שקרים ערמומיים - חלק א'

חלק ראשון

טסנדה
1. דברים לא מדוברים ושאין להפיצם ברבים.

2. דברים שעדיף שלא ייאמרו.

טסנדה, מקורה במילה הלטינית TACEO שפירושה "אני בשקט". היא מתייחסת גם לשם העצם "מנוחה".

טסנדה מזכירה לנו ששקט הוא לא סימן לחולשה, אלא למנוחה, לוודאות, לשביעות רצון.

שתיקה היא התגובה הטובה ביותר לאנשים שאינם ראויים לתגובה.

פרק 1

אמרי, 15; נאש, 25
נאש
היה לי הרגל לגעת בדברים שלא שייכים לי.

עקרות הבית המושלמות של איסטרידג', קרוליינה הצפונית, התחננו לקבל טעימה מהילד הרע שהגיע מהצד הלא נכון של העיר. אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שאיזו אישה לראווה בת עשרים ומשהו רצה אליי אחרי שבעלה בן השישים ומשהו נסע ל"נסיעת עסקים", לא הייתי מגיע למצב הזה.

לפעמים, כשהתרגזתי מהגישה החמדנית של מעצב כזה או אחר, בעוד אני נאלצתי לעבוד עשר שעות בכל יום כדי להחזיר הלוואות שלקחתי ללימודי התואר השני, וכשאימא נעלה תמיד את אותו זוג נעלי ניו באלאנס בלויות ועדיין הצליחה לחסוך קצת כסף כדי לתרום לכנסייה, הייתי מפנק כמה עקרות בית מושלמות.

(זיון שנאה היה המונח ההולם, אבל התנהגות הולמת היא לא משהו שאפשר היה לייחס אליי.)

הבנות החורגות שלהן, שהיו כמעט בנות גילן, באו אליי כשהן רטובות ומוכנות, מחפשות משהו להשוויץ בו בפני החברות שלהן.

פינקתי גם אותן, אבל לא נהניתי כמוהן. הן רצו להשתעשע בעוד האימהות החורגות שלהן רצו לברוח. הראשונות היו מחושבות, האחרות פרועות.

ואף על פי שתיעבתי את העיר הזאת ואת העושר המזויף שתושבי איסטרידג' התהדרו בו, מעולם לא חציתי את הקווים ולא שמרתי לעצמי את הדברים שנגעתי בהם. חוץ מפנקס החשבונות שגנבתי הערב מגדאון וינתרופ, הבוס של הוריי.

גדאון וינתרופ, יזם מיליארדר, חתיכת חרא, והאיש שפחות או יותר ניהל את איסטרידג'.

באחוזת השיש הכסוף, ניצב פסל העשוי מכסף וזהב בדמות דיוניסוס רכוב על נמר. האומן חרט את בני לווייתו של דיוניסוס על רגלי הנמר, דבר שהלם מאוד את פולחן העושר של איסטרידג'.

הסתתרתי מאחורי ארבע רגליה של החיה, תחבתי את ידיי בתוך ז'קט הג'ינס המרופט שלי, וצותתי לשיחה בין גדאון וינתרופ לשותפו לעסקים בלתזר ואן דורן.

אף על פי שהם ישבו במשרד האחוזה ועישנו סיגרים במחיר מופקע, יכולתי לשמוע ממקום מחבואי במבואה, מאחורי ישבנו של הנמר, את קולו הרועם של גדאון מבעד לדלת הפתוחה. מפני שבאיסטרידג' היה אפשר לסחור בסודות. לא היו לי כוונות לרגל בזמן הביקור השבועי שלי אצל ההורים, אבל אשתו של גדאון איימה על אימא ועל אבא בפיטורים.

יהיה נחמד שידי תהיה על העליונה, לשם שינוי.

"נעלם יותר מדי כסף." גדאון לגם מהמשקה שלו. "וינתרופ טקסטיל תתמוטט. אולי זה לא יקרה מחר או מחרתיים, אבל זה יקרה."

