אתניות, מגדר ומעמד באקדמיה

פרק ראשון: שלבי חיים – לימודים
 

כפי שנאמר קודם, המחקר הנוכחי מתמקד בפרק חיים מוגדר של הנשים שתחילתו בבית ההורים, דרך השלבים השונים של הלימודים ועד לקריירה האקדמית. בחלק זה אתאר את הקטעים האלה בקווים כלליים בהתבסס על סיפוריהן. בפרק שלאחריו אנתח את התמות העיקריות החוזרות ומופיעות ברוב הסיפורים (ניתוח קטגוריות תוכן לרוחב). ולבסוף אציג סיפורים שלמים של כמה מן המשתתפות (ניתוח הוליסטי לאורך זמן של הסיפור (ראה Lieblich, Tuval-Mashiach, and Zilber 2001).

השאלות בשיחות שלי עם המשתתפות כיוונו אותן לדבר על התקופה, שבה הייתי מעוניינת, לפי סדר כרונולוגי מסוים: ילדות ונעורים בבית ההורים, לימודים יסודיים ותיכוניים בבית הספר, לימודים גבוהים באוניברסיטה, רכישת תואר שלישי, תקופת הבתר-דוקטור, והקריירה האקדמית.

א. הבית ומורשת משפחתית

הבית הוא קודם כול מקום. כמחצית מן המשתתפות נולדו בחו"ל ובאו ארצה עם הוריהן כילדות קטנות בתקופת העלייה ההמונית לישראל מארצות ערב בשנות החמישים. ההגירה, ההיטלטלות ממקום למקום ומגורים במעברות, בעיירות פיתוח בפריפריה או בדירות עלובות של "דיור ציבורי" הן חוויות שהטביעו את חותמן. לעומת זאת, יש כאלה שהתחנכו בחו"ל בארץ מערבית (צרפת, ארצות הברית) ובאו ארצה מאוחר יותר וסיפור חייהן שונה. הבית הוא גם הביטוס: הבית מקנה לך הון תרבותי, בבית את רוכשת לא רק מעמד כלכלי ומעמדי אלא סדרה של פרה-דיספוזיציות, דפוסי התנהגות, הרגלים, טעמים והשקפות, habitus בטרמינולוגיה של Bourdieu.י[9] במשפחה את לומדת למה לשאוף, מה את יכולה להשיג את לומדת מה מצפים ממך ואיך להתנהג במסגרות ומצבים חברתיים שונים.

הבית לעיתים אינו מצייד את האישה במורשת תרבותית-חברתית מתאימה למסגרת האקדמית, או כפי שסווידלר Swidler מכנה זאת, חסר לה "ארגז הכלים" הדרוש. לפי בורדיה ההביטוס (הדיספוזיציות התרבותיות) משפיע על פרקטיקות חברתיות המסמנות גבולות מבחינים בין קבוצות שונות, למשל: מעמד, השכלה, מוצא, מגדר וכדו'. במילים אחרות, גבולות סימבוליים יוצרים גבולות חברתיים ואי-שוויון מוסדי. מה נחשב לוולגרי לעומת אסתטי או מהו גבוה לעומת נמוך נקבע על ידי בעלי ההגמוניה והכוח בחברה (Lamont and Molnar 2002). על "התנהגות בלתי-הולמת" ((inappropriate מספרת מדריכה של דוקטורנטית מזרחית מבריקה אשר הרצתה בפני קהל אקדמי על עבודתה בעוד היא לבושה "כמו פריחה" ואף הביאה את כל משפחתה לאירוע. למדריכת הדוקטורט נאמר שאלה הם דברים אשר "לא ייעשו" וביקשו שתמסור לתלמידתה להחליף את חולצתה בלבוש צנוע יותר.

