1
התאריך המתנוסס על רשימותיי מהשיעור הראשון אצל דון חואן הוא 23 ביוני, 1961. אז החלה ההתלמדות שלי אצלו. פגשתי אותו כמה פעמים קודם לכן, כמתצפת מהצד בלבד. בכל הזדמנות כזו ביקשתי ממנו ללמד אותי על הפיוטה. בכל פעם הוא התעלם מבקשתי, אבל מעולם לא ביטל לחלוטין את הנושא, ואני פירשתי את הססנותו כאפשרות לכך שבשכנוע נוסף אולי יסכים לדבר על הידע שצבר.
באותו מפגש ביוני 1961, הבהיר לי דון חואן שייתכן שיסכים לשקול את בקשתי, בתנאי שדעתי — כמו גם כוונותיי כלפי השאלה — תהיה צלולה. לא יכולתי לעמוד בתנאי כזה, מפני שהרי ביקשתי ממנו ללמדני על הפיוטה רק כדי לבסס איתו קשר ושיח. חשבתי שבקיאותו בנושא אולי תחלץ ממנו פתיחות ונכונות גדולות יותר לדבר, וכך ייפתח לי צוהר לידיעותיו בתכונותיהם של צמחים. אבל הוא פירש את בקשתי פשוטו כמשמעו, וכוונותיי, שבגללן אני מבקש ללמוד על הפיוטה, היו חשובות לו.
יום שישי, 23 ביוני 1961
"האם תלמד אותי על הפיוטה, דון חואן?"
"למה שתרצה לקחת על עצמך לימוד כזה?"
"אני רוצה מאוד להבין בזה. האם הרצון לדעת אינו סיבה מספיק טובה?"
"לא! עליך להביט אל תוך ליבך ולמצוא את התשובה, מדוע ירצה איש צעיר כמוך לקחת על עצמו משא כזה של לימוד".
"למה למדת את זה אתה עצמך, דון חואן?"
"למה אתה שואל?"
"אולי הסיבה משותפת לשנינו".
"ספק רב. אני אינדיאני. אנחנו לא הולכים באותה הדרך".
"הסיבה היחידה שיש לי היא שאני רוצה ללמוד על כך. פשוט לדעת. אבל אני מבטיח לך, דון חואן, שכוונותיי אינן רעות".
"אני מאמין לך. עישנתי אותך".
"סליחה?!"
"לא משנה עכשיו. אני יודע מה כוונותיך".
"אתה מתכוון שהסתכלת לתוכי?"
"אפשר להגיד".
"ובכן, האם תלמד אותי?"
"לא!"
"משום שאני לא אינדיאני?"
"לא. משום שאתה לא מכיר את לבבך. חשוב שתדע בדיוק למה אתה רוצה להיכנס לזה. הלימוד על ‘מסקליטו' הוא עניין רציני ביותר. אם היית אינדיאני, היה די ברצון שלך. מעטים האינדיאנים שרוצים משהו כזה".
יום ראשון, 25 ביוני 1961
ביום שישי נשארתי אצל דון חואן כל אחר הצהריים. התכוונתי לעזוב בשבע בערב בערך. ישבנו במרפסת שבחזית ביתו, ואני החלטתי לבקש ממנו שוב שילמד אותי. זו הייתה בקשה כמעט שגרתית, וציפיתי ששוב יסרב. שאלתי אותו אם יש סיכוי כלשהו שיסכים להסתפק רק בתשוקה שלי ללמוד, כאילו הייתי אינדיאני. עבר זמן רב עד שהשיב לי. לא הייתי מסוגל לעזוב, כי היה נראה שהוא מנסה להכריע בשאלה כלשהי.
לבסוף אמר לי שיש דרך, ואז תיאר את הבעיה. הוא ציין שהישיבה על הרצפה מעייפת אותי מאוד, ושהדבר הראוי לעשות הוא
לאתר 'נקודה' (sitio) על הרצפה, שבה אוכל לשבת בלי שהדבר יתיש אותי. ישבתי כשברכיי אסופות אל בית החזה שלי וזרועותיי חובקות את שוקיי. כשאמר שאני עייף, שמתי לב שגבי כואב ושאני מותש למדי.