"גדאון."

הוא קטע את בלתזר. "כשהחברה תפשוט את הרגל, כל מי שאנחנו מעסיקים, שזה כל העיר בערך, יאבדו את מקום העבודה שלהם, את כל החסכונות שהשקיעו בנו, את הכול."

תרגום: ההורים שלי יהיו חסרי עבודה, חסרי בית ומרוששים.

"כל עוד לא תהיה עדות למעילה..." אמר בלתזר.

לא נשארתי לשמוע את ההמשך.

חלאה.

אימא ואבא השקיעו את כל חסכונותיהם במניית וינתרופ טקסטיל. אם החברה תתמוטט, העתיד שלהם בסכנה.

עזבתי בשקט את המבואה בדיוק כשם שנכנסתי אליה, חולף במהירות ליד המטבח, היישר אל חדר הכביסה של משפחת וינתרופ, שם השאירה לי אימא את החליפה הישנה שגדאון נתן לי במתנה לכבוד הנשף הערב.

עצרתי במחסן, לבשתי אותה ודחפתי לתוך הכיס החיצוני של המזוודה שגדאון נהג לקחת לנסיעות עסקים את הג'וינט שהחרמתי בשבוע שעבר מהחברה של אחי ריד, שהייתה ידועה באובססיה שלה לצילומי סלפי. מתנה קטנה למשטרת הגבולות. ואנשים אומרים שאני לא נדיב.

אחרי שגדאון יצא והלך לנשף של הבת שלו, לא חשבתי פעמיים, התגנבתי למשרד שלו וערכתי חיפוש. לפני שמונה שנים, כשהמשפחה שלי עברה לבית בקצה אחוזת וינתרופ, שמתי לי למטרה להניח את ידי על כל מפתח ועל כל סוד באחוזה.

אימא הייתה אחראית על משק הבית, ואבא תחזק את שטח האחוזה. שכפול המפתחות לא דרש מאמץ רב. לעומת זאת, השגת הקוד של הכספת במשרד דרשה ממני להמציא משחק דמיוני – כזה שריד וחברתו הטובה אמרי, בתו של גדאון, יוכלו לשחק בו.

הקשתי את הקוד וחיטטתי בדברים שהיו בתוך הכספת – דרכונים, תעודות לידה וכרטיסי ביטוח לאומי. שיעמום. במגירת שולחן הכתיבה לא היו דברים חשובים, פרט לתיקיות העובדים. הוצאתי את התיקייה הראשונה ממקומה והכנסתי את ידי למרווח שהשאירה התיקייה.

בדיוק כשסיימתי את החיפוש, נתקלו אצבעותיי בחפץ רך למגע עשוי מעור.

אחרי שהסרתי את הסרט, אחזתי בחתיכת העור ושלפתי אותה ממקום מחבואה. זה היה יומן. הרמתי אותו אל מול האור וחוץ מאבק, לא היה עליו סימן. לא למי הוא שייך. לא שם של חברה וגם לא לוגו.

פתחתי אותו ובחנתי את שורות האותיות והמספרים. מישהו ערך תיעוד מדוקדק.

פנקס חשבונות.

קלף מיקוח.

הוכחה.

חורבן.

לא הרגשתי אשם על כך שאני גונב משהו שלא שייך לי. לא כשהבעלים של היומן השתמש בכוחו להרוס, וההורים שלי עמדו בקו האש. הייתי לבוש בחליפה של גדאון ונראיתי כמו בן איסטרידג' אמיתי כשיצאתי מהאחוזה שלו, עם ספר החשבונות מונח בכיס הפנימי.

לא סיפרתי לאימא דבר כשהיא התקשרה והתחננה, "נאש, בבקשה, אל תעורר מהומות הלילה. אם דברים יצאו משליטה, תסיע את ריד הביתה. אתה מכיר את הילדים האלה של איסטרידג'. אתה לא רוצה שאחיך יסתבך."

