למות בטולוז

אתה המלאך

כשנולדתי, נבח כלב במסדרון בית היולדות; דוקטור סְרֶצְ'קוֹ הסיר בכעס את המסכה מעל פניו ועזב בריצה את חדר הלידה באומרו: איזו ארץ דפוקה, שתינוקות נולדים בה בתוך כלבייה! אותה שעה שום דבר לא היה ברור לי עדיין, שאפתי אוויר במלוא ריאותיי וניצבתי לראשונה בפני פרדוקס החיים: העולם שבו נמצאתי היה איום ונורא אף שלא יכולתי להשוות אותו לעולמות אחרים, אבל איזשהו שד דחק בי לנשום ולהיקשר אל העולם הזה כפי שלא אקשר אי פעם לאישה כלשהי. כשלימים סיפרתי על האירוע הזה, תחילה לאימי, לאבי, ומשגדלתי גם לחברים, פטרו אותי בנפנוף יד ואמרו שאני ממציא את זה, שלא ייתכן שאזכור משהו ובמיוחד לא שכבר בבכיי הראשון הגעתי למסקנות אונטולוגיות כלשהן.

בתחילה התעצבנתי שהם רואים בי שקרן, פְּעמים אף פרצתי בבכי מר, והייתי הולם באגרופיי בראשי ושואג: "אתם עוד תראו כשאמות!" כחלוף השנים נרגעתי, הבנתי כי העולם הזה, שכבר ידעתי משהו עליו ויכולתי להשוות אותו עם ניסיוני האישי, ובהמשך גם עם חלומותיי, מבוסס על חוסר אמון ועל נטייה אנושית מוזרה לראות בך טמבל מוחלט כשאתה אומר את האמת, ולהתייחס אליך ברצינות כשאתה מתחיל לשקר. חוץ מזה, בשלב מוקדם יחסית, בגיל חמש או שש, הגעתי למסקנה שהנסיבות הכרוכות במוות שליליות מעיקרן והחלטתי לחדול לאיים במוות, לפחות עד שאפתור את שאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים. אלוהים היה חשוב לי כעד אפשרי העשוי לאשר את חוויית חיי לפני המוות, אשר יידע שאיני משקר כשאני מעיד על חוויית הטרום־מוות הראשונה, מחדר הלידה.

יש אלוהים? שאלתי את סבתא שלי אולגה רֶיְיץ, כי מכל האנשים שהכרתי במשך שש שנות חיי, היא נראתה לי איכשהו הכי אמינה. לאנשים מסוימים יש, ולאחרים אין, ענתה בשלווה, כאילו אין חשיבות לדבר או כאילו אפשר לדבר עליו רק באדישות גמורה. האם לנו יש? ניסיתי לנסח את שאלתי באופן דיפלומטי מאוד; כלומר, כבר שמתי לב שהקרובים אליי ביותר מעריכים מאוד כל מאמץ סוציאליסטי שלי ואוהבים כשאני מדבר על כל הדברים בגוף ראשון רבים – למשל, מתי נאכל צהריים, מתי נצא לטיול, מתי גם אנחנו נחלה בשפעת... חשבתי איך גם את שאלת האמונה צריך, לכל הפחות בהתחלה, למקם בהקשר כזה. בשבילי אין אלוהים, אמרה, ואשר לך, אינני יודעת. אותה שעה למדתי כי יש אמיתות שאתה אומר רק לעצמך ובשמך. הייתי מרוצה מכך, אף שלא התלהבתי מאי יכולתי לפתור בו במקום את שאלת קיומו של אלוהים.

