יהודיבור: מסות על תרבות יידיש

יהודיבור: דברי מבוא

עשר השפות

לא במקרה הוטבעו בי שלוש שפות אם. כגודל האובדן גודל מאמץ השיקום. הוריי נחלצו מאירופה ממש ברגע האחרון, באונייה הכמעט אחרונה שהפליגה מליסבון, ובהגיעם לקנדה, מחוז חפצם וביטחונם, העלו קורבן תודה למלאך ההיסטוריה: מכל השפות שדיברו הפכו את היידיש לשפת הבית. בעיקר עשתה זאת אימא, ששלטה בבית ביד רמה. היא שהחליטה את ההחלטה הגורלית לעקור מווסטמאונט — השכונה היוקרתית על פסגת "ההר המערבי" במונטריאול, שהייתה לדבריה מקור ההתבוללות והשנאה העצמית — ולעבור אל אוטרֶמונט, "מֵעבר להר", שכונת המהגרים הדוברים יידיש. נוסף על יידיש שרתה בבית לשון השיר והמוזיקה, בזכות הגנים המוזיקליים שהורישה לנו אימא. מלבד זאת לימדה אותנו גם את לשון הסיפור, כדי שלא נשכח מאין באנו, מהבית הישן, הוא וילנה שבארץ הנחרבת, ארץ מאמע־לשון.

מונטריאול, "ההר המלכותי", הייתה באופן רשמי עיר דו־לשונית. דיברו בה גוֹיִית רמא (גבוהה) וגוֹיִית עמיקתא (נמוכה), כלומר אנגלית, שפת הפרוטסטנטים הסובלניים יותר, שפה ממלכתית, שפת התקשורת, השפה התרבותית הדומיננטית, וצרפתית, שפת הכפר, שפת אינספור הכנסיות והמנזרים הקתוליים, שפת הערב־רב. גם כאן, בדיוק כמו באימפריה הרוסית ובאימפריה האוסטרו־הונגרית, אימצו היהודים את הגוֹיִית רמא כשפת הקידום, הכוח והתעשייה, ורק אלו שהעסיקו פועלים קתולים או משום מה עוד גרו בקרבם דיברו צרפתית בניב המקומי, ניב שונה לחלוטין מהצרפתית הספרותית הפריזאית שלימדו אותנו בבית הספר.

הדור השני של משפחת רוסקיס, שניים שנולדו באירופה ושניים שנולדו בקנדה, היו כולם בוגרי ה"פֿאָלקשולע", בית הספר העממי היהודי. נוסף על אנגלית, צרפתית ויידיש למדנו שם עוד שתי שפות: לשון הקודש, היא שפת המורשה הלאומית, שילוב של לשון תנ"ך ולשון חז"ל, ועברית, שפת הקיום הלאומי. (לאחר מכן התברר שהוליכו אותנו שולל. העברית המדוברת שתרגלנו בכיתה הייתה שפה ארכאית, מילים־של־שבת שעוררו רק צחוק במדינת ישראל.) את שתיהן למדנו בהברה הספרדית, כנהוג בבית ספר מתקדם. חשוב לציין שהקו הפוליטי ששרר בו היה של תנועת פועלי ציון (ימין), שגרסה כי על כל יהודי "לנשום בשני הנחיריים", היינו לדבר הן יידיש הן עברית. מבחינה פדגוגית נחשבה היידיש שפת ההווה, לשון הקודש נחשבה שפת העבר, והעברית — שפת העתיד.

מה עוד? בבית שמענו שתי שפות סודיות: רוסית, שהייתה שפת האם האמיתית של אימא, ופולנית, שהוריי למדו רק לאחר הקמת הרפובליקה הפולנית ב-1918 והשתמשו בה רק עד שהיגרו ב-1934 לצ'רנוביץ אשר ברומניה. מוזר ומפתיע כמה קולטים משׂפות סודיות! הבנו כמובן מה שההורים דיברו עלינו, וכל התפרצות זעם מצד אימא התבטאה בקללות רוסיות. הכינוי "פּולנֶר אידיוט" בישר עונש ועלבון. להוציא את קסֶניה, העוזרת האוקראינית שאיתה דיברה אימא בפולנית, שמענו רק יהודים מדברים פולנית, ולכן היום אני מזהה מבטא יהודי בפולנית בלי להבין אף מילה אחת. ברם בפעם האחרונה שלימדתי במוסקבה והשמעתי תקליטור של אימא שרה ביידיש וברוסית, הסביר לי בלשן צעיר, אחד הסטודנטים שלי לשעבר, שאימא דיברה יידיש במבטא רוסי. ידיעה זו ניחמה אותי מאוד, משום שמגיל שש־עשרה ניסיתי בכל כוחי להתגבר על המבטא האנגלי שלי ביידיש. אם כן, אולי מותר לדבר בשפת האם במבטא זר וחורג?¹

