זיכרונות של אנטישמי

סְקוּטְצְ'נָה
 

לקלאודיו מַגְריס

"סְקוּטְצְ'נָה" היא מילה רוסית שקשה לתרגם. פירושה יותר משעמום צחיח: זו ריקנות נפשית, שכוח השאיבה שלה פועל כמו ערגה עמומה אך דוחקת עד מאוד.

כשהייתי בן שלוש־עשרה, בגיל שבאותה עת נהגו המחנכים לכנותו ״גיל הסִכלות״, היו הורי שרויים באובדן עצות גמור. חיינו אז בבּוּקוֹבינה, היום מחוז כמעט אסטרונומי בנידחותו בדרום־מזרח אירופה, אלא שהסיפור שאני מספר כאן נראֶה רחוק כל כך לא במרחב בלבד, כי אם גם בזמן, כאילו חלמתי אותו ותו לא. אף על פי כן, הוא מתחיל כמו סיפור רגיל.

עקב ״קוֹנְסילְיוּם אַבֶּאוּנְדי״ — "המלצה לעזוב": עונש הרחקה שהוטל על תלמידים לא ראויים — מצאתי את עצמי מושעה כליל מבתי הספר של מה שהיה אז ממלכת רומניה, שאנו היינו לאזרחיה עם קריסתה של האימפריה האוסטרו־הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה. הניסיון להשכין שלום בין קווי האופי הבלתי מאוזנים באישיותי, באמצעות משמעת חמורה בפנימייה באוסטריה — שמשפחתי הוסיפה לראות בה את מולדתנו התרבותית — כמעט הוליך אל סיום מחפיר זהה. רק פרישתי שלי ממוסד הלימוד, מרצוני החופשי כביכול וברגע האמת, היא שמנעה את נידויי הסופי משורות המיוחסים, שבפניהם היתה סלולה הדרך לרכישת השכלה גבוהה. ושוב, על פי המינוח המקובל אז בפי אלה שהופקדה בידיהם המשימה רבת האחריות לחנך את הילדים להיות ל״חברים מועילים בחברה״, הייתי אני ״הלכה למעשה מקרה אבוד״. הורי, העיוורים לַמידה שבה צמחו הסתירות הפנימיות בנפשי מן ההבדל הטעון כל כך בין מזגיהם, הסכימו פה אחד עם המחנכים, שממרקחה כזאת של רגישות נוירוטית ונטייה לאלימות, תפיסה ערנית וחוסר יכולת ללמוד, צורך עדין בתמיכה והיעדר כושר הסתגלות, לא יוכל להתפתח אלא יסוד עברייני. הדעה הזאת נתמצקה במהרה לכלל עניין שאינו שנוי במחלוקת. כך חתום וגמור היה: במוקדם או במאוחר, יעדי הסופי הבלתי נמנע יהא בית הכלא. לי עצמי כמעט לא היה עוד ספק בכך.

עם אמרי החוכמה הנדושים שבני דורי חבים לסֵפר ״הלנה החסודה״ מאת וילהלם בּוּש, נמנה הפתגם הבא: "רק כשאובדים המוניטין — מתחילים החיים הטובים." אלא שהאמירה האופטימית הזאת תואמת את משאלת הלב יותר מאשר את ניסיון החיים המעשי. במקרה שלי, אילו נשאלתי באותו זמן על מצב הרוח שלי, לבטח הייתי נאנח עמוקות ומשיב: ״סקוטצ'נה!״ שכן אף על פי שלא הייתי פטור מהרהורים מרדניים מזדמנים, גררתי את עצמי — או ליתר דיוק: נגררתי בלא חשק — דרך קיומי המשמים, בקצב הצב של חלוף הימים, לעולם לא חף מעוּלהּ של תחושת אשמה, שמקורה לא היה במניעים שניסו להעמיד ביסודה, אף שהסיבות הממשיות לה לא היו כה רחוקות מהם. לוּ יכולתי להבהיר את ההבדל העדין והמורכב בין המניעים שלי למניעים שיוחסו לי, היה הדבר מיטיב עמי באי־אלה עניינים. אך גם לכך לא הייתי מסוגל.

את צלם דמותי באותם זמנים אני רואה לנגד עינַי כמו בתצלום־הֶבזֵק מאחת מאותן מצלמות משוכללות, עתירות ברגים קטנים וידיות הפעלה, שהעדשות שלהן הפעורות לרווחה ומפוחיהן המתקפלים מעור שחור, שאותם היו הצלמים מותחים כאקורדיון על תמוכות־מספריים בוהקות מניקל, נוצרו מתוך אותה רוח זמן הקרובה עדיין לעולם הכרכרות הרתומות לסוסים, ממש כמו המכוניות משוננות הזווית וגבוהות הגלגלים באותם ימים, המכוניות שעוררו את פנטזיות הנעורים שלי עד לכלל תשוקה. קינאתי בחברַי לספסל הלימודים, שנשארו בבתי הספר מפני שהתנהגו כראוי, כשקיבלו בימי הולדתם או בחג המולד מכשירי צילום כאלה כפרס על הצלחותיהם בלימודים, אף על פי שלא החשבתי מאוד את התצלומים שהם העניקו לי מפעם לפעם. אני רואה לנגד עיני תצלום־הֶבזֵק: נער עם פנים שעודן עגלגלות, מנופחות בהתרסה, פניהּ של ילדוּת מחוּללת ובמהרה גם רצוּחה במלואה, נער שהחלטיותו העגמומית, שאינה מכוּונת למאומה לבד מלעצמו, נראית מגוחכת במקצת, ומוליכה את המתבונן שולל באשר למצוקה החמורה של גיל ההתבגרות, תקופת חיים שהנער — כה חסר אונים הוא גם בכך — אינו מוצא לה ביטוי משכנע יותר. היום — יום קודר. אני יושב בשולי שדה, לבוש בבגד הטיפוסי לעידן ההוא — מעיל גשם עם חגורה צבאית וכיסים גדולים, עשוי פשתן קשה וחסין מים, כפי שהיה נהוג בקרב חברי אגודות משלל גוונים אידיאולוגיים, מן השמאלנים הרדיקלים ביותר ועד הימנים הקיצונים. כמובן, במקרה שלי, שהייתי רחוק מכל השקפת עולם, המלבוש הזה שימש לנדודים נרחבים מחוץ לעיר, שאליהם יצאתי בגפי ובלא יעד מסוים בכל שעה פנויה, אל חלקות הארץ עם האופק הרחב ביותר, שבעונות השנה השמשיות היו יפות כמו פארק, ומתחת לשמי החורף, שמים שורצים עורבים, לא הציעו דבר מפתה חוץ מן המרה השחורה של שדות המשתרעים קילומטרים על קילומטרים, חרושים רגבים שחורים, והרחק משם, מעבר לרצועות השלג הנערמות בשקעים של כברת האדמה הנפרשׂת גלים־גלים, הסתמנו השורות השחורות של שטחים מיוערים גדולים שנמתחו עד להרים בכחול הדמדומים, הרים כמעט בלתי מוחשיים בשולי הזכוכית החלבית של כיפת הרקיע. דווקא ימים כאלה של שלהי החורף הם שהלמו היטב את מצב הרוח שלי, מצב רוח של ״סקוטצ'נה״.

אין כובע לראשי, שְׂערי סתור מפאת הרוח, אבל לרגלַי, חָלק ככלב ים, יושב כלב התחש שלי, מקס, ונושא אלי מבט מלא הערצה. הוא שותפי היחיד למשחק והחבר האחד שלי, ידיד הנפש שלי, הנחמה שלי. אצלו מצאתי, גם אם לא הבנה מיידית, הרי שלכל הפחות אהבה בלתי מותנית והסכמה בלתי מסויגת לכל מה שעשיתי.

אין תצלום כזה שלי, עלי לומר זאת מיד, שכן שהיתי אז כה לבדי עם עצמי, שלא היה אדם כלשהו שיכול היה לצלם אותי, ואותם חברים מבית הספר, שעליהם דיברתי, היו רחוקים ממני באותו זמן שאני מספר עליו. מקס ואני שוטטנו בסביבה, בטלים ממעש כמו זוג קבצנים. גם מצד המוסר התנהגנו באורח חופשי למדי. שָׂרְרה בינינו הסכמה שבשתיקה, שלהבא כל עוף גינֵיאה שיעז לרחוק מדי ממשקו הביתי יהיה לנו מטרה ראויה ממש כמו כל חתול המשתגל בתלמים. בייחוד חתולים כאלה היו לי לטרף, שכן לדאבון לבי, מקס, חרף כל סגולותיו האחרות הראויות לשבח, לא היה כלב עז רוח. הוא אמנם שיחר לטרף בלהיטות רבה למדי, אף בבהילות היסטרית, אולם אם השיב לו טרפו מלחמה שערה, די היה בשריטה הפעוטה ביותר על זרבוביתו וכבר היה נסוג ביללות, נמלט אל מאחורי עקבַי ונובח בצורה בזויה למדי ממקום מפלטו הבטוח. התנחמתי במחשבה שהוא עדיין צעיר, ושאני ככל הנראה דורש ממנו יותר מדי. בכל מקרה, תמיד נשאתי עמי רוגטקה רבת עוצמה וחופן כדוריות עופרת בכיס של מעיל הגשם הא־פוליטי שלי, והשתמשתי בה כדי לטווח את המטרות בדיוק רב, כמעט כמו צלף בקרקס. גם החתול הקשוח ביותר התנדנד הלום ומסוחרר, כשפגע היישר בגולגולתו קליע בגודל גרגיר שעועית. מלאכתו של מקס היתה אז קלה כפליים ושבעתיים.

היום כלבים וחתולים חיים זה עם זה בביתי בשלום, בשקט ובשלווה. אבל באותם זמנים החשבתי את העוינות ביניהם לחוק טבע, ובהיותי אוהב כלבים, מובן מאליו שהייתי אויבם המושבע של החתולים. הייתי בנו של אדם שבעבורו הציד היה עולם ומלואו. ההכרח להשמיד את חיות הטרף היה בשבילי עובדה גמורה ומוכחת כמו הציווי הקטגורי למחנכים שלי — והרי לכול ידוע שהחתולים נמנים עם הגרועים בבעלי החיים המזיקים לשטחי ציד. אבל בכל הנוגע לעופות הגינֵיאה, העניין היה עוול מכוּון, אקט של התרסה. דווקא כמי שחונך על ברכי הכללים החמורים ביותר של ההגינות הספורטיבית בציד, שאבתי סיפוק מכאיב מפעולתי כגנב עופות. בשמחה וברצון הפרתי את כללי הציד ההוגן, ובכך הכתמתי במידת־מה את שמו של אבי. שכן עם צרור העונשים המתוחכמים והמכאיבים שנועדו להחדיר לתודעתי את ההכרה בהתנהגותי הסוררת, נמנה למרבה הצער גם זה: האיסור להוסיף ולהתלוות אל אבי במסעות הציד שערך.

מאז הייתי ילדון, הורשיתי להתלוות אל אבי במחזור העונתי של תענוגות הציד בכל אביב וקיץ: בחופשות הפסחא — התחקות אחר תרנגולי בר וציד חרטומנים; ובחופשות הגדולות מבית הספר בקיץ — מעקב אחר איילים. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהתקשחתי, הותר לי מפעם לפעם להצטרף גם לחלקים המשמעותיים יותר מהציד השנתי: עונת הייחום של הצבאים בסתיו, וציד חזירי הבר בחורף. אבל עכשיו נסתי הרחק מן העיר ושוטטתי לי בלא מטרה מקצה הארץ עד קצה הארץ, כדי להימלט מן הסבל הכרוך בפיתויי הדמיון שהיו נעשים לי בבית קשים מנשוא: הדימויים הנוסטלגיים של היערות בהרים שבהם צד אבי, ששם עד מהרה יהדהדו צווחות החיזור של שכווי ענק, וחרטומנים מקרקרים יחלפו ביעף בשולי היערות, וכאשר ישוב הכול להוריק, תיישים יקפצצו דילוגים־דילוגים בגל החום הראשון של הקיץ, ההומה יתושים מפזזים ללא הרף. בשנה ההיא נאסרו עלי ההנאות הללו.