חיכיתי שיסביר לי למה התכוון במילה 'נקודה', אבל הוא לא ניסה לבאר את העניין בשום דרך. חשבתי שאולי התכוון שעליי לשנות תנוחה, ולכן קמתי והתיישבתי קרוב יותר אליו. הוא התקומם על התנועה שלי והדגיש בבירור ש'נקודה' היא מקום שבו אדם יכול להרגיש מרוצה וחזק באופן טבעי. הוא טפח על המקום שבו ישב בעצמו ואמר שזוהי הנקודה שלו, ולאחר מכן הוסיף שהציג בפניי חידה שעליי לפתור בעצמי, ללא דין ודברים נוספים.
הדבר שהוא הציג כבעיה שיש לפתור היה בהחלט בבחינת חידה. לא היה לי מושג איך להתחיל או אפילו למה הוא מתכוון.
כמה פעמים ביקשתי ממנו רמז או סימן קלוש לכל הפחות, איך לאתר נקודה שבה ארגיש מרוצה וחזק. התעקשתי וטענתי שאין לי מושג למה הוא מתכון, כי אני אפילו לא מבין את הבעיה. הוא הציע שאתהלך קצת ברחבי המרפסת, עד שאמצא את הנקודה.
קמתי וצעדתי הלוך ושוב בשטח המרפסת. הרגשתי מטופש והתיישבתי שוב במקומי מולו.
הוא התרגז עליי מאוד, האשים אותי שאיני מקשיב והוסיף שאולי אני לא מעוניין ללמוד. כעבור זמן-מה נרגע, והסביר לי שלא כל המקומות יתאימו לישיבה, ושבמגבלות אזור המרפסת יש נקודה אחת ייחודית: נקודה שבה אוכל להיות במיטבי. עליי מוטל להבחין בה ולייחד אותה מכל המקומות האחרים. בדרך כלל עליי 'לחוש' את כל הנקודות האפשריות והנגישות לי, עד שאוכל לקבוע בוודאות איזו מהן היא הנכונה.
טענתי שאף שהמרפסת איננה גדולה מאוד (כשמונה וחצי מ"ר), מספרן של הנקודות האפשריות אדיר ויידרש לי זמן רב מאוד לבדוק את כולן. מאחר שלא ציין את גודלה של הנקודה, הוספתי, ייתכן שיש אין-סוף אפשרויות. הוא קם, והתרה בי בחומרה שהחיפוש עלול לארוך ימים, אבל אם לא אפתור את הבעיה — עדיף שפשוט אעזוב, כי לא יהיה לו מה לומר לי. הוא הדגיש שהוא יודע היכן נמצאת הנקודה שלי ולפיכך לא אוכל לשקר לו. עוד אמר שרק כך יוכל לראות ברצוני ללמוד על מסקליטו סיבה תקפה. לבסוף הוסיף שדבר בעולמו איננו מתנה, ושהדרך היחידה ללמוד את הדברים שבכוחו ללמד אותי היא הדרך הקשה.
הוא איגף את הבית אל הצמחייה כדי להשתין. כשחזר נכנס היישר אל הבית, בדלת האחורית.
חשבתי שהמשימה לאתר את אותה נקודת-אושר-לכאורה היא דרכו להיפטר ממני, אבל קמתי ממקומי והתחלתי להתהלך הלוך ושוב. השמיים היו בהירים. ראיתי כל דבר על המרפסת ובסביבתה. כנראה התהלכתי כך יותר משעה אבל דבר לא אירע, ומיקום הנקודה לא נגלה לי. התעייפתי מההליכה והתיישבתי. כעבור כמה דקות התיישבתי במקום אחר ואז במקום נוסף, עד שכיסיתי את השטח כולו בצורה כמו-שיטתית. ניסיתי במכוון 'לחוש' את ההבדלים בין המקומות, אבל לא היה לי קריטריון להבחין ביניהם.
הרגשתי שאני מבזבז את זמני, אבל נשארתי. אמרתי לעצמי שהגעתי ממרחקים רק בשביל לפגוש את דון חואן, ושאין לי בעצם שום דבר אחר שאני צריך לעשות.
נשכבתי על הגב ושילבתי את ידיי מתחת לראש, כמו כרית. אחר כך התגלגלתי ושכבתי כמה זמן על הבטן.
