שמים מעליי שמים בתוכי

פתח דבר

שמים מעליי, שמים בתוכי

זהו ספר על א־להים^א

ועל עם ישראל,

על התורה

ועל המצוות,

אבל לא פחות מכך, זהו ספר עלינו, על עצמנו.

זהו ספר שמציע תשובות חדשות לשאלות ישנות,

לשאלות שאנשים מעולם לא הפסיקו לשאול —

האם יש א־להים?

מיהו?

האם ישנו עם נבחר?

האם ישנה דת אמת?

והם חיפשו את התשובות בשכל ובפילוסופיה,

במחקר ההיסטורי ובארכאולוגיה,

במדע ובפסיכולוגיה,

בחקר הדת ובתאולוגיה.

ואנחנו רוצים להזכיר אמת פשוטה וחדשנית כאחד —

את התשובות נמצא, לא כשנביט החוצה ונחפש סימוכין והוכחות, אלא כשנביט פנימה אל עצמנו.

א־להים מתגלה לא רק בשמים שמעלינו אלא גם באלה שבתוכנו.

איננו מתכוונים לומר שאמונה היא רגש או חוויה סובייקטיבית ושלכן אין טעם לדון בה.

אדרבה, אנחנו מתכוונים לכך שאמונה היא עצם החיים.

הרי איננו שואלים את עצמנו אם אנחנו חיים וקיימים, ואיננו מחפשים הוכחות, עדויות או הסברים לכך.

שם, בדיוק במקום המופלא הזה שבו יש לנו ודאות בחיים שלנו, שם גם נמצא את הוודאות באמונה שלנו.

שם נמצא את א־להים.

קדימה, מתחילים.

מבוא
אומרים יש א־להים בעולם, מה זה א־להים?

האמנם גם וגם?

בכ״ה באדר תש״פ (21/3/20), בעיצומו של משבר הקורונה, ערכה העיתונאית דנה וייס ריאיון טלוויזיוני עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כששאלה וייס על המשבר הכלכלי הצפוי, הגביה נתניהו את ידיו, נשא עיניים למרומים ואמר: ״קודם כול, בעזרת השם, אני מקווה — כולם צריכים להתפלל לבורא עולם...״ וייס קטעה אותו ואמרה: ״בינתיים התשובה נמצאת יותר במכון וייצמן״. ״גם וגם״, השיב נתניהו, ״גם במכון וייצמן מתפללים״.

״מ’גם וגם’״, אמר פעם איש חכם, ״יוצא ‘גמגום’״. ובאמת, האם ניתן להשכין שלום בין קדמה מדעית לאמונה דתית? האם אנחנו מצליחים לכלכל את ה״גם וגם״ הזה בתוכנו? האם אנחנו חיים חיי אמונה דתית המפויסת עם חיי העולם הזה שלנו? האם אנחנו מוצאים התאמה בין תפילה לא־להים שירפא אותנו ובין ביקור אצל הרופא, או בין תחנונים על פרנסה ברווח ליוזמות פיננסיות? והאם אנחנו מאמינים בכלל בא־להים או אולי רואים בו המצאה שהיא פרי החולשה האנושית? ומה באשר לאמונה בתורה ובמצוות? מחקרים מורים שככל שאנשים משכילים יותר, גדלה גם הסבירות שהם יהיו פחות מאמינים ופחות אדוקים בדתם. האם מדובר בהתאמה מוכרחת?

מספרים שב-1802‏¹ פגש נפוליאון בונפרטה את המתמטיקאי והאסטרונום פייר סימון דה לפלס. השניים דנו בתנועת גרמי השמים על־פי הפיזיקה של אייזיק ניוטון, ובשלב כלשהו שאל נפוליאון את לפלס מדוע איננו מזכיר את הא־ל בתוך דבריו. ״אדוני״, השיב לפלס בחיוך יהיר, ״אינני זקוק להיפותזה הזאת״.

