים אותו מצב נחווה אצלנו אחרת, ובוודאי נחווה על ידי אחרים באופן שונה. החוסר קשור לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, על העולם ועל אנשים אחרים. אבל אנחנו שוכחים את העובדה הפשוטה הזו, מתייחסים לחוסר כאילו הוא מוחלט, ומגיבים בהתאם: תגובה רגשית, תגובה התנהגותית ולרוב שתיהן. אפשר לראות עד כמה סיפור החוסר שלנו פגע ופוגע במערכות יחסים שונות שלנו, בתפקוד השוטף וגם ביכולת שלנו לעמוד על עקרונות שבהם אנו מחזיקים, ועד כמה סיפור החוסר הזה קשור לחוויה של כפייה פנימית ולהתנהגויות של תלות כואבת. כאשר אנחנו במצב סובייקטיבי של חוסר, כאילו נכפות עלינו תגובה מסוימת, התנהגות או שרשרת התנהגויות שמנסות למלא את החוסר. חיים עם סיפור של חוסר מייצרים חוויה של חוסר סיפוק שכופה עלינו תגובה רגשית, מחשבתית או התנהגותית. אבל זו חוויה שאינה חייבת המציאות. לפי ההבחנה שהציעה תפילת השלווה, היות שחוויית החוסר היא תגובה שלנו לעולם, היא תמיד ניתנת לשינוי. אחת השיטות הבדוקות לשינוי שלה היא הפעלת אסירות התודה.
אסירות התודה היא חיפוש ויצירה של חוויית מלאות, "יש לי". אנחנו מוצאים וחווים את הרגש הנעים של הכרת תודה או אסירות תודה כאשר אנחנו מזהים ש"יש לנו", שקיבלנו משהו, שזכינו. היות שגם זו חוויה סובייקטיבית, אנחנו יכולים לעורר אותה, באמצעות כלי זה. כאשר אנחנו מזהים אצלנו חוויית חוסר, פתוחה בפנינו האפשרות לחפש מיד משהו שעליו אנחנו אסירי תודה, ולהודות עליו בליבנו. כך אנחנו מעצבים את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם, על אחרים ועל עצמנו. בסוף כל יום נסיים את חשבון הנפש שלנו עם ציון של לפחות שלושה דברים שעליהם יש לנו אסירות תודה. נוסף על החוויה הנעימה של התמלאות וסיפוק שבה נסיים את חשבון הנפש, התרגול הקבוע של אסירות התודה יעמיק את ההפנמה שלה, ויהיה לנו קל למצוא אסירות תודה גם ברגעי מצוקה. עם הזמן אסירות התודה הופכת לחוויה פנימית שעולה גם באופן ספונטני, ואז אנחנו חווים חסד שגם עליו אפשר להיות אסירי תודה.
בתחילת התרגול של אסירות התודה בדרך כלל עולה אצלנו מחשבה על משהו טוב שקרה לנו או שקיבלנו. בתור התחלה זה מצוין, כי יש כאן שינוי גישה – אנחנו כבר לא מקבלים כמובן מאליו את זה שקרה לנו משהו טוב, אבל עדיין נשמרת התלות במשהו שקיבלנו מחוצה לנו. עם הזמן אסירות התודה יכולה להפוך להוויה שעומדת בזכות עצמה ללא תלות במשהו חיצוני – אנחנו אסירי תודה מעצם היותנו, בשמחה, ולא רק כי נזכרנו במשהו שקיבלנו. זו אסירות תודה ספונטנית, שהיא כבר תפיסת עולם ודרך חיים.
בהתאמה, גם "הנמען" של אסירות התודה משתנה תוך כדי התהליך. בתחילתו אסירות התודה מופנית כלפי מי שלדעתנו גמל איתנו טוב או חסד. לפעמים אסירות התודה מופנית כלפי עצמנו, על מה שנתפס בעינינו כהצלחה מסוימת. עם הזמן, אסירות התודה מופנית כלפי אלוהים, כפי שאנחנו מבינים אותו, והיא מחזקת את הענווה שמתפתחת בנו. אנחנו אסירי תודה לאלוהים ולא מבקשים ממנו תמורה כלשהי על החוויה הנהדרת הזו. עצם חוויית אסירות התודה, היכולת להיות מסופקים כמעט בכל מצב, היא התמורה המספקת ביותר.
כלי 5 - להבחין בעובדות
ההתקדמות בתיאור הכלים מראה לנו שקיים פער מסוים בין עובדות המציאות שבה אנחנו חיים, ובין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. בעצם, אנחנו חיים את הסיפור שלנו, שכולל תפיסת מציאות סובייקטיבית ויצירת פרשנות לגביה. אנחנו מגיבים לסיפור שלנו על העולם, ולא לעולם עצמו. כמעט כולנו עושים זאת, לעיתים יותר ולעיתים עוד יותר. אולם ככל שגדול יותר הפער בין הסיפור שלנו על המציאות ובין העובדות שמתגלות לעיני מי שרואה מהצד, ככה גם עולה הפוטנציאל להתנגשויות שלנו עם אחרים ועם העולם, לחוסר הבנה, לטעויות, לפגמים בתקשורת, לפגיעה במערכות יחסים ולסבל גדול יותר.