שדות השֶׁלֶף ותפוחי האדמה תחת כפות רגלַי עדיין היו רטובים מן השלג שנמס כליל רק בזמן האחרון. אבל בערבות לאורך הנחלים כבר הזדהרו הניצנים, ואפשר היה למנות באצבעות את הימים שנותרו עד לבוא האביב: בקרוב אותם ניצנים ייפתחו ויזכירו במגעם גורי חתולים פרוותיים, השמים יכחילו שוב ויתקווקוו בעננים לבנים לחים, הקוקייה תצייץ מכל עבר. אלא שאני הייתי כבול לאשמה שלי. גררתי עמי את תוכנית הלימודים שהחסרתי בבית הספר, אותה תוכנית שנתבעתי להשלימה, כמוני כאסיר מורשע שכדור ברזל מחובר אל קרסולו בשלשלאות. שכן לא רק על עוונותי המוסריים שׂומה היה עלי לכפר. ידעתי — הרי מדי יום ביומו זימזמו זאת באוזנַי — שאם אעמוד באורח מספק בבחינה החוזרת בסתיו, אשוב ואיוושע, זאת אומרת: אזוכה בהזדמנות נוספת, אחרונה, לטהר את שמי מבחינה חינוכית. אף על פי שבה במידה ידעתי שאין פירוש הדבר אלא שנה נוספת של גלות בפנימייה, רחוק מהבית, רחוק מארצי האהובה, מן הציד ומכלב התחש שלי מקס, הרי שבכל זאת הייתי נחוש בדעתי לעשות את כל שבכוחי כדי לעמוד בבחינה הזאת.

אלא שלמרבה הצער תשו כוחותי. רוח מפשירה נשבה בחוץ דרך העצים שענפיהם עדיין השתרגו עירומים וחשופים לעין על רקע אפרפרוּת המשי של השמים. יכולתי לשמוע את השחרורים נאחזים בהלה בדמדומים, שמעתי טיפות נופלות ורשרוש עכברים בעלים היבשים מסביב לסבך השיחים — כל הרעשים הזערוריים שכמעט מחרידים מרבצו צייד, בשעה שהוא כורה אוזן לסימן כלשהו מטרפו... ובתוך כך ישבתי בחדר מול ספרי הלימוד שלי בלי לקלוט מילה אחת ממה שקראתי. לא תפסתי אפילו את המטלה הפשוטה ביותר. במקום זה, לשם איזון המחסור בהרפתקאות הציד עם אבי, הסתערתי על ספרות ציד במלוא התשוקה של דמיון מורעב, ועד מהרה, בלי שאני עצמי באמת שמתי לב לכך, הייתי מסוגל לקרוא בשטף, בצרפתית, את גסטון דֶה פוּאָה.

אולם ההישג הזה לא זיכה אותי בשבח ואף לא בהערכה. נהפוך הוא: עתה היה מוּכח מעבר לכל ספק שלא איטיות־מחשבה ממשית, כי אם רשעות לשמה היא שבגינה לא הייתי מוכן למלא את חובותי. ומטבע הדברים, העניין העכיר את רוחי כל כך, שוויתרתי גם על פענוח טקסטים צרפתיים עתיקים, וכל שעשיתי היה לשוטט באוויר הפתוח, ובלבי ״סקוטצ'נה״.

הדינמיקה של אסונות פדגוגיים מסוג זה ידועה היטב. תיאורי המקרים דומים זה לזה מכדי שאצטרך לגולל בפרטי פרטים את סיפור המקרה שלי. הישועה באה לי מצד קרובי משפחה, בעל ואישה זקנים, חשׂוכי ילדים, שלפי שעה שׂמו סוף לקינה על חוסר היכולת שלי להתחנך — הם הציעו לארח אותי בחודשי הקיץ.

כבר בשלב מוקדם למדי דוּוח לדוד הוּבּרט ולדודה זוֹפי עלי ועל ההתקדמות שעשיתי, או אל־נכון על הבעיות שחוללתי במהלך התפתחותי — והדיווחים האלה לא היו נטולי מניע כמוס, פזילה לירושה, אני מניח, שכן לא היו לבני הזוג שארי בשר קרובים יותר מאיתנו, והם היו אנשים בעלי אמצעים. הם חיו באזור כפרי, או ליתר דיוק: כָּאדון והגבירה הפיאודלים של אחת מאותן עיירות זעירות עם שמות שוברי שיניים בסוף העולם, העיירות שעל פני המפות של דרום־מזרח אירופה משַווֹת מראית עין של טריטוריה תרבותית לאזורים המשתרעים מכל עבריהם של נהרות כגון הפְּרוּט והדניסטֶר. אך בל נשכח, כמובן, את ממדיו העצומים של אותו חבל ארץ, הבתולי במקומות רבים, וגם את סוג הציוויליזציה שמוצאים שם, ציוויליזציה חצויה למדי, שאף אינה מושרשת עמוקות בכל אתר ואתר. אבל אני הרי נולדתי וגדלתי באותו חלק של העולם, ולכן לא היו לי ציפיות למצוא בסביבה הזאת עיירה מוקפת חומה, שופעת גמלונים וגַבְלִיות, עם אַרְקַדות מקושתות עשויות אבן חול מסביב לבאֵר שבטבורה ניצב פסל של האביר רוֹלַנְד בכיכר העתיקה של בית העירייה. ועלי להזהיר מפני הצגתם של זוֹפי והוברט, הנקראים כאן "הבעלים הפיאודלים", בתור בת אצולה ואביר של מצודה עטורת קיסוס. היישוב הקטן שבו חיו קרובַי ושבו גם היו ספקי הפרנסה העיקריים, היה התיישבות בארץ קולוניאלית הולכת ומתפשטת באירופה הקונטיננטלית. במובן מסוים, הוא הפציע מתוך סופת חול תרבותית ונשכח. בייחוד בלילה, אם קרבו אליו הבריות מרחוק, אומללותו הניכרת תחת השמים זרועי הכוכבים היתה קורעת לב: חופן אורות מפוזרים על גבי גבעה שטוחת פסגה בעיקול של נהר, ומחוברים לעולם אך ורק באמצעות מסילת ברזל, שנצצה לאור הירח בגוון של חלב עזים. מרחביה הכבירים של כיפת הרקיע ממעל הלמו את המסה האדירה של כדור הארץ הנטועה סביב־סביב. לעומת העלטה הכבדה, האותות האלה של נוכחות אנושית עמדו על זכותם מתוך הפגנת אומץ, שספק רב אם ניתן לראות בה ביטוי לַתבונה. המראֶה היה נוקב באורח סנטימנטלי, כמו אי־אלה מציוריו של שגאל. עם ״סקוטצ'נה״ בלבבות אפשר היה לחוותו בתור יופי מכלה.

בשעות היום, עם זאת, היה המקום מעורטל על פי רוב מפואטיקה שכזאת. היו בו תחנת רכבת מחוספסת וכמה רחובות שנבטשו שתי וערב בתוך אדמת הלֶס, ובהם עמדו בתים פשוטים, מקצתם מוקפים גינות קטנות, עדיין כמו בכפר, ומקצתם ללא גינות סביבם, וכבר מקורים בלוחות פח ומתנשאים בקושי לגובה קומת אדם. דרדרים וצמחי בַּבּוֹנָג מרופטים גדלו פֶּרַע בשולי ביבים פתוחים, ולהקות אנקורים צייצו בשיחי האִלְסָר לאורך הגדרות והתקוטטו על קווצות הקש הבלולות בגללי הדשן הטבעי שנשמטו באקראי בשערי חוות. הגלגלים של הכרכרות הכבדות, הרתומות לעתים תכופות לשוורים, הותירו חריצים עמוקים באבק או ברפש — לכל עונה ועונה עומק תלמיה. כל התלמים הוליכו אל רחבה מרובעת מוקפת עצי ערמונית־הסוסים; זאת היתה כיכר השוק, מחופה בשכבת חצץ דלילה, ושם צד את העין בניין שחזיתו פונה לרחוב הראשי, ועליה מודבקות מודעות והודעות מגובה המדרגה הראשונה שבגרם המדרגות החיצוני ועד למרזבים שמתחת לגג — זה היה בית העירייה, בניין אופייני של מִנהלה מוניציפלית, ועל גמלונו מותקן מגדל קטום, שמתוך צוהרו השתלשל בחגים לאומיים דגל. שלוש חנויות ארבו סביב הכיכר לקונים. פונדק עם בית מאפה היה בימי השוק עמוס להתפקע איכרים שהסיעו עמם מכפרי הסביבה עגלות מלאות חזירים, עגלים, עופות וירקות. בית המרקחת הכריז על מרכולתו באמצעות שלט מואר, צורתו צלב אדום מזכוכית — מטרה לאבנים שזרקו פרחחי הרחוב. והנה, בסוף הרחוב הראשי — נקודת המגוז בפרספקטיבה הקצרה שלו — היתה חֶלקה מגודרת. מאחורי חורשה של עצי נוי, מוזנחת זה עשרות שנים, מקום שבו נימנמו תריסרי חתולים משוטטים, הזדקר בניין בנוי מלבֵנים אדומות בהירות, המונחות זו על גבי זו בעדינות: מבנה מפתיע ומטורף, עשוי צריחים, חרכי ירי וגַבְלִיות, לקודקודו גג מפח ששוליו מחורצים כבמפית תחרה ומפינותיו בוקעים גַרְגוֹיְלים — פסלונים בצורת ראשי דרקונים — והוא מקושט כל כולו בדגלונים, בנִסים, ברמחים ובשבשָבות קטנות. היתה זאת ה״וילה״ של הרופא דוקטור גולדמן, דוגמה מופתית לרומנטיציזם באדריכלות משנות התשעים של המאה התשע־עשרה, שדוד הוברט ודודה זופי הציגו כאטרקציה מוזרה לכל אדם שבא לבקר במקום בפעם הראשונה. לצד קוביית הלבֵנים הפשוטה של הכנסייה הקתולית הארמנית, ומבנה הכיפה חסר הייחוד של בית הכנסת, האתר האחר היחיד הראוי להתבוננות היה הכנסייה העתיקה היפה, לצריחהּ כיפה דמויַת בצל, של המנזר האורתודוקסי הנטוע בחורש של עצי אשוח על ראש הגבעה המעודן. כל זה רבץ, בלא בושה כביכול, תחת שמים שהתמתחו להם, אדישים להבלי אנוש, מזרחה, לעבר הערבה הקירגיזית והלאה משם הרחק־הרחק אל טיבט. במהלך השבוע המקום היה כמעט חסר חיים, אם נתעלם מן העדרים הפזורים פה ושם של ילדים יהודים מוכי כינים שהשתובבו בין הדרורים, מתבוססים באבק הדרכים.

בקיץ השמש הבעירה תכופות ללא רחמים את הגגות החשופים, והאוויר רטט אז מעליהם במעין בבואה מטושטשת. בחורף כפור דוקר אחז בעולם בין מלקחיו הלבנים, נטיפי קרח הציבו סורגים בחלונות הקטנים של הבתים, ובמישורי ההצפה הנשפכים מן הנהר ניצבו העצים כמו נוצקו מזכוכית. מפעם לפעם — בדרך כלל באופן בלתי צפוי — התפרץ דבר־מה ציורי: הלוויה יהודית, למשל. תחת עצי השַׁדָר הבהירים והערבות הבוכיות של בית הקברות הקטן והמרוחק של הקהילה היהודית, בין המצבות השקועות הנטויות על צדן, הנצו אז בבת אחת מתוך האדמה, כמו פרחים כהים מוזרים, צלליות של גברים בקַפּוֹטוֹת שחורות ארוכות ובכובעים אדומים מפרוות שועל. אחדות מהדמויות היו שחוחות קלות קדימה, קול דיבורן חרישי וניחר כאילו עמדו להשתעל, פֵּאות להן ארוכות וזקָנים לבנים או חומים בגוון ערמוני. לאחרות היו עיניים פעורות לרווחה, הן הטילו לאחור את ראשיהן הממוסגרים בצבען הלוהב של מגבעות פרוות השועל, היו להן כרֵסות בולטות וקולותיהן היו רמים. או שביום השנה לקדוש ששכב פרקדן בארון קבורה מחושל מכסף בכנסייה הקתולית, נתמלאו חצר המנזר והחורש שלפניו איכרים ואיכרות שלגופם חולצות רקומות צבעוניות, מעילים מעור כבש וסנדלי אוֹפּינְצ'י שזורי שרוכים, ופרחי ציפורן נעוצים להם מאחורי האוזניים או בין השיניים הלבנות החזקות. זמרתם הרב־קולית של הנזירים התחלפה בטרטור זמזומיהם של תלמידי התלמוד מהיוּדֶנְשוּלֶה, בית הספר של היהודים.

הבית של דוד הוברט ודודה זופי ניצב כאחוזת אצילים בקצה היישוב. אף על פי שאפשר היה לנעול את המתחם בשער הכניסה הגדול, העשוי ברזל יצוק, הוא נשאר פתוח תמיד, ודרך הגישה שסככו עליה עצי שיטה עתיקים עצומים לא היתה חסומה. חצר מרוּוחת, מוקפת עצי תרזה, הפרידה בין בית המגורים למבני המשק, האורוות ומבשלת השיכר הקטנה שפעלה לצד החווה. מאחור רישרשו האשורים ועצי האַלמוֹן, האשוחיות, עצי השַׁדָר והחוּזרר של פארק רחב ממדים, שנמוג לתוך שדות פתוחים.