תרגום: ילדי עשירים משתכרים ומחפשים צרות, והילדים שלובשים תלבושת אחידה מיד שנייה ולומדים בזכות המלגות נושאים באחריות. אותו הסיפור כבר שנים.

יכולתי להתוודות כבר אז – לספר לאימא על מעלליו של גדאון.

אבל לא עשיתי את זה.

התנהגתי כמו סיזיפוס.

הייתי ערמומי.

שקרן.

גנב.

במקום להתגרות במוות, גנבתי מווינתרופ.

נראה שהשני מסוכן יותר מהראשון. שלא כמו סיזיפוס, לא הייתה לי כל כוונה להיענש על החטאים שלי ולסבול לנצח.

פנקס החשבונות לא היה כבד יותר מספרון, אבל הוא הכביד על כיס החליפה החבוי כשפילסתי את דרכי אל השולחנות באולם הנשפים של בית הספר התיכון של איסטרידג', בעודי שוקל מה לעשות עם המידע החדש.

יכולתי להעביר אותו לרשויות המתאימות ולחסל את וינתרופ, להזהיר את ההורים שלי כדי שיחפשו עבודה חדשה וימכרו את מניות וינתרופ טקסטיל, או לשמור את המידע לעצמי.

לעת עתה, החלטתי לשמור אותו לעצמי עד שתהיה לי תוכנית.

ים של אנשי עסקים בחליפות ושל נשים מטופחות שנולדו וגדלו באיסטרידג', שלא היו יותר מסתם נשים לראווה, התגודדו מול עיניי. אף אחת מהן לא עוררה בי עניין.

למרות זאת, ליטפתי את גבה של אחת מאותן נשים מושלמות כדי להסיח את דעתי מהעובדה שלקחתי משהו מאחד האנשים הכי חזקים בקרוליינה הצפונית – אחד האנשים החזקים באמריקה.

שפתיה של קתרינה נפרדו מעט מהמגע שלי והיא פלטה שאיפה מקוטעת שגרמה לווירג'יניה וינתרופ לשלוח מבט קפוא לכיווני. בשולחן ליד ישבה בזיל, בתה החורגת של קתרינה, ונעצה את מזלגה באכזריות בסטייק העסיסי שלה בעודה עוקבת בעיניה אחר קצות אצבעותיי, שטיילו על גבה של קתרינה.

הסטייק הזכיר לי את אחי הקטן – נוצץ מבחוץ, מלא בדם שיפרוץ החוצה בנעיצה קלה של הסכין. עם זאת, החברה שלו, שהוא נפרד וחזר אליה שוב ושוב, לא הייתה זו שתחתוך אותו.

ברגע שריד הוציא את הראש שלו מהתחת והבין שהיא מאוהבת בו, הייתה זו אמרי וינתרופ שכבשה את ליבו.

בנות כמו בזיל ברקשייר היו תחנות התרעננות. הן מילאו לך את טנק הדלק ועזרו לך לאורך הדרך, אבל הן לא היו היעד שאליו רצית להגיע.

בנות כמו אמרי וינתרופ היו קו הסיום, המטרה שלשמה עבדת, המקום שאליו שאפת, החיוך שראית כשעצמת עיניים ותהית מדוע טרחת בכלל.

ריד היה בן חמש־עשרה. היה לו עוד זמן ללמוד.

"יש מקום בשולחן הילדים," הציעה וירג'יניה, בקבוק שמפניה מסוג 'קרוג ברוט' מעורסל בין אצבעותיה.

היא הזכירה את פסל הרה שאותו ביקשה מאבא להציב במרכזו של מבוך העצים בחצר האחורית של אחוזת וינתרופ – יופי חיוור מתנשא לגובה, כלוא בתוך גוף צר מדי. שערה הבלונדיני היה חלק והזכיר מקלות במבוק שנשקו לקצות כתפיה.

הקצוות המבריקים התנדנדו כשהיא החוותה בראשה לעבר השולחן שבו ישבה בתה – הבת שהייתה העתק מדויק שלה. לאמרי, לעומת זאת, היו התנהגויות מוזרות שהתפרצו מבעד לסדקים, כמו אור שמש שחודר לתוך תא המעצר, דרך חרך צר.