כל כלי מנסה בדרכו לצמצם מעט את הפער, והכלי להבחין בעובדות עושה זאת בישירות ומציע להביא אותנו, ככל שניתן, להכיר את העובדות בפשטות עם פחות מסכות עליהן ומיעוט פרשנויות סובייקטיביות. הכלי מציע לנו בדיקה של מספר תחומי חיים עיקריים שבהם עלול להיות פער מעיק בין הסיפור שלנו ובין עובדות המציאות, ועם הבדיקה והזיהוי מגיעה יכולת השינוי והפעולה היותר נאמנה לעובדות.
התחום הראשון הוא ההבחנה בין כאב לסבל. כאב קיים בעולם ואצלנו לצד הנאה ושמחה. הכאב הוא בלתי-נמנע. הוא חוויה טבעית והוא חלק מהמרקם האנושי. כאב הוא תחושה, פיזית או רגשית, לגירוי חיצוני או פנימי (למשל, מכה או רעב או אובדן), וכמעט תמיד יהיה איזה גירוי כואב בסביבה. הסבל, לעומתו, הוא פרשנות שלנו למציאות – לרוב פרשנות לכאב שהופיע בעקבות סיבה ברורה, לפעמים פרשנות לכאב שסיבתו לא ידועה, ולפעמים גם אם לא היה גירוי ראשוני כואב. הסבל הוא הסיפור שלנו על המציאות, כואבת או לא. את הכאב לא ניתן לבטל לגמרי, על אף הרצון הטבעי והמובן להשתחרר ממנו לתמיד. אפשר ורצוי להקל כאב, אפשר ורצוי לצמצם או להפחית ואף למנוע אותו חלקית או זמנית, אבל הוא כנראה יופיע בשלב זה או אחר ובעוצמה כלשהי, כי הוא חלק בלתי-נפרד מעצם הקיום האנושי. בניגוד לכאב הבלתי-נמנע, הסבל הוא "יצירת מופת" שלנו שאותה אפשר לשאוף לבטל, ועד שנזכה בחסד הנפלא של היעלמות הסבל, אנחנו יכולים ממש מעכשיו לצמצם, להפחית, להקל ובעיקר – להתעלם ממנו. כי את הסבל אנחנו "מאכילים" בתשומת הלב שלנו, וברגע "שנרעיב" אותו, מקומו ילך ויצטמצם בחיינו. באופן פרדוקסלי, הרצון לסלק כל כאב ולבטל אותו לגמרי, רצון הגיוני וטבעי כי הכאב כואב, הוא בעצם אחד התורמים הגדולים לסבל. ולהיפך, ככל שנקבל יותר את עובדת הכאב, ונמשיך בדרכנו בעשותנו מה שצריך כדי להקל אותו ובעיקר לא נעשה ממנו סיפור, הסבל יפחת. עצם ההבחנה בין כאב לסבל היא שינוי מבורך שמביא ליכולת גדלה להתעלם מהסבל עד ליום החסד שבו הוא ייעלם כליל, אף שמדי פעם ייתכן כאב, לפעמים חזק וכואב מאוד.
הפער בין הסיפור שלנו ובין עובדות המציאות בא לידי ביטוי בולט בתחום הרגשות והמחשבות שלנו. מתוך מגוון גורמים – הרגלי עבר, השפעות חזקות שאליהן נחשפנו, תכונות מולדות, קארמה11, גורל וגם מבנה ביולוגי – יש לכל אחד מאיתנו מערך רגשי מסוים שמגיב לעולם, כמו גם מערך מחשבתי מסוים, ושניהם מגיבים זה לזה – המחשבה לרגש והרגש למחשבה, ולעיתים קרובות הם מחזקים זה את זה. רגש יכול לנבוע ממחשבה קודמת ובדומה רגש יכול ליצור תסריט מחשבות כמעט בלתי-נפסק. בכל מקרה, ככל שאנחנו שוקעים יותר ברגשות או במחשבות שלנו על המציאות, כך אנחנו מתרחקים מהמציאות עצמה. ברגעים של כאב, הרגש והמחשבה ייטו לפרשנויות אופייניות לגירוי מסוים – לרוב כאלו שמגבירות סבל – וברגעי הנאה וסיפוק אותו גירוי יוליד פרשנויות רגשיות ומחשבתיות שונות. ככה זה. ברוח תפילת השלווה, הקבלה של העובדה שהרגשות והמחשבות העשירים שלנו הם בעצם סיפור צבעוני שיצרנו על המציאות שכנראה נראית אחרת, כבר יוצרת שינוי. עם ההתקדמות אנחנו מבינים שיש עובדה אחת שאינה הסיפור המשתנה שלנו: העובדה שאנחנו מרגישים וחושבים. זהו המבנה האנושי של ההכרה שלנו, שמחשבות ורגשות מרכיבים אותה ומנהלים אותה. התוכן עצמו של הרגשות והמחשבות הוא הפכפך, משתנה ותלוי בהרבה מאוד גורמים, ידועים ושאינם ידועים לנו, ואינו בהכרח קשור למציאות שאליה אנו מגיבים. בשפה פשוטה, העובדה שכעסתי על מישהו אומרת מעט מאוד על המישהו הזה וההתנהגות שלו, ויותר מספרת על התגובה שלי. אף שהכעס מנסה לשכנע אותי שהכול באשמת אותו מישהו. הכעס הוא יצירה שלי, בפעולה משותפת של הרבה גורמים. את זה מלמד אותנו בישירות הכלי להבחין בעובדות ומציע לנו בדיקה יומית של הרגשות והמחשבות שניהלו אותנו, כדי לפתח את יכולת ההבחנה בעובדות.