חזרתי על ההתגלגלות הזאת על פני הרצפה כולה. לראשונה חשבתי שעליתי על קצה-קצהו של קריטריון: כששכבתי על גבי, היה לי חם יותר.
התגלגלתי שוב, הפעם בכיוון הנגדי, ושוב כיסיתי את שטח הרצפה כולו, אבל הפעם שכבתי על הבטן בכל הנקודות שקודם לכן שכבתי בהן על הגב. הרגשתי את אותן תחושות חום וקור, כתלות בתנוחה שלי, אבל בין הנקודות עצמן לא היה שום הבדל.
ואז, עלה בראשי רעיון שנראה לי מבריק: הנקודה של דון חואן! התיישבתי שם, ואז נשכבתי, בהתחלה על הבטן ואחר כך על הגב, אבל לא היה שום הבדל בין הנקודה הזאת לאחרות. קמתי על רגליי. מיציתי. רציתי להיפרד לשלום מדון חואן, אבל לא היה לי נעים להעיר אותו. הצצתי בשעוני.
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר! התגלגלתי כך במשך שש שעות.
באותו הרגע יצא דון חואן מהבית וניגש אל הצמחייה. הוא חזר והתייצב בפתח הדלת. הרגשתי מיואש לחלוטין, ורציתי לומר לו משהו מרושע ואז לעזוב. אבל הבנתי שלא הוא אשם, שאני בחרתי לעבור את השטות הזאת. אמרתי לו שנכשלתי, שהתגלגלתי על הרצפה שלו כמו אידיוט כל הלילה, ובכל זאת לא הצלחתי לפצח את החידה שלו.
הוא צחק, ואמר שהוא לא מופתע, כי לא עבדתי כמו שצריך: לא נעזרתי בעיניי. הוא צדק, אבל הייתי די בטוח שאמר שעליי לחוש את ההבדל בין הנקודות. ציינתי זאת, אבל הוא טען שכשהעיניים לא מתמקדות ישירות בדברים, אפשר להרגיש באמצעותן. ככל שהדבר נוגע לי, אמר, אין בידי שום אמצעי אחר לפתור את הבעיה הזאת מלבד להשתמש בדבר היחיד שיש לי — עיניי.
הוא נכנס פנימה. הייתי משוכנע שהוא התבונן בי.
חשבתי שלא הייתה לו שום דרך אחרת לדעת שלא השתמשתי בעיניי.
התחלתי שוב להתגלגל, כי זה היה ההליך הנוח ביותר. אבל הפעם הנחתי את סנטרי על כפות ידיי והתבוננתי בכל פרט ופרט.
אחרי פרק גלגולים שכזה, החשכה שסבבה אותי השתנתה. כשהתמקדתי בנקודה שהייתה היישר מולי, כל היקפו של שדה הראייה שלי נצבע בצהוב-ירקרק עז. זה היה מרעיש. המשכתי למקד את עיניי קדימה ואז לזחול לצדדים על הבטן, וזזתי כמה עשרות סנטימטרים בכל פעם.
פתאום, בנקודה קרובה למרכז הרצפה, תפס את תשומת ליבי שינוי נוסף בגוון. בנקודה מסוימת לימיני, עדיין בשולי שדה הראייה שלי, הפך הצהוב הירקרק לסגול עז. התמקדתי בו. הסגול דעך והחוויר לצבע שעדיין בהק, ואשר נשאר יציב לכל אורך פרק הזמן שהתמקדתי בו.
הנחתי את הז'קט שלי כדי לסמן את המקום וקראתי לדון חואן. הוא יצא אל המרפסת. באמת ובתמים התרגשתי. שינוי הגוונים שראיתי היה אמיתי. נראה שזה לא הרשים אותו, אבל הוא אמר לי לשבת באותה נקודה ולדווח לו מה אני מרגיש.
התיישבתי שם, ואז נשכבתי על גבי. הוא התייצב לצידי ושוב ושוב שאל אותי מה אני מרגיש, אבל לא הרגשתי שום הבדל.
כרבע שעה ניסיתי לחוש או לראות משהו שונה, ודון חואן ניצב לצידי בסבלנות. עלתה בי בחילה. פי התמלא טעם מתכתי. פתאום ראשי החל לכאוב. עמדתי להקיא. המחשבה על מאמציי המטופשים עוררה בי זעם. קמתי.
