פתח דבר
ברומן שירה כותב ש״י עגנון על יהודה לייב מאגנס, מבלי להזכירו בשמו: 'נגיד האוניברסיטה, שבבחרותו רב רפורמי היה ומחמת ציוניותו הוצרך להסתלק מן הרבנות, עדיין נשתייר בו מן ה״וויעה״ [ה״אוי־ויי״] של רבני הרפורמה, שבארץ ישראל היא מביאה לידי גיחוך, אבל קומתו והליכותיו ומידותיו הביאו אפילו את הציניקנים שבאולם לשמוע מה יאמר'.1 תיאורו הדו־ערכי של עגנון מיטיב לקלוע לאופן שמאגנס נתפס בו ביישוב: הערכה מסוימת לאישיותו ולקרבן שהיה כרוך בעלייתו לארץ ישראל — מהלך נדיר בקרב מנהיגים ציונים אמריקנים שרק הנרייטה סאלד הייתה שותפה לו — לצד הסתייגות מפעילותו הפוליטית ואי־הבנה של מקורותיה. מאגנס היה ונשאר זר בארץ ישראל; תרבותו, מנהגיו ואמונתו לא מוכרים ורחוקים מעולמו היום־יומי וגם הרוחני של היישוב. כך לבושו, שהיה מוקפד והדור גם בביקוריו בקיבוצים וביישובים בימי חמסין, כך העברית המעט עילגת שבפיו, ששרידי מבטא לא מוכר שוקעו בה, וכך אשר למנהגו לארגן משחק כדור בסיס מדי שנה בארבעה ביולי — יום העצמאות האמריקני שקדם ביום ליום הולדתו שלו.
אך יותר מכל זרות היו זהותו הדתית ואמונתו. בארץ, בין היתר כדי לחזק את מעמדו באוניברסיטה אך גם מפאת שונותה של זהותו הדתית, העדיף את הכינוי דוקטור ולא רב. 'מה אתה מחפש?', אמר לו פעם שמריהו לוין, 'ניכר בך שאתה יהודי מתבולל, שלא גדלת על ברכי התורה'.2 תפיסת הדת של מאגנס עמדה בסתירה ליהדות המזרח־אירופית המסורתית שהייתה כור מחצבתם של האבות הפוליטיים של היישוב — גם אלה שלכאורה השתחררו ממנה — וגם לאתוס הקולקטיבי של היישוב, בשל מאפייניה האמריקניים האינדיווידואליסטיים. זהותו הרפורמית של מאגנס לא עוררה הד בקרב שומעיו ויותר מכך, נתפסה כעדות להיעדר שורשים יהודיים אותנטיים. תפיסה זו חטאה לאמת של עולמו הפנימי הדתי המורכב של מאגנס, ששילב בין ליברליזם רפורמי אמריקני ובין שמרנות קונסרבטיבית, בין אתוס נבואי מוחצן לחיפוש אישי מיוסר, ובין רציונליזם פרגמטי לעולם של רגש דתי ותפילה חשאית בקהילות חסידיות בניו יורק ובירושלים.
עבור מאגנס, תפיסתו הדתית הייתה אבן התשתית ויסוד ראשון של עמדתו הפוליטית. גם כאשר הסתייג מתנועת הרפורמה ואימץ עמדות דתיות שמרניות יותר, מאגנס היה ונשאר בגרעין זהותו רב רפורמי. הוא היה גיבורו וקרבנו של האתוס החברתי־פוליטי האמריקני על דרשן־מהפכן נבואי, הנושא את דבר השם ומוכיח את העם הסוטה ומשיבו אל דרך הישר. דרך זו, לפי אמונתו של מאגנס, מכפיפה את הפוליטיקה למוסר ולצדק האלוהי. זה היה קרב אבוד, דון קישוטי כמעט, ומאגנס היה מודע לכך: שנה קודם למאורעות תרפ״ט שהניעו אותו לפעילות פוליטית גלויה, חזה מאגנס את התוחלת של המהלך הפוליטי שבו ינקוט: 'לחפש בלהט אחר המלאוּת היהודית', כך כתב, 'עם הידיעה המוקדמת שאי־אפשר למצאה; להצטרף לתנועה הציונית הארץ־ישראלית, לחיות בארץ ישראל בידיעה שיום אחד (היום!) יתברר הדבר כאשליה עקרה כמעט'.3
אך כנביא שאינו יכול לכבוש את נבואתו, מאגנס לא היה יכול להימנע ממה שנתפס אצלו כקריאה דתית לפעולה פוליטית, גם נגד כל הסיכויים. זהו סוד נחישותו הפוליטית של מאגנס ומקור כוח המשיכה של עמדתו האידיאליסטית, אך בה בעת גם זרע הכישלון במימוש תכניותיו. אמנם מאגנס, בדומה למרטין בובר, ראה בעמדה הנבואית־מוסרית את הריאליזם האמתי המרחיק ראות, אולם חוסר הנכונות של הרוב הערבי בארץ ישראל ומנהיגיו להסכים מראש לפשרות שהיו כרוכות בשיתוף פעולה פוליטי עם היישוב היהודי, אם באמצעות חלוקת הארץ אם בהסדר דו־לאומי, נעלם בסופו של דבר מעיניו. מעיד על כך למשל מפגשו עם האינטלקטואל הפלשתיני הנוצרי ח'ליל אל־סכאכיני במלון שפרד בירושלים בימי מלחמת העולם השנייה. מאגנס סבור היה שהנוצרים בארץ נוטים לקיצוניות פוליטית בשל היותם מיעוט לא מיוצג, החושש מהרוב המוסלמי, שאם לא כן היו משתפים פעולה עם היישוב היהודי ועם הרעיון הדו־לאומי. 'בוא נדבר בגילוי לב, דוקטור', ענה לו סכאכיני, וסיפר לו מעשה בחמור: איש רכב על חמורו וראה איש אחר ההולך ברגל. הוא הזמין אותו לרכוב אתו. הולך הרגל עלה על גב החמור והעיר: 'כמה זריז הוא החמור שלך!' רכבו עוד ואז אמר הזר: 'כמה זריז הוא החמור שלנו!' אמר לו בעל החמור 'רד!' שאל 'למה?' אמר לו: 'אני חושש שעוד מעט תאמר — ״כמה זריז הוא החמור שלי״'.4 כלומר מאגנס לא השכיל להבין כי עמדת הערבים נבעה מתחושת אבדן הבעלות על ארץ שהייתה, לשיטתם, שלהם.