פנים מלאות הבעה.

עיניים גדולות מדי.

הייתה לה עין אחת אפורה, שניתן היה להבחין בה רק אם מסתכלים מקרוב. פעם שמעתי את וירג'יניה דורשת מבתה להסתיר אותה בעזרת עדשת מגע צבעונית שתתאים לעין הכחולה שלה.

וירג'יניה ישבה ליד קתרינה, זרקה לעברה מבט מתנשא ואמרה לי, "אתה יכול לשבת בשולחן של הילדים."

מאחר שלא היה לי ספק שווירג'יניה השתתפה במעילה של בעלה, האצבע שלי עקצצה והתאפקתי לא לדחוף אותה בין רגליה של קתרינה מתחת לשולחן "המבוגרים" כדי לעורר אותה. אם גדאון וינתרופ היה הראש של וינתרופ טקסטיל, וירג'יניה הייתה הצוואר שהזיז את הראש לאן שהתחשק לה.

תחנוניה של אימא הדהדו בראשי, לכן שמרתי את הידיים שלי לעצמי.

אל תעורר מהומות.

דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

בלי להכביר במילים הסתובבתי והתיישבתי בין ריד ובין אייבל קרטרייט, הדייט של אמרי. אייבל התגלה כטיפוס חלקלק, כמו אביו עורך הדין. עיניים קטנות ושחורות ושיער בלונדיני משוך לאחור, כאילו הגיע מאודישן לתפקיד הנשר בסרט דל תקציב של לורנס הנטינגטון.

"אח קטן. אמרי." נדתי בראשי אל ריד ואל אמרי ואז זקרתי גבה למראה שאר היושבים לשולחן, חלקם אפילו לא הגיעו לגיל ההתבגרות וכבר הסתתרו מתחת לשכבה עבה של איפור. בני טיפש־עשרה טיפוסיים.

לחייה הסמוקות של בזיל בלטו על רקע שערה הבלונדיני שנטה ללבן. היא התיזה על עצמה כמויות של בושם שהיו מספיקות כדי להצית אולם התעמלות שלם. עצרתי את הנשימה כשהיא רכנה לעברי וצחקקה אל תוך כף ידה.

"אוי, נאש, אתה מצחיק כל כך."

הפניתי לה את גבי וסיימתי את השיחה בנימוס. בחנתי את אמרי שישבה כיסא אחד ממני – הגבות שלה נראו זעופות וידיה היו מונחות בחיקה בעודה מנסה לפתוח עטיפה של חטיף שוקולד קטן, בלי למשוך תשומת לב לממתק המוברח.

תהיתי אם יש לה מושג מה מעוללים הוריה.

קרוב לוודאי שלא היה לה מושג.

אימא אמרה לי פעם שאנשים מתוכנתים לעשות את הדבר הנכון.

אינסטינקט אנושי, היא אמרה, לאנשים שרוצים לעשות טוב לאחרים, לרצות אחרים, להפיץ שמחה.

אימא התמימה והמתוקה.

בתו של הכומר, שהעבירה את זמנה הפנוי כילדה בלימודי התנ"ך והתחתנה עם נער כנסייה. אני חייתי בעולם האמיתי, במקום שבו הבני זונות העשירים דפקו את האדם הקטן – בתחת, בלי חומר סיכה – ועוד ציפו שיודו להם אחר כך.

ואבא של אמרי – הוא הציג מצג שווא. ארגוני צדקה, התנדבות, חיוך כובש. חשבתי שגדאון שונה מכולם. כמה טעיתי.

אבל אמרי וינטרופ... תהיתי מה עליי לעשות עם פנקס החשבונות שבכיסי. היא סיבכה את העניינים.

לא שהייתי קשור אליה במיוחד. במהלך השנים ניהלתי איתה כמה שיחות שאפשר לספור אותן על יד אחת, אבל אהבתי את ריד, ואמרי ידעה לאהוב אותו טוב יותר מכל אחת אחרת.

בילדותה היא נהגה לחלוק איתו את הכסף לארוחת הצהריים וישבה לצידו בשיעורי העזר שלא הייתה זקוקה להם. בית הספר המחורבן שממנו באנו השאיר את ריד ברמה של שתי כיתות מתחת. אפילו בגיל שבע הבינה אמרי שהדרך היחידה שבה יוכל אחי לקבל שיעורי עזר תהיה אם תעמיד פנים שהיא המתקשה, כדי שההורים שלה ישלמו עליהם.

אם אמרי תיפגע, גם ריד ייפגע. מתמטיקה פשוטה. ואף על פי שכבר הייתי מותש ושנאתי את איסטרידג' ואת האנשים שהיו באולם הנשפים, לא שנאתי את הילדה שהייתה נאמנה בכל נשמתה, עד כדי חוסר זהירות. הילדה שהייתה רק בת חמש־עשרה, אבל הייתה לה חוכמת חיים של מישהו שחי אלף שנה. הילדה שאהבה את אחי הקטן.

"אמרי," אמרה בזיל אחרי שהתעלמתי ממה שהיה לה לומר. "שמעתי שנכשלת בשיעור של השנאוצר. איזה דיכאון."

שנאוצר. למה השם הזה נשמע לי מוכר?

ריד רכן אל בזיל ואמר לה בקול רם כדי שכולם ישמעו. "זה לא יפה, מתוקה." המבטא הצפוני שלו בלט ואיכשהו הוא הצליח להחמיר את המצב.

"שמעתם את הרעש הזה?" אמרי הטתה את ראשה אל הצד וכיווצה את הגבות שלה, מעמידה פנים שהיא מתרכזת במשהו.

אייבל פלש למרחב של אמרי. "איזה רעש?"

"הזמזום המעצבן הזה."

"נשמע כמו יתוש," אמרתי ורכנתי אל עבר קרטרייט, הוצאתי את החטיף מאצבעותיה של אמרי ודחפתי אותו אל פי.

"לא, זה לא זה," היא הודתה לי על ידי הניצוץ שהופיע בעיניה כמחווה מהירה של הזדהות, לפני שפנתה אל בזיל במבט רצחני, "זו רק בזיל."

בזיל קפצה במקומה בדיוק כשהבנתי מי השנאוצר שדיברה עליו, וקטעתי אותה לפני שתפלוט איזו שטות. "דיק שנאוצר – הוא לא המורה לכימיה? המזדיין הזה שנותן ציונים טובים בתמורה למציצות? ואלה שלא מוכנות, אז..." זקרתי גבה והסתכלתי על בזיל. "היי, לך הוא נתן טוב מאוד, נכון?"

בזיל הביטה בריד, מחכה שהוא יגן עליה. הוא העביר את מבטו ממני אליה ואז אל אמרי, ונראה חסר אונים, דבר שגרם לי לפקפק בקרבת הדם בינינו. אולי כוח העל שלו היה נעלה יותר ורק חיכה שיתגלה, כי בדיוק ברגע הזה בחרה וירג'יניה לפלוש לשולחן שלנו.

עיניה סרקו את השולחן ועליו צלחות מרק השומר הקר שלא נאכל, כאילו היו עדות ליכולותיה כיושבת ראש אגודת הצעירים של איסטרידג'. אולי הם באמת היו כי אף אדם שפוי לא היה מסתכל על התפריט ואומר, "אפשר בבקשה את מרק השומר הצונן?"

"אמרי, מתוקה," היא פנתה אל בתה ותחבה קווצת שיער סוררת מאחורי אוזנה. כמו סרט המשך בחיים האמיתיים של פלישת חוטפי הגופות, לווירג'יניה היו צוות של סטייליסטיות שעזרו לעצב את אמרי על פי החזון שלה.