את כל זה הכרתי עוד בשנים הראשונות לילדותי והרגשתי שם בן בית ממש כמו בַּבית ובגינה של הורַי בבירת המחוז, או בבקתת הציד בהרי הקרפטים, שהיתה לי עכשיו מקום אסור. כמעט תמיד היה זה זמן החופשות שאותו הורשיתי לבלות אצל קרובי המשפחה שלי, ופעם אחת אף למשך כמה חודשים, משום שאמי היתה זקוקה למנוחה, כך איבחנו רופאיה. התקופות שעשיתי אצל דודה זופי ודוד הוברט היו מיוחדות במינן, ובשנות הילדות תקופות כאלה ממילא נתפסות באורח אוטומטי כחגיגיות — ולכן אהבתי מאוד את השהות אצל הקרובים שלי. בשבילם, ביקורַי האקראיים היו נדירים די הצורך וקצרים בדיוק במידה הנכונה בשביל להבטיח שהם יפיקו הנאה מעצם נוכחותי. כשהחלו הדיבורים על קשיי החינוך שלי, הביעו דוד הוברט ודודה זופי השתוממות בלתי מוסתרת, שלא נעדר ממנה הרמז הדקיק, ולפיו בכל זאת ייתכן כי ראוי להביא בחשבון גם מידת־מה של חוסר התאמה בשיטות החינוכיות, אם לא בלי כחל ושרק במחנכים עצמם, ובזאת הלשון: ״אבל זה לגמרי לא נתפס. אצלנו הילדון כל כך נחמד ומתוק ומשעשע, ילד כל כך נבון וטוב מזג וממושמע. אצלנו דבר כזה אף פעם לא היה קורה.״

לא ייפלא אפוא שחזהּ השופע עד מאוד של הדודה זופי, מחושק הדוקות ועטוף בחולצות ספורטיביות אמינות ובמעילי טוויד מחוספסים עמידים, הקנה לגבי דידי למושג החום האימהי משמעות אינטימית הרבה יותר מן הריחוק האלגנטי, חדור הסנטימנטליות הפואטית ולמרבה הצער המתוח עד להתפקע, של אמי השברירית. דוד הוברט גם הוא ייצג בעבורי בשנים המוקדמות לחיי דבר־מה יציב שאין דוגמתו, משהו המכוּון בפשטות לדברים הקונקרטיים ולפיכך משקיט ומרגיע, לעומת ההזיות ההולכות ומתקדרות של אבי, ההזיות ההולכות ונכזבות, ככל שהוסיף הלה לחפש לו מפלט בתשוקתו השיגעונית לדבר אחד ויחיד, הלוא הוא הציד.

אין ספק, דוד הוברט ודודה זופי עצמם חיו בעולם חצוי ומפוצל. מקום היישוב הרחוק באזור הספָר המזרחי של האימפריה ההבסבורגית לשעבר — ולכן בעצם באזור הספר של האימפריה הרומית הקדושה — מקום שבו גילמו במובן מסוים את תפקיד שליטיו התרבותיים, עמד בנקודת המפגש — או אם נרצה: בנקודת החיכוך — בין שתי ציוויליזציות. אחת מהן, זאת המערבית, היתה צעירה מכדי להעניק לארץ ולאנשיה יותר מתשתית המכוּונת לקולוניאליזציה טכנית, כמו שמכנים זאת היום, והיא פצחה ללא דיחוי בהכנות להחריב את מעט היסודות השורשיים המקומיים. האחרת, האוריינטלית, הנתונה גם היא ללא מגן לחסדי רוחות הערבה הנושבות מן המזרח, הציבה כנגד הציוויליזציה המערבית את רוח הכניעה הפטליסטית לגורל, אלא שהרוח הזאת היתה, למרבה הצער, כרוכה לבלי הפרד גם עם הנטייה להניח לדברים לקפוא על השמרים, להידרדר ולהתנוון לכלל הזנחה גמורה. למרות זאת, הן דוד הוברט והן דודה זופי קורצו מאותו חומר, האב־טיפוס של אריסטוקרטים כפריים קרתניים, שכמוהם אפשר למצוא בוויילס כמו גם באוֹבֶרניֶה, ביוּטלנד כמו גם בלומברדיה: בשום אופן לא צרי אופקים או חסרי חינוך לגמרי, כי אם מבחינה מסוימת גם משכילים להפתיע; ואף על פי כן, חיי הנינוחות בתנאים בטוחים ובסביבה טבעית, חיים הכבולים לחובות מובחנות ולמשימות חוזרות ונשנות לעד, חוללו במחשבה וברגשות שלהם, בלשונם ובהתנהגותם, פשטות ממין הפשטות שבעיון שטחי עשויה היתה בנקל להידמות לפשטנות. אולם, מבט אחד נוסף די היה בו — לכל הפחות במקרה של קרובי המשפחה שלי — לאשר את קיומן של לבביות חמה ודרך־ארץ הומנית עמוקה, שאינן בהכרח נחלתם הכללית של טיפוסים מתוחכמים יותר.

היה מובן מאליו שלא תיאמר ולו מילה אחת להזכיר לי את חובתי לחרוש בספרים לקראת הבחינה החוזרת. שׂררה בינינו הנחה שבשתיקה, שאני אפעל כך על דעת עצמי, בהתאם לשכלי הישר, ועל בסיס שאפתנותי שלי. מתי ואיך — זאת היה עלי לקבוע לבדי. לפי שעה, על כל פנים, הייתי באופן רשמי בחופשה, ורשאי הייתי לישון ככל שאביתי ולשוטט בבטלה לכל מקום, כחפצי. הותר לי להביא איתי את התחש שלי, מקס, ודוד הוברט דיבר בציפייה עליזה ושוקקת חיים כל כך על ציד השׂלווים וחרטומניות הביצות העתיד להתחדש כרגיל בקיץ, ולא חילחל ללבי שום פקפוק בכך שיוּתר לי להתלוות אליו למסע הציד. היה עניין אחד ויחיד בלבד, שעשוי הייתי לראות בו אזהרה עדינה, והעניין רק הִרבה את אושרי: בִּמקום לשכן אותי סמוך לחדר השינה ולחדר ההסבה הפרטי של דודה זופי, כפי שהיה בשנים הקודמות, הורשיתי לעבור עם מקס לְמה שכּונה המגדל. "יהיו לך שם פחות הפרעות," אמרו לי, כביכול בלי קורטוב של משמעות מרומזת.

מיותר לציין שמגדל ראוי לשמו לא היה ולא נברא שם. בשֵם זה נקרא מבנה ייעודי למגורים זמניים, ששכן מעל בניין המנהלה של מבשלת השיכר, מבנה שהגישה אליו התאפשרה מהגן בטיפוס על סולם תלול, ובזמן מערכות הציד הגדולות בחורף שוּכּנו בו אורחים זרים, ובראש ובראשונה חבריו הקרובים ביותר של דוד הוּבּי — רווקים שוחרי ציד שהתברכו בבריאות גוף מרשימה ובקיבולת שתייה יוצאת דופן. בשאר ימות השנה, המגדל בדרך כלל עמד ריק. לשלוש עליות הגג המחוברות זו אל זו, שנגס בהן ריח מאובק של חדרים עזובים וכמעט לא מאוּוררים, יצא שם אגדי. התגלגלו שמועות על התרחשויות שבנוכחות ילדים הס מלהזכירן אלא ברמיזה בלבד, אם כי, כמובן, הכול ידעו שרוב רובן היו גוזמאות היתוליות. אולם הן הוזכרו בעליצות פעם אחר פעם, ולוּ רק כהוכחה להבנה ולסובלנות החברית הנאמנה של דודה זופי, וכן לשותפות ההרמונית המופתית בחיי הנישואים שניהלה עם דוד הוברט.

הרגשתי כאילו גבהתי בראש בן לילה. עם מעברי למגדל, הנה באתי בקרב הגברים. סוף־סוף היה לי מוצא מדאגותיה המייסרות של אמי ומהפיקוח התמידי של אומנוֹת ומחנכים — פיקוח שהמשמעת השנואה בפנימייה לא היתה בשבילי אלא הרחבתו הקולקטיבית. כאן גרו גברים חופשיים, ריבוניים, שקבעו את גורלם במו ידיהם, גברים היודעים נשק מהו: גיבורי התהילה האחרונים. מצאתי לי את מקומי, השתלבתי, נשמתי לרווחה בתוך עולמם הקשוח.

בריח האבק שבחדרי עליית הגג עדיין אפשר היה לקלוט ניחוח של בדלי סיגריות. לא היה צורך בדמיון מופלג על מנת להוסיף על כך את השאר: עלטת הבקרים החורפיים, החדורה כולה בפצפוץ האש הבוערת באח, אותם הבקרים שבהם התכונה המוקדמת המורגשת בבית ובחצר, היללות העצבניות של הכלבים והניחוח של קפה חזק וצנימים וקותלי חזיר עם ביצת עין, בישרו כולם על יום הציד הצפוי: יום ארוך שחיים אותו בשקיקה, יום של שכחה עצמית, של מתח חדוּר דופק, והפתעות העתידות להזדמן בו בכל שנייה ושנייה, רגעי הציפייה המסעירים ביותר, החלטה במהירות הבזק, פעולות המבוצעות מתוך ודאות אינטואיטיבית... תנועת מטוטלת מעקצצת בין ניצחון לאכזבה, הנשימה אצה־רצה עם השניות, הדקות מציירות בשמים מחזור יומי — החל בוורדרדות הצלולה שגונהּ כאֵם הפנינה, המנביטה את אור הבוקר המפציע, וכלה במרחץ הדמים של זהרורי הערב היורד באדום... תם ונשלם הציד, הריאות מלאות אוויר צח דוקרני, הדם זורם בעוז בוורידים, החזרה הביתה על מזחלות מורכבות על מחליקיים חורקניים: קור צורב בלחיים ותחושה נעימה בגוף העטוף בבגדים חסינים בפני פגעי מזג האוויר, הלילה משליך על העולם היפה את אריגו השחור, ממלא את היערות בחשיכה ומורה להם להגיח עצומים ונישאים משני עברי הדרך, ולאורכה הסוסים המתנשפים מעלים אדים, ובדהירתם זוקרים את הזנבות ופולטים כדורים לחים, חמים, מתוך פיות הטבעת הרפויים באחוריהם, גושים עשֵנים הנותרים בין עקבות הגלישה של מחליקי המזחלות ומשמשים מזון לציפורים מורעבות: עולם מסתורי של קור זרוע כוכבים המתפשט במרחב, ושל חיים שנגדעו בלידתם — מוות זרעה היום ידך, והרגשת בְּחיים זורמים בגופך... כניסה רועשת לבית המואר בחגיגיות, כוס הרוּם החם לוהטת בין האצבעות, מחמאה משויפת היטב לנשיותה המלבבת של בעלת הבית, ליטוף הגון על עכוזהּ של המשרתת הנושאת לטרקלין מים חמים, הרפיית האיברים המפנקת באמבטיה, ההתענגות על מצעים לבנים נקיים, על הנעליים הקלות המותאמות לחליפת הערב, הארוחה המפוארת, היינות הרבים, שקי הביזה: שלל נוקשה, שעיר, מצופה דם, שלפני שעות מעטות עדיין שיחק בְּחיים, תיאטרון צלליות חולף ביעף, אישונים חסרי ברק, מסונוורים מאור לפידים, תרועות קרן הציד המתפוגגות בערפילי הלילה הקרים, לאחר מכן הקוניאק בכוסות הברנדי, שיחות הגברים, ההרפתקאות המסופרות נחוות מחדש במלוא עוצמת חיותן, הבדיחות, ההקנטות, רעמי הצחוק... כל הדברים האלה המתינו לי, בקרוב יהיו לסגנון החיים שלי, יִקְבעו את הווייתי ואת אורח פעולתי.