כעבור עשר שנים עדיין לא היה מצב העניינים עם אלוהים ברור כל צורכו, אבל אז גיליתי כי סבתא שלי אולגה רייץ הגיעה למסקנה שהוא לא קיים. היה זה בראשית האביב, כולם יצאו לטייל ואני נשארתי לבדי בבית. כמנהגי, התחלתי לחטט בארונות. לא ידעתי מה אני מחפש, אבל תמיד נמצא לי משהו, משהו שהיה קשור בחייהם של הקרובים אליי, אמא ואבא, סבתא וסבא, ושמסיבות שונות הם ניסו להסתירו ממני. קורותיהם האינטימיות היו כה אפלות, או שהם חוו אותן כאפלות, ורוחי החקרנית הייתה כה ערה, עד שכעבור כמה חודשים של התעסקות בביוגרפיות שלהם כבר נודע לי מן המקורות החשאיים הרבה יותר מכפי שהיו מוכנים לספר או להודות עד אז. ההתעניינות הראשונית שלי נהפכה עד מהרה לתופעה כפייתית, ובהמשך לשיגעון אישי. הייתי מאוכזב כל אימת שלא גיליתי דבר־מה מתועב או מאוס הקשור באֵי־מי מהם, ומראש השתוקקתי למצוא הוכחה לזה שאבא שלי הומוסקסואל, אימי נהגת חשמלית לשעבר, סבא שלי משת"פ המשטרה החשאית או לכל הפחות מהמר שאיבד במשחק הפְּרֶפֶראנְס חצי מסראייבו עירו. עליכם להאמין לי שאהבתי אנשים אלה, אבל יותר משאהבתי אותם אהבתי למצוא עדויות על מה שביקשו להשתיק כדי להיראות ראויים לגן העדן, מכל מקום בעיני בנם ונכדם.

ובכן, ביום ההוא גיליתי תחתית כפולה בארון הבגדים הגדול שבחדר השינה. הרמתי את הקרש ומתחתיו מצאתי תיבת עץ מגולפת, קופסית עגולה מזכוכית ואוגדן ירוק. הנחתי את כל אלה על השטיח, נאנחתי עמוקות ופתחתי את תיבת העץ. היא הייתה מלאה בעפר. עפר חום פשוט עם אבנים וכמה עשבים יבשים שהתפוררו למגע אצבעותיי. בעפר הזה לבטח לא ישתלו פרחים, חלפה בי המחשבה, ואז, ללא כל חשש, נברתי באצבעי בעומק העפר ומיששתי לאט, בניסיון למצוא משהו. אבל לא היה שם דבר למעט כמה חלוקי אבנים, עשבים והרבה הרבה עפר. תתקשו להאמין כמה עפר עשויה להכיל תיבת עץ. הרבה יותר מכפי שניתן לדמיין. כדי להבין על מה אני מדבר, קחו מחר קופסת קרטון, אני משער שאין תחת ידכם תיבת עץ, לכו לגן הציבורי ומלאו אותה בעפר. לא תאמינו למראה עיניכם!

עברתי לקופסית הזכוכית. בתוכה היו שעון כיס וטבעת – ניסיתי לענוד אותה על הקמיצה אך הטבעת הייתה גדולה מדי – ונמצא שם גם פסלון זעיר של אחד הקדושים, סיכה לעניבה וספרון קטן של אנטון אַשְׁקֶרְץ,[1] בדפוס סלובני, שדפיו היו דקים יותר מכל דף שראיתי מעודי. לא היה דבר נוסף, למעט שני כפתורי סגין צבאי שעליהם מוטבע נשר בכנפיים פרושות. הנשרים האלה, שנראו מוכרים, הבהילו אותי. לפני שפתחתי את תיק המסמכים חשבתי על דברים שאדם אינו צריך לדעת. עלו בדעתי סודות שחייבים להישאר כמוסים כדי שלכל דבר תהיה משמעות, אך היות שלא יכולתי להיזכר בשום סוד כזה, החלטתי להמשיך.

באוגדן היו שלושה גיליונות נייר: תעודת לידה על שם מ"ר, תעודת הטבלה על שם מ"ר ומברק שבו נכתב: "מודיעים לך בזאת שהחייל מ"ר נהרג ב־10 בספטמבר בקרב עם כנופיית הפרטיזנים." מ"ר היה דוד שלי. ידעתי שנפל במלחמה, ידעתי שהיה פרטיזן, אך לא יכולתי אפילו לדמיין שהוא היה האויב. החזרתי את החפצים למקומם וסגרתי את דלת הארון. כבר כשסגרתי אותה ידעתי שחיי לא יהיו עוד לעולם כפי שהיו לפני שמצאתי את התחתית הכפולה, אבל גם שלכל חקירה משפחתית לא תהיה עוד משמעות, וכי הגיע הזמן להציג שאלות, כמובן רק לאלה שלא ייפגעו מהשאלות הללו ושיכולים לענות עליהן בלי להותיר עקבות מדממים.