בתחום ההון-התרבותי עולה שהבית ומשפחת המוצא אינם מקנים לבת, בין השאר, ידיעה אלמנטרית של אנגלית, שפה שהיאsine qua non  ללימודים אקדמיים וליציאה לבתר-דוקטור בחוץ לארץ, קשירת קשרים עם מדענים חשובים בתחום הרלבנטי, ופרסום ספרים ומאמרים בספרות המקצועית בחו"ל. זאת אומרת שרוב המזרחיות נאלצות ללמוד שפה חדשה בנוסף לנטל הלימודים ורוב המרואיינות ציינו את הקושי המיוחד הזה. ומניין לאשכנזיות (ולאשכנזים) האנגלית הטובה? מן השבתונים בחו"ל שבהם התלוו להוריהם, מן הביקורים התכופים בחו"ל עם משפחותיהם ומן הקייטנות שאליהן נשלחו בנעוריהם. מסתבר שצדק בן-רפאל כאשר כתב:

 "ככל שעולה המעמד החברתי, כך עולה הסיכוי לשלוט באנגלית. השפה המוערכת ביותר על ידי כל המעמדות היא זו המבחינה בין קבוצת המועדפים לקבוצות המועדפים פחות." (מצוטט ב-אלאור 2006, עמ' 200).

למרות החסכים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים האלה שמקורם בבית ובמשפחה, כל המשתתפות סיפרו שההורים ובעיקר האימהות דחפו את בנותיהן ללימודים, לעיתים בתקיפות רבה ותוך הקרבה וויתור על דברים אחרים (Mizrachi 1997). רוב המרואיינות מתייחסות ומשוות את עצמן לאימותיהן שהניעו ועזרו את בנותיהן ללמוד אף שהן עצמן לא היו בעלות השכלה.

אם אני משווה אותי לאימא שלי זו קפיצה של כמה דורות, את מבינה? אימא שלי למדה ארבע שנים. אחותי סיימה דוקטורט אני סיימתי דוקטורט, יש לי אח שגומר עכשיו MA.

או-

אני דוקטורית ולאימא שלי היו תשע שנות לימוד, חיתנו אותה. היא הייתה אישה סופר-אינטליגנטית, יותר אינטליגנטית מכל הילדות שלה, אבל הכריחו אותה להתחתן אחרי תשע שנים של השכלה.

אחת המרואיינות מתארת את עמדת אמה בנוגע ללימודים שלה כ"אובססיבית" ואחרת מספרת:

היה איזה משהו באימא שלי למרות שהיא לא אישה משכילה שהייתה בה איזו שהיא פתיחות, וגם אפשר לומר שהצוואה הרוחנית של אבי הייתה שהבנות ילמדו. אבא שלי בעצם היה חולה במשך שלוש שנים וזאת בעצם הייתה הצוואה הרוחנית שלו...

המוביליות האנכית הגדולה (רכישת תוארPhD ומשרה באקדמיה) של המשתתפות פירושה התרחקות או התנתקות במידה זו אחרת מן הבית, מן ההורים ומן המורשת המשפחתית. אולם יש גם רצון לשמור על קשר ועל מסורת. רבות מן הנשים שומרות על מסורות משפחתיות-אתניות בביתן, כמו מאכלים מיוחדים, טקסי חגים, חינה לפני החתונה וכד', וזאת על אף "השתכנזות" או "התמערבות" בולטת במסגרת האקדמיה ובתחומים רבים אחרים (אדון בנושא זה בהרחבה בהמשך). יש כאן מעין התפשרות בין שני הצרכים היסודיים, ולעיתים מנוגדים, של בני אדם, השתייכות והישגיות(belonging and achieving).

ג. לימודים יסודיים ולימודים תיכוניים

הילדות, שגדלו בבית הוריהן בעיירות פיתוח, התחילו את לימודיהן בבתי ספר שרמת הלימודים בהם הייתה נמוכה (למשל בתי הספר העממי והתיכון בשכונה ד' בבאר שבע). כל הנחקרות התבלטו בבית הספר בזכות הצטיינותן וכישוריהן, ובשל כך הופנו אחדות מהן לבתי ספר, לפנימיות ולמדרשות מחוץ למקום המגורים שבהם רמת הלימודים הייתה גבוהה. כפי שאמרה אחת מהן: "את המחוננים בפריפריה הוציאו בפינצטה והעבירו לבתי ספר טובים יותר, זאת הייתה נקודת הפריצה ללימודים מתקדמים"; אחרת אמרה: "שלפו את המצטיינים מתוך הכיתה, וזה היה מפעל נהדר שקבע את גורלי."