תחום נוסף שהכלי מציע לנו לבדוק הוא ההבחנה בין מה שהוא שלנו ובין רגש, מחשבה או התנהגות של מישהו אחר. מסתבר, תוך כדי בדיקה עצמית, שאנחנו נוטים לבלבל בין מה ששלנו ובין רגשות, פעולות, מצבים או דעות של מישהו אחר. כך שאם מישהו, לדוגמה, מדבר אלינו בכעס, אנחנו מגיבים לכעס שלו באופן אוטומטי, אולי כועס גם כן, ובכך הופכים את הכעס ואת ההתנהגות שלו לשייכים לנו. מישהו אחר אומר לנו את דעתו עלינו, ואנחנו מגיבים לכך כאילו כל חיינו תלויים בדעתו המשתנה. ההבחנה בעובדות, הידיעה שהתנהגות, רגש או כל תגובה של הזולת היא שלו, מאפשרת לנו לקחת אחריות ובעלות על התגובה שלנו ומשחררת אותנו מאוטומט של תגובות. ואז נפתחות בפנינו אפשרויות תגובה רבות, שהן שלנו, כולל הגנה על עצמנו במידת הצורך.
כלי 6 - להיות חיובי
החיים, פעמים רבות, מאתגרים. הם מובילים אותנו להתמודדות שנדמית בעינינו גדולה עלינו. אנחנו רוצים לפעול באופן מסוים, אבל מרגישים חוסר יכולת שמשתק אותנו. ההכרה מתמלאת בפסימיות, חוסר אמון בעצמנו ועוד רגשות או מחשבות שליליות שמשתלטות עליה לגמרי. מחשבות של חוסר, אליהן מתלווה רגש מתאים, מחזקות זו את זו והופכות בחוויה שלנו לנבואה שכמו מגשימה את עצמה. כשזה קורה, מחשבות החוסר, "אין לי", "לא יצליח" וכדומה, נדמות לנו כמציאות עצמה. אבל זהו כמובן עיוות של המציאות, תהיה אשר תהיה, זהו סיפור שלילי שאנחנו מספרים לעצמנו. סיפור שאפשר וכדאי להפסיק אותו ובמקומו לספר לעצמנו סיפור חיובי, כמו שמציע לנו הכלי להיות חיובי. הכלי מלמד אותנו לשאוף שההכרה שלנו תהיה מלאה ככל שניתן בחיובי, ולא תעסוק בשלילי, גם אם השלילי מפתה עם סיפוק-לרגע מפוקפק. הכלי מכוון לכך שבכל מצב, מעיק ולוחץ ככל שיהיה, אפשר וכדאי לחפש משהו חיובי וממנו לצמוח. כשמעמיקים בכלי הוא מציע לנו עוד משהו, והוא – הכרה טהורה מכל עיסוק, ללא כל סיפור, וזוהי ההכרה היותר חיובית שאנו יכולים לשאוף אליה, הכרה שכמעט שאיננה כשאין בה צורך, ושמופיעה באופן חיובי רק כשצריך.
את הכלי להיות חיובי אפשר לצרף לכל כלי אחר. למשל, הבחנה בעובדות – כאשר רגש שלילי משתלט, אפשר להגיד לעצמנו שהוא רק רגש, ייתכן שאפילו כואב, אבל חולף, והוא אינו עובדה. במקומו נוכל להציע לעצמנו לתרגל אסירות תודה, שממלאת את ההכרה בעיסוק בחיובי. אפשר לתרגל על בסיס קבוע הימנעות ממסר עצמי שלילי בהכרה שלנו, ובסוף כל יום לבחון איך היה לנו, וכן הלאה.
מסר שלילי מהנפוצים יותר בהכרה שלנו הוא התלונות. אפשר לראות איך כמעט כולנו, בתדירות מרשימה, נוטים להתלונן על כל כך הרבה דברים שקיימים בעולם, וגם על עצמנו. בתלונה יש הנאה מפוקפקת של רגע, אבל היא נוטה להנציח מחשבה שלילית. כשעוסקים במשהו שלילי כמו תלונה, עצם העיסוק השלילי נדבק להכרה ומשתלט עליה. לכן הכלי להיות חיובי מציע לנו הימנעות מלאה מתלונות, גם בלב. בהתחלה זה נראה בלתי-אפשרי, אבל כשמתרגלים את זה – באה הקלה גדולה. עם הזמן לומדים איך להעביר לאחרים הצעות לשיפור מבלי להתלונן כלפיהם, ומגלים שככה קל יותר להשפיע גם עליהם באופן חיובי, נוסף על ההשפעה המיטיבה עלינו.
במקום תלונה, או כל מחשבה פסימית אחרת של חוסר, הכלי מציע לנו לשנן בהכרה משפט חיובי מסוים: "יש לי, ואני לא צריך מהם כלום". "יש לי" – זו עובדה, כי מעצם היותי כבר יש לי, יש לי משהו, כלשהו. יש לי קיום, ואותו אינני צריך מאיש. זהו קיום רוחני, שחורג מגבולות הגוף הפיזי ואיננו תלוי באדם. יש לי את אלוהים, כידיעה בסיסית, כעובדה מוחלטת, ולכן איני תלוי ואיני זקוק, ויקרה אשר יקרה בעולם המשתנה. ממילא הכול חולף, כולל החוסר הזמני, חוץ מאשר הנצחי, האלוהי. לכן – יש לי אותו, והוא לא תלוי באחרים באשר הם.