כפול ומכופל היה אושרי, מכיוון שהעולם הגברי הזה התאפיין בבירור בהרגל משעשע, להפריך את הטענה שאנו מתגלגלים, באופן מעורר רחמים למדי, מתוך חלומות החיים עתירי הפלאים של הילדוּת אל הרצינות החמורה של המשימות והחובות הכבדות ההופכות את החיים הבוגרים למפוכחים ולקודרים, ומעמיסות עליהם את עול האחריות. נהפוך הוא: לי עצמי נראָה שנאלצתי לסבול את המצוקות של שעמום הנעורים, את התכתיבים המענים ואת התלאות הבלתי פוסקות, רק בשביל להגיע סוף־סוף לארץ האגדית של החירות, ארץ של שוויון בין שווים, של רֵעות עליזה וחפה מדאגות. במגדל נאסף כל מה שנעשה למיותר בבית או סונן מלכתחילה החוצה בשם ההקפדה על הטעם הטוב. כל מה שראיתי מוטל שם סביב־סביב — ממערכת הרהיטים העשויים קרן צבי מגולפת ועד שטיח הטלאים הססגוני המצחיק; ממאפרת הפורצלן מאחזת העיניים שגילמה בצורתה בדל סיגריה ומניפת קלפֵי משחק פרושׂה למחצה, ועד גולגולת השנהב ששימשה משקולת נייר על שולחן העבודה — כולם הציגו פרודיה על הריהוט הרגיל, פרודיה שכמותה מוצאים בחללי סטודיו של אמנים ובמאורות סטודנטים. אף על פי ששירתו היטב את מטרתם, החפצים היו מחוברים במהותם בצורה קומית לייעוד אחר. גם הצד הקישוטי בתכליתם היה מוקצן לכלל אירוניה: כך היה בפרוות הדוב העצומה עם הגולגולת המפוחלצת הטבעית למראה מול האח, שמעליה היתה תלויה תיבת זכוכית עם אוסף של פרפרים טרופיים נדירים בגודלם; וכך היה הדבר בקנקני הבירה האנגליים המעוצבים בדמות שתיינים המסבים לשולחן, וכמוהם גם במתלה לבגדים המחושל מברזל, שכמו שלל ניצחון של מצביאים רומים דגולים היה לאֶמְבְּלֶמָה, לסמל אלגורי שנצררו בו יחד כל אביזרי הציד, ובהם תרמילי ציידים, קרנות, רובי ציד, פגיונות ציד ורשתות. לי, מכל מקום, היה נדמה שהמגדל מצביע על התגשמותו העליזה של דחף למשחק, דחף שביטא את תחושת החיים האמיתית של אותם מבוגרים וחשף את המהות האמיתית של קיומם. מהות זאת הוסוותה באופן קלוש בלבד במחוות חיצוניות של איפוק מוסרי עמוק ורציני — מוסריות עמוסת חובות, מוסריות מודעת לחובות, ערנית לצדקה ולחסד. שכן הדחף הזה למשחק נסחף תמיד אל סף הסכנה, אל סף מוות.

בשנים עברו, כשעדיין היה לי החדר שלי ליד חדרהּ הפרטי של דודה זופי, הדרמטיות של הקיום, בייחוד של הקיום המוקדם, של הילדות, הוצגה לנגד עינַי באיורי התחריטים הסנטימנטליים המשובצים בעמודי הרומן "פּול וּוירז'יני״. תכופות החייתי בדמיוני את הסצנות הנפרדות וחייתי שוב את הדרמה שבהן. אולם זאת היתה דרמטיות ספרותית. ההרפתקאות של פול וּוירז'יני היו התרחשויות שיכולתי לצייר לי בדמיוני בבהירות חיה, אבל ידעתי שהן אף פעם לא יתרחשו במציאות חיי. לעומת זאת, כאן, בַּמגדל, הקירות היו מעוטרים בתעלולי הרכיבה האגדיים של הרוזן שַנדוֹר (שאיש מעולם לא שכח לציין שהוא אביה של הנסיכה פָּאוּלינֶה, כלתו של הקנצלר מֶטֶרניך). בסיפורים הללו אפשר היה להפיח חיים בצורה בלתי אמצעית: יכולתי ללכת לאורווה, לדאוג לכך שיאכפו למעני סוס רכיבה, ולנסות לחקות את הרוזן. הדרמטיות כאן לא היתה בשום פנים פחותה בעוצמתה. הסכנה היתה קטלנית לא פחות מזאת שזומנה לזוג הנאהבים פול וּוירז'יני בדרך הייסורים שלהם. אלא שכאן יכולתי בנקל לבקש לי אותה, ובכך לרומם אותה מבחינה רוחנית לכלל משחק. שכן, כשהורה הרוזן הפזיז לסוס שלו להשעין בחינניות את אחת מפרסותיו אל אדן החלון בדירתה של גבירה כלשהי בזמן שהוא עצמו, הפרש, פיטפט לו בנעימים עם עלמת החן הנרכנת החוצה דרך החלון, האפשרות שהגיבור ישבור את מפרקתו היתה גדולה לא פחות מבעת קפיצה מעל מכשול, כשחֲבַק האוכף משוחרר, כך שהסוס מנתר הצדה מתחתיו, בעוד הרוכב עדיין יושב בתנוחה מושלמת באוכף ורגליו נתונות באַרכּוֹפים, כמוהו כברון מינכהאוזן הרכוב על כדור התותח במעופו. החיזיון הזה התיישב בצורה מושלמת עם המזכרות משנות מלחמת העולם הראשונה (ובאותם זמנים, עדיין היחידה), שהיו פזורות בכל עבר: תרמילי הרובה ורסיסי הפגזים וחרבות הסיף הכבדות של הפרשים והשאקוֹ של דוד הוברט — אותה קסדה גלילית גבוהה ומרובת קצוות של האוּלאנים — שקליע פילח אותה בעיצומם של הקרבות בגליציה, בעודה חבושה לו על ראשו, אירוע שסיפק לחבריו עילה לחידודי שנינה בלתי פוסקים, אף שנסיבות התקרית היו רציניות מכול וכול: לו חדר הקליע חצי סנטימטר למטה מנקודת הפגיעה, לא זו בלבד שהיה חורך את שׂער הראש והקרקפת של דוד הוברט, אלא גם מפלח את מוחו.

לוּ טענתי שעבדתי, אף שלאמיתו של דבר עמדתי לעתים קרובות ללא ניע במשך שעות באחת מעליות הגג של המגדל וכריתי אוזן לדממה, קרוב לוודאי שהיו מחשיבים את תשובתי לחצופה ונוזפים בי חמורות. אך למעשה, זאת היתה האמת לאמיתה: עבדתי על השתלבותי בהוויית עולמם של הגברים. עשיתי זאת בצורה אינסטינקטיבית וכדרך המיסטיקנים, בכך שניסיתי להתאחד עם הדברים מסביבי, שהרי אלה הביאו לידי ביטוי את רוחו של הקיום הגברי, ולכן מן ההכרח היה שיכילו משהו ממהותו.

לא היה קשה לעשות את זה בחברת ציורי הטֶמפֶּרָה שהציגו התנגשויות בין אוּלאנים לקוזאקים בגליציה בשנים הראשונות למלחמת העולם. לא נחוץ היה כל מאמץ שהוא כדי לחיות מחדש אירועים מסעירים. אבל לפצח את סוד התעלומה, מהו בדיוק הדבר שהפך פריט ריהוט — מראה־עומדת ארוכה על רגליים, הנקראת "פְּסיכֶה", למשל — לחפץ גברי באופן שאין לטעות בו, ואילו רהיט דומה ביותר, כמו ראי שעמד בחדר השינה של דודה זופי והיה מעוצב גם הוא באותו סגנון ניאו־קלאסי אימפריאלי חמור, לחפץ בעל מראֶה נשי מובהק דווקא; או במילים אחרות, לפענח את עצמוּתה, את מהותה של הזִכריות — זה היה עניין שתבע פעילות נפשית עזה ביותר, גיוס קשוב ורגיש כל כך של החושים, ועל כן לעתים קרובות הייתי כמשותק ואף מפוחד באופן כה מוזר, עד שמוכרח הייתי לנוס מעצמי החוצה אל האוויר הפתוח.

והנה, משהו התגלה לי במפתיע: ימי רווקותו של דוד הוברט. הללו נפתחו לפנַי כמו ממד חדש לא רק של דוד הובי עצמו, כי אם של העולם כולו. ומה שיותר מכול סיפק לי חומר למחשבה היה ההבנה שתקופת הנעורים והבחרות המוקדמת של קרוב משפחתי מנישואים, התקופה שמזכרותיה מצאו להן כאן חוף מבטחים ובכך גם המחישו והנכיחו במובן מסוים את רוחהּ, היתה אמנם גברית לחלוטין, אבל יחד עם זאת, אותה גבריות ניחנה גם בצביון רגשני ואף פואטי האופייני לנערוֹת, ואף על פי כן לא עמדה סתירה יסודית בין הצביון הזה לחזות הקשוחה, תדמית הגבר שבגברים, של "גיבורי התהילה האחרונים". סמל לאותה תקופה היו שתי חרבות סיף סטודנטיאליות, מוצלבות ומלופפות בסרט חצוי לאורכו לשני צבעים: ירוק־תפוח ואדום־אפרסק. מעל לנקודת ההצלבה שלהן היתה תלויה ״חָבִיוֹנֶת״, זה היה כינויָה — כומתה חסרת תיתורה באותם הצבעים, ועליה רקום בזהב הצופן של "הקורפוס", כפי שנקראו אגודות האחווה של הסטודנטים; סלסול קליגרפי ובו ראשי התיבות של הקורפוס יחד עם אלה של המוטו הלטיני "ויוַוט, קְרֶסקַט, פְלוֹרֵיאַט!" — "חַיֵה, צְמַח, שַגשֵג!" האותיות המתפתלות השתרגו זו בזו לכלל ערבסקה — מעין מפתח מוזיקלי לאקלים הרוחני של המציאות, שהחפצים הללו סיפקו לו עדות סמלית.

עכשיו התבהרה לי משמעותן של רמיזות מסוימות בנימה המתגרה והמלגלגת שמָשלה תמיד ביחסים שבין דוד הובי לחבריו ולקרובים שלו, רמזים שעד כה לא נתתי עליהם את דעתי במיוחד, וגם לא הבנתי כלל. בהיותו אוסטרי לשעבר, דוד הובי הצהיר במפורש על שנאתו העמוקה כלפי פרוסיה ורחש בוז עמוק למדינות האימפריה האוסטרו־הונגרית הישנה, שהשתעבדו מרצון לכתר בית הוֹהֶנְצוֹלֶרְן כדי לייסד בשליטתו רייך חדש והיברידי. למרות זאת, הוא למד באוניברסיטת טיבּינגן, ושם היה פעיל בקורפוס, וכמו כן — ככל הנראה בהסכמה פה אחד עם אֶחיו לאחווה, אך בניגוד להתחייבות המקורית של הקורפוס להימנע מפעילות פוליטית — התמסר בהתלהבות סטודנטיאלית לרעיון של גרמניה הגדולה. זאת ועוד: דוד הובי — דוד הובי הצעיר של שלהי שנות השמונים של המאה התשע־עשרה — נשא עמו את הלהט הפוליטי שלו הביתה לאוסטריה, וגם בגראץ, שעתיד היה לסיים בה את לימודיו, פעל כתומך מושבע בחזון של גרמניה הגדולה, היה אנטישמי וגם וגנריאני, וכמו כן חסיד אדוק של גיאורג פון שֶנֶרֶר, אלילו הפוליטי. הלה, בגין פלישתו האלימה למשרדי מערכת ה"נוֹיֶס וִינֶר טַגְבְּלַט" — במרץ 1888 הפיץ ״עיתון היהודים״ בשגגה ידיעה על מות הקיסר וילהלם הראשון — נשפט לעונש מאסר כבד בצינוק, ותואר האצולה שלו נשלל ממנו. על האירוע הזה שמעתי בבית. אבי לא החמיץ שום הזדמנות להזכיר את העניין לדוד הובי במתקפות מזדמנות של הומור ארסי, ואלה פגעו תמיד במטרה. גם אחרי עשרות שנים דוד הובי היה מוּעד לרתוח מזעם על האכזריות שכמעט הובילה אותו אל הבריקדות כשהיה בן שמונה־עשרה, וכרגיל, דודה זופי היתה מיד מחרה מחזיקה אחריו: ״אם יש משהו שהובי לא מסוגל לשאת, זה חוסר צדק. אתה חייב להבין את זה!״

מה שהבנתי עכשיו — או ליתר דיוק: חשתי בעצמי — היה את נעוריו של דוד הובי. תפסתי, כמעט על בשרי, עד כמה לוהבת ויוקדת מוכרחה היתה להיות התשוקה, שמשב אחד של רוח הזמן הפיח בו אז — בוערת כל כך, עד שאיכלה את כל הדברים שעליהם חונך ושלקראתם אומן והוכן, את הספקנות האוסטרית הנושנה, התרבותית לעילא, ואת תיעובה כלפי שפע החיוניות ופזיזות המעש; את האהבה למסורת ואת הנאמנות המכובדת למדינה. ולא זו בלבד, אלא שהתשוקה הזאת איכלה את כל אלה עד לעצם יסודם, ממש כשם שעשתה לכל מה שזרם לו בדמו ונבע מכברת הארץ שבה נולד וגדל: הערמומיוּת הבלקנית וההומור שלה, המנטרל כל מוקש; המתינות האוריינטלית ויישוב הדעת הכרוך בה. ניסיתי להתחקות על עקבותיו של חומר הנפץ שהצית את התשוקה הזאת, ומצאתי אותו בספר שכותרתו הפשוטה — ולמרות זאת, התובענית לא פחות — היתה: ״הבּיבְּלִיָה״.