דבריו של לפלס אמנם מתריסים בשחצנות, אבל יש בהם לכאורה היגיון רב. הרי המדע כובש בכל יום ארצות לא נודעות ומפליג אל אופקים חדשים ומסעירים — תוחלת החיים הממוצעת עמדה בימי הביניים על פחות משלושים שנים, וכיום, בזכות המדע והרפואה, היא ניצבת על למעלה משמונים שנה! המדע מאפשר לנו לנדוד ולהגיע לקצווי תבל בגופנו או להביא אותם אלינו דרך מסך המחשב והטלפון. המחקר המדעי תורם לייצור ולכלכלה וגם לתחומים שלכאורה רחוקים מהדיוק המדעי, כמו פסיכולוגיה ואפילו מוזיקה ואמנות. לא הייתה תקופה בהיסטוריה שבה חיינו מתוך ביטחון ורווחה דומים, ואנחנו זוכים לכל הטוב הזה, לקדמה המדעית והטכנולוגית, גם ללא ה״היפותזה״ שמכונה ״א־להים״. אדרבה, אנחנו הרי זוכרים את האינקוויזיציה — משטרת המחשבות של הכנסייה, שדיכאה את החופש המדעי מפני שלא התאים לדוֹגמוֹת שלה. גליליאו גליליי הועמד לדין על כך שסבר שהארץ מסתובבת סביב השמש ולא להפך, ונאלץ לחזור בו מהדעה ה״כפרנית״ הזאת. האמונה הדתית, אם כן, עלולה להיות נגועה בקיבעון מחשבתי המסרס את היצירתיות האנושית. ״ראשית מחקר — פליאה״, אומרים בשם אריסטו. לשם מחקר אמיץ ופורץ דרך יש צורך בספקנות הבורחת מהחיק החמים של האמונה.

אכן ניטשה, הפילוסוף הגרמני המפורסם, התבטא בחריפות לפני כמאה וחמישים שנה וכתב ש״א־להים מת״. הוא התכוון לתאר בכך את גסיסתה של הדת ואת דעיכת האמונה.

המדענים נובחים ושיירת המאמינים עוברת

אלא שמנגד, בסקר שנערך ב-2005, נמצא שתשעים וארבעה אחוזים מהאמריקאים מאמינים בא־להים². בישראל המספר אמנם צנוע יותר — ״רק״ כשמונים אחוזים מהיהודים מאמינים, אך בבדיקה לאורך עשרות שנים נמצא שמספר המאמינים בישראל גדל והולך³.

כלומר, מן העבר האחד נראה כאילו א־להים הוא סוג של ״היפותזה״ מיותרת ואולי אף מזיקה, אך מן העבר האחר, גם בחברה עכשווית ומתקדמת, ה״היפותזה״ הזאת היא אמונת יסוד בעבור רובם המוחלט של האנשים. הכיצד? האם זה רק מפני שההמון נבער מדעת?

ההצהרה של לפלס וההכרזה של ניטשה הן יהירוֹת וחצופות לא רק מפני שאינן נכונות, הן כאלה מפני שהן מתעלמות מהנוכחות העמוקה של א־להים בחייו של כל אדם, גם בחייו של האדם המודרני. אמנם לפלס וחבריו יכולים לטעון שהעיסוק בא־להים הוא בסך הכול צורך פסיכולוגי או אפילו הפרעה מוחית (כמו שהציעו מדענים מסוימים), אך זה יהיה פשטני להחריד.

אנחנו עסוקים בא־להים בלי הרף כיחידים וכחברה, רציונליסטים קשוחים או מיסטיקנים נלהבים, מאמינים אדוקים וגם אתאיסטים. אנחנו מדברים עליו ואנחנו שרים עליו; אנחנו מתפללים אליו או מתריסים כלפיו; אנחנו מצהירים שאנחנו מאמינים בו או נושאים את דגל הכפירה. תולדות ההיסטוריה האנושית שזורות בתולדות היחס לא־להים באופן שאינו ניתן להפרדה. לכן דווקא מי שמאמין באדם וברוחו באמת, חייב להעניק ליחס לא־להים מקום של כבוד.

כשלוש שנים וחצי לאחר הריאיון הנזכר בפתח הדברים בעניין הקורונה, בשמחת תורה, כ״ב בתשרי תשפ״ד (7/10/2023), פרצה מלחמת ״חרבות ברזל״, באירוע שהוא מהקשים שידעה מדינת ישראל. אבל התדהמה והכאב האין־סופי לא הביאו לשיתוק אלא להתרוממות רוח, שגם היא מהגדולות שידענו. אחרי שנה של התגוששויות בין חלקים בעם, מצאנו שוב את המשותף, את האחדות ואת הרעות, את ההתנדבות ואת ההקרבה, את רוח הקרב ואת מסירות הנפש. אחד העניינים שייחדו ואפיינו את רוממות הרוח של החיילים בחזית ושל אנשי העורף כאחד הוא הזהות היהודית. אומנים ואנשי תרבות רבים העידו שבעבר התכחשו לזהותם היהודית, ובעקבות אירועי שמחת תורה, שבעה באוקטובר, החלו לראות בה את הרכיב הבסיסי ביותר במי שהינם. חיילים צולמו שואגים בשטחי כינוס ״שמע ישראל, השם א־להינו, השם אחד״ או ״אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח״, והביקוש לציציות ותפילין הרקיע שחקים. האמונה והזהות היהודית התגלו כדלק במנועי המוטיבציה והגבורה המפעימות שפגשנו.