בדומה, גם המשפט "להיות החסד שאנחנו רוצים לפגוש" הוא מסר חיובי בהכרה שמזכיר לנו, כמו תפילת השלווה, שבכל רגע אנחנו יכולים לבחור את התגובה שלנו – למשל, לנסות לרגע להיות ולחיות את החסד שאנחנו כמהים אליו. לא משנה מה קורה, אנחנו מתכוונים אל החסד וחיים אותו, רק להיום, וככה גם חושפים אותו, אפילו ברגע של מצוקה. העולם והיצורים שבו יכולים ליטול מאיתנו כמעט את כל שנמצא בעולם ושייך לו – חוץ מאשר את עצמנו ואת היכולת להיות, בכל זאת, החסד שאליו אנחנו מתכוונים.
חלק מלהיות חיובי זה לבחור את ההשפעות שאליהן אנחנו נחשפים, או את המורים שלנו לחיים. הכלי להיות חיובי מציע לנו מספר עזרים כדי להמשיך ולבחור בסיפור החיובי שאנחנו מספרים לעצמנו. בתור התחלה רצוי כמובן להתרחק ככל שניתן מהשפעות שליליות – מאנשים או ממצבים שמשפיעים עלינו בכיוון שמרחיק אותנו מהחסד שאליו אנחנו מתכוונים. במקומם נחפש מקומות שהשרו עלינו השפעה חיובית או סמלים כאלו. הם יסייעו לנו להתמיד עם תהליך השינוי בכיוון שרצוי לנו וברגעי מצוקה נוכל להיזכר בהם ולתת להם למלא את ההכרה בהשראה החיובית שלהם. בדומה, נוכל להיזכר בדמויות חיוביות עבורנו – אם אפשר להתקרב אליהן בפועל זה נפלא, ואם לא, לפחות בהכרה, נתקרב אליהן דרך הסיפור שנספר לעצמנו וניתן להן מקום חשוב בו.
כלי 7 - למצוא בתוכנו
הצגת הכלים עד כה הראתה לנו עובדה מסוימת שמתבהרת יותר ויותר עם ההתקדמות בהם: שאנחנו מושפעים באופן חזק עד כדי נשלטים על ידי העולם החיצוני, דרך היחס שלנו והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עליו, כמו גם הרצונות שלנו מעולם זה. נדמה שכל מה שנמצא בהכרה שלנו, רגש, יצר, תחושה או אפילו מחשבה, יש להם איזו התייחסות החוצה, והם גם משקפים את השפעת החיצוני עלינו. זה כולל בתוכו אנשים ומערכות יחסים וגם דברים בעולם (למשל, רכוש), ובשלב הזה של דרכנו אפילו את אלוהים. משהו שהוא מחוץ לנו ומשמש עבורנו מושא שמעורר תהליך פנימי. אנחנו מגיבים למושא הזה של העולם החיצוני, מספרים לעצמנו סיפור לגביו ומופעלים על ידו. לפעמים גם היחס שלנו לעצמנו הוא כאילו היינו חלק מהעולם החיצוני, לדוגמה, אנחנו הופכים את עצמנו למושא של כעס, האשמה או גאווה וזחיחות דעת.
הכלי למצוא בתוכנו מכוון אותנו לחפש עד שנמצא משהו פנימי, שמשוחרר מהשפעה חיצונית. מהו הדבר הפנימי שאנחנו יכולים למצוא? כאשר מתחילים בבדיקה, מגלים, לפעמים כהפתעה נעימה מאוד, שיש הרבה אפשרויות שכולן מכוונות לנקודת משען פנימית. למשל, אינטואיציה חזקה שיכולה לכוון אותנו אם נקשיב לה. דבר נוסף, עמוק עוד יותר, הוא המודעות העצמית, שהיא איננה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, אלא מי שצופה בסיפור, במְסַפֵּר וגם במאזין לסיפור. במילים אחרות, מודעות שאינה תוכן הכרתי מסוים, אלא זו שצופה בכל התכנים שמשתנים בהכרה, הנעימים יותר או פחות, והיא תמיד נבדלת מהם. התכנים הללו, הסיפורים השונים והתגובות שלנו למפגש עם העולם, משתנים כל הזמן. טבעם הוא שינוי. אבל המודעות הבסיסית, הוויית העצמי הפנימי, תמיד קיימת. עוד מלפני שנולדנו ועד אחרי לכתנו מכאן הלאה בדרכנו. גם כשאין תוכן בהכרה, כמו בזמן שינה עמוקה, יש תחושת רצף – יותר מדויק, ידיעת רצף – אליה אנחנו מתעוררים. דרך החסד ובמיוחד הכלי למצוא בפנים, מכוונים אותנו לאותה ידיעת רצף, למודעות העצמית הזו. המודעות הפנימית שעבורנו היא אינסופית, מחברת אותנו לחוויית "יש לי" הכי עמוקה, ולכן להיזכר בה מעלה אצלנו את החיוביות הבסיסית ביותר. העולם לא יכול לפגוע בה ורק אנחנו יכולים לשכוח אותה לפרקים, וגם שוכחים. ואז נזכרים, לפעמים בעזרת הכלי הזה.