ימים ארוכים חיכיתי להזדמנות וזו לא נקרתה לי. סבתא לא יצאה מהבית, וכשהייתה יוצאת אמא לא הייתה שם, ורק את אמא יכולתי לשאול. היא לא הכירה את אחיה, שכן נולדה ארבעה חודשים לפני שנהרג, והוא מעולם לא ראה אותה. הוא הותיר לה את שמו. סבא רצה לקרוא לה בשם רגינה, אך מ' רצה שאחותו תיקרא כשם אחד העצים הצומחים בבוסניה. הוא צומח גם בארצות אחרות, אבל ארצות אחרות לא נחשבו בעינינו, שהרי סבא, והדוד וגם אבא וכולם – יצאו אליהן רק כדי להילחם בהן.

הלכתי למקום העבודה של אמא. נוכל לדבר חצי שעה ביחידות? היא הזעיפה פנים וכבר ידעתי מה מסתובב לה בראש: עכשיו יודה שהוא לוקח סמים, שהכניס נערה להיריון, שקיבל את הבלתי־מספיק הארבעה־עשר במתמטיקה, שהוא הומוסקסואל... נופפתי באצבעי ימינה ושמאלה, אף שעדיין לא אמרנו מילה זה לזה. התיישבתי. הכול בסדר, תני לי רק רגע אחד. במקום להירגע, אמא נראתה חרדה אף יותר. נאלצתי להתחיל מיד כדי שלא תקפוץ מהחלון ותשבור רגל. אני: פתחתי את הארון. אמא: זה היה צריך לקרות פעם. אני: מצאתי. אמא: מה? אני: הכול. אמא: גם את העפר? אני: זה עפר מהקבר? אמא: אני מבקשת ממך רק דבר אחד. לעולם אל תגיד לה כלום. אני: אני יודע. באתי אלייך.

החלק הבא של הסיפור נודע לי רק אז, מפי אימי, והוא נשמע בערך כך. בסיימו את התיכון, אותו תיכון שכעבור חמישים שנה אלמד בו גם אני, גויס הדוד שלי לצבא. והיות שדיבר גרמנית רהוטה ועל פי סבא שלי היה גרמני, הציבו אותו ביחידה שבאופן רשמי הייתה חלק מהוורמאכט, אבל אוישה באנשים שלנו. שלחו אותם לסלָבוֹניה. סבא שלי התחיל לפקוד בבהלה את כל המקומות בעיר, והלך ממכר למכר וממשרד למשרד בניסיון לשחרר את בנו מהצבא. ואולם, מכלל הקשרים האפשריים, היחיד שהצליח היה דווקא הקשר הקומוניסטי.

אחד מחבריו, פקיד בכיר בשירותי הרכבת, חבר מפלגה חשאי, אמר לו שאפשר לסדר כך שמ' יברח מהיחידה שלו ובמרחק של כשני קילומטרים מן הבסיס שלו, יפגשו אותו פרטיזנים מבוסניה והם יקלטו אותו. סבא היה סבור שזה רעיון ממש טוב, אבל כשסיפר לסבתא היא נחרדה. ראשית כול, היא לא האמינה שהפרטיזנים לא יהרגו את בנה כשיראו אותו במדי הצבא הגרמני, וגם אם לא יהרגו אותו, במדי הפרטיזנים הוא יאבד את חייו. כלומר, נדמה לה שבכל זאת בטוח יותר להימנות עם האויב. סבא ניסה לשכנע אותה, אך דבר לא עזר. הוא שאג עד שקירות הבית רעדו, נואש מכיוון שאף הוא עצמו לא היה בטוח מה צריך לעשות, אבל גם כי היה בטוח איך הכול עשוי להסתדר, איזה צד צודק ומי ינצח במלחמה. אמא כמובן לא ידעה מה שסבא צעק, אבל אני בטוח שהוא צעק את אשר שאג באוזניי עוד בשחר ילדותי כשסיפר לי על מלחמת העולם השנייה: היטלר אידיוט. את זה אמרתי תיכף ומיד, ב־1939. האידיוטים מפסידים במלחמה, אבל הם הורגים יותר אנשים מכפי שתוכל לדמיין לעצמך. ואז הגיע פאבליץ'.[2] פאבליץ' היה טינופת. את הבנים שלנו הוא שלח לסטלינגרד והפך את הילדים שלנו לפושעים. הוא יצר מדינה קטנה מסריחה, שבצבצה מתוך התחת השוואבי הגדול. זה היה פאבליץ', ואני יודע זאת ותמיד ידעתי, אבל בידיעה אין שום תועלת, כי היא לא יכולה להציל את חייך. אני חושב שבדיוק את זה צעק באוזני סבתא גם אז, בסתיו 1971; גם אז רעד הבית, הפנים שלו היו אדומות כמו דגל המפלגה ושפתיו הכחילו. אמא שלי ניגשה אליו, אחזה בכתפו, התחילה לטלטל אותו ואמרה: תירגע, אבא, תירגע... אבל הוא לא נרגע אלא המשיך לשאוג על מאקס לוּבּוּריץ',[3] שבישל אנשים חיים במים רותחים ושבמארס 1945 פשט את עורו של אחד מעובדי הרכבת, חברו של סבא, בעודו חי, בבית הזוועות בסְקֶנְדֶרייָה.[4] אז התחילה אמא לבכות ולחזור שוב ושוב: אבא יקר שלי, די, אני מתחננת אליך, בשם אלוהים ...