מבחינה רגשית המעבר לבית ספר איכותי לא זכור תמיד כחוויה טובה או קלה. הן יצאו מן ה"חממה" של הבית, העיירה ובית הספר שהיו פחות או יותר הומוגניים מבחינת הרכב האוכלוסייה אל עולם אחר ואל ילדים שונים. אחת המשתתפות נשלחה לבית ספר אזורי בקיבוץ הסמוך למקום מגוריה ונתקלה ביחס מתנשא מצד הילדים המקומיים:

אליטיזם בשנות השבעים זה היה מבט ממעוף הציפור של הקיבוצניקים אל כל מי שבא ממושבי העולים, מבט מלמעלה כלפי המזרחיות, האסלאמיות, המבטא, הלבוש, תמונת העולם הלא-היפית, הלא-עכשווית. זאת אומרת, בשביל נערה לחבור או להבין את קוד ההתנהגות, את קוד הערכים של בני הקיבוצים שנחשבו השמנת אז, היה כמעט בלתי אפשרי והיה כרוך באיזה שהיא מחיקה של זהות שמביאים אותה מהבית כדי לאמץ ולהשתייך לתוך אותה קבוצה. הרגשה לא נעימה, חוויה לא נעימה, זאת אומרת, התיכון לא זכור לי כחוויה נעימה.

ד. הכניסה ללימודים גבוהים - הלם המעבר

 הלימודים באוניברסיטה הם נקודת מפנה המלווה לעיתים ב"שוק תרבותי" ודיסאוריינטציה. חלק ניכר מן המשתתפות הרגישו שהן זרות, לא שייכות, חשו אובדי עצות. זהו מצב קלאסי של הזר או "האיש החדש" שנכנס למסגרת חברתית ארגונית קיימת ואינו מכיר או מבין את הקודים החבויים, המובנים מאליהם למשתתפים הקודמים. מי שכבר למדה בבית ספר תיכון מחוץ למקום מגוריה נחשפה לבעיה זאת מוקדם יותר (כפי שתואר קודם), אך בעוצמה נמוכה מאחר שמשפחה ומכרים היו תמיד ברקע.

כך מתארת אתי את הרגשתה בתקופת הלימודים לתואר שני בבית הספר לחינוך באוניברסיטה:

 אני הרגשתי שאני שונה, שאני מיוחדת, שהבנות שסביבי יש להן רקע אחר. יש להן סיפור אחר, זה לא הסיפור שלי, כל הסיפור של התהליך החינוכי שאני עברתי הוא שונה מאשר חברותי שהיו לידי, שההורים שלהן היו אנשים משכילים, שההורים שלהן עובדים במערכת... שגם למדו, שיש השכלה, שהדלת פתוחה. זאת אומרת, יש המשכיות טבעית בין הבית לבין האקדמיה. אין איזה שהוא , gap אין איזה שהוא פער כזה, הן לא צריכות לעשות את המאמץ שלמשל אני עושה.

הדברים האלה נשמעים כאילו נלקחו מתוך כתביו של בורדיה שלפיו בבית הספר (בצרפת) קיימת הטיה מוסדית נגד ילדים משכבות נמוכות מאחר שהתלמידים מוערכים בקנה מידה של הון תרבותי הגמוני. לילדים משכבות נמוכות חסר אוצר מילים רחב ומגוון והיכרות עם "תרבות גבוהה." (Bourdieu and Passeron 1977).

העדר רקע תרבותי והשכלתי מהווים מכשול משמעותי בהשתלבות באוניברסיטה. לדבריה של איריס:

האוניברסיטה היא סך הכול קצה-הקרחון של ההגמוניות והפטריארכאליות בתוך החברה הישראלית, רק שיש כאן איזה משתנה מתערב ייחודי שזה ההון התרבותי. גם בעניין הזה מסלול החיים המזרחי, כפי שמראים סבירסקי ויוסי יונה ויוסי דהן ואיציק ספורטה, לא מעניק לך את ההון התרבותי הנכון למוסד הזה ששמו אוניברסיטה.

  מה זה ההון התרבותי?

זה הרבה דברים, זה יכול להיות אפילו לדעת לחשוב באופן אנליטי. האם בבית ספר מקצועי בדרום הארץ את רוכשת אותה יכולת לחשוב באופן אנליטי כמו בעירוני ד' בצפון תל אביב?