דון חואן הבחין כנראה בתסכול העמוק שחשתי. הוא לא צחק, אלא ציין ברצינות רבה שאם ברצוני ללמוד, עליי להיות נוקשה יותר עם עצמי. יש רק שתי אפשרויות עבורי, אמר, לעזוב וללכת הביתה — ואז לא אלמד לעולם — או לפתור את החידה.
הוא נכנס שוב אל הבית. רציתי לעזוב תכף ומייד אבל הייתי עייף מדי לנהוג, ונוסף לכך נרעשתי כל-כך מהגוונים שראיתי שהייתי משוכנע שזהו קריטריון כלשהו, ושאולי יש עוד שינויים שבהם אפשר יהיה להבחין. מכל מקום, היה מאוחר מדי לעזוב. ולכן התיישבתי, מתחתי את רגליי לאחור והתחלתי שוב, מההתחלה.
בסבב הזה עברתי מהר יותר ממקום למקום, וחלפתי על פני הנקודה של דון חואן, עד לקצה הרצפה — ואז הסתובבתי כדי לכסות את השוליים החיצוניים. כשהגעתי למרכז הרצפה, שמתי לב לשינוי צבעים נוסף, גם הפעם בשולי שדה הראייה שלי. הצהוב-ירקרק האחיד —
כצבע ליקר שארטרז — שצבע את האזור כולו, השתנה בנקודה מסוימת מימיני לצבע ירוקת חריף. הוא נותר כך לרגע, ואז, בפתאומיות רבה, השתנה והפך לגוון יציב אחר, שונה מזה שבו הבחנתי קודם לכן. חלצתי אחת מנעליי וסימנתי את הנקודה, ואז המשכתי להתגלגל עד שכיסיתי את הרצפה מכל הכיוונים האפשריים. לא הבחנתי בשום שינוי צבעים אחר.
חזרתי לנקודה שסימנתי בנעלי, ובחנתי אותה. היא הייתה ממוקמת כמטר וחצי או שניים מהנקודה שסימנתי עם הז'קט קודם לכן, דרום-מזרחה לה. לצידה היה סלע גדול. שכבתי שם זמן לא מבוטל וניסיתי לאתר רמזים נוספים תוך כדי התבוננות בכל פרט ופרט, אבל לא הרגשתי שום דבר שונה.
החלטתי לנסות את הנקודה השנייה. זזתי במהירות על הברכיים, ועמדתי להשתרע על הז'קט שלי — ובאותו הרגע ממש הרגשתי כאילו משהו מוזר תופס אותי. זאת הייתה תחושה כמעט פיזית, כאילו דבר-מה פשוט דוחף את הבטן שלי. זינקתי ממקומי ונסוגותי באחת. שער עורפי הסתמר. רגליי כשלו מעט, פלג גופי העליון נטה לפנים וזרועותיי הושטו לפנים בנוקשות, כשאצבעותיי מעוקמות כמו טפרים.
הבחנתי בתנוחה המשונה של גופי ונבהלתי עוד יותר.
נסוגותי כמי שכפאו שד, והתיישבתי על הסלע הסמוך לנעלי. מהסלע גלשתי אל הקרקע. ניסיתי להבין מה הבהיל אותי כל-כך. הנחתי שזה כתוצאה מהתשישות שהרגשתי. השחר כמעט עלה. הרגשתי מטופש ונבוך. ואף-על-פי-כן, לא הייתה לי שום דרך להסביר מה הבהיל אותי, ועם זאת לא הבנתי גם מה רצה ממני דון חואן.
החלטתי לנסות פעם אחת אחרונה. קמתי ולאט-לאט ניגשתי למקום שסימן הז'קט שלי, ושוב הרגשתי שמשהו תופס אותי. הפעם התאמצתי מאוד לשלוט בעצמי. התיישבתי, ואז כרעתי על ברכיי בכוונה לשכב על הבטן, אבל חרף רצוני, לא הצלחתי להשתרע על הקרקע. הנחתי את כפות ידיי על הרצפה מולי.
הנשימה שלי הפכה מהירה יותר. בטני התהפכה. הדבר שחשתי היה בבירור חרדה, ונאבקתי בעצמי לא לקום ולברוח. חשבתי שאולי דון חואן מתבונן בי. זחלתי לאט לנקודה השנייה ונשענתי בגבי על הסלע. רציתי לנוח קצת, לסדר את המחשבות, אבל נרדמתי.