הוא נרגע בבת אחת, בגלל הדמעות ולא בגלל אלוהים, פניו לבשו הבעה מבודחת והוא אמר: הניחי לנו, אישה, את רואה שאנחנו עוסקים בענייני גברים. ואז פנה אלי ולחש: פוליטיקה היא לא בשביל נשים. הן תיכף מתחילות לבכות. היוצאת מן הכלל זו גולדה מאיר. אותה שעה לא הבנתי שסבא הערים עלי; למען האמת, הוא סיפר סיפור אחר מזה שהאמנתי שהוא מספר לי. אמא לא בכתה כי נשים בוכות מפוליטיקה. את זה אני יודע מגילוי התיבה.

ובכן, לאחר שצעק על סבתא בניסיונו לשכנע אותה לקבל את תוכנית הפרטיזנים בעוד היא דוחה אותה בעקשנות, התחיל סבא שלי לחיות את חודשי הגיהינום שלו. היה מתעורר בלילה שטוף זיעה, תמיד באותה מחשבה, שמ' בנו לא ישוב, וגם אם ישוב, כל פשעי פאבליץ' והיטלר יוסיפו להעיק על נפשו. סבתא דאגה לדבר אחד בלבד: שהבן שלה, לא משנה איך, יישאר בחיים. בחודשים אלה התחילה להתפלל לאלוהים.

לעולם לא ייוודע לי איך קיבלו את הידיעה על מות בנם, האם בכו, האם צעקו או שפשוט שתקו. כמה חודשים לאחר שחרור סראייבו, הגיעו לפתח דלתם ארבעה בחורים במדי פרטיזנים. סבתא בכתה, סבא הליט את פניו בכפות ידיו, לבל יתפרק כמסכת חרסינה. אחד הבחורים הניח את ידו על כתפה של סבתא ואמר: אמא, אל תבכי. יש לך הבת הקטנה שלך. הסתכלי בה. מ' דיבר כל יום על אחותו הקטנה. אימי, מלאך בארוק בלונדיני, ישבה על הסיר.

היחידה שדודי שירת בה ערקה שבעה ימים לאחר מותו ועברה בשלמותה אל הפרטיזנים. מ' היה אז היחיד שנהרג. עד סוף המלחמה נהרגו עוד שלושה מהם. אבל אלה כבר לא נמנו עם האויב.

סבא וסבתא חיו יחדיו לאחר מות בנם עוד כשלושים שנה, בלי לדבר אי פעם על מ'. הם שתקו לא רק בנוכחות זולתם, אלא ככל הנראה גם בינם לבין עצמם. אל תצפו שאומר משהו כה בנאלי כמו ש'ידוע לי כי סבתא האשימה את עצמה במות הבן'. מאז חדלה לפקוד את הכנסייה, שכחה את חגי המולד והפסחא, וסבא היה לובש פעם בשנה את חליפת החג שלו והולך אל הקתדרלה של סראייבו, לתפילת חצות. הוא לא התברך בשמיעה מוזיקלית אך אהב לשיר את שירי הולדת הילד הנצחי.

סבתא הסיקה שאלוהים אינו קיים אך לאמיתו של דבר הוא פשוט לא הוסיף לעניין אותה. משמע שחדלה להאמין בו אפילו אם הוא קיים. סבא מת ב־1972 וסבתא החלה למות בפרוס האביב של 1986. היה לה סרטן בגרון ומדי יום התקשתה יותר ויותר לנשום.