גדלנו בבית חילוני, שבו מותר היה לערבב בשר וחלב ולאכול טרפה בצאתנו ובבואנו. רק לערבב שפות היה אסור לחלוטין. לעומת האנגלית, שייצגה סכנה מעשית משום שלא היה אפשר להסתדר בלעדיה, הייתה הגרמנית סכנה מוסרית. הגרמנית, השפה העשירית במניין, הייתה שנואה עליי משלוש סיבות. בצ'רנוביץ הפכה הגרמנית לשפה הרשמית של המעמד הבורגני שהוריי הצטרפו אליו. אחי הבכור בנימין, שנולד בקרוסנו, פולין, דיבר פולנית שוטפת, ואילו אחותי רותי, שנולדה בצ'רנוביץ, חונכה בשפה הגרמנית בידי אומנת ששמה פֶּפּי. אימא מעולם לא התאקלמה שם — מכל מיני סיבות, בין היתר, משום שזיהתה את הגרמנית עם גיסתה חטובת הרגליים שהייתה ילידת וינה. לא פלא שאותה גיסה ובעלה, הדוד הֵנך, היגרו למונטריאול כמו משפחת רוסקיס, השתקעו בווסטמאונט, והמשיכו לדבר גרמנית בינם לבין עצמם. זו הסיבה הראשונה. בגיל ההתבגרות, כשהתמסרתי להחייאת תרבות היידיש, גיליתי עוד סיבה לשנוא את הגרמנית. הסיסמה של היידישיזם הקלסי הייתה "דײַטשמעריש טויג ניט!" — אסור להשתמש ביידיש מגורמנת! במקום לומר "אײַנלאַדן", להזמין, חייבים לומר "פֿאַרבעטן". רק ברברים משתמשים במילה "הייראַטן" במקום לומר "חתונה האָבן", להתחתן, ביידיש פשוטה. השמירה על טהרת הלשון — הערך הנשגב מכולם — פירושה לדבוק באוצר המילים המושרש מקדמת דנא ולהשתחרר מהשפעות זרות הנובעות בעיקר מן ההווי הגרמני. כעבור שנים אחדות, כשהתחלתי ללמוד על השואה, הושלם כתב האישום נגד הגרמנית. לא זו בלבד שהרוצחים דיברו בשפה זו, אלא גם המציאו בה מינוח אכזרי של השפלה, גסות וגזענות שנקרא "נאצי־דויטש".

עשר השפות נקלטו אפוא והושרשו בנו לפי סדר רגשי־ערכי, ולא מתוך נסיבות וגורמים היסטוריים חיצוניים כמו אצל דור הוותיקים. ואולם לא ציפינו שאותו סדר עומד להתהפך, ששינויי הערכים בתחום האישי והחברתי יגרמו שינויים מהותיים גם במִדרג השפות. כך קרה לי כבר כשהייתי בן שש־עשרה, כאשר נעשיתי "יידישיסט". אני וחבריי לנשק נדרנו אז נדר שעם כל מי שיודע יידיש נדבר רק יידיש. בן־רגע השתנה כיוון התקשורת. בני דורי תקשרו ביידיש בעיקר עם הורים, מורים ומהגרים, לאמור בכיוון אנכי, בין־דורי. בינינו לבין עצמנו, לעומת זה, החלטנו להשתמש בשפה בכיוון אופקי, שוויוני. כמו אליעזר בן־יהודה חיפשנו והמצאנו מילים כדי לבטא את מכלול עולמנו. השתוקקתי להפוך את היידיש לשפת התודעה והזהות הלאומית, בתקווה שתמלא את מקומן של לשון הקודש והעברית. פניתי עורף לכתיב היידי השמרני שלימדו אותנו בבית הספר ואימצתי את הכתיב המתוקנן של ייִוואָ, המכון המדעי היידי של וילנה (הוא הכתיב שאני משתמש בו בספר הזה). אלו היו שנות השישים; הכול היה אפשרי.