מובן מאליו שלא היה זה כרך של כתבי הקודש עם הברית הישנה והברית החדשה, אלא קוֹדֶקס השתייה של אגודות הסטודנטים: אסופה של שירים ומזמורים, שמתוכן הגיח מיד לעברי, יחד עם רוחה של המאה התשע־עשרה הגרמנית, כל מה שנחשב לגרמני אותנטי ומהותי בעינַי שלי, וקרוב לוודאי שבעיניו של כל דובר גרמנית אחר שהיה במקורו, כמוני וכמו בני משפחתי, צאצא למתיישבים הקולוניאליים של האימפריה הישנה וחי באזור מרוחק באירופה המזרחית. כל זה הגיח לעברי כמו סופת אש.

האביב היה בשיאו בעת שהגעתי לדוד הוברט ולדודה זופי. מֵי השלגים המופשרים שָצפו בכל התעלות והציפו את הנחלים, עד שהללו גלשו מעל לגדותיהם ושטפו את נאות הדשא, ונראֶה לי שאני עצמי התנהגתי בוודאי באותם ימים בצורה משתפכת דומה. עמוד השער של "הביבליה" הציג לראווה סמל צבעוני: קבוצה של סטודנטים עליזים חתרו בסירה במורד הרַיין. הם היו לבושים באותם מדים שגם היום סטודנטים חברי אחווֹת מתקשטים בהם לרגל אירועים חגיגיים: ז'קט קטיפה שחור משונץ במקלעות סרטים, מכנסיים לבנים צרים ומגפיים גבוהים, ועל הראש ״חביונת״ או קסקט הסטודנטים עם המצחייה. אחד מהם היה שרוע בירכתי הסירה הקטנה, אחר עמד בחרטום ושר, השאר חתרו. פסגות הגבעות בגדה הנגדית עוטרו בחורבות טירות.

התרגשתי כל כך למראה התמונה הקטנה הזאת, מאווירתה הרומנטית העליזה, שלא השתוקקתי עוד אלא לדבר אחד: להסתובב להנאתי עם התלבושת הזאת לגופי שלי. דודה זופי, שהפגינה תמיד אהדה אימהית לראוותנות הילדותית שלי — כמה שנים קודם לכן היא נתנה לי לחג המולד מתנה בלתי נשכחת ביופייהּ: תחפושת אינדיאנית מעוטרת ברוב פאר במיני גדילים, ומוקסינים שקישטה במו ידיה ברוח דמיון עשיר — דודה זופי הנדיבה נברה בדבקות בכל תיבות החפצים המיותרים בעליית הגג, בניסיון למצוא בהן משהו דומה דיו לז'קט הקטיפה המעוטר סרטים, כך שאחרי שינויים אחדים יוכל להיחשב בצדק לתלבושת של אחוות סטודנטים. למרבה המזל, המשרת הזקן גַייבּ נזכר שאחיו המת של גיסו, הלוא הוא הנפח במבשלת הבירה, היה מפקח במכרה מַנְגָן בבּיסְטְריצָה, ואולי האלמנה עדיין שומרת את מקטורן הכורים שלו.

עמדתי עם הנפח הזה, הָאלֶר היה שמו, ביחסים טובים. שָׂמחתי לבלות בנפחייה שלו, בראש ובראשונה כדי להתיך שם מכדורי רובים ישנים את ליבת העופרת: מהעופרת יצקתי כדוריות לקֶלַע שלי, ובמעטפת הנחושת השתמשתי להכנת ראשי חֵץ בשביל הקשת שלי. בהתפעלות מהולה בקנאה הייתי מסתכל בהאלר, בוחן איך הוא שולף בצבת מתוך האש את הכדורים הלוהטים, מתיך החוצה את העופרת ומגלגל במהירות את התרמילים הריקים על היבלות המחוספסות בכף ידו, בלי להיכוות. כשניסיתי פעם אחת לחקות אותו, נחלצתי עם כמה שלפוחיות הגונות. כך או כך, האלר חיבב אותי מאוד ודיבר עם אלמנת אחיו: מקח וממכר — ומקטורן הכורים היה שלי. היה למקטורן ריח חריף של נפטלין, והוא היה גדול עלי בכמה וכמה מידות, אבל דודה זופי, שתמיד העסיקה כמה תופרות בקיטון אחורי, הורתה להן להקטין אותו בַּקפלים, עד שלבסוף תאם פחות או יותר את מידותי. הוא כמעט לא נבדל מתלבושת הסטודנטים, ויותר מזה, גם נוספו עליו כותפות קטנות.

עד כאן — טוב ויפה. קשה יותר היה להכין את החלק התחתון של חליפת הסטודנטים: המכנסיים הלבנים הצרים והמגפיים השחורים שהגיעו הרבה מעל גובה הברכיים. סירבתי בתוקף ללבוש גטקֶס ציידים מצמר של דוד הובי, אבל הסכמתי — אם כי גם כאן רק לאחר התנגדות פנימית מסוימת — להשתחל לגרבונים ממשי, שדודה זופי לבשה מתחת לתחפושת באיזשהו נשף מסכות בימי נעוריה הכחושים שנשכחו מזמן. זוג מגפיים שחורים, שננטשו בידי אחד מאורחי מסעות הציד בעבר, אמנם הגיעו לי רק עד השוקיים והתנדנדו סביבן בחופשיות, אולם דודה זופי טובת הלב דאגה לפצות אותי בכובע בֶּרֶט כהלכתו, ארוג מקטיפה שחורה, וחתמה את העניין כולו — הדובדבן שבקצפת — בליפוף זנב־שועל אדום אמיתי על הכובע, ממש כמו זה שהיה על כיסוי־הראש הגאה של "מָיוֹר השועלים" — הסטודנט המפקד על טקס החניכה ושבועת האמונים של המצטרפים הטריים לאגודות האחווה. כשעמדתי סוף־סוף, חנוט ומותקן כך, מול הראי בחדר השינה של דודה זופי (ה"פְּסיכֶה" בסגנון האימפריאלי הקלאסי), נתקפה החדרנית הרומנייה הצעירה פְלוֹריקָה, שסייעה לדודה ולעוזרת הבית הזקנה קטָרינה בהכנות, עווית צחקוקים עזה כל כך, שלא היה מנוס מלשלח אותה מן החדר.

אני עצמי סקרתי את דמותי עוד כמה וכמה פעמים, בגפִּי וביסודיות, מול המראה העומדת הגברית יותר במגדל. אחרי ככלות הכול, בגיל שלוש־עשרה אין זה קשה כלל להתייצב עם צרור נוצות תרנגול בשיער מול המראָה ולראות את צ'יף באפלו הוֹרְן ניבט ממנה בפנים משוחות כליל בצבעי מלחמה ועם האף הנשרי של הפרא האציל. וקל עוד הרבה יותר לדמיין כמה צלקות אלגנטיות על הפנים העגולות של הנער, לתחוב מקטרת דמיונית ארוכה המעלה עשן סמיך לתוך פיו המכוּוץ בכוח של הילד, ולנטוע כוס גדולה של בירה מקציפה בין אצבעות האגרוף הקטן. אבל העניין שלי לא היה בעצם הוויית החיים המחוספסת באגודות האחווה. מה שניסיתי לחוות בעצמי, להרגיש בעצמי במעשה החיקוי הזה לאותה תלבושת שהיתה בגרעינה ביטוי אופנתי להלך רוח מסוים, הדבר שחיפשתי במעשה הזה, הקומי ביותר ככל הנראה, היה, ליתר דיוק, הגרמניוּת עצמה, המהות הגרמנית של בחורי האחוות.

הדבר הזה חייב היה להיות משהו התואם את מצבי שלי, את מצב הרוח שלי: הרגשה שהיתה מורכבת מאותם יסודות סנטימנטליים שבגללם הייתי חסר מנוחה ומתוח, ערגה דוחקת ועם זאת בלי מטרה, או ליתר דיוק, ערגה לְמטרה, ובמילה אחת: "סקוטצ'נה" — סקוטצ'נה בגרסה גרמנית. אמנם מקורם של השירים בקודקס השתייה היה מתקופות שונות זו מזו עד מאוד, אולם לכולם גם יחד היו משותפים אותו חוסר מנוחה, אותו מצב רוח של עזיבה, ולא חשוב לאן, אותה מרירות האופיינית לידיעה מראש שהכול לשווא.

דודה זופי ניגנה למעני בפסנתר את שירי ״הביבליה״ שהיו האהובים עלי מכול, משום שביטאו באופן הטהור ביותר את מצב הרוח הזה. היא ניגנה יפה מאוד. בנעוריה חלמה להיות פסנתרנית. לדוד הובי המסכן לא היתה כלל שמיעה מוזיקלית, אבל העזרה שלו היתה הכרחית, כשלא הכרנו מנגינה זו או אחרת, מכיוון שהוא טען שהמנגינות כולן שמורות היטב בזיכרונו מימיו באחווה. כמו שקורה תכופות עם אנשים חסרי כישרון מוזיקלי, הוא עצמו לא היה מסוגל כלל לשמוע עד כמה הוא מזייף בשירתו, ואף על פי כן, הוא ביקש להחליף בפאתוס ובשירה קולנית את כל מה שבכל זאת נקלט בקרבו, בַּתת־מודע שלו, כצלילים מזויפים. גם בשירת הפזמון הפשוט ביותר התייצב בתנוחה תיאטרלית כמו זמר של יצירות וגנר, ושאג את השיר בעודו מרעיף שלל מחוות גוף לכל עבר. הוא לא הפסיק גם לאחר שאטמה דודה זופי בכפות ידיה את האוזניים, וצעקה: ״בשם אלוהים, הובי, די, מספיק! אתה נשמע כמו עדר של שוורים בזמן השחיטה!״ ואף לא כשקרסנו שנינו זה בזרועות זה, היא ואני, מתפוצצים מצחוק, חנוקים מדמעות ומשוועים נואשות לאוויר. דוד הובי עצמו ניחן בחוש הומור גדול והיה טוב לב מכדי שיראה את התנהגותנו בעין רעה. וכך, ״הארכיאולוגיה המוזיקלית״ שלנו, כפי שכינה זאת, נעשתה לנו אפוא למין טקס פולחני: בכל ערב, לפני הארוחה, שאליה הורשיתי להופיע בתלבושת הסטודנטים המאולתרת שלי, פשטנו בשלישייה על "הביבליה", בררנו לנו את השירים שמצאו חן בעינינו ביותר, או שניסינו לשחזר את צורתם המקורית המשוערת של המזמורים, שמאמצי ההחייאה של דוד הוברט הקימו לתחייה במידה בלתי מספקת בלבד. כך נוצרה אינטימיות משפחתית שאף פעם לא הכרתי כמותה בבית הורי. הייתי מאושר מאוד בימים ההם, ואני מאמין שדוד הוברט ודודה זופי היו גם הם מאושרים בדרכם שלהם: הם מצאו, גם אם באיחור, את הבן שמעולם לא זכו לו.

ההרמוניה הזאת שלי עם הסביבה המיידית, הרמוניה שמיד ראיתי בה את סוג ההרמוניה שתיווצר לבסוף עם העולם בכללותו, תרמה תרומה לא מבוטלת להתלהבות היוקדת בנפשי כלפי הגרמניוּת שלנו שהתגלתה זה לא כבר. עד כה חייתי ברוח הספקנות הטיפוסית ל"אוסטריה הישנה", ספקנות שבעקבות קריסת המונרכיה האוסטרו־הונגרית נוספה עליה גם כניעות. עדיין הייתי מוקף אנשים זקנים, מבוגרים ממני בהרבה, ואנשים שנולדו זקנים. התרבות הציוויליזטורית הגבוהה של המיליֶה שלי — בייחוד כאן, בשוליים הנידחים ביותר של הציוויליזציה הזאת, במקום שבו היא התחככה בציוויליזציה אחרת — לא התאימה לגיל שלי. האיפוק המנומס תמיד, ה"בבקשה, אחריך" שנאמר לכל אדם ובכל זמן, ובתוך כך הרפלקסיה האירונית, הוודאות העגמומית, שבין כה וכה אנו חיים בעולם חָרֵב ורקוב, וכמוהן ההשלמה עם מצב הדברים הזה במשיכת כתפיים — כל אלה עמדו ביחס לגילי בסתירה פיזיולוגית, אפשר לומר, סתירה בלתי נסבלת, והמעשה המתבקש היה למגר אותה. כל זה בא לידי ביטוי בתיעוב שחשתי כלפי גבר בשם שְטיאַסְני, שזה עשרות שנים חי כאורֵח של קבע בביתם של קרובי המשפחה שלי.