שמעתי את דון חואן מדבר וצוחק מעל לראשי. התעוררתי.
"מצאת את הנקודה", אמר.
בהתחלה לא הבנתי אותו, אבל הוא התעקש שוב, שהמקום שבו נרדמתי הוא הנקודה האמורה. הוא שב ושאל אותי איך אני מרגיש כשאני שוכב שם. אמרתי לו שאני ממש לא מבחין בשום הבדל.
הוא ביקש ממני להשוות בין תחושותיי באותו הרגע לבין מה שחשתי כששכבתי בנקודה השנייה. לראשונה עלה על דעתי שאין לי שום אפשרות להסביר את התחושה שלי מהלילה הקודם, שמשהו תפס אותי. הוא דחק בי, כאילו אתגר אותי, להתיישב בנקודה השנייה. מסיבה סתומה כלשהי פשוט פחדתי מהמקום ההוא, ולא התיישבתי שם. הוא הכריז שרק טיפש לא יבחין בהבדל.
שאלתי אותו אם יש לשתי הנקודות הללו שמות שונים. הוא אמר שהטובה נקראת הסיטיו, ושהרעה היא האויב. הוא אמר ששני המקומות הללו הם המפתח לרווחתו של אדם, בייחוד של אדם התר אחר ידע. הפעולה הפשוטה של התיישבות בנקודה הנכונה יוצרת כוח נעלה. האויב, מאידך, מחליש ואפילו עלול להביא למוות. הוא אמר שהתנומה בנקודה שלי חידשה את כוחותיי, שאותם בזבזתי אמש בפזרנות.
שאלתי אותו אם יש עבורי נקודות נוספות כמו השתיים שמצאתי, ואיך אוכל לאתר אותן. הוא אמר שמקומות רבים בעולם עשויים להשתוות לצמד הנקודות הללו, ושהדרך הטובה ביותר לאתר אותם הוא להבחין בצבעיהם.
לא היה לי ברור אם הצלחתי לפתור את הבעיה או לא, ובעצם אפילו לא הייתי בטוח שבכלל הייתה בעיה. לא יכולתי להתנער מהתחושה שהחוויה כולה הייתה מאולצת ושרירותית. לא היה לי ספק שדון חואן התבונן בי כל אותו הלילה, ואז החליט לרצות אותי כשאמר שהמקום האקראי שנרדמתי בו הוא-הוא המקום שחיפשתי. אבל לא מצאתי סיבה הגיונית שבגללה ינהג כך, וכשאתגר אותי להתיישב בנקודה השנייה — לא הייתי מסוגל להביא את עצמי לכך. תהום משונה נפערה בין חווית הפחד המעשית שלי מפני 'הנקודה האחרת' לבין הדיונים הרציונליים ביני לבין עצמי בעניין האירוע כולו.
דון חואן, מצידו, היה משוכנע לחלוטין בהצלחתי, ובהתאם לכך הודיע לי שבכוונתו ללמד אותי על הפיוטה.
"ביקשת ממני ללמד אותך על מסקליטו", אמר. "רציתי לברר אם עמוד השדרה שלך חזק דיו כדי לפגוש את מסקליטו פנים אל פנים. מסקליטו הוא לא משהו שכדאי ללעוג לו. עליך להיות מסוגל למשול ברוחך. עכשיו אני יודע שאוכל להסתפק ברצונך בלבד ולראות בו סיבה טובה ללמוד".
"באמת תלמד אותי על הפיוטה?"
"אני מעדיף לקרוא לו מסקליטו. נהג כמוני".
"מתי תתחיל?"
"זה לא פשוט כל-כך. קודם, עליך להיות מוכן לכך".
"אני חושב שאני מוכן".
"זאת לא בדיחה. אתה מוכרח לחכות עד שלא יהיה עוד כל ספק, ואז תוכל לפגוש אותו".
"האם עליי להתכונן?"
"לא. רק להמתין. ייתכן שכעבור זמן תוותר על העניין כולו. אתה מתעייף בקלות. אתמול בלילה כבר כמעט עזבת כשהיה לך קשה. מסקליטו תובע כוונה רצינית ביותר".