מאגנס לא החזיק בעמדה רשמית ביישוב, כזו שנרכשת במאמצים פוליטיים ולכן מחייבת פשרות, ולא חש את האחריות המעשית הנובעת מכובד משאו של תפקיד ציבורי. חברי ההנהגה הפוליטית של היישוב — ובפרט בן־גוריון וויצמן, שהיה קרוב יותר למאגנס בעמדותיו — ראו בפוליטיקה הנבואית שלו פייסנות יתר ומתכון הרסני לניהול משא ומתן במרחב המזרח־תיכוני. אפילו שותפיו הפוליטיים של מאגנס מהחוג המרכז־אירופי באוניברסיטה העברית, שדגלו באותם פתרונות שהציע והלכו אתו כברת דרך בפעילות הפוליטית, ראו בו בסופו של דבר טרובדור אמריקני ושריד של האידיאליזם של המאה ה-19 בפוליטיקה רבת־התהפוכות של המאה ה-20. כך, כפי שחשש, נותר גוון קולו האמריקני הייחודי בעד הדו־לאומיות, קול קורא במדבר.
אלא שזוהי גם ההחמצה המרכזית באופן שסופר בו סיפורו של מאגנס עד כה. אנשי 'ברית שלום' ובהמשך 'איחוד' היו שותפים לתכנית הפוליטית של מאגנס, להשקפתו הכוללת על התביעה המוסרית מן הציונות, ולמקצת ממקורות היניקה שלו (אחד העם למשל). בהשוואה למקורות היניקה האירופיים הדיאלקטיים שלהם, ניחן מאגנס בפרגמטיזם אמריקני פשוט וישיר ובלהט דתי שהניעו לפעולה פוליטית. מאגנס השיב להם, כך לטענתם החוזרת ונשנית, את האמון בפוליטיקה. אלא שברגעי המבחן, מאגנס — המחפש הדתי הבלתי נלאה ועבד ה' בעיני עצמו — השליך את כל יהבו על הקוטב המוסרי־אידיאליסטי, ואילו הם נסוגו לעמדה מורכבת יותר, שאפשרה להם לשרוד את היפוך הקטבים שחוללה הקמת מדינת ישראל. לעומתם, מעשיו של מאגנס והזיכרון ההיסטורי של פעולתו כמו קופאים בזמן ב-1948, עם פטירתו על אדמת ארצות הברית לאחר הקמת המדינה.
'ישנם יהודים המתנגדים למדינה היהודית מסיבות דתיות או מסיבות פוליטיות', כתב מאגנס ב-1942, 'אינני נמנה עמם. הם טוענים שהיהדות היא דת, ושלדת אין דבר וחצי דבר עם פוליטיקה. אני טוען גם כן שהיהדות היא דת, אלא שדת יש לה כל דבר שבעולם עם פוליטיקה'.5 דברים אלה ראויים להיות נקודת המוצא במסע שמציע ספר זה בעקבות הזהות הדתית והפוליטית של יהודה לייב מאגנס בארץ ישראל.
הערות
- עגנון, שירה, עמ' 106-105.
- לזר, שישה יחידים, עמ' 159.
- מאגנס, מורד בציון, עמ' 269-268. כל התרגומים בספר הם שלי.
- שגב, ימי הכלניות, עמ' 334-333. עוד על סכאכיני ראו: סכאכיני, כזה אני רבותיי.
- מתוך מאמר של מאגנס שלא פורסם שכותרתו 'To Arab Friends’, אפריל 1942, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (להלן: אמתע״י), ארכיון מאגנס, P3/340.