באותה העת החליטו דוברי הצרפתית במדינת קוויבק לעזוב את הכנסייה הקתולית, להפיל את המִמסד האנגלו־סקסי ולהכריז על עצמאות. בראש ובראשונה שאפו לשליטה מוחלטת של השפה הצרפתית על יריבתה, האנגלית: בשילוט, בתקשורת, בכל מוסדות הציבור. הם קראו לעצמם "המפלגה הקוויבקית", ביקשו עצמאות מקנדה, ואף אימצו טקטיקה אלימה. הממסד האנגלו־סקסי אכן התפרק בסופו של דבר, המעמד היַזָמי הפרוטסטנטי עזב את המדינה, וכל המיעוטים האחרים למדו לתפקד בצרפתית. ליוזמה שלנו לתקנן ולהחיות את היידיש היו השלכות דרסטיות הרבה פחות.

ובכן, החיים הוכיחו ששפות מתאבנות, נשכחות, מוזנחות, גוססות ואפילו נרצחות. לפעמים, בתקופות ובנסיבות מיוחדות, הן גם מומצאות מחדש.

פנים רבות לדיבור

המסות בספר הזה דנות בהתגבשותה של תרבות היידיש החדשה, שביקשה לחזק, להעצים, לרענן ולשכלל את קודמתה. תרבות חלופית זו ניסתה להיות גמישה יותר, רבגונית יותר, נועזת יותר, שוויונית יותר ואישית יותר מן המקור.

שני הסופרים המובילים שילוו אותנו מראשית המסע ועד סיומו הם י"ל פרץ (1915-1852) ושלום־עליכם (הוא שלום סולומון רבינוביץ', 1916-1859). שניהם שילבו ביצירתם — בבלדות, בסיפורים, בכתבות, במחזות ואפילו בביקורת — דמויות הדוברות כל אחת בדיבור ובאופי הייחודיים לה. שלום־עליכם נתן לגיבוריו לדבר בלי סוף, בלי מצרים, לחשוף בשטף דיבורם המופרז את עימותם ומאבקם עם החיים, ואילו דיבורם של גיבורי פרץ הוא קצר, קטוע וקולע. במיטב יצירתו נתן שלום־עליכם את רשות הדיבור לגיבוריו בלי פרשנות יתרה או תיווך כלשהו. אני מדבר — משמע אני חי!3

גם פרץ הצעיר נחשף לשפה המדוברת, אבל מכיוון הפרט והיחיד, ולא מכיוון הכלל והעם. ברגע שפתח את דלת בית המדרש של אבות אבותיו ויצא ממנו, דומה שנכנס לשוק הומה ובו בני אדם מכל סוג ומכל מעמד, שפות שונות בפיהם, קצתן לא מובנות. קריאת ספרות פירושה להקשיב לקולות למיניהם. כתיבת ספרות פירושה לחדור לפנימיותו של האדם דרך דיבורו הישיר עם עצמו ועם זולתו (ועל כך בפירוט בפרק הרביעי).

ובכן, היבט אחד של התרבות החלופית ביידיש הסתמך על דיבור פשוטו כמשמעו, אבל ההסתמכות על הדיבור לא הייתה משימה פשוטה. מניין יבואו קולות חדשים בעלי סמכות, עוצמה ושמחת חיים? איך יבואו לידי ביטוי בדפי הספר או בגיליונות העיתון — שהוא יצור חדש בעולם היידיש? כל עוד לא הייתה ליידיש סמכות עצמאית, היה על הסופר המשכיל למקם אותה בתוך ממסד קיים. והמדיום הוא המסר. אם בשבתות הבידור היחיד שבנמצא הוא להקשיב לדרשה מפיו של מטיף מוסר המכונה "מגיד", על הסופר המשכיל להתחפש למגיד, להביא פתגמים ופסוקי תורה, להראות את התורה שניסח לעצמו. כך נוצר "הסקאז התרבותי", נושאו של הפרק השלישי, וכאן המקום להודות לגרשון שקד ז"ל, שהציע לי את האוקסימורון המבריק הזה. שושלת היוחסין נמתחת מד"ר משה מרקוזה יליד סלונים מכאן ועד ליוסל בירשטיין תושב ירושלים מכאן, דרך מנדלי מוכר ספרים, טביה החולב והיצר הרע של יצחק בשביס־זינגר. בתוך מערכת הכוחות שבה שימשה היידיש שפחה בלבד, שפת ליווי, מאמע־לשון, זה היה קו גברי — ומלא חיים — עד מאוד.