אז אולי מוכרחים דווקא ״גם וגם״? אולי החקר המדעי צריך להיות נקי מהנחות יסוד, אבל כשנוגעים במה שמעבר לחיים הפרטיים, כשעוסקים במה ששייך לעַם, להיסטוריה ולערכי הנצח, חייבים לינוק דווקא ממעיין האמונה?

במילים אחרות, האנושות פשוט מעולם לא קיבלה את המלצתם של מדענים כמו לפלס, ולא ויתרה על ה״היפותזה״ בעניין א־להים, אלא קיימה מערכת יחסים עמוקה ורציפה עימו. אלא שכמו מערכות יחסים ״צפופות״ רבות, גם מערכת היחסים עם א־להים מורכבת ועמוסה, ומלבד זה היחס לא־להים גם חמקמק ונעלם. ״אומרים יש אהבה בעולם״, כתב ביאליק ותהה: ״מה זאת אהבה?״ ובכן, אומרים ״יש א־להים״ בעולם, אך האם מישהו יודע מהו ומיהו א־להים?

להתבגר ברוח

הקשר עם א־להים קשה לביטוי. זה כך בראש ובראשונה מפני שא־להים הוא למעלה מכל הגדרה, אבל יש בזה יותר. הקשר עם א־להים מתאפיין בעמימות מובנית. מדוע?

בתחילת ספרו ״מסילת ישרים״ מסביר רבי משה חיים לוצאטו (רמח״ל) שלא בא ללמד דברים חדשים, אלא להזכיר דברים מפורסמים בנוגע לעבודת א־להים ותיקון תכונות הנפש. הבעיה היא, מסביר רמח״ל, שדווקא מפני שמדובר בנושאים מוכרים, אנשים אינם טורחים לעסוק בהם ולכן מזניחים אותם. הרב קוק⁴, שחי לפני כמאה שנה והיה מהוגי הדעות המקוריים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל, מוסיף על דברי רמח״ל ואומר שהמושגים מוכרים וידועים דווקא מפני שהם קיימים בנו בטבע, אלא שהם מוטבעים בנו באופן בוסרי.

כך גם בעניין שלנו — חלק מהעמימות באשר לא־להים היא דווקא מפני שהיחס אליו טבעי לנו, ואת העניינים הטבעיים והפשוטים ביותר לא ניתן לנסח.

תהייתו של ביאליק מה זאת אהבה מעידה, לא על מצוקה בלבד אלא גם על הסוד שבאהבה, שהוא העושה אותה למיוחדת ומשמעותית כל־כך.

ומהם החיים? האם ניתן להסביר ולמלל? איך אנחנו מצפים אם כן שנוכל להגדיר את טיב הקשר לא־להים? הדברים העמוקים ביותר הם גם המובנים מאליהם ביותר, והם גם אלה שלא ניתן לבטא. מצד זה העמימות והקושי לדבר על א־להים ועל הקשר אליו מבטאים יתרון.

אבל כאמור, יש לעמימות צד נוסף, של חיסרון. כפי שציטטנו מרמח״ל — כשלא מפתחים את המושגים הטבעיים, הם נשארים גסים ונושאים איתם שיבושים וטעויות, כשם שבעיית יציבה קלה שאינה מטופלת בינקות עלולה לגרום בעיות מורכבות וקשות יותר בבגרות.