לפעמים הייתה קוראת לי בשמו של מ'. אלה היו כשלים שנמנעתי מלהעיר עליהם. או שבכלל לא היו כשלים. בימים ההם הייתי הבן שלה, ששרד.

בתחילת חודש יוני הגיע האמבולנס שהסיע אותה למות בבית החולים. שם עשו חתך בגרון שלה, אך היא עדיין לא יכלה לנשום. היא הסתכלה ניכחה ושילבה את אצבעותיה. אני חייכתי כאילו כל זה לא כלום וכאילו למחרת תבריא, אף שידעתי הכול. המוות הגיע בשפלות וללא כל הצדקה. הוא לפת את סבתא בצווארה וניער מתוכה כל מה שנותר בה. הדבר האחרון היה זכר בנה. היא מתה בלילה שבין חמישה לשישה ביוני.

ככל אדם זקן, כשהייתה עדיין בריאה, דיברה לפעמים על הלוויה שלה. ביקשה שהמודעה על מותה לא תכלול בשום פנים ואופן תמונה, עם זאת לא נקטה עמדה ביחס לכמרים. איש גם לא שאל אותה, כמובן, כי זה היה טיפשי. אף על פי כן, במותה הבאנו לה כומר ושילמנו על עריכת טקס לזכרה. לא אוכל להסביר למה. אולי כדי שאלוהים, אם הוא ישנו, יהפוך לטוב יותר. כך ניסח זאת אחד מחבריה של סבתא. לא פקדתי את קברה אפילו לא ביום אזכרת הנשמות. איני יודע מדוע ולמה. פשוט לא התחשק לי מעולם. כעסתי על שמתה באופן כה מחריד ונדמה לי שבלכתי לבית הקברות אני מכבד באופן כלשהו את המוות הזה. ואולם כמה ימים לפני המלחמה האחרונה מת גם אביו של חברי אחמד. בשובי מן הלוויה, במקום לפנות אל שער היציאה, החלטתי לגשת לחלקה הקתולית. על אבן המצבה שמתחתיה קבורים סבא וסבתא שלי השתזף כלב שחור ענק. התיישבתי לצדו, והוא נשא בעצלתיים את ראשו והסתכל בי בעיניים עצומות למחצה. זה מכבר לא היה חשוב לי שאיש אינו מאמין בתובנה הראשונית שלי ובכך שאני זוכר איך במסדרון בית היולדות, רגע לפני שנתתי את קולי בבכי, החל כלב לנבוח. הנחתי את ידי על ראשו: אתה המלאך, נכון? הוא הצליף פעמיים בזנבו על לוח־השיש וחזר לשנת החלום שלו, וידי פנתה ללכת בעקבותיו.

[1] אנטון אשקרץ (1912-1856) הסלובני היה כומר קתולי ומשורר שנודע בשיריו האפיים. 
[2] אנטה פאבליץ' (1959-1889) המכונה "הקצב מהבלקן", מנהיגה האנטישמי של המדינה הקרואטית העצמאית בתקופת מלחמת העולם השנייה, מייסד תנועת האוסטאשה הפשיסטית בקרואטיה. פאבליץ' הקים על אדמת ארצו 26 מחנות עבודה, ריכוז והשמדה ונחשב כאחראי לרצח של מאות אלפי בני אדם בין השנים 1945-1941. 
[3] וייקוסלאב לובוריץ' (1969-1913), המכונה "מאקס", היה חבר בכיר בתנועה הלאומנית "אוּסְטאשַׁה", ששלטה ב"מדינת קרואטיה העצמאית", מדינת בובות של גרמניה הנאצית. מאקס היה חבר בכיר, מפקד מחלקה 3 בשירות הביטחון העממי של האוסטאשה, "ההגנה האוסטאשית", שהייתה ממונה על המשמר והאיוש במחנות. 
[4] חווילה שנודעת בשם וילה וילקרט, או בית ברקוביץ', בסקנדרייה 49. בפברואר 1945 שיגר אנטה פאבליץ' לסראייבו את איש הדמים מאקס לובוריץ', ממפקדי מחנה יאסנובץ, כדי לכונן בעיר מערכת הגנה מפני כוחות הפרטיזנים. הווילה הוחרמה מהבנקאי ברקוביץ' ושימשה מפקדת האוסטאשים, שבה עונו באכזריות ועד מוות מאות מנאמני הקומוניסטים ותומכי הפרטיזנים.