למרבה המזל, ארץ מאמע־לשון לא הייתה צריכה לחכות עד שימציא כל סופר וסופר בישראל את הקול המתאים לו כדי שתתגבש שושלת יוחסין. המפעל האנתולוגי, כינוס קולות ומקורות מרחוק ומקרוב, הוא שאִפשר את מיסודה של תרבות היידיש. מלאכת הכינוס ביידיש, כפי שיתברר בפרק השני, החלה הלכה למעשה בראשית המאה השבע־עשרה, בהופעת המהדורה הראשונה של ה"מעשה־בוך". איזהו גיבור תרבות? המקבץ יחד סיפורים ושירים המפוזרים על פני מרחבי אשכנז ומכניס אותם לאוסף ספרותי המכונה "ביבליאָטעק" — ספרייה בצרפתית — או "אנתולוגיה" — זר פרחים ביוונית קלסית. בקצב קצת מהיר מדי יציג פרק זה גיבורי תרבות מוכרים ולא מוכרים כלל: ר' יעקב בן אברהם ממזריטש דליטא, ר' יוזפֶא השמש מוורמס ובנו אליעזר ליברמן, שלום־עליכם, י"ל פרץ, משה בסין, בר בורוכוב, זישה לנדוי, עזרא קורמן, טודרס גלר, שמרקה קצ'רגינסקי, בר מרק ובנימין הרושובסקי־הרשב. בזכותם שימש הכינוס שלוש מטרות שונות אך משתלבות: כינוס לשם שמירה ומִחזוּר, כינוס לצורך יצירת קהילה מדומיינת וכינוס לשם חידוש וחזון אוטופי. בְּרָב־עָם — הַדְרַת־יידיש (על פי משלי יד, כח).

למפעל הכינוס המתועד בפרק השני יש שני המשכים בפרק החמישי והשישי: אחד בגטו ורשה ואחד בבית העלמין "מאונט כרמל" אשר ברובע קווינס, ניו יורק; אחד שפרץ עומד בראשו, ואחד ששלום־עליכם משחק בו את התפקיד הראשי; כינוס בתגובה לפורענות בקצה האחד, וכינוס שהוא אתר מהפכני בקצה האחר. אין זה סיפור מורבידי מבעית כלל, וגם אין זה נרטיב גלותי מדכא. זה שיעור על התקוממות והתחדשות.

הפרק החמישי, שעניינו הארכיון המחתרתי "עונג שבת", נפתח בקולו הבלתי אמצעי של פרץ. הסגנון הקצר והקולע, מרובה סימני הקריאה, הוא דרכו בקודש. בקריאה דחופה ליהודי מזרח אירופה הסובלים במלחמת העולם קרא פרץ תיגר על קודמיו. הוא דחה בתוקף את כל מסורת הקינה והאבל של דורי דורות המבכים את החורבן בדיעבד ודרש מכל אדם בישראל, גברים, נשים ובני נוער, לתעד את כל קורותיהם בזמן אמת ולשמר את הדברים בתיעוד מדויק. פרץ, עם עמיתיו דינֶזון ואנ־סקי יחד, הפך לאיש הפרסום של מפעל כינוס חסר תקדים. בתוך שנים אחדות נוצר בקרב אותם יהודים שילוב חדש של זיכרון קבוצתי ותיעוד היסטורי מפורט, מגוון קולות שונים ומנוגדים, מפעל הרואי שאמור היה להיהפך לנכס לאומי ולכתב קִטרוּג חובק עולם.

בפרק זה מופיעה מקהלה שלמה של קולות בניצוחו של ההיסטוריון ואיש הציבור עמנואל רינגלבלום, יורשו הנאמן של פרץ, מהם קולות מוכרים ומהם לא מוכרים כלל. אם ביידיש, אם בפולנית, הארכיון המחתרתי "עונג שבת" שהקים רינגלבלום קורא תיגר על השכחת והזנחת הקולות שהושמעו ונשמרו בגטאות. גם לקורבן יש רשות דיבור, לא רק לניצול.

הפרק השישי הוא סיור מודרך בעולם הדובר יידיש, החולם ביידיש והלוחם למען היידיש. היום המצבות דוברות יידיש בחרוז ובשלווה, אבל בשעתם הצליחו שלושה דורות אלו — דור החלוצים, דור "העלייה השנייה" ודור המודרניסטים המובהקים — להקים בארץ החדשה תרבות חלופית מהעריסה ועד הקבר; תרבות חילונית, יהודית וקוסמופוליטית גם יחד. הפרק משחזר את השיח המהפכני בשיאו ובשקיעתו דרך הפסלים, הסמלים והכתובות. איך הגיע לשם קברו של שלום־עליכם? למה מתים רבים כל כך מסתתרים מאחורי שמות בדויים? איך הפך אתר הנצחה לגיבורי התרבות החדשה ליד ושם לחללי השואה? הכול כלול בסיור אחד.

הנה, קוראים יקרים, ספר קצר על תרבות גדולה. ספר מסעות אל ארץ שבעל־פה. וספר ציוני על גלות לתפארת.

ירושלים, 16 במארס 2017