על אף קיומה של נקודת משען פנימית שהיא מודעות טהורה שאינה מושפעת מהנסיבות המשתנות ורק ערה להן, אנחנו לפעמים כל כך מתרחקים ממנה, כך שאיננו מסוגלים למצוא או להתקרב אליה לבד. במקרים כאלו הכלי למצוא בפנים מציע לנו משהו נוסף, חיוני במצבים האלו, והוא למצוא בפנים את היכולת לבקש עזרה מהאדם הנכון. בקשה של עזרה ברגעים של מועקה ומצוקה, או עצם השיתוף הכן של אחרים במצוקה שלנו, הם פעולות של הישענות עצמית, שכן אנחנו לא מעוניינים להמשיך עם המועקה והפעולות שנובעות ממנה, אלא נעזרים במישהו שיכול לסייע לנו להשיג את השינוי. בקשה כנה של עזרה שוברת את חומת הבדידות שהמועקה יוצרת וגם את הגאווה שנוטה להתלוות אליה, והיא מקרבת אותנו לאנושי המשותף. ההשפעה המיטיבה של מישהו חיובי היא נהדרת ולפעמים היא מה שמאפשר לנו למצוא את השינוי ולהתמיד בו.
כלי 8 - רק אמת
לאורך הדרך המתפתלת שלנו, יותר ויותר מתגלה לנו עד כמה קל להטעות אותנו ועד כמה אנחנו מתבלבלים בין עובדות ובין תעתועי ההכרה שלנו. הכלים השונים מכוונים אותנו, ברזולוציה גדלה, אל משהו שתמיד נמצא ועומד מעבר לתעתועים עצמיים. הדבר הזה הוא לא פחות מאשר האמת. מהי האמת?
לרוב, במצבנו היומיומי הרגיל, איננו יכולים לדעת מהי האמת, היות שאנחנו חיים את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל העולם. ברגעי מצוקה הסיפור שלנו צועק את עצמו חזק יותר והאמת עוד פחות גלויה לעינינו ולהכרתנו. מכאן התפתחה בעולם הפוסט-מודרני תפיסה משונה שטוענת בלהט שאין בכלל אמת אחת, "כל אחד והאמת שלו", כל אחד והסיפור שלו שהוא מבחינתו האמת הסובייקטיבית. התפיסה הזו מציגה את עצמה כאילו היא מייצגת אמת אובייקטיבית, כלומר, כאילו העובדה שאין אמת אובייקטיבית היא עובדה אמיתית באופן אובייקטיבי, וזו כמובן סתירה פנימית. דרך הרוח בהגדרתה מתייחסת אל האמת האחת הבלתי-משתנה כאל המציאות הבסיסית שניתן לחשוף ולגלות, על אף היכולת המועטה שלנו לדעת את האמת. הכלי רק אמת מציע לנו הצעה שובת לב בפשטות היישום שלה: לדבר ולפעול רק אמת, ובכך נתקרב אל האמת ונשתחרר מההטעיה ותעתועי ההכרה. כדי לפגוש את האמת שאליה אנו שואפים, מוצע לנו לחיות אותה ולהיצמד אליה ככל יכולתנו, על אף מגוון הסיפורים שנספר לעצמנו.
איך עושים את זה? משתדלים ככל יכולתנו המודעת לדבר אמת, רק אמת, וגם לפעול אמת. נימנע מליצור מצגות שווא, לא נַטעה או נרמה במודע, לא נזייף, נישאר נאמנים למילה שלנו, נעמוד בהבטחות שלנו, נשתדל לדייק בפעולותינו ובמילים שלנו, ברוך, בעדינות ובשמחה. אם לא הצלחנו? לא נורא, נתקן, נודה בהטעיה או בטעות, ומחר נשתדל להצליח. בדיקה יומית של עצמנו תחזק אותנו ביכולת לתת לאמת את המשקל המתאים בתהליך קבלת ההחלטות שלנו וגם תפתח את הרגישות שלנו לאמת. ככל שנתרגל לאמת, נגלה שאנחנו זוכים בחופש פנימי ובשקט שנובעים ממנה, וכך גם יכולת העולם לבלבל אותנו קטנה, כי היא מסתמכת על ההטעיות השונות שלו. כאשר אנחנו נצמדים לאמת בלי תנאי, כהחלטה גורפת, ההחלטה שלנו בוודאי תאותגר על ידי שובבות החיים, שיפתיעו ככל יכולתם לגרום לנו למוסס את החלטתנו. כואבת ככל שתהיה, שובבות החיים בעצם עוזרת לנו – כשאנחנו עומדים באתגר שלה וזוכים בידיעה שביכולתנו להיות יציבים יותר מתעתועי החיים, זו מתנה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו בכל רגע מחדש.
כלי 9 - לבחור מראש
דרך החסד מכוונת אותנו לחיות בחופש פנימי הולך וגדל ללא תלות בנסיבות החיים. חופש פנימי בא לידי ביטוי בבחירה שלנו, כשהיא נאמנה לדרך ולהחלטה שקיבלנו, מתחשבת במציאות אבל משוחררת מתלות או תכתיבים, ומהשפעותיהם של הכאב או ההנאה המשתנים. בחירה ספונטנית שמשוחררת מהמנגנון של תגובה כמעט אוטומטית לגירוי כלשהו. הכלי לבחור מראש מסייע לנו לחדד את יכולת הבחירה ולפתח אותה. כדי להשיג את זה, מציע לנו הכלי הרגל שאפשר ורצוי לתרגל מדי יום – לערוך מראש תוכנית עבודה קצרה ליום הבא כחלק מחשבון הנפש היומי. תוכנית כזו, פשוטה, רכה, גמישה, מותאמת מראש לנסיבות הצפויות וגם הפחות צפויות, מהווה עבורנו מעין גדר עם עמודי משען שמופיעים בצומתי חיים שבהם יש משבי-צד עזים שמנסים להסיט אותנו מדרכנו. הגדר היא התוכנית שקבענו ליום הבא, והעמודים הם הכנות מראש שעשינו לרגעים שאפשר לצפות שהם יהיו מאתגרים יותר. למשל, גבר שהיה מגיע פעמיים בשבוע לאסוף את בנו מהבית של גרושתו, אם הילד, וכמעט תמיד היה קצר רוח ונסחף למריבה קטנונית עם הגרושה. כדי למנוע זאת, הוא תכנן מחדש את הימים הללו והכניס לתוכם כמה רגעי הפסקה, למשל, בהיותו במכונית, ממש לפני שפגש את גרושתו, טיהר את ההכרה בתרגיל מדיטציה קצר, הזכיר לעצמו את הרצון שלא להגיב ולהיסחף לוויכוח או מריבה, ורק לאחר מכן עלה לאסוף את הילד. הוויכוחים והמריבות פסקו כמעט בבת אחת. בדומה, אנחנו יכולים לבחור מראש דרכי פעולה, ולהחליט שיהיה אשר יהיה, את התוכנית נקיים ככל שניתן. כך נצליח להתקדם עם משימות שנהגנו לדחות וגם נישאר בדרך שבה אנחנו מעוניינים לפעול. תוכנית פעולה שנקבעת מראש מאפשרת לנו להשתחרר מתגובה אוטומטית לגירויים פנימיים וחיצוניים משתנים, מבלי לאבד את עצמנו לטובת תעלולי ההכרה שפוגעים בחופש הבחירה שלנו.
כהשלמה לתוכנית הפעולה היומית, אחת לתקופת-מה יש טעם לעצור לרגע את תנופת חיינו ולשאול את עצמנו, לאן הם הולכים? האם אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים לחיות? מתי ואיך אנחנו מצליחים לבטא את החסד שאנחנו רוצים לפגוש, ומתי זה פחות מצליח לנו? בדיקה כזו מאפשרת לנו להגדיר לעצמנו יעדים אפשריים ורצויים ותוכנית פעולה תקופתית להשגתם.
היבט נוסף הוא ההצעה של הכלי לבחור מראש גם את הרגע הזה. תיארתי את תוכנית הפעולה כגדר עם עמודי משען. אבל בגדר יש גם אזורים פתוחים שבהם עלולות להופיע השפעות בלתי-צפויות. אם קיבלנו החלטה לדבוק בכללי התנהגות מסוימים, כאלו שהגדירו הכלים האחרים, למשל, היצמדות לאמת או הימנעות מהתנהגויות מסוימות, יש לנו יכולת לבחור מראש בכל רגע מאתגר שיגיע, על השפעותיו המפתיעות. הכוונה היא ליצור לעצמנו מודעות שבוחנת ויודעת כל פסיעת חיים קלה שלנו, ויכולה לכוון אותה, ברכות ובגמישות, באופן שיקדם אותנו בשביל שבו אנחנו רוצים להיות. בחירה מראש של הרגע הזה, של הפסיעה הנוכחית בשביל החיים, שנעזרת בכלי רק להיום ומשכללת אותו לכדי "רק לעכשיו" באופן ספונטני שחי את הנסיבות המשתנות אבל לא נותן להן להסיט אותנו מכיוון דרכנו. הספונטניות החופשית, ששומרת על מודעות וערנות גבוהה מבלי להיסחף, מבטאת את תפילת השלווה − מקבלים את הרגע המשתנה ומשנים את התגובה שלנו בתוכו, בהתאמה לכלים ולדרך שהם מתווים לנו.
כלי 10 - לתקן טעויות
ככל שאנו מתרגלים את הכלים השונים ומנסים ליישם את העקרונות של דרך החסד בחיינו, מתפתחת אצלנו מודעות חדשה, מעמיקה, עם סדר עדיפויות חדש – הרוח במקום הראשון. השאיפה להיות החסד שאנחנו רוצים לפגוש, שכוללת בתוכה את ההקפדה על האמת, כמו גם את האבחנה בעובדות ואת היכולת למצוא בפנים ולהיות חיובי, הופכת להיות מטרה שאליה אנחנו כמהים וגם כוח שמניע אותנו, בהדרגה, בעוצמה חזקה יותר מכל כוח אחר שמשפיע עלינו. זווית הראייה וההשקפה שלנו, יחד עם הפרופורציות שלנו, על החיים, משקפות גם כן את הכמיהה המתפתחת, וכך משתנה גם הפרשנות שלנו על העולם. אנו מודעים יותר למה שמעכב ואף עלול לחסום אותנו ומוכנים לפעול כדי להשתחרר מהם. לכך מכוון הכלי לתקן טעויות, שמציע לנו מבט חדש על פעולותינו מבחינת הנכון והלא-נכון וגם תגובה חדשה למערכות היחסים שלנו עם הזולת והעולם. הדגש של הכלי הוא שכאשר אנחנו פועלים מתוך ריכוז עצמי (יפורט בהרחבה בהמשך), הרגלי העבר או כפייה פנימית, יש סיכוי גבוה שמשהו בפעולה שלנו יפגע באחרים או בעולם, ינצל אותם לתועלתנו, או שסתם יתעלם מטובתם, ואת זה כדאי לנו לתקן. התיקון העצמי חיוני כדי שנוכל להיות ולחיות חסד. את התיקון של הטעויות שלנו מול עצמנו הציעו שאר הכלים, והכלי הזה מדגיש עוד יותר את התיקון מול אחרים והעולם.