בתהליך הלימודים באוניברסיטה מוקצן ההבדל והפער המעמדי והחברתי- כלכלי; לאשכנזים יש כסף וקשרים. הקשיים במימון הלימודים ומגורים הוא נושא שחוזר כמעט אצל כל הנחקרות (גם בקרב אלה שחושבות שהמערכת האקדמית אינה מפלה על בסיס אתני או מגדרי) ובעיקר ההרגשה "שאין לי רשת ביטחון שאליה אפשר ליפול", או "גב שעליו אפשר להישען" בשעת צרה. הן מדברות בקנאה על סטודנטים שהוריהם מממנים את לימודיהם ויש להם "אבא שקונה להם אוטו ו\או דירה". מיכל אומרת:

 מי שיש לו מערכות תמיכה ויודע שיש לו קרנות פנסיה והורים... אז היכולת שלו להתמודד עם מצבי לחץ היא הרבה יותר טובה. אני חושבת ששם עובר ההבדל, כי כאילו אני יכולה לצלצל הביתה וההורים שלי יהיו נורא חמודים אלי, הם מאוד אוהבים אותי הקשר שלי איתם טוב, במובן הזה אני בת מזל. אבל אני לא יכולה לסמוך עליהם שאם משהו ישתבש כלכלית בעולם שלי הם יסדרו את זה או ילוו לי או יגשרו או משהו כזה. את יודעת 350 ימים בשנה זה בסדר אבל ברגעים שצריך לנסוע לכנס ונגמר תקציב המחקר ומישהו צוחק ואומר - טוב אז הרמתי טלפון לאבא שלי ואבא שלי סגר את ההפרש אז אתה מרגיש... זה מרוץ שוויוני אבל גם לא-שוויוני במובנים רבים.

מושג מרכזי נוסף שהוזכר במקרים רבים הוא "רישות". להורים מזרחיים, חסרי השכלה ודלי אמצעים, אין רשת חברתית שבאמצעותה הם יכולים לעזור לביתם לחבור אל חבורות או "להתברג" בקבוצות שבידיהן כוח והשפעה על גיוס כוח אדם לאוניברסיטה ועל ההתנסות בתוכה. גם לנשות סגל אקדמי חסרות רשתות חברתיות מאחר שלא מקבלים אותן לתוך "הקליקות" של הקבוצה הדומיננטית המורכבת מגברים אשכנזים.

כאשר הקשרים החברתיים מצומצמים אין חשיפה לאינפורמציה חשובה ולפעמים קריטית. אחת המשתתפות מספרת ששמעה במקרה על אפשרות לקבל מלגה כדי לצאת לבתר-דוקטור באוניברסיטה בארצות הברית בעודה קוראת מודעות בלוח המודעות. במקרה זה המזל היה לצדה, אולם בצורה שיטתית "לא אומרים לך שום דבר, כשיש לך חברים קרובים לצלחת הם מספרים לך...".

איריס מתארת את המחסור בקשרים הנכונים כך:

המזרחיות אין להן אותו גב כלכלי מצד ההורים, הרבה מתוכן נשלחו לבתי ספר מקצועיים בתיכון... אני לא בטוחה שהן היו בגלי צה"ל והכירו את האנשים הנכונים.

זה לא "המיליה" שלי

הסיפור של שרה נוגע ברובו לחוסר "קשרים" וחוסר השתייכות למיליה (milieu) הנכון, מילה שהיא חוזרת עליה פעמים רבות, והיא מעין מילת מפתח גם בסיפורן של המשתתפות האחרות. היא חוזרת ואומרת שברור לחלוטין שחשוב מאוד להיות שייכת למיליה המרכזי המשפיע במסגרת הקריירה והעבודה האקדמית.