לפני שעזבתי את איסטרידג' כדי ללמוד באוניברסיטה, חייתי שנים בבית הקוטג' של הוריי, מהשנה האחרונה בבית הספר התיכון באיסטרידג' ועד לארבע השנים בקולג' הציבורי, כדי לחסוך כסף.

הייתי עד לשעות רבות שהוקדשו למריטה, לחיטוט, לצביעה ולהפיכת גופה של אמרי למשהו שווירג'יניה תוכל לחיות איתו בשלום... או מה שזה לא יהיה שהיא תכננה עבור בתה. קרוב לוודאי שמוות בידי החברה הגבוהה של איסטרידג'.

"כן, אימא?" אמרי לא הביטה באימא שלה בחיבה גדולה. היא הסתכלה עליה בכניעה. באותו המבט שמסתכלים על שוטר כשהוא עוצר אותך על נהיגה מעל המהירות המותרת, באדיבות שמסתירה תיעוב.

אני בטוח שעמוד השדרה שפיתח ריד היה משנים של קרבה לאמרי.

"תהיי נחמדה ותלכי בשבילי למשרד?" ליקקה וירג'יניה את אגודלה והחליקה קווצת שיער סוררת ממצחה של אמרי. "אני צריכה את הנזר להכתרת תגלית השנה."

תגלית השנה – כאילו זה היה תואר נשחק.

עיניה של אמרי דלגו מריד אל בזיל באופן גלוי כל כך, עד שאפילו לא טרחתי להסתיר את הצחוק שלי. היא הביטה בי במבט זועף ואז פנתה אל וירג'יניה, "את לא יכולה לבקש מאחד המלצרים שיביא אותו?"

"אוי," לפתה וירג'יניה את שרשרת הפנינים שחנקה אותה, "אל תדברי שטויות. נראה לך שהייתי מפקידה בידי איזה מלצר את הקוד של הכספת?"

"אבל..."

"אמרי, אני צריכה לשלוח אותך לשיעורי נימוסים והליכות אצל מיס צ'אטני?"

מיס צ'אטני הייתה גברת על גבול המתעללת, שאימנה את אוכלוסיית הנשים באיסטרידג' להיות הנשים שהן היום – עם התחתונים היוקרתיים שתקועים להן עמוק בתחת. היא לא השאירה חבורות על עורן, אבל השמועה אומרת שהיא הסתובבה עם סרגל בידה ונהגה להכות אותן על הידיים, על הצוואר ועל אזורים רגישים אחרים שיכלה להניח עליהן את הסרגל שלה.

אייבל משך את הכיסא שלו. "גברת וינתרופ, אני יכול להביא אותו."

"זה רעיון נפלא!" אמרה וירג'יניה. "אמרי, אייבל ילווה אותך. צאי לדרך." פניה של וירג'יניה נותרו קפואות, כאילו מישהו ערבב את הבוטוקס שלה עם טיח.

עיניה של אמרי התרחבו מרוב כעס. העין האפורה הפכה כהה יותר והכחולה התבהרה. היא מלמלה כמה מילים שלא הצלחתי להבין את פשרן, והיה נראה שהיא כועסת. לשבריר שנייה חשבתי שהיא תפתיע אותי.

למעשה, הייתי צריך שתפתיע אותי כדי להשיב את האמון בעולם שבו אנשים כמו גדאון ניצלו את כל ה"האנקים" וה"בטיות" פרסקוט.

במקום זאת, אמרי דחפה את הכיסא שלה לאחור והסכימה שאייבל יחזיק בידה, כאילו חיינו במאה התשע־עשרה והיא זקוקה לליווי לכל מקום. ההתרסה נעלמה מעיניה.

ברגע הזה היא לא נראתה כמו הילדה בת השמונה שחבטה לאייבל בפנים, אחרי שגנב לריד את ארוחת הצהריים שלו.

התבוננתי בה כשנכנעה לרצונה של וירג'יניה.

היא הייתה בדיוק כמו כל שאר האנשים באיסטרידג' המזוינת.