אפשר להגיד בהכללה שאין כמעט דרך רוחנית שלא נותנת את דעתה על הצורך לתקן טעויות, במיוחד בינינו ובין הזולת, ולא מציעה אמצעי לכך. בתוכנית הצעדים, למשל, זה מתבטא בצעדים שמונה ותשע וגם בצעד עשר12.
תיקון הטעויות הוא יחסית פשוט, אחרי שמתגברים על בושה, גאווה או שאר מכשולים אישיים וחברתיים. ראשית, לאחר חשבון נפש או מתוך רגישות לתגובה של האחרים שבהם פגענו, אנחנו מזהים את עצם הטעות. במידת הצורך נבקש עזרה מאחרים כדי לזהות את אופי הטעות ואת מה שנדרש לשם תיקון. שנית, אופי הטעות יכוון את התיקון – אנחנו משתדלים לתקן ולהחזיר מצב לקדמותו ואף לשפר אותו ככל שניתן. אפשר להגיד ככלל שאת מה ששברנו, ננסה ככל יכולתנו להדביק או ליצור חדש. כלומר, ננסה לאחות יחסים שבהם זיהינו שפגענו, נתנצל מיידית וגם נעשה מה שצריך כדי שזה לא יחזור על עצמו. תוך כדי תהליך התיקון, נשתדל מאוד לא לעשות את החשבון של הזולת ולא לבדוק את הטעויות שהוא טעה כלפינו. מובן שלא נאפשר למישהו להמשיך ולפגוע בנו, אבל ההשתדלות תהיה לתקן את החלק שלנו, ולא את זה של אחרים.
היכולת לתקן טעויות שלנו היא מעלה שיש בה ניצוצות של חופש פנימי. בהדרגה, עם הרבה סבלנות, נגלה שאנחנו פחות טועים טעויות של הרגלי עבר, וגם נגלה שאנחנו עוד יותר רגישים מפעם לזהות טעויות כלשהן, גם הקלות מכולן, עד כדי לזהות טעות מצידנו או פגיעה ממש כשהיא רק מתחילה. עד שיגיע היום שבו נצליח לזהות כמעט את כולן לפני שהתחילו או כשהן רק קטנות. וכאשר לא נצליח – נמשיך בתיקון.
כלי 11 – להרבות טוב
משפט מפתח של דרך החסד הוא שמעצם שנפעל בחסד גם נפגוש אותו. אבל איך פועלים בחסד? את התשובה אנחנו יכולים לדעת כאשר אנחנו נזכרים במקרים שבהם מישהו אחר התנהג כלפינו באופן מיטיב. בדרך כלל, אם אין לנו הרבה רעש פנימי, התנהגות טובה של אחרים שמופנית כלפינו מהדהדת בנו היטב13. גם התנהגות טובה שלנו כלפי אחרים מהדהדת בתוכנו, ולשם מכוון אותנו הכלי להרבות טוב. ככל שההתנהגות שלנו נקייה מבקשה של תמורה, טובת הנאה או הערכה, וגם מתחושת הכרח או כפייה, כשהיא נתינה שעומדת בפני עצמה, שכל מטרתה היא להרבות טוב, אז היא מחלחלת עמוק לתוכנו. התנהגות טובה שהיא נקייה מכל ציפייה לתוצאה, שאינה מעריכה את עצמה לטובה, אלא נעשית באופן טבעי ופשוט, מרבה טוב בעולם ויוצרת בנו שינוי. השינוי מתחיל מעצם היכולת לבצע התנהגות טובה ונקייה, וכשהוא מעמיק עוד יותר בתוכנו, הוא יוצר שמחה ותחושת חופש פנימי. הטוב שהענקנו למישהו אחר חוזר אלינו בגדול, מבלי שביקשנו, והאהבה שהתעוררה בנו הופכת למציאות אפשרית, חזקה יותר ממצוקות ומועקות שהיו או שיהיו. כאב קיים בחיים ומופיע מדי פעם, אבל התחזקות האהבה דרך ההתנהגות המיטיבה שלנו מונעת ממנו להפוך לסבל.
הכלי להרבות טוב מציע לנו התכוונות להיטיב שהיא סוג של הוויה, של איך אנחנו נמצאים בעולם ומה חשוב לנו. ההתכוונות מכוונת אותנו לפעולה, לעשייה של להרבות טוב. ההתכוונות והמעשה מכוונים ומחזקים זה את זה. לכן הכלי מציע לנו להכניס באופן שיטתי לחיים שלנו התנהגויות של להרבות טוב, למשל, להתנדב באופן קבוע עבור מי שזקוק לסיוע. ככל שנחפש הזדמנות להרבות טוב, הן בחיי היומיום כשמזדמן לנו והן בפעילות התנדבותית קבועה, הרעיון יחלחל אלינו ויהפוך להיות דרך החיים שלנו. דרך חיים של חסד, שהיא אפשרית.
יש הסתייגות אחת שכדאי להדגיש והיא שאין כוונה לאפשר לאחרים לפגוע בנו. עם הזמן, כאשר להיות טוב הופך לדרך חיים, נזכה לגלות שיש בדרך החיים הזו כוח מידבק ואחרים שנחשפים לטוב שלה פחות פוגעים, לפחות בנו. אין זו הבטחה, כי איננו מצפים לתוצאות, אבל לפעמים החסד שאינו תלוי בנו מתפשט דרכנו אל אחרים, לטובת כולם.
כלי 12 – לחיות את הרוח
יישום של הכלים יוצר שינוי, לעיתים כמהפכה ולעיתים בהתפתחות הדרגתית. נקודות תורפה וחולשות פחות ופחות מצליחות לתעתע בנו או לשלוט בחיים שלנו, והעקרונות הרוחניים הפשוטים של אמת, אהבה, חסד וחירות עומדים מול עינינו ברגעים של בחירה. המשמעות של כל זה היא שהרוחניות הפכה לדרך חיים, כמו שמציע הכלי לחיות את הרוח. הכלי מסכם את כל הכלים האחרים ומציע לנו התכוונות ברורה בכל רגע – אל הרוח. גם הכאב והתענוג יכולים להיות השתקפות הרוח. לחיות אותם כך מבטל את הנתק המלאכותי בין החומר לרוח. החומר של העולם הוא האמצעי שעומד לרשותנו לחיות את הרוח, והכלים השונים הם התמרורים שלנו כיצד להתקדם ולפעול בתוך עולם החומר כשאנו מכוונים אל הרוח.
הכלי מציע לנו תרגולים שמסייעים לנו להעמיק את המודעות לחיים ברוח. התרגול הראשון הוא התבוננות או מדיטציה. הכוונה היא לפרק זמן בכל יום שבאופן קבוע מוקדש כולו להתבוננות, בלי עשייה אחרת. לרוב נהוג להקדיש פרק זמן כזה בשעת הבוקר המוקדמת, עם היקיצה, ואף לקום מוקדם במיוחד לשם כך, וגם פרק זמן בשעות אחר הצהריים. בפרק זמן זה נשב ישיבה זקופה ונוחה, מבלי להישען, כשהעיניים פקוחות מעט או לגמרי, ונמקד את ההכרה בנושא התבוננות, שיכול להיות למשל, "טוהר מוחלט", כפי שהציע שלמה קאלו14. את פרק הזמן נקבע מראש ונכוון לשם כך טיימר, שיודיע על סיומו. וכך, משוחררים לרגע מתלאות העולם, שמחותיו ודאגותיו, ומכל סיפור שיש לנו לגבי העולם, נשתדל למקד את ההכרה בנושא ההתבוננות, וננקה אותה מכל דבר אחר. עם הזמן נזכה ליכולת לחיות הכרה הולכת ומיטהרת, והיא תלווה אותנו בשמחתה גם ברגעי החיים האחרים. כך אנחנו מתקרבים יותר לחיות את החסד שנרצה לפגוש.
תרגול נוסף הוא התפילה. אפשר להכניס באופן קבוע תפילה לחיינו, למשל, לפני האוכל, או מיד כשמתעוררים בבוקר. את נוסח התפילה כדאי לבחור באופן שיתאים למה שאנחנו רוצים. התפילה מכוונת לאלוהים, כפי שאנחנו מבינים אותו, והיא אישית ואינה תלויה בטקס דתי כלשהו או במסורות. התפילה מטהרת את ההכרה ויוצרת קשר הכרתי עם אלוהים, עד כדי שנזכה לחיות לרגע את האלוהי בזמן התפילה. תרגול קבוע יוצר הרגל ומיומנות, ועם הזמן התפילה תוכל לעמוד לרשותנו גם ברגעי חיים אחרים, ותוכל לסייע לנו להתמודד עם האתגרים השונים של פיתויי החיים – הרגלים ישנים, השפעות חזקות, הכאב והמועקות שעדיין מנסים לתעתע בהכרה להשתלט עליה. התפילה, וגם ההתבוננות, עוזרות לנו לבחור לחיות את הרוח. בהדרגה הרוח והחסד הופכות למציאות אפשרית שרק אנחנו יכולים להרחיק מעצמנו.
* * *
שנים-עשר הכלים מציעים לנו תוכנית לחיים ואמצעי עזר להתמיד בדרך החסד. היישום שלהם אמור להיות גמיש, רך ומותאם לחיים, "ברוח אלוהים אוהב", כמו שאומרים בתוכנית שנים-עשר הצעדים15. תרגול יומיומי בכלים תומך בכל תהליך של שינוי ויוצר הבדל. בהמשך נבחן היבטים נוספים של הדרך, שיכולים לסייע לנו לאמץ את הכלים לחיינו ובעיקר לחיות את הרוח והחסד, כמו שהיינו רוצים לפגוש.
"לבקש את הרצון המשחרר מכל רצון; הכמיהה והכיסופים, המתעלים על כל כמיהה וכיסופים."16
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