אני כן חושבת שקיים עניין שנקרא להיות מרושת מבחינה חברתית. את מי את מכירה ואיך את מנווטת את ההכרות הזאת. זאת תהיה היתממות לחשוב שכל המהלך של קריירה אקדמית הוא אך ורק התנהלות בתחום המחקר וההוראה, זה לא, זה מיליה חברתי. מבחינת מיליה חברתי המזרחית נמצאת בנקודה נמוכה בהרבה יותר כי היא לא מרושתת מבחינה חברתית. זה ברור. יצאתי עם בעלי לכנס מדעי בחו"ל, כל הקבוצה הייתה של פרופסורים לא-מזרחיים. אז קודם כל ראיתי את המיליה. בעלי חוקר באוניברסיטה אז אני מכירה את המיליה. זה מיליה גברי שמכיר אחד את השני, מי זה ומי ההוא, זה ברור. עכשיו ראיתי את היכולת להקשיב לי כאישה, כחוקרת, כי אני אשתו של, וזה ברור.... כמו בשאר הקריירות צריך רשתות הגנה ומנגנונים שמאוד מסייעים בדרך, וכשיש אותם החיים הרבה יותר קלים. כשאין אותם וצריך להמציא אותם, זו הישרדות לפעמים קשה.

כאשר מישהי מעידה על עצמה כי היא אינה מרושתת הכוונה שהיא אינה שייכת. במילים אחרות, אפשר לתרגם את הרגשת הזרות ואי-השייכות לשפת הרשתות – אני לא מקושרת לצמתים(nodes) אחרים ברשת (ראה תורן 2005 עמ' 102). למרות זאת, שוליות חברתית וזרות הם מושגים רב-ממדיים יותר ויש להם משמעות אמוציונאלית יותר לעומת חוסר קשרים ברשת; אפשר להיות מקושר, ולמעשה להרגיש חוסר שייכות לקבוצה או לקולקטיב. ההמשגה של הרגשת אי-השייכות במונח של "מיליה" מבטאת את חווית הזרות טוב יותר מהשימוש ב"רישות". המילה מיליה מופיע פעמים רבות בסיפוריהן של משתתפות שונות, ולכן יש לכך משמעות חשובה. השימוש התכוף במונח הפתיע אותי. עם זאת, ייתכן שלחלק מן הנחקרות יש ידע בשפה הצרפתית. מקור המונח הוא צירוף של שתי מילים לטיניות: medius (אמצע) ו- lieu\ locus בצרפתית שפירושו "מקום" (יש לציין שבמחקרים אמריקאים נוהגים היום להשתמש במונח .(social location כאשר אשת סגל אומרת "זה לא המיליה שלי" או "אני לא שייכת למיליה הזה" היא מתכוונת לכך שאין זה המקום שלה (she is out of place). ביטויים אחרים שבהם השתמשו הנחקרות הם: "אני באה ממקום אחר"; "הרגשתי לגמרי out"; I don't fit in""; "באתי ממקום שהוא מקום שנאבק על הישרדות"; "זה מעמיד אותי בשום מקום."

לדעתי, השימוש במילה מקום מתאים יותר מסביבה, מילה שבה משתמשים לעיתים קרובות. מקום יכול להיות מעמדי, לאומי, אתני או מגדרי וחברתי כללי. השימוש ב"מיליה" בסיפורים מבטא חוויה חזקה של גבולות מפרידים בין עולמות שונים של אשכנזים ומזרחיים, של נשים וגברים ובעלי מעמדות שונים שהגשרים ביניהם עדיין רעועים למדי לפחות במה שנוגע למסגרת זו של נשים מזרחיות באקדמיה.

ה. תואר שלישי ומשבר הבתר-דוקטור

ככלל, הדרישה לצאת לפוסט-דוקטורט כתנאי להצטרפות לאקדמיה כחבר סגל מהווה את אחד הקשיים המכריעים ביותר. לכאן מתנקזים מרכיבים שונים אופייניים למעמד נמוך - מחסור בכסף, הצורך לטפל במשפחה, חוסר היכולת או הרצון של בן-הזוג להצטרף לשהייה בחו"ל, אי-ידיעת השפה וחוסר קשרים קודמים. כאן נפער פער גדול במיוחד בין מזרח למערב, בין שני עולמות שאינם מבינים זה את זה. האחד אינו מודע לבעיות המיוחדות של האחר. אחת המשתתפות מספרת כי בשיחה עם ראש החוג בנוגע לעתידה במחלקה היא שיתפה אותו בקשייה לצאת לפוסט-דוקטורט משום שאין ברשותה מספיק כסף, וציינה, בין השאר, כי היא משלמת שכר דירה. לדבריה: "הוא פקח עיניים ואז לקח את התיק שלי ורשם בתוכו: משלמת שכר דירה."

 מהי המשמעות של זה בשבילו?