עבור ילדים מציאותו של א־ל שברא את העולם, משגיח עליו, מצווה, נותן שכר או מעניש ומקשיב לתפילות, היא עניין טבעי, אבל היחס הילדותי לא־להים גם מקטין את דמותו של א־להים ומצייר לא־להים פנים אנושיות. כשמתבגרים, אם לא מפתחים את היחס הזה הוא מעורר פעמים רבות קשיים מסוגים שונים, שחלק מהם אנחנו יודעים לנסח במילים (מדוע ברא א־להים סבל וייסורים? אם א־להים יודע הכול מדוע צריך לומר את התפילות? כיצד מתקיים חופש בחירה אם ממילא א־להים יודע במה נבחר? וכיו״ב), ואילו קשיים אחרים נחווים כמצוקה דוממת בלבד.

תהליך ההתבגרות הוא מסע של גיבוש זהות, עמדות וערכים. העולם הבוגר שלנו, הצומח מתוך שמחות וייסורים, לבטים והכרעות, תהיות והארות, הוא עולם מורכב, ומלא גוני ביניים, שאינם חלק מהעולם הילדותי הפשוט והפשטני. מושגי הטוב והרע, האמת והשקר, כולם מקבלים ממדי עומק. אפילו התפיסה החושית משתכללת כשגדלים ומבינים, למשל, שגם כשאבא מתחבא הוא עדיין קיים, שלא נגיע לירח גם אם ניעזר בסולם, או שאין בתוך המחשב או הטלפון ״אנשים קטנים״. רוב התהליכים האלה קורים באופן טבעי. החיים מאתגרים את העולם הילדותי שלנו, מציבים בפנינו סימני שאלה, ומכריחים אותנו למצוא מענה. ואולם את היחס שלנו לא־להים עלינו לפתח ולשכלל באופן יזום מתוך בחירה. זה לא קורה מאליו.

כלומר, אין כמעט אדם שמתבגר ואינו נדרש לשכלל את מושגי הטוב והרע שלו, אך ניתן ״להתחמק״ משכלול היחס לא־להים. אמנם בשלב כלשהו בבגרות איננו יכולים להמשיך להחזיק באותן תפיסות ילדותיות בנוגע לא־להים, אבל הפתרון הנוח במצב הזה הוא פשוט לזנוח את ה״היפותזה״ המכבידה. אפשר אפילו להמשיך ולקיים חיים דתיים שמתלווה להם קריצה צינית, חיים דתיים שאינם לוקחים את עצמם ברצינות.

התוצאה היא המוני אנשים החיים בינינו ומעידים על עצמם כי הם מאמינים בא־להים אך נאלצים לחיות בסוג של פיצול — העולם הדתי שלהם אינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמם כאנשים בוגרים וכשותפים פעילים ויוזמים בעולם המודרני. הם לא באמת מצליחים למזג בנפשם את האפשרות שהתשובה לקורונה נמצאת גם בתפילה לא־להים וגם במכון וייצמן. מבחינתם ככל שגדל כובד המשקל של צד אחד מהשניים, קטן בהתאמה משקלו של הצד האחר.

המצוקה מניעה אותנו

בין שאר כתביו פרסם הרב קוק מאמר קצר ושמו ״ייסורים ממרקים״. פירוש המילה ״מירוק״ הוא צחצוח וניקוי. בביטוי ״ייסורים ממרקים״ מתארים חז״ל את הזיכוך שגורמים ייסורים לאדם. בדומה, מבאר הרב קוק, גם תופעת הכפירה מייסרת את עולם המאמינים והאמונה, אך בד בבד מזככת ומרוממת אותו.

את המאמר פותח הרב קוק במשפטים האלה⁵: ״כל הסיבוכים בדעות של בני האדם וכל הסתירות הפנימיות שסובל אדם בדעותיו, באים רק בגלל הערפל הנמצא במחשבה על המושג הא־להי״. אם נפשט את הדברים בצורה קיצונית, נאמר כך: גם אם, לדוגמה, אדם איננו מצליח למצוא איזון נכון בין הגשמה אישית לתרומה לחברה, זה מפני שמושגי הא־להים והיחס אליו מעורפלים אצלו.

מה הקשר? בעיני הרב קוק א־להים נוכח בחיים שלנו הרבה יותר ממה שגלוי, והוא איננו רק זה הדורש שנשמור את מצוות התורה המפורשות, וודאי שאיננו רק זה המאיים בשכר ובעונש. א־להים הוא מקור הכול — מקור החיים, מקור הכישרונות והמחשבות, מקור ההתמודדויות והפתרונות. כל הספקות, המבוכות והכישלונות שלנו, באים בעקבות התרחקות מהמעיין הפנימי שלנו, ממקור החיים, מא־להים.

גם הסתירה הדמיונית בין תפילה לא־להים ובין עידוד המחקר המדעי במכון וייצמן היא חלק ממה שמתאר הרב קוק בתור ״הסיבוכים בדעות של בני האדם״, ״הסתירות הפנימיות שסובל כל אדם בדעותיו״, ו״הערפל הנמצא במחשבה על המושג הא־להי״.

מה עושים?

מתבגרים ברוח. מסכימים לעבור מסע של חיפוש, בקשה, יגיעה וגעגוע, בדומה למסעות שאנו עוברים בתחומי חיים אחרים.

המסע הזה דורש משהו מעבר למנת משכל גבוהה. פרופסור ריצ’רד דוקינס למשל, ביולוג בריטי בן ימינו שקידש מסע צלב להגנת האתאיזם, הוא דוגמה נהדרת לאדם אינטליגנטי אך בעל יכולת דלה מאוד להבין את משמעות האמונה.

אמונה אמיתית דורשת בשלות רוחנית, והבשלות הזאת היא תולדת מאמץ מתמיד לבירור היחס שלנו לא־להים, החל בשאלות היסוד הראשוניות ביותר.

אבל רגע, לפני שמתחילים — הדגשה חשובה: האם התבגרות פירושה ויתור על העולם הילדותי שלנו? אולי התפכחות מסוג של נאיביות?

נכון שהתפיסה הילדותית לוקה בפשטנות, אבל יש בה גם גרעין אמיתי שאסור לוותר עליו כשמתבגרים. בתמימות ובתום הילדותיים יש איזו נגיעה בַאמת, שאיננו זוכים לה כמבוגרים. זאת אחת הסיבות לכך שילדים קטנים נוגעים בנו עמוק כל־כך. זאת גם הסיבה לכך שאצל חז״ל יש מעלה מיוחדת לתורה ולתפילה של ילדים, שאין בהם חטא. יש בגרות שזונחת מאחוריה את התום הזה, שנעשית צינית, מרירה ומתוסכלת, וכך היא מביטה על העולם. הבגרות שאנחנו מזמינים אליה היא הבשלה ופיתוח של אותו סוד ילדותי שלא ניתן לבטא במילים, כך שנוכל לצקת אותו אל כלי ההכרה הבוגרים שלנו.

הספר הזה נועד לעזור לנו להתרפא מהגמגום ולהפסיק לחיות בתחושת פיצול מכאיבה בין קדמה, חיים עשירים בחומר וברוח, תרבות, רציונליות ואמונה באדם ובין מסורת, תפילה, תורה, מצוות ואמונה בא־להים. מטרת הספר היא למצוא מענה לספקות, למצוא משען יציב לאמונה, ודאות ובהירות, ולצד זה לגלות שהאמונה איננה מתעמתת עם החיים או מנוונת אותם אלא להפך, היא מלאה באהבת החיים, מעודדת אותם ומפיחה בהם רוח.

הספר הזה מבקש ללמד שכשם שיש שמים מעלינו — א־להים רם ונישא מאיתנו ומהעולם שבו אנחנו חיים, כך יש גם שמים בתוכנו — חיים א־להיים אין־סופיים שמפכים בנו.

בואו ונצא לדרך!

פרק א
יש א־להים

אנחנו מזכירים אותו כל־כך הרבה אבל יודעים עליו כל־כך מעט

את א־להים עלינו לחפש, לא באמצעות הוכחות מהמציאות או מהפילוסופיה. את א־להים אנחנו פוגשים כשאנחנו מביטים לתוכנו, אל שורש הקיום שלנו.

על מי אנחנו מדברים בעצם?

דלתו של הרב צבי יהודה קוק הייתה פתוחה בפני הכול. הוא היה איש חם ואוהב וגם עמוק, מקורי ורחב אופקים בצורה נדירה. באחד הימים הגיע אל ביתו בחור צעיר כדי לשוחח על ענייני פילוסופיה ומחשבה.

״אני לא מאמין בא־להים״, הטיח הצעיר ברב צבי יהודה, ואולי חשב שהצהרה כזאת איננה דבר שרבנים זקנים יכולים להשלים איתו.

אך הרב צבי יהודה רק חייך ושאל: ״ומיהו האלוהים הזה שאינך מאמין בו?״

הצעיר הנבוך הרגיש שנקלע למלכודת וניסה להתחמק: ״לא יודע, בזה אתה מבין...״ השיב בדיפלומטיות, אך הרב צבי יהודה המשועשע דרבן אותו לתאר בכל זאת את דמות האלוהים שבה הוא כופר.

הצעיר שיתף את הרב צבי יהודה בדרך שבה נתפס אלוהים בעיניו.

״אה״, אמר הרב צבי יהודה בהבנה, ״באלוהים הזה גם אני אינני מאמין״...

בספר המדע הבדיוני הקומי ״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״ מקדיש המחשב שכינויו ״הרהור עמוק״ (המחשב השני בגודלו בכל הזמנים) שבעה מיליונים וחצי של שנים כדי לספק את התשובה לחיים, היקום וכל השאר. אחרי הזמן הדי ממושך הזה, כשבהתרגשות גדולה מבקשים גיבורי הספר לשמוע את המענה, משיב ״הרהור עמוק״ שהתשובה היא... 42... ובכן, מסע ארוך מתחיל מאותה נקודה כדי לברר מה בעצם הייתה השאלה (בספר הבא בסדרה מתגלה שהשאלה היא למעשה כמה זה שש כפול תשע, ו״הרהור עמוק״ פשוט טעה בחישוב, אבל זה כבר סיפור אחר...).

ויכוחים על קיומו של א־להים נוטים להיות סוערים ומלאי אמוציות, אבל מעט מאוד מוקדש לבירור השאלה הבסיסית — מיהו הא־להים שאנחנו מבררים אם קיים. אף־על־פי שרבים מהמתווכחים סבורים שמדובר בעניין מובן מאליו, זה לא כך, והרב צבי יהודה היה מספיק חכם כדי לדעת זאת. יש הנחות יסוד רבות מאוד בבסיס הדיון, הצריכות בירור בפני עצמן.

למשל, ייתכן שמישהו סבור שא־להים הוא מין סבא עם זקן לבן, המרחף על ענן. אם אדם כזה ידון במציאותו של א־להים, הדיון יהיה אחר לחלוטין מדיון עם מי שסבור שא־להים רחוק מכל תיאור גשמי.

אמנם רובנו תופסים את א־להים כמופשט ביותר, ועדיין מייחסים לו אפיונים מגוונים (לרוב בלא מודע).

למעשה אפילו השאלה ״האם יש א־להים?״ מבליעה הנחת יסוד שקרית, שכן כשאנחנו שואלים זאת, אנו גם ״פתוחים״ לאפשרות שהתשובה היא ״לא״. כבר בכך אנחנו מאפיינים את א־להים בתור מי שאפשר שאיננו, כאילו ייתכן שאנחנו קיימים והוא לא. אבל היהדות טוענת שלא רק שא־להים ישנו, אלא שאין אפילו אפשרות אחרת, וודאי לא ייתכן שקיום העולם איננו תלוי בו. א־להים שעשוי שלא להיות קיים, באמת איננו א־להים ואיננו קיים.

תוכיח!

חיפוש ההוכחות לקיומו של א־להים נשען בהכרח על הנחות יסוד מוטעות. נדמה לנו שהוכחות מספקות קרקע יציבה, אבל האמת כמעט הפוכה. כל הוכחה נשענת על אקסיומות והנחות יסוד, על היגיון ועל דרכי חשיבה מסוימות. גם מידע שאנחנו קולטים בחושים מבוסס על אמון בחושים הללו, על פרשנות סובייקטיבית לנתונים שהם מספקים לנו, וכן הלאה.

במובנים רבים זהו גרעין השבר הפוסט־מודרני. העולם המודרני, שהאמין בכוחו של השכל להגיע לבהירות וודאות, הגיע לבסוף למסקנה שלעולם נבחן את המציאות מנקודת מבט סובייקטיבית, והדבר הביא לייאוש במישור המדעי ובמישור המוסרי גם יחד. הדבר מזכיר את הדימוי שבו השתמש המדען הבריטי סיר ארתור אדינגטון. הוא תיאר זואולוג שלאחר מחקר ממושך מגיע למסקנה שגודלם של כל הפרפרים בעולם עולה על חמישה סנטימטרים. הפרט שהזואולוג שכח הוא שגם החורים ברשת הציד שלו הם בגודל חמישה סנטימטרים.