שטיאסני היה מעין גאון כושל, אדם בעל חינוך אנציקלופדי, דוקטור למדעים מיסטיים מכל המינים והסוגים, נברן הריסות ואספן של פרגמנטים; "יורש הדעיכה והבּליָה", כפי שכינה את עצמו. הוא הגיע מפראג, ולאמיתו של דבר היה צאצא למשפחה שלְפָנים היתה עשירה כקורח. מי שביקר אצלו, בחדרו הגדוש להתפקע חפצים מוזרים וספרים נדירים, יכול היה גם לבחון את קטלוג המכירה הפומבית שבה, זמן קצר לאחר 1919, הועבר תחת פטיש הכרוז כל קניינה של המשפחה: לא רק כל מיטלטלי משק הבית, הרהיטים, הכרכרות ובגדי השרד של המשרתים, אלא גם אוסף האמנות החשוב של אביו. הפריטים המעניינים ביותר היו ללא ספק ציור מוקדם של המדונה מאת רפאל, וקרון הרכבת המהודר ששימש את השְטיאַסְנים למסעותיהם בטרם איבדו את כל רכושם. לאחר המכירה הפומבית אחד האחים ירה בעצמו למוות.

שטיאסני בשום אופן לא ראה באסון הזה שהומט על משפחתו מכת גורל אישית. "הרי זהו בסך הכול חלק מן ההתפרקות העולמית הכללית," אמר בחיוך אפרורי. העובדה שבעקבות האסון הוא עצמו הידרדר לעוני מרוד, ולכן נאלץ למצוא לו מקלט ב"מקום שבו ההתפרקות עדיין לא הגיעה לכלל מימוש, על כל פנים לא בצורה גלויה לעין", נראתה לו תולדה טבעית, ובה במידה לוגית, של אותה פורענות. מה גם שבחלקת העולם הזאת שלנו, בבתים שהתברכו בעושר במידה מסוימת, לא היה זה חיזיון בלתי רגיל שאדם זה או אחר נשאר להתגורר בהם כאורח, בתחילה במשך שנים, ובסופו של דבר גם במשך עשרות שנים, אם איתרע מזלו וצירוף מקרים מצער הביאוֹ לידי נסיבות חיים שאילצו אותו להשתמש לטובתו בהכנסת האורחים הבלתי מוגבלת. רוסיה שכנה במרחק הליכה מעברו האחר של הדניסטר, המהפכה של 1917 שטפה אלינו נחילי פליטים, משפחות שלמות שוכנו אצל קרובים או אצל מכרים רחבי לב. אלא ששטיאסני תבע לו את העזרה הנדיבה כאילו היתה זאת זכותו מלידה, ולפעמים גם בצורה חצופה למדי. הוא מתח ביקורת קטנונית על ניהול משק הבית, בכל רגע שזר בדבריו הערות סרקסטיות ומשפטים עוקצניים, רטן ללא הרף על האוכל, על השירות, ואפילו על ההתנהגות, על החינוך הלקוי, על הקרתנות של מארחיו ושל אורחיהם הזמניים יותר, הציק למשרתים ולמשרתות בכל עניין פעוט, ועם זאת, ראה חובה לעצמו להפגין התרפסות אירונית שזיכתה אותו בכינוי ״שטיאסני־אבל־מי־אני־בכלל״. כאילו נמצא לו עונג בעינוי עצמי, העונג להציג את עצמו כאדם שפל וענָיו מטבעו, נסבל ותו לא בעצם קיומו, הוא פתח כל משפט שני בזאת הלשון: ״אבל מי אני בכלל, שאצפה ל...״ או ״אבל מי אני בכלל, שארשה לעצמי...״ וכל זה רק כהקדמה לאיזושהי אמירה מרושעת ובוגדנית, דקה כחוט השערה, או כפתיח לדברי גינוי כלשהם שהשפעתם היתה בתחילה הדרגתית ולבסוף קטלנית שבעתיים דווקא. "אבל מי אני בכלל, שאוכל לומר שאני לא אוהב את הזולת," נהג לומר. "הרי את כל קיומי אני חב, בכל מובן שהוא, לרחבות לבם של אנשים אחרים. הדבר התחיל בעצם המעשה שבגינו נוצרתי — לא כן? — אקט בלתי צפוי לחלוטין של נדיבות הדדית בין הורים שתיעבו בבירור זה את זה, ושעל פי רוב לא קיבלו עליהם לבצע יחד מטלות ממין זה, יהא האושר שגרמו בכך לזולתם גדול ככל שיהא."

עלי להודות ולהתוודות: פחדתי ממנו — פחות או יותר כמו שאנו עשויים לפחד בסתר לבנו מקוסם מאחז עיניים שהעוויות פניו המסתוריות מבהילות יתר על המידה. יחד עם זאת, אני מאמין שתערובת הסלידה וההתפעלות שהרגשתי אני כלפיו היתה מן הסתם גם ההרגשה שעורר בלב כל אדם ואדם, כולם, למעט, כמובן, דודה זופי, שפרשׂה עליו את חסותה, וכמוהו על כל היצורים הזקוקים להגנה: בין שהיה זה קָאָק עם כנף שבורה או סוס כרכרות קשיש שתש כוחו ומן ההכרח היה להוליכו לשחיטה; ובין שהיה זה בנו רפה השכל של הגנן, שעל אף מגבלותיו יכול היה לעשות כמה מלאכות מועילות, כמו, למשל, לקלף תפוחי אדמה בעבור המטבח ולסחוב עצי הסקה לתנור. אבי, לעומת זאת, לא גילה ולו שמץ של הבנה לטבעו הדיכוטומי של האיש, והוא בז לו בבוטות, וכפועל יוצא מכך התנכל לו בכל הזדמנות שבא לבקר בבית דודי ודודתי, ואף על פי שחשבתי ששטיאסני אכן מקבל את המגיע לו, ההתנהגות הגסה של אבי ייסרה אותי בכל פעם מחדש.

מכונס בתוך עצמו ומבודד ככל שהיה במשק הבית, כך היה שטיאסני גם חודרני, נוכח במפגיע בסביבה בכל עת. בדרך כלל לא היו רואים אותו. הוא ישב לו בחדר שלו, רכון על ספרים וטרוד בכל מיני מחקרים מוזרים. כך, למשל, הוא התקין את מפות הכוכבים של כל עובדי משק הבית, ולאחר מכן הסביר לדודה זופי שהפגמים באופיים נעוצים במערכי כוכבים מבשרי רעות. הוא אף הרכיב מכשיר שתכליתו לאזן את קרינתה המזיקה של האדמה תחת מיטת הכלולות של דודה זופי ודוד הוברט. יותר מזה, נטען שהוא מתייעץ עם רוחות המתים, או לכל הפחות מסוגל להעלות אותן באוב. כל המעשים האלה נעשו בחשאיות מרעישה, וזו הקנתה לו נוכחות מופשטת תמידית. בשולחן האוכל, לעומת זאת, שטיאסני התייצב במלוא דמותו בשר ודם ובדייקנות מרשימה. אחת היא עד כמה קטנה או מאולתרת היתה ארוחה זו או אחרת — נשנוש זריז לפני יציאה למסע ארוך, כוס תה וכריכים אחדים למישהו שחזר הביתה בשעה מאוחרת — שטיאסני כבר היה שם, עומד וממתין, בלתי נמנע מכול וכול, כאילו נמנה הוא גופו עם דברי המאכל, ממש כשם שהסָכין והמזלג שייכים לסכו״ם, והכוס — לשתייה.

הוא היה עומד לו שם בעיניים מושפלות וידיים שלובות בענווה כדרך הכמרים, לבוש בחליפתו השחורה המחויטת לעילא אך המוכתמת להחריד, בחולצה שצווארונה וחפתיה מרופטים, ובעניבתו העקמומית הענובה ברישול לצווארו, ולמרות כל זה קרנה ממנו אלגנטיות שלא היה אפשר להכחישה. קומתו התמירה וגזרתו שקולת המידות, ראשו המכובד העטור שיער לבן בוהק, ופיו היפה להפליא עם השפתיים האדומות הבנויות לתלפיות, כל אלה היו מצודדים ממש כשם ששיניו הרקובות להחריד, אצבעותיו החומות־כהות החלודות והמוכתמות מעישון בשרשרת, ובשרו החיוור, הדייסתי, המואבס, הצָבֶה מהוויית רביצה בבית, היו דוחים. כל זמן שעיניו הבהירוֹת כמעט לבלי צבע מתחת לעפעפיים השקועים למחצה סקרו את הרהיטים המוכּרים יפה־יפה בחדר האוכל ואת השולחן השופע כל טוב בדרך כלל, ניבטה מהן אירוניה לעגנית. אולם אך פגשו את מבטיהם של בעל הבית, של בעלת הבית או של אחד האורחים האחרים, וכבר כבו. לפתע פתאום נראו כעיניו של עיוור, אף על פי שאין כלל ספק שקלטו את מושא התבוננותן באותה חדות כמקודם. פניו של שטיאסני לבשו שוב חיש מהר את ארשת ההתכחשות העצמית המתרפסת, כאילו בזה הרגע עמד לומר: "אבל מי אני בכלל, שארהיב עוז בנפשי למתוח ביקורת, ולו קלה שבקלות, על מה שמוצע לנו כאן ברוחב לב כה גדול? אבל אם, חלילה וחס, זהו הרושם שנוצר, אנא מכם, אל תיתנו את דעתכם לעניין!..."

בארוחות ישב שטיאסני בסוף השולחן, כלומר בדרך כלל על ידי או קרוב אלי. הוא אכל בתאוותנות גדולה כל כך, עד שזו נהפכה למטבע לשון בבית קרובַי: "הוא טורף כמו שטיאסני", כך נאמר, למשל, על סוס שהיה חולה קודם לכן וסירב לאכול את המספוא, ועכשיו החל סוף־סוף לשוב לאיתנו. אף שתאוות האכילה המופרזת של שטיאסני עוררה בי גועל, לא הייתי מסוגל להתאפק, והתבוננתי בו שוב ושוב מזווית העין בשעה שסעד את לבו. מראֶה צדודיתו האצילה, המפוסלת בטוּב טעם, הַרגישה והמפונקת, שלמרות סגולותיה אלה מחסלת ברעבתנות חייתית ולפעמים באופן כפייתי, כמו מוכני, כמויות בלתי נתפסות של מאכלים מכל הסוגים — המראה הזה זימן לי הנאה אפלה, בדומה להנאה שניתן להפיק מציורים של כמה מנייריסטים, שהציגו לנגד עינינו יחד עם היפה גם את צדו האחר המזוויע של היופי. שטיאסני היה הרבה יותר רגיש מכדי שלא להבחין במבטַי המלוכסנים הגנובים. בדרך קבע, ומבלי להותיר לי פתח מילוט, היה תופס אותי בהפתעה בשעה שעשיתי כן, פונה אלי בדיוק ברגע שציפיתי לכך פחות מכול, ובהציעו לי "אַן פַס" — ישר בפנים — את מלוא נוהגו הנאלח לעיוני המדוקדק, היה הולם בי בחיוך של הסכמה שבשתיקה לבגידה חמורה, כאילו הכיר בי טוב־טוב את שותפו למופקרות נתעבת דומה. יחד עם זה, בנדיבותו כי רבה, הסתפק בקביעה הזאת, ונמנע מלהטעים שגם בבסיס אותו מישור של עליבות דומָה עומד וקיים הבדל היררכי בין העבריין הריבוני לבין המייחל הזוטר, שאינו חוטא אלא במחשבה. אבל בתוך כך עיניו נשארו אטומות, חסרות מבע כל כך, שדומה היה עלי שהוא מתאמץ להסוות כל מעלה ויתרון באישיותו — ההילה האינטלקטואלית שלו, ידיעותיו המופלגות, עליונותו על הבּוּרים ועמי הארצות שבחברתם נכפה עליו לחיות, פגיעותו המשוערת, ואולי גם הצורך שלו באהבה וטוב לבו — שאת כל אלה הוא מסתיר מאחורי מסכה של רוע צרוף.

מובן מאליו שמבטים כאלה בילבלו ועירערו אותי. במשך ימים הייתי חסר מנוחה, כאילו הושלכתי מן האוכף של ביטחוני העצמי, שבו — אין ספק שלא הייתי צאצאו של הפרש הרוזן שַנדוֹר — ממילא ישבתי בחוסר נינוחות לא מבוטלת. נראָה כי שטיאסני היטיב לדעת זאת, ולפעמים האמנתי שהוא שׂם לו למטרה להביא אותי במבוכה מתמדת. מאז הגעתי לבית של קרובי המשפחה שלי — או ליתר דיוק: מאז נאלץ לחזות במו עיניו איך באתי אני והשתלבתי שם באינטימיות הולכת וגדלה, מתוך היכרות עם המקום ובטבעיות רבה (״כמו בהתגלות,״ הוא אמר בחיוך שחשף במלוא כיעורן את שיניו הרקובות) — הוא נהג בי נימוס ואדיבות מוגזמים מכדי שלא לעורר רושם של אירוניה צרופה גם לעין המתבונן חסר הפניות. "הביטו וראו! הנה הוא, יורש העצר!״ היה מכריז וקם ממושבו ברוב טקסיות בכל פעם שנכנסתי לחדר, ממתין לי עד שתפסתי את מקומי בטרם שב והתיישב בכיסאו, ואז היה נרכן לעברי בחריצות, כאילו המתין בציפייה דרוכה למוצא פי. מן ההכרח היה שההתנהגות הזאת תבלבל אותי, וכמוה פנייתו הקבועה אלי בגוף שלישי, שהתמיד בה אף שדודה זופי גערה בו על כך כמה וכמה פעמים. רק משהתערב בעניין דוד הובי ואסר זאת בתוקף — ״אתה נשמע כמו חבורה של שוליות בחנות!״ — שטיאסני חדל מן הנוהג הנלוז, אלא שאז החליף את נוסחו ומכאן והלאה פנה אלי בנימה מכבדת ולא אישית — ומובן מאליו שגם אירונית לא פחות — בכינוי הכללי ״אישי״: ״הו, אישי נראֶה הבוקר כמו ציור של פיליפ אוטו רוּנְגֶה! השומה עלי אפוא לשאול עוד, אם ערבה לאישי שנתו בלילה?״

לא היה לי שום מושג מיהו אותו פיליפ אוטו רונגה, ובכל זאת — מיותר לציין — קלטתי את הכוונה הזדונית שבאזכורו, אף אם הצטמצמה זדוניות זו לעובדה ששטיאסני ידע יפה עד כמה דלה יכולתי לפענח לי את העניין. יָדוֹעַ יָדַע גם שחונכתי והוכשרתי בחומרה רבה לנהוג אדיבות מופלגת בַּמבוגרים. לא עמדה לי כלל האפשרות להימנע מלהשיב לו, או לא לגמול לו לאלתר על אדיבותו בדברי נימוס נלהבים אף יותר שאחלץ מפי שלי. בדרך זו הגיעו הדברים בינינו לידי תחרויות גלויות ממש בהפגנת חביבות ונועם, שמעת לעת לבשו צורות גרוטסקיות — כמו, למשל, במצב הקלאסי מול דלת, כשכל צד חותר להניח לאחר להיות הראשון לחצות את המפתן — עד שדוד הובי או דודה זופי נאלצו לבסוף לשים לכך קץ בדברים נרגזים: ״די, בחייכם, מספיק כבר עם כל הצֵרֵמוֹניות האלה! זה יותר גרוע מעונת החיזור של השכווי השחור!״

בפעם הראשונה ששטיאסני ראה אותי בתלבושת הסטודנטים המאולתרת שלי, עיניו החיוורות נצצו לשבריר שנייה במבט משועשע, ומיד שבו וכבו. הוא השתחווה בהכנעה: ״הו, הבינותי, אישי חי מחדש את שחר נעוריו של הדוד הנכבד, המארח נדיב הלב שלנו שנינו. זה יפה — מעשה של הכרת כבוד אמיתית! שחזור של רוממות רוח קולקטיבית — זהו אקט מוסרי במובן הנעלה ביותר. העברת השרביט מדור לדור: אישי חש עצמו גרמני! מן הסתם, לאור הנדיבות המוּלדת, אישי יעדיף ללא ספק להתעלם מן העובדה שאמו של האדון הדוד הנכבד היתה הונגרייה, ושבעורקיה של הגברת דודה זופי, בת־דודה של אמו של אישי — אם איני טועה — זורם דם אירי לא פחות מדם רומני. כן, כן, אשר לצד של אביו, יהיה על אישי לשים פעמיו אל סיציליה כדי לחשוף את שורשי הגרמניוּת שלו. אבל מי אני בכלל, שאזכיר דברים כאלה! אנחנו, האוסטרים, כולנו בעלי דם מעורב, ובייחוד אלה מאיתנו המכוּנים אוסטרים־גרמנים: הננו צאצאים לאימפריה שאיגדה מינים לאינספור של עמים, גזעים, דתות. אם, למרבה הבדיחה, עדיין איננו מרגישים עצמנו אוסטרים אפילו עכשיו, לאחר שנעלמה אותה אימפריה אגדית, הרי שעלינו להכיר בכך שאנחנו בכלל אמריקאים... אלא שחסרות לנו התובנות הפוליטיות הנחוצות לשם כך... זה מצער, אבל ככה זה בחיים: לעתים תכופות החשיבה מוחלפת בהלכי רוח. הם עמידים יותר, שורדים את פגעי הזמן בחיוניות גדולה יותר, ולאמיתו של דבר, ככל שהם בלתי רציונליים יותר, כך טוב יותר. הנה, לדוגמה, הערגה הגרמנית, הערגה לרייך, לאימפריה הרומית המפורקת של האומה הגרמנית, האימפריה של קרל הגדול, האימפריה שלמענה הקיסר ברברוסה עצמו שקע בתרדמה במעמקי הר קיפְהוֹיזֶר, תרדמה עמוקה כל כך, שזקנו הלך וצמח פרע דרך הלוח של שולחן האבן שאליו נשען... להשיב את האימפריה הזאת על כנה, לאחד אותה מחדש, להקים אותה לתחייה בכל עוצמתה ותפארתה המיסטיות — כן! זאת היתה משאלת לבם של הצעירים דוברי הגרמנית כבר לפני מאה שנים, זה החלום שלהם וזאת הכמיהה שלהם גם היום, באשר הם, ויהיו מי שיהיו, הצעירים הללו הדוברים גרמנית, החושבים בגרמנית, המרגישים בגרמנית — על גדות הריין, עוד מימי אַרמיניוּס, ראש שבט הכֶרוּסְקים הגרמאני, ויריביו הרומאים, בחלקם הניכר אולי נוּבּים או לובים בדם על פי מוצאם; בטריטוריות שממזרח לאֶלְבֶּה, בראש ובראשונה במדינות הגרעין של המהדורה החדשה שהציג ביסמארק לרייך, בעיקרם פרוסים, פינים וכן וֶנדים בדמם; קל וחומר בארצות לאורך נהר הניבֶּלוּנגים, הדנובה, ארצות קרובות כל כך ללבנו, וֶנדים ובוהֶמים... זה לא חשוב: הם מרגישים גרמנים, הצעירים הגרמנים האלה, גרמנים של הרייך, גרמנים של גרמניה הגדולה, לא כן? מעוּנים מרוב כמיהה, הם רואים עצמם בחלומם תחת הדגל השחור־אדום־זהוב המתנפנף בעוז ממעל — זהו הדגל הצעיר בדגלים, בשחור המציין תחושה מבשרת מוות, באדום של הדם המבעבע, ובזהוב המסמל את החלום המאושר להבטחה הגדולה. חי נפשי, אודה ואתוודה שאני נרגש עד מאוד: מי אני בכלל, שאזכה לראות דברים כאלה בימי חֶלדי! והנה אישי, אדם גרמני צעיר, חתימת שפם מבצבצת בשפתו, אם יורשה לי להתבטא כאן בישירות כזאת, אפילו לא עלם, כי אם ילד רך בשנים — אישי כבר לובש בשמחה את המדים של לוחמי 'מלחמת השחרור' ושל האֶפּיגוֹנים של ה'סער ופרץ', רתום בכל מאודו למהפכה הגרמנית המופיעה שוב ושוב בחלומות ופעם אחר פעם נוחלת תבוסה. אישי חש בערגה הגרמנית הפועמת במקום הזה, ארץ האבות של הדוכסים הווֹיְבוֹדים הרומנים בין נהר הפְּרוּט לְיובל הסֶרֶט, הארץ המוקפת רומנים, רוּתֶנים, פולנים, ליבּוֹפְנִים ויהודים גליצאים, ובגאוותו כי רבה לא אכפת לו כלל, לאישי, שייתכן כי הוא שׂם עצמו ללעג ולשנינה בתחפושת הזאת שלו, המעלה על הדעת את החתול במגפיים, וכה יפה היא גם שמירת האמונים הזאת לאוצר היצירה של אגדות העם הגרמניות!... לא, לא, אין לו לאישי דבר להתבייש בו, הצדק עם אישי מכל בחינה: גם הממלכה הזאת, ממלכת רומניה שבה חיים אנו כיום, גם היא עודה חוטר וענף של הרייך האחד הגדול — אחרי ככלות הכול, מונרך מבית הוֹהֶנצוֹלֶרן־זיגמַרינגֶן הוא העומד בראשה, נסיך גרמני... יואיל נא אישי וירשה לי להביע את התפעלותי הבלתי מוגבלת לנוכח ביטוי אמונה גלוי־לב כל כך, המטאטא הצדה כל שיקול פעוט ערך של טקט פוליטי! אין דבר הנראה לי גרמני בדרך מכובדת ורצינית כל כך כמו המאמצים המתמידים של אישי, דווקא כאן מכל המקומות, לשמור על הטון הנכון ולהגן עליו מפני הסטיות מחרישות האוזניים של האדון הדוד, בזמן שאישי מרעים בקולו את שירי הלִיד הגרמני לנגינתה קלת האצבעות של הגברת הדודה בפסנתר, שירים כמו 'הו, תפארת אחווה עתיקה' ו'האל המצמיח לנו ברזל'. בטוחני שאישי נתקף אותן צמרמורות קדושות שבהכרח הרעידו את לבבות הזמרים ששרו אותם בפעם הראשונה, אותם גרמנים צעירים, שלושה או ארבעה דורות לפנינו, שבאמצעות השירים למדו להכיר זה בזה כאחים, ובקהילת האחים הכירו את האומה, ובאומה — את ההבטחה לחירות... אבל אישי לבטח חש בשירים האלה גם את הכאב והמרירות, את ההתרסה העגמומית ואת הכיסופים, המייסרים את כל בני הנעורים הנתונים לסערת רגשות. אישי ככל הנראה מזהה כאן את עצמו, רואה את עצמו בסופות האביב של הלך הרוח הזה. קרוב לוודאי שאישי גם מוטרד מן התחושה שהלבלוב המתפרץ עלול לגווע על נקלה עם התפרצותו של גל כפור חדש, ובה במידה חש בתוך כך גם להיטות להעלות קורבן, להיטות למוֹת קדושים, חש בהומור הגרדומים של ההכרה בעצם שבריריותו שלו, חש את הרצון להתקומם ולהתריס 'ואף על פי כן!' חש בזעקת החמס של הייאוש... כן־כן, הרי כך הוא הדבר שוב ושוב: העלומים מידבקים, הנעורים מדביקים את הנעורים ונחווים הן כחיים תוססים והן כסבל ועינוי, כמו מחלה, הם שרים את חוויותיהם מן הלב פנימה אל העולם החוצה, ופעם אחר פעם מעוררים בנפשות תאומות את אותו יצר מרי עצמו. בכל מקום ואתר, ופעם אחר פעם, הכמיהה לדגל המאחד, מרומם הנפש, המשחרר... אם יואיל נא אישי בטובו לבקר אצלי בקיטון העלוב המוקצה לי למגורים הודות לאצילות נפשם של המארח והמארחת שלנו, או־אז אטול לעצמי את החירות להציג בפניו איזשהו פריט קטן מאוספַי הצנועים: לא יותר מחתיכת חֵמר קטנה, אפויה ומזוגגת בצבע טורקיז, אם כי בת כמה אלפי שנים, ממצרים העתיקה. לחפץ הזה הרגיל למראֶה יש צורה של מד־זווית: זרוע אחת ארוכה וזרוע אחת מאוד קצרה — הסימן טָאוּ, הרי אישי יודע זאת, כמובן... טוב, בל נכביר מילים: מדובר בהירוגליף של מושג האלוהים — התיאור המופשט הראשון של האלוהות... ובמקורו, זה היה לא יותר מצֶלֶם של מוט שחוברו אליו כמה אניצי קש מתנפנפים ברוח — הדגל הראשון אי־פעם, כנראה..."

יותר משהבנתי את הבוגדנות שבנאום הזה — חשתי בה. ואף על פי כן, אִזכור חתימת הזקן ובראש ובראשונה הדימוי של החתול במגפיים נחרתו כמוגלה בתודעתי. אני בטוח שהרמיזה של שטיאסני על מלבושַי המגוחכים היא שהניעה אותי לצאת יום בהיר אחד — התלבושת שלי לגופי, מגפי הגומי רוטטים לי סביב הרגליים, לראשי כובע ״מָיוֹר השועלים״ — ולצעוד בהתרסה מן השמורה הבטוחה של המגדל והבית, הגן והחצר, החוצה דרך השער ומשם היישר אל הכפר. ידעתי שלכל הפחות אעורר מהומה, ואף שלא צפיתי ממש גילויי עוינות מפורשים, הייתי מוכן להם. כמובן, לא העזתי ללקט מן הקיר ולחגור למותנַי את אחת מחרבות הסיף של דוד הובי, אף שכלי הנשק הזה נמנה, לאמיתו של דבר, עם אמצעי הלחימה של אגודות האחווה. אבל היה לי לצדי כלב התחש שלי, מקס, ובתרמיל — הרוגטקה שלי יחד עם חופן נאה של כדוריות עופרת. כצפוי, כבר אחרי תריסר הצעדים הראשונים מצאתי את עצמי מוקף ערב־רב של ילדים יהודים סקרנים, שהלך ותפח לכלל נחיל גדול יותר ויותר, גועש יותר ויותר, ככל שהצטרפו ובאו בריצה עוד ועוד כמוהם.

המשכתי ללכת בראש זקוף במעלה הדרך אל כיכר השוק. לא היה לי כל צורך להפגין את הבוז שרחשתי לפרחחי הרחוב שהוסיפו לפזז מסביבי ביללות שמחה. התעלמתי מהם ממש כפי שעשיתי בכל פעם שישבתי בכרכרה ליד דוד הובי או דודה זופי, או ליד שניהם גם יחד, וראיתי את הפרחחים מתפזרים ונפוצים מפני פרסות הסוסים, קל וחומר כשהיו נמלטים לשמע צפירות הדַיימְלֶר הגדולה, ואז רצים אחריה בתוך ענן האבק הצהוב שהסתחרר מגלגליה, בניסיון להיאחז בארגזים הקשורים אליה מאחור. מול הווילה של הרופא דוקטור גולדמן, המבנה המעוטר להתמיה צריחים ושיני חומה, נעמד אחד מהם בדרכי. הוא היה בן גילי, אם גם מעט רזה וקטן יותר ממני, לבוש טוב יותר ובבירור מחונך יותר מהאחרים, אלא שגם הוא היה יהודי בעליל. פניו, מרופדות פלומה אדמדמה ומוקפות פרוות תלתלים סליליים בצבע נחושתי, היו זרויות כליל נמשים. הן נראו כמו שֶׂה הלוטש עיניים מקרוב באש להבה. ("השמש," אמר שטיאסני מאוחר יותר, "השמש היא הדבר שילדֵי שבט לוי נועצים בו את עיניהם!") אך מה שנחקק בתודעתי כבלתי נשכח יותר מחותמן של הפנים האלה, היה הארשת הגלויה של ביטחון עצמי זחוח.

״מה זה? פורים?״ הוא שאל וקרץ אלי, כשנעמדתי היישר מולו במטרה — כך דמיינתי לי — לסלק אותו מדרכי במבט נוקב. ידעתי שפורים זה מין קרנבל יהודי עם תהלוכה של מסכות צבעוניות. מצאתי שהשאלה שלו חצופה, אבל חשבתי שאין זה לכבודי — כבודו של חבר אחווה — לענות לו. בלי שום בושה הוא הרים את היד ונגע בזנב השועל המלופף על הכובע שלי. ״מה אתה? אתה רב חסידי?״

עכשיו היה זה מן ההכרח להראות לו מי אני: הכיתי והעפתי הצדה את היד שלו. וכאילו המתינו רק לכך כלסימן מוסכם, מיד התנפלו עלי האחרים מכל הצדדים. במהירות הבזק נתלש מראשי ״מָיוֹר השועלים״ המלבב שלי ונקרע לגזרים בבת אחת במערבולת של זרועות מורמות לקול צהלת ניצחון כללית. שמתי לב לכך שאחד משרוולי מקטורן הכורים שלי ניתק מן התפר בבית השחי תחת הכותפת. ספגתי מכות אחדות, אבל החטפתי בחזרה בחריפות ובנבזות, במהלומות מכוּונות וחסרות רחמים יותר מן המתחייב בתגובה על מתקפה מבולבלת למדי שהיתה ביסודה תעלול קונדסי. מה שבאמת החמיץ לי את הלב היה הכישלון המחפיר של מקס. בִּמקום להגן עלי ולנעוץ שיניים בזעם על כל סביבותיו, כמו כלב מוֹלוֹסֶר לוחמני, הוא נסוג והסתתר מייבב מאחורַי, וחלק לא מבוטל מן החבטות והבעיטות שיועדו לי פגעו בו. והנה, להפתעתי העצומה, הנער האדמוני — אף שהמכה הראשונה ששיגרתי פגעה בו היישר במרכז פניו — השליך את עצמו על הכלב כדי להגן עליו: "זְ'לוֹבּים, תפסיקו! דער קיילעוו" — הכלב — "לא עשה לכם כלום!"

המהומה שככה כמעט בבת אחת. הדהוד נקישה מטרטרת הפיץ את החבורה לכל עבר. האלֶר, הנפח, היה על אם הדרך ממבשלת הבירה לארוחת צהריים בביתו. הוא בסך הכול מחא את כפות ידיו המחוספסות. זה נשמע כמו יריות. הדרך התרוקנה בתוך שנייה. האלר נד אלי בראשו לאות עידוד והמשיך בדרכו. הנער האדמוני נשאר איתי. הוא החזיק בזרועותיו את התחש שלי. מקס כישכש מעדנות בזנבו וניסה ללקק לו את הפנים. "תראה את היצור הזה, כזה חמדמוד!״ אמר הנער וגירד למקס במצחו חרוש הקמטים.

עמדתי לומר לו, ״הוא פחדן עלוב!״ אבל לא רציתי להשמיץ את הכלב שלי באוזני הפושטק היהודי. אמרתי: ״הוא עדיין צעיר מכדי להיות באמת אמיץ.״

״מה, כי הוא לא רוצה ללכת מכות אחד מול עשר?״ שאל הנער האדמוני. ״בשביל זה צריך להיות מטומטם כמו גוי — כמוך, אם אפשר.״ הוא הרים את שפתו העליונה, ובחן עם הלשון את יציבות השן הקדמית שלו. הוא נראָה מסוחרר בלהבות אף יותר משהיה כמה רגעים קודם לכן. ״נראה לי שהוצאת לי את השן מהמקום,״ הוא אמר. ״אם היא נופלת לי, אתה משלם על אחת חדשה מזהב. הן לא צומחות מחדש בפעם השנייה.״

״תוריד את הכלב,״ אמרתי לו. ״הוא לא אמור להיות חיית מחמד.״

הוא הניח את התחש בעדינות על האדמה, אבל מקס קפץ עליו עוד פעם ללא היסוס, ודרש להמשיך להתפנק. הנער ליטף לו את הראש. ״אז מה הוא כן אמור להיות?״ שאל.

״כלב ציד.״

״ולצוד מה? פרפרים?״

״בטח, פרפרים,״ אמרתי. ״אני יכול להראות לך מה הוא כבר תפס.״

אני חשבתי באותו רגע על תיבת הזכוכית במגדל, עם אוסף הפרפרים הטרופיים היפים במיוחד.

״אז למה שלא תראה לי?״ הוא שאל. ״אתה מפחד שאני אכניס לך כינים לבית? אני הבן של דוקטור גולדמן.״ הוא הצביע על הווילה הניאו־גותית. ״אלַי אתה יכול לבוא גם אם לצייד הפרפרים שלך יש פשפשים.״

זאת היתה תחילתה של חברות, שאמנם לא היתה עתידה להימשך זמן רב, למרבה הצער, אולם הפכה את הקיץ ההוא, שקרו בו כל כך הרבה דברים, לבלתי נשכח מבחינות רבות.

בתחילה צריך הייתי לשבור את הראש ולהחליט, אם מותר לי ליטול לעצמי את החירות להכניס לביתם של קרובי המשפחה שלי את בנו של הרופא דוקטור גולדמן. הבעיה היתה לאו דווקא בכך שהיה יהודי, אלא אל־נכון בפער המעמדי שחצץ בין דוד הובי ודודה זופי לבין שאר תושבי הכפר. חשתי בהסתייגות מפורשת מצדם, בייחוד כלפי דוקטור גולדמן. בדרך כלל, בעלי האדמות שמרו על יחסי ידידות קרובה עם הרופא המקומי — היו להם עניינים רבים לאינספור לענות בהם יחד, והם טיפחו ביניהם הערכה הדדית. דוד הובי ודודה זופי אמנם שלחו את העובדים שלהם לטיפול אצל דוקטור גולדמן במקרים של מחלה רצינית, אבל ביקשו להסתדר בלעדיו במקרים קלים יותר. דודה זופי טיפלה במקרים האלה במו ידיה, לאחר שנועצה ברוקח היישוב, פולני שבו דיברה גדולות ונצורות. מכל מקום, לא היא ולא דוד הובי הניחו לדוקטור גולדמן לטפל בהם, ודרכם האירונית להציג את הווילה שלו כאטרקציה מוזרה למבקרים חדשים בַּמקום העידה על כך שיש סיבה מיוחדת במינה ליחס שלהם, שביסודו לא היה חסר פניות.

היתה הסיבה אשר היתה, תהא הסיבה אשר תהא. כך או כך, יכולתי לומר לעצמי שקרובַי היו בוודאי באים זה מכבר בקשרים חברתיים עם דוקטור גולדמן, אילו ראו בכך חשיבות. ידעתי גם שהמבנה החברתי של העולם הקרתני שלנו שברירי ועדין מכדי שאתערב אני באורח שרירותי, ועל יסוד שיקול דעתי שלי, ביחסים תלויים ועומדים שכאלה. כך, למשל, פעם אחת שמעתי משהו ששטיאסני אמר, משהו שבימים ההם קיבלתי אותו פשוטו כמשמעו ובלי ספק בצורה רצינית יותר מכפי שעשוי היה הלה להתכוון לו. אחד האורחים האחרים שהזדמנו לבית הדוד והדודה העיר שבסופו של דבר דוד הובי למד בבית ספר גבוה וסיים את חוק לימודיו, גם אם לא קיבל תואר אקדמי, ועל כן יש להחשיבו לאקדמאי, ועל כך הגיב שטיאסני ואמר: ״זה חלק מן הטרגדיה הלאומית של הגרמנים, שהאליטה שלהם מפוצלת לאלה המכונים אקדמאים ולאלה הנקראים אינטלקטואלים.״

נקל היה לשמוע מתוך האמירות הללו שמדובר כאן בשני מחנות עוינים. דוד הובי עצמו אישר את הדבר, כשהיה שרוי פעם בהתקף זעם על שטיאסני וצעק: ״מה שמרגיז אותי יותר מכול באינטלקטואלים האלה זה שהטיפוסים האלה אף פעם לא באים ואומרים בצורה ישירה לְמה הם מתכוונים. זה כמו בארטילריה: הם אף פעם לא מכוונים ישירות אל מה שהם רוצים לפגוע בו, ובמקום זה הם מכוונים למקום אחר לגמרי, כך שיפגעו במה שהם מאמינים שצריך לפגוע בו. בדיוק כמו אצל היהודים.״ ודודה זופי, שחיזקה ופירשה באורח קבע את מה שהשמיע דוד הוברט, צירפה את קולה והוסיפה ואמרה, אף ששטיאסני היה במוצהר ובגלוי בן חסותה: ״טוב, ברור שהובי לא מתכוון להגיד שכל חיילי הארטילריה במלחמה היו יהודים, אפילו שאם איזשהו יהודי במקרה לא מצא לעצמו מקלט בשירות חיל הרפואה או במשרד המלחמה, אז סביר להניח שהוא היה בארטילריה. אבל הובי צודק לגמרי שתמיד צריך להיזהר ולשים לב טוב־טוב לְמה ששטיאסני מתכוון כשהוא מקשקש ככה. ולמרות זאת, שטיאסני הוא אדם טוב ביסודו וגם עני נורא." ....