 זאת שאלה נהדרת. זה אומר לו שאין לי בית כמו לאחרים. שאני לא משלהם שאני לא שייכת. אין להם מושג על העולם שלנו, עולם אחר משלהם.

סיגל מתארת פגישה עם דיקן הפקולטה:

אני ניסיתי לתרגם את זה לעוני כשדיברתי איתו על הפוסט. הוא אמר לי: 'את צריכה לנסוע לפוסט'. אמרתי לו: 'אני אסע לפוסט רק אם יהיה לי כסף. אתה מבין שאין לי כסף לפוסט?' והוא אומר: 'אני ממש נבוך שאת מכניסה אותי לארנק שלך. בושה, ככה הוא אומר לי...

הקושי לצאת לבתר-דוקטור אינו כלכלי בלבד, אלא נובע גם מהתייחסות שונה של האישה לא רק לגבי הדאגה והאחריות לילדים אלא גם לבן הזוג או להורים:

אני מכירה נשים שיצאו לשבתון רק עם הילדים. השאירו את בן הזוג פה. איך שהוא, לי אישית זה נראה מאוד קשה לעשות את זה, ואני אומרת את זה כאישה מזרחית. אני לא יודעת איך הייתי נוהגת, להשאיר אותו להסתדר לבדו במשך שנה ולנסוע לבד, או לנסוע עם הילדים ולהשאיר את בן הזוג שיסתדר לבדו. זה משהו שאני הייתי חושבת עליו אולי יותר מאשר מישהי שהיא לא מזרחית.

ו. הקריירה האקדמית

חלק מהמרואיינות המועסקות באוניברסיטאות משמשות מורה "לא מן המניין" ופירוש הדבר שאין לה תקן (בעניין מסלולים לא רגילים ראה (Toren and Nevo 1989). הן מצויות בעמדה שולית הן מבחינת תנאי עבודה ושכר והן מבחינת היוקרה, העתיד המעורפל. הן מועסקות לפי שעות אפקטיביות וללא תנאים סוציאליים. הן מפוטרות כל שנה בקיץ, ומחדשים להן את החוזה לאחר חופשת הקיץ. תנאי עבודה אלה מאלצים את הנשים לעבוד בכמה מקומות, למשל באוניברסיטה ובמכללה גם יחד.

 גם מי שעובדת באוניברסיטאות במינוי בתקן רגיל (tenure track) נתקלת במחסומים העומדים בפני כלל הנשים במוסדות להשכלה גבוהה (תורן 2005). אולם אצל מזרחיות רבות בעיות אלה עלולות להיות גורליות מסיבות כלכליות וגם מתוך אי-הבנה למצבן על ידי הנהלת האוניברסיטה (כנ"ל). כך למשל מספרת מיכל:

 אחרי שסוף-סוף קיבלתי מינוי כמרצה... אספו את כל אלה שהתקבלו כמרצים ואמרו לנו: עכשיו לפניכם ארבע השנים הקשות בחייכם. תלכו הביתה ותגידו למשפחה – תשכחו ממני לארבע שנים! איך אני יכולה לעשות את זה לילדים שלי?

 בעלי הסמכות האשכנזים לא רק שאינם מודעים לכל הבעיות הכלכליות, אלא נראה שאינם מבינים את המשמעות של יציאה לפוסט בחו"ל בשביל דוקטורנטית מזרחית. המחויבות החזקה שלה לילדים, לבן הזוג ולהורים. כאן אנו עדים לעיוורון או ל"שקיפות" של המאפיינים המגדריים, המעמדיים והאתניים גם יחד.

סיכום

בסיפורים על שלבי הלימודים והקריירה שתוארו עד כה העידו מרבית המשתתפות על "חוסר" ((disadvantage בשלושה סוגי הון עיקריים הקובעים את הזדמנויות חייו ומקומו החברתי של אדם: הון כלכלי המאפשר לך ללמוד ולפתח קריירה אקדמית, הון תרבותי המורכב מהשכלה, ידע, כללי ודפוסי התנהגות הנחוצים להשתלבות במערכת החברתית הרלבנטית, והון חברתי המקשר אותך למקורות המידע, הכוח והכסף.

[9] Learned habits, bodily skills, styles, tastes, and other non-discursive nowledge that "go without saying" for a specific group.