כשחוקר מתאר את חייהם של בני שבט אפריקאי, הוא יצטרך להכריע כמה לעסוק במנהגי האכילה שלהם וכמה בטקסי הפולחן. נוסף על כך, ייתכן שנוכחותו בין בני השבט תביא אותם להתנהג באופן שונה. כשנלמד על השבט מתיאוריו, לא נוכל לנטרל לגמרי את מעורבותו והטיותיו. כך זה באנתרופולגיה, כך בתחומי מחקר רבים נוספים, ולמרבה ההפתעה אפילו בפיזיקה התגלה שאנחנו בהכרח משפיעים על המערכת שאותה אנחנו בוחנים. אין נקודת משען שממנה אנחנו יכולים לקבל תמונת מציאות אובייקטיבית ונטולת הטיות. כל תיאור מציאות כולל רעשי רקע רבים מאוד שאנחנו מעמיסים עליו בלי אפשרות להפריד בינם ובין המציאות ה״נקייה״. במובנים מסוימים התברר שזה כך אפילו בעולם המתמטיקה והלוגיקה — הלוגיקן האוסטרי קורט גדל גרם טלטלה אדירה לעולם המתמטיקה והלוגיקה כשהוכיח כי לא ניתן להוכיח, שאין סתירות פנימיות במערכת אריתמטית (מערכת החשבון הבסיסי) ללא הזדקקות למערכת אריתמטית עם מערך אקסיומות רחב יותר. אלא שכדי להוכיח שבמערכת הרחבה יותר אין סתירות פנימיות יש צורך במערכת רחבה יותר, וכן הלאה, וכן הלאה. כלומר, אין משען ודאי ואובייקטיבי שעל גביו ניתן לבסס את הידע שלנו.

הדבר מזכיר את הברון מינכהאוזן, ששלף את עצמו מהביצה על־ידי שמשך את עצמו בשערות ראשו. זה משעשע אותנו כי ברור לנו שכדי להיחלץ מביצה יש להישען על קרקע מוצקה מחוץ לה. הבעיה היא שמתברר כי בעולם הרוח, המוסר, ואפילו המדע, אין קרקע כזאת ממש.

כל הידיעות שלנו נשענות על חלקי מידע קודמים, על הנחות יסוד ועל כללי היגיון שמצריכים ביסוס בעצמם. גם הניסיון להוכיח את קיומו של א־להים יתנהל בהכרח על־פי תבניות חשיבה מסוימות, על־פי ההיגיון שהורגלנו אליו או שנולדנו איתו, על־פי האינטואיציות האישיות שלנו ועל יסוד מידע שצברנו במהלך השנים ואיננו בהכרח מבוסס בעצמו. אם נגיע למסקנה ש״יש א־להים״, המשמעות של המילים האלה תהיה בערך כזאת: ״על־פי עולמנו הצר, ידיעותינו המוגבלות, הרגלי החשיבה ודרכי ההכרה הסובייקטיביות שלנו, קיימת מציאות שאנחנו מכנים ‘א־להים’ ומייחסים לה תכונות מסוימות בהתאם לתפיסתנו״. לא סחורה מרשימה במיוחד...

במה עוד אנחנו מאפיינים את א־להים בלא מודע?

בוויקיפדיה העברית מתואר א־להים כ״ישות עליונה שבראה את העולם״. לרוב נתפסת ה״ישות״ הזאת כמשהו שמעבר לעולם ומחוץ לו. א־להים מתואר כשלם, מופשט ואין־סופי, וממילא גם רם ונישא ורחוק במהותו מהעולם השפל שלנו ומהחומריות הגסה. הנחת היסוד הזאת נדמית מדויקת, בעת שלמעשה גם היא טומנת מוקשים לא פשוטים. מתוך רצון לתאר את א־להים כשלם לגמרי, היא מותירה אותו ״מחוץ״ למציאות. איזה מין א־להים אין־סופי זה אם יש תחומים במציאות ובמרחב הקיום שאינם א־להיים, תחומים שא־להים ״מודר״ מהם?

מלבד זאת התיאור של א־להים כנישא למעלה מן המציאות עלול לגרום לנו לתפוס את המציאות כמשהו שיש להילחם בו ולדכא אותו כדי ״לתת לא־להים מקום״, וזאת תפיסה בעייתית ומסוכנת (וגם מדכאת). בעניין הזה, שאנחנו מקצרים בו לעת עתה, נעסוק בהרחבה לאורך הספר.

המשך הפרק בספר המלא