פרק א
אויב העם
שבת. אני יושב במועדון של אגף 10 בבית הסוהר ״מעשיהו״ שבין לוד לרמלה. מסביב, דממה מוחלטת. עוד כמה אסירים ספונים כמוני בחדרים, קוראים, חלקם מתפללים. רובם מורשעי פרשה שנודעה בציבור כ״פרשת הולילנד״. אני נכלל ביניהם, אם כי בפרשה הזאת - שהסעירה את ישראל שנים אחדות והיתה נושא לאינספור מאמרים, ניתוחים וכמובן הכפשות אישיות - זוכיתי בבית המשפט העליון על ידי ארבעה שופטים.
יצאתי חף מפשע ממסע הייסורים של ״הולילנד״, מההתקפות, העלבונות והכזבים שהיו לכותרות ראשיות - אבל למי שרוצה לפגוע בי זה לא מפריע לסלף את האמת ולחבר אותי לפרשייה שנתפסה כסמל לשחיתות שלטונית. מדי כמה שבועות מתעוררת פרשה שזוכה לתואר ״השחיתות הגדולה בתולדות המדינה״. גם ההאשמות הכי איומות שטפלו עלי לא מתקרבות למה שנחקר ונחשף בשנים האחרונות.
כל אלה הם חלק מההרהורים שמלווים אותי היום, בתום הליך ארוך ומייסר של כמעט עשר שנים. אני שואל את עצמי שוב ושוב האם כל זה היה הכרחי. האם זה היה בלתי נמנע. האם שגיתי בשלב כלשהו בקריירה הציבורית שלי באופן כל כך מהותי, עד שהזמנתי לעצמי את הנפילה הגדולה הזו מתפקיד שאין נחשק ממנו בחיים הציבוריים, והפכתי לאסיר?
בשנים האחרונות היה לי זמן להרהר בסוגיה הזו, ולנסות לפענח מה גרם לכוחות אדירים כל כך להתקבץ יחד כדי להכריע ראש ממשלה. האם היתה פה יד מכוונת? האם יש קשר סמוי מאחורי אירועים שנראים מנותקים לחלוטין זה מזה, והוא שהוביל בסופו של דבר לתוצאה העקומה הזו? כמה מכל מה שאירע הוא אישי - וכמה מזה נעוץ ברבדים עמוקים ורגישים יותר, בדרך שבה החברה הישראלית מוכנה להתמודד עם המצוקות המעיבות על חיינו ועם האתגרים שמחייבים הכרעות קשות.
אין לי תשובה חד־משמעית, אך היום, יותר מאי־פעם בעשר השנים האחרונות, אני משוכנע שהדברים לא התגלגלו באופן מקרי, סתמי. לא היה כאן רק צירוף של נסיבות בלתי צפויות, אלא מאמץ אדיר, של גורמים שלא תמיד נראים קרובים או ידידותיים זה לזה, שהגיעו למסקנה, כל אחד מסיבותיו, כי ״ממשלת אולמרט״ מסכנת את מה שיקר להם. הפלת הממשלה וסילוקי מהמפה הפוליטית הפכו ליעד בעדיפות עליונה, שמצדיק נקיטת אמצעים יוצאי דופן וחסרי תקדים גם במדינה שהתנסתה כבר במאבקים פוליטיים נוטפי דם.
אי אפשר להסביר זאת, אלא בסקירת האירועים מאז היום הראשון שבו הוטל עלי למלא את מקומו של אריק שרון כראש הממשלה בפועל - ב־4 בינואר 2006, סמוך לשעה 23:00.
שעות אחדות קודם לכן שוחח אריק בטלפון עם הרמטכ״ל דן חלוץ.
חלוץ חש שראש הממשלה אינו צלול לגמרי בשיחה. היה זה יום לפני שאריק אמור היה לעבור טיפול בהרדמה בבית החולים ״הדסה״ בירושלים, בעקבות אירוע מוחי קל שעבר שבועיים קודם לכן. חלוץ התקשר לדובי ויסגלס, עוזרו הקרוב של שרון, ודיווח לו על השיחה המוזרה עם ראש הממשלה. ויסגלס צלצל מיד לביתו של שרון ב״חוות שקמים״, והבין כי משהו רציני מתרחש. הוא המליץ לגלעד, בנו של שרון, להזעיק אמבולנס ולהעביר את אביו במהירות לבית חולים. במקביל הוזעק רופאו האישי של אריק, ד״ר שלמה שגב, מבית החולים ״שיבא״, שדהר כדי להצטרף לאמבולנס שעשה את דרכו ל״הדסה״.
קיבלתי התרעה ראשונה על האירוע בעת שישבתי עם חברים במסעדה בירושלים. מזכיר הממשלה, ישראל מיימון, המליץ שאסע לביתי ואמתין להתפתחויות. בשעה 23:00 לערך הודיעו לי מיימון והיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי לאור חוות דעת רפואית מוסמכת נבצר משרון למלא את תפקידו ואני, כממלא מקומו, מקבל לידי לאלתר, על פי החוק, את כל סמכויות ראש הממשלה.
שמעתי את הדברים. החזרתי את שפופרת הטלפון למקומה, עדכנתי את עליזה, והלכתי לחדר העבודה להשיב לטלפונים שידעתי כי יגיעו ולעקוב אחר הדיווחים מבית החולים.
מאותו רגע ועד האחד באפריל 2009 כיהנתי בתפקיד ראש הממשלה.
מתישהו, ימים אחדים לאחר שהמערכת הפוליטית עיכלה את האירועים, כאשר היה ברור שאני אכן מכהן בפועל כראש הממשלה וגם אעמוד, בוודאות גבוהה, בראש רשימת ״קדימה״ בבחירות לכנסת ה־17 בעוד כחודשיים, החלה לפעול במסתרים מערכת שהלכה והתעצמה. היא הגיעה לשיא כוחה בשלהי 2008, והצליחה לערער את יציבות הממשלה ולהביא לסיום כהונתי כראש ממשלה.
רבים סבורים כי הייתי קורבן של חוסר נאמנות מצד כמה מעמיתי ושותפי בממשלה - חלקם חברי בתנועת קדימה, ששרון הכריז על הקמתה ואני הקמתי אותה בפועל, עם חברים לא מעטים, לאחר כניסתי לתפקיד ראש הממשלה. בין היתר הזכירו במפורש את מי שכיהנה כממלאת מקומי ושרת החוץ, ציפי לבני, שהפגינה בהזדמנויות שונות התנהגות לא עמיתנית. לא מעט עסקו במערכת יחסי עם אהוד ברק, שכיהן בתפקיד שר הביטחון במשך חלק מהתקופה. יש לי לא מעט לספר על לבני, על ברק ואולי על עוד שר או שניים. אעשה זאת בהמשך, אך תהיה זו הפרזה להטיל עליהם את מלוא האחריות.
ציפי לבני היתה שרת חוץ פעילה ושאפתנית מאוד.
היא חלמה ללא ספק להחליף אותי - אלא שהיה פער ניכר בין יכולותיה לבין שאפתנותה, ובשום שלב לבני לא היוותה איום שטרד את מנוחתי. זכיתי לתמיכה ברורה של חברי קדימה - גם בסיעה בכנסת וגם במועצת התנועה. לא חששתי לרגע מהאתגרים שלבני הציבה בפני, ואף אמרתי לה זאת במישרין. המגעים היומיומיים בינינו היו ענייניים, ולא נוצרה קִרבה אישית. לבני נעדרת יכולת החלטה וכושר מנהיגות, שהנם חיוניים כדי להוביל מהלך פוליטי מכריע. הכרתי אותה מספיק כדי להבין זאת, ומלבד פעם אחת, שבה הזהרתי אותה כי אם לא תחזור בה מהודעה שהפיצה אהיה נאלץ לפטרה, לא היו בינינו חיכוכים חריפים.
כאשר מיניתי אותה ליו״ר ועדת המו״מ עם הפלסטינים, היא היתה מאושרת. נדמה לי כי התפקיד הרגיע אותה מעט. יוזמתו של ראש הסגל במשרדי, ד״ר יורם טורבוביץ', למנות את לבני לראש ועדת המו״מ מול אבו עלא - היתה הברקה. לבני ואבו עלא התאימו זה לזה. שניהם רצו לקדם את המו״מ, ועשו זאת באופן שיטתי ומסודר. שניהם גם לא הצטיינו ביכולת לקבל החלטות בעניינים גדולים, ופינו את המרחב הקובע לשיחות שניהלתי במקביל עם ד״ר מחמוד עבאס (אבו מאזן). החלוקה הזו נשמרה לכל אורך המו״מ: לבני ואבו עלא עסקו בענייני איכות סביבה, כבישים, מים, המרחב האווירי והמרחב האלקטרו־מגנטי, בעוד שאבו מאזן ואני עסקנו בשאלות המכריעות של גבולות, ירושלים, פליטים והסדרי ביטחון.
לא מעט אנשים סבורים גם כיום כי הרשע האמיתי בסיפור הוא אהוד ברק.
לדבריהם, ברק לא היסס לתקוע סכין בגבי בימים המכריעים שבהם התמודדתי עם החקירות שנפתחו נגדי. אני חייב לציין, אולי במפתיע, כי מייחסים לברק יותר ממה שהיה ביכולתו לעשות. ברק הוא אדם אינטליגנטי מאוד, בעל ניסיון שיש למעטים בלבד, אם בכלל. אדם שעבר מסלול מרשים של שירות צבאי בסיירת מטכ״ל דרך תפקיד הרמטכ״ל ועד ראשות הממשלה. אך ככל שהתקדם, נחשפו לצד יכולותיו הנדירות גם חולשותיו הגדולות. ככל שעלה בדרגת הפיקוד והתקדם אחר כך בפוליטיקה, איבד אהדה וניתק מאנשים שהיו שוחרי טובתו. הם לא יכלו לשאת את התנהגותו, שגבלה לא פעם בגסות רוח וחוסר התחשבות מעוררי פליאה.
יחסיי עם ברק היו תערובת של כבוד הדדי והערכה ליכולותיו המוכחות (נדמה לי שזה היה הדדי), ובה בעת מתח. הוא נבע בראש ובראשונה מהעובדה שברק מעולם לא השלים עם העובדה שהוא שמט את תפקיד ראש הממשלה ונדחק לכמה שנים לשולי החיים הציבוריים. אומרים עליו כי הקדיש שנים אלה לביסוס מעמדו הכלכלי. ייתכן מאוד, אך ברור כי לשנייה אחת הוא לא הפסיק לחלום, לתכנן ולהכשיר את הדרך חזרה למשרד ראש הממשלה.
בשלב הראשון החליט ברק לשוב ולהתמודד על ראשות מפלגת העבודה. היה זה לאחר שביקש להצטרף לקדימה לקראת בחירות 2006. הוא פנה, ממש התחנן שאצרף אותו לרשימה, אפילו במקום ה־20. היה ברור שהוא מחפש בסיס חדש שממנו ינסה להמריא. שקלתי את פנייתו, אך התברר לי כי צירופו יפגע בתנועה החדשה בדעת הקהל, שלא שכחה לברק את כישלונו המדהים כראש ממשלה.
משקמה ממשלתי, הוא ביקש ממני לצרפו כשר בלי תיק, כמינוי אישי שלי. בכל המקרים הוא הציע להפקיד בידי מכתב שבו יתחייב כי לעולם לא יתחרה בי לשום תפקיד, ולא ינסה לדחוק אותי ממעמדי כראש ממשלה. הוא אף הלך אל חברי ועורך דיני אלי זהר, והציע שזהר ינסח את המכתב שהוא יחתום עליו, ובו התחייבות לנאמנות בלתי מסויגת.
לא ראיתי זאת כאופציה מעשית. בשלב כלשהו הוא הציע שאמנה אותו לשר הביטחון ואפטר את עמיר פרץ. אמרתי לו כי במקרה כזה אפסיד את השותפות עם העבודה, והקואליציה תתפרק. ברק אמר כי קיבל הבטחה משלום שמחון, שהיה אחד משרי העבודה בממשלתי, כי הוא, שמחון, יישאר בקואליציה גם אם העבודה תפרוש. הסברתי לו שמקואליציה של 78 חברי כנסת אשאר עם 60 בלבד, והכול כדי להפוך אותו לשר ביטחון. הוא הביט בי בתמיהה, ולא הבין מדוע זה מגוחך.
בתחילת 2007 גבר ברק על מתחריו והפך ליו״ר מפלגת העבודה.
הוא הזדרז לתפוס את מקומו של עמיר פרץ בתפקיד שר הביטחון. היה לי ברור שהוא שואף ליותר מכך, וכי יעשה הכול כדי לחזור לראשות הממשלה. ברק עצמו לא הסתיר זאת, ואף פלט באחת משיחותינו: ״יש רק תפקיד אחד מעניין באמת״. ״מהו?״ שאלתי, והוא השיב: ״ראש הממשלה״. אמרתי כי יכול להיות שהוא צודק, אך הרקורד שלו בתפקיד היה רע.
בעבר, סיפרתי לברק, כאשר שאלתי את עצמי אם אני מתאים להיות ראש ממשלה ואם אוכל למלא את התפקיד טוב יותר מאחרים, תמיד ראיתי בו מועמד ראוי ממני, בעיקר בגלל הרקע שלו כראש אמ״ן וכרמטכ״ל, אבל כשעקבתי אחרי תפקודו כראש הממשלה - התאכזבתי מאוד. הוספתי ואמרתי, כי חבל שהוא לא מפיק לקחים מהכישלון הזה, וחוזר על אותן טעויות כשר הביטחון.
ברק הופתע לשמוע כי ראיתי בו בעבר מועמד ראוי ממני, אך לא הסכים איתי לגבי סיכוייו בעתיד. היה ברור לי שהוא יעשה כל מאמץ, בלי שום נאמנות או הגינות בסיסית, לקדם את עצמו על חשבוני. לקחתי זאת בחשבון, אך לא חששתי מפניו. איני חושב שהוא אשם מרכזי בנסיבות שהובילו להתפטרותי, גם אם במקרים רבים הוא היה לא נאמן ולא הוגן, ונהג לא פעם בנוכלות מעוררת סלידה.
כך, למשל, ימים ספורים לפני מסירת עדותו המוקדמת של משה טלנסקי בבית המשפט המחוזי בירושלים - פרשה שעוד אשוב אליה בהרחבה - ישב ברק בחדר העבודה בבית ראש הממשלה, וביקש לקיים איתי שיחה אישית. הוא אמר לי, במילים אלה ממש, כי הוא מבין שאני במצוקה קשה, אך עד כמה שהדברים תלויים במפלגת העבודה אין לי מה לדאוג.
״אף אחד מהמפלגה שלי לא ייצא נגדך״, אמר לי ברק באותו ערב.
העיקר, כך הוסיף, ״דאג ש'קדימה' תעמוד מאחוריך״. הודיתי לו על הרצון הטוב והחברות, אך אמרתי שאני מתקשה להאמין ששלי יחימוביץ' ואופיר פינס יסכימו לשתוק, ולא ינצלו את המצב כדי להשתלח בי. הוא השיב שזה אולי מפתיע, אבל הוא יודע שהם ישתפו פעולה.
שוב הודיתי לו, והזכרתי כי דיברנו בעבר על אפשרות של איחוד בין העבודה וקדימה, משום שהפער בין הגרעין המרכזי של העבודה לבין קדימה קטן מאוד. הוספתי אז, כי ברור לי שבשורה התחתונה השאלה תהיה מי ינהיג את המפלגה ויהיה מועמדה לראשות הממשלה. הצעתי שהמפלגות יתאחדו, ויודיעו על תקופה של חודשים אחדים שבהם יוכלו להצטרף לכל אחת מהן חברים חדשים. בתום התקופה יהוו כלל החברים הוותיקים והחדשים את חברי המפלגה המאוחדת, ולקראת הבחירות לכנסת תתקיים הצבעה שתקבע מי יהיה ראש המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אם הוא ייבחר, הצעתי, אהיה מספר שתיים שלו, ואם אני אבחר - הוא יהיה מספר שתיים שלי.
ברק השיב כי זו הצעה סבירה. הצעתי לו לפתוח ערוץ חשאי של שיחות, שבהן ינוסח תקנון האיחוד ויגובשו הכללים שלפיהם תפעל המפלגה החדשה. המלצתי שהוא ימנה לשם כך את איש אמונו וגיסו לשעבר, עו״ד דורון כהן, ואני אמנה את אלי זהר. שניהם פעלו ממילא כצוות תחזוקה ליחסים בינינו, והיה מוסכם כי בכל פעם שתהיה לאחד מאיתנו טענה אל זולתו, כהן וזהר ילבנו את העניין לפני שיהפוך להתכתשות פומבית. ברק ענה שהוא מעדיף לעניין זה את שלום שמחון, והציע כי בר שיחו יהיה עוזרי הקרוב אז, עובד יחזקאל. הסכמתי מיד. בפועל לא חלה התקדמות של ממש בשיחות ביניהם, בעיקר משום ששמחון לא הצליח לקבל מברק הנחיות, ולא הרגיש חופשי לפעול בלעדיהן.
עתה, כשברק הביע רצון כה מרשים לתמוך בי ולסייע לי, חשבתי כי זו הזדמנות טובה להתניע את המהלך מחדש. האמנתי כי איחוד כזה ייצור מפלגת מרכז רחבה וחזקה, שתזכה בבחירות ביותר מ־40 מנדטים ותמנע כל סיכוי שהימין הקיצוני, ובכללו הליכוד, יגיע לעמדת בכורה. ברק אמר כי הוא מציע ששמחון ויחזקאל ייפגשו מיד ויתחילו לעבוד.
ימים ספורים אחר כך העיד טלנסקי בבית המשפט. העדות שלו היתה מהממת, וכפי שציינתי, אחזור אליה בהמשך. הדיבור שלו על מעטפות כסף ופרטים הזויים שמסר, ללא שום קשר למציאות, עוררו תהודה וקיבלו כיסוי רחב בתקשורת. נאלצתי לנהל אינספור שיחות טלפון עם עיתונאים, פרשנים ושדרנים כדי לנסות לצמצם את הנזק. ידידים שלי, שידעו את הפרטים האמיתיים, יצאו להגנתי.
זה היה יום קשה.
זמן קצר לאחר חצות צלצל הטלפון בביתי. טל זילברשטיין, שהיה ידיד נאמן, תומך ויועץ מתנדב, אמר שהוא חייב לדבר איתי. הוא נמצא במכוניתה של איילה חסון מהערוץ הראשון (אז), והיא שותפה לשיחה. לדבריו, הגיעה אליה ידיעה כי ברק מקיים בביתו דיון, שתכליתו לצאת למחרת בקריאה שאתפטר מתפקידי. אמרתי לו שזה נשמע לי לא סביר, שהרי לפני ימים אחדים ברק בא אלי ביוזמתו, ואמר שהעבודה תתמוך בי. זילברשטיין אמר כי רצוי שאשמע מחסון מה יש לה לומר. היא אמרה שברק הוא שקרן ונוכל.
תהיתי למה היא אומרת את זה. חסון השיבה כי בעקבות השמועה שהגיעה אליה על כוונתו של ברק לקרוא לי להתפטר, היא צלצלה אליו ודיברה איתו. הוא נדהם משאלתה והשיב באופן חד־משמעי כי אין לו שום כוונה כזו. אולם, לדבריה, הוא כנראה לא הניח את שפופרת הטלפון כהלכה בסיום שיחתם, והיא המשיכה לשמוע את הדיון שהתנהל בביתו. היא זיהתה את קולותיהם של ברק סרי, יועצו של שר הביטחון, ושל ראובן אדלר, איש הפרסום שהיה המקורב ביותר לאריק שרון (היו בינינו כמה אי־הסכמות, אך נשארתי בדעה שאדלר אדם מבריק, והייעוץ שלו, שסייע לשרון להיבחר לראשות הממשלה, היה מהלך גאוני). הם דנו בדיוק בנושא שברק הכחיש את קיומו, ועסקו בניסוח ההודעה שהוא ימסור למחרת.
חסון הוסיפה כי הקליטה את השיחה, והיא מתכוונת לנהל מערכה נגד ברק, שהוא לדבריה ״שקרן, נוכל ומנוול״. בסופו של דבר היא לא עשתה שימוש בהקלטה, כי הקלטת הדיון ללא ידיעתו של ברק היתה בלתי חוקית, אך היה ברור שההכחשה שלו היתה עוד שקר אופייני.
אני מודה שהופתעתי. הייתי מוכן לבוגדנות של ברק, אך סברתי שהוא לא ירחיק לכת עד כדי כך, חמישה ימים בלבד אחרי שבא ביוזמתו להשמיע לי הצהרת נאמנות. צלצלתי לאלי זהר, וביקשתי שיבדוק את העניין עם דורון כהן. אחר כך צלצלתי לעובד יחזקאל, וביקשתי שיברר עם שמחון אם תוכניתו של ברק מוכרת לו. אלי זהר חזר אלי כעבור כמה דקות, ואמר שדורון כהן דיבר עם ברק והוא הכחיש בפניו את כל הסיפור. עובד צלצל מיד אחר כך, ואמר שגם שמחון התקשר לברק, וקיבל את אותה תשובה.
למוד קטטות מן הסוג הזה עם ברק, לא הסתפקתי בכך. התקשרתי לחבר קרוב בניו יורק. הוא היה מקושר לברק, וידעתי שהוא יכול לשוחח איתו בכל זמן. החבר חזר אלי כעבור 15 דקות. לאחר שצלצל לכמה מספרים שונים של ברק, הוא השיג אותו במספר ששמור לבני המשפחה. ברק ידע שזהו חבר משותף, והבין שהוא מתקשר לבקשתי. ״הוא מכחיש את הסיפור״, אמר החבר, ״אבל אני לא מאמין לו״. בהכירי את החבר, ידעתי שאפשר לסמוך על חושיו.
למחרת בשבע וחצי בבוקר התקיים במשרדי דיון רגיש במיוחד בעניין ביטחוני־מבצעי.
ברק ישב מולי. כדרכו, זחוח. כתבתי לו פתק קצר, שאמר כי מהשמועות שהגיעו אלי אני מבין שהוא לא מתכוון לקיים את מה שהבטיח לי ביוזמתו לפני ימים אחדים. הוא השיב כי הדברים אינם מדויקים. הדיון היה חשוב יותר מהתחבולות של ברק, והתמקדתי בו.
בתום הישיבה, לקראת 11:00, אמרה לי המזכירה כי ברק מבקש להיכנס לחדרי לשוחח איתי בעניין דחוף, משום שהוא מכנס ב־12:00 מסיבת עיתונאים. אמרתי למזכירה שתבקש ממנו להמתין. מאחר שהוא לא קבע פגישה מראש, אהיה עסוק לפחות חצי שעה. מדי כמה דקות חזרה המזכירה ואמרה שהיא נאלצת לחסום בגופה את ברק, שרוצה לפרוץ לחדרי.
ב־11:45 אפשרתי לו להיכנס. ברק צעד באיטיות לכיוון השולחן, ואמר תוך כדי הליכה כי זו תהיה שיחה קשה ״בגלל החברות״. בטרם ישב, אמרתי לו: ״אהוד, אין צורך שתשב, אני יודע מה רצונך לומר״. הקראתי לו את נוסח הודעתו, המציעה לי לשקול התפטרות. היא שודרה כמה דקות קודם לכן בגלי צה״ל. ״אין צורך שנשוחח״, אמרתי, וכיוונתי אותו לדלת, ״תאמר מה שעולה על דעתך. מבחינתי אתה יכול ללכת לכל הרוחות״.
הוא לא התפטר. היתה לו תקווה לחולל מרד שיביא להפלתי, ומשנכשל הוא המשיך לכהן בממשלה כאילו לא קרה דבר.
אהוד ברק היה ונשאר חידה לרבים.
איש מבריק, משכיל, בעל כושר קבלת החלטות (אף כי במקרים רבים, שעוד יפורטו, הססן גדול), בעל יכולת ניתוח מרשימה. בצד התכונות הללו הוא היה אטום להבנת האנשים שלצידו, חסר כל רגישות לציפיות של אחרים, אנוכי במידה קיצונית ולא אמין בעניינים קטנים כגדולים. הסכסוך בינו לבין הרמטכ״ל גבי אשכנזי העסיק את הצבא, את רשויות אכיפת החוק ואת הציבור במשך שנים, אך לא הייתי זקוק לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כדי לדעת שאשכנזי לא תכנן ולא חשב על פוטש נגד הממשלה ושר הביטחון. רק אוויל יכול לחשוד בכך באמת. מה שקרה שם הוא ששר הביטחון לא ידע להפעיל את סמכותו כראש המערכת, לא השכיל לקיים יחסי עבודה תקינים עם הרמטכ״ל ועם שורה ארוכה של אלופים, וסיים את כהונתו בריב גלוי, מכוער, מלווה בהשמצות והכפשות מעוררות סלידה, עם יותר ממחצית חברי המטה הכללי. כל היתר חשוב פחות.
עובדה זו, כמו רבות דומות שנחשפו בפני בעבודתנו המשותפת, הוכיחו לי מה שהרגשתי הרבה קודם לכן: ברק הוא איש נדיר לפי כל קנה מידה, אך מסוכן, לא אחראי ולא אמין במקום שבו צריכים לקבל החלטות מכריעות מתוך שיקול דעת ענייני ומפוכח. סדרה ארוכה של אירועים בתקופת כהונתו כראש ממשלה - המשא ומתן עם יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, תסבוכת המשא ומתן עם הסורים והחשש של ברק להגיע להסכם שלום (שפרטיו סוכמו על דעתו) - כל אלה מספקים הסבר מדוע נכשל כראש ממשלה ומדוע לא היה יכול לשוב לתפקיד. מבחינתי הוא היווה מטרד בלתי פוסק, אך האמת מחייבת אותי לומר כי לא הוא הביא להפלתי.
סיפור ההפלה שלי מורכב יותר.
הוא מתחיל כאמור בינואר 2006, כאשר הפכתי לראש הממשלה בפועל. עוד באותו לילה ידעתי כי אם שרון לא יתאושש אני אהיה מועמד קדימה לראשות הממשלה, ובסבירות גבוהה גם אבָּחר לתפקיד. לא היה לי מושג מה מסוגלים לעשות אנשים אחרים, שקראו גם הם את המפה.
המגלומן, הזייפן והצדקן
הגעתי לראשות הממשלה מוכן, ככל שאדם יכול בכלל להיות מוכן ובשל לתפקיד רגיש ומורכב כל כך. במשך 33 שנים, מאז 1973, הייתי חבר כנסת, כיהנתי בכל ועדה אפשרית, שימשתי שר במספר גדול של משרדים, הייתי ראש עיריית ירושלים כעשר שנים. ספק אם היתה לראש ממשלה כלשהו הכנה ממושכת כל כך בתפקידי ביצוע, בתחומים המרכזיים והרגישים ביותר, למעט שרון.
אמרתי פעם לבנימין נתניהו, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, כי אילו שימש קודם ראש עיריית ירושלים (התפקיד שאותו מילאתי אז), הוא היה יכול להיות ראש ממשלה טוב. זו לא היתה התנשאות וגם לא קריאת תיגר. פשוט, מי שלא התנסה מימיו בתהליך המורכב של גיבוש קואליציה, של קבלת החלטות במצבי קיצון, של חיבור בין מפלגות שאינן מייצגות אותה אידיאולוגיה ואותם ציבורים, ימצא את עצמו במצוקה קשה כשלפתע הוא צריך לנהל ממשלה, שבה כל אמירה, כל החלטה, כל מהלך, מתפרסמים תוך שניות ברחבי העולם ומאיימים לזעזע גם את המערכות היציבות ביותר.
מבחינה זו הייתי מוכן. ידעתי שכל עוד אריק יהיה בחזקת נבצר אמלא את מקומו בפועל. כיוון שהבחירות לכנסת היו אמורות להתקיים ב־28 במרץ 2006, היה ברור כי אגיע אליהן כראש הממשלה. העובדה שאהיה מועמדה של קדימה לא היתה מוטלת בספק, כי לפי תקנון המפלגה החדשה יש לראש הממשלה המכהן סמכויות מוחלטות בהרכבת מוסדותיה ובגיבוש רשימתה לכנסת. מספר ימים היו דרושים כדי שכל אלה שחלמו לעקוף אותי ולזכות במועמדות לראשות הממשלה יבינו שאין לכך סיכוי, וכולם הזדרזו להציע עזרה ותמיכה. הם גם הציגו, כמובן, את ציפיותיהם לגבי התפקיד שיקבלו בממשלה עתידית.
היחיד שלא ביקש דבר היה רוני בר־און. רוני, חבר זה למעלה מ־30 שנה, עורך דין פלילי מצליח וחבר כנסת משפיע, שאל שאלה אחת בלבד: מה לדעתי כדאי שהוא יאמר בכלי התקשורת שעטו עליו. אמרתי שאין צורך להנחות אותו. הוא ידע מה לומר. ואכן, הוא ידע. רוני הופיע באינספור שידורים וראיונות, ובכולם הביע ביטחון מוחלט ביכולתי לנצח בבחירות. דבריו, כישרונותיו וניסיונו המוכחים היו לי לעזר בימים הראשונים - וגם בהמשך.
אבל באותם ימים עצמם, ימים ספורים לאחר שהתחלתי למלא בפועל את מקומו של ראש הממשלה, החלה, חרש חרש, לפעול מערכת אחרת. זו שזיהתה אותי כסכנה שחייבים להיפטר ממנה במהירות הגדולה ביותר.
מערכת שמועות מאורגנת, שעסקה בי ובניקיון כפַּי, החלה לפעפע לפתע.
מן הגורן ומן היקב יוחסו לי עניינים שונים ומשונים, שהפיצו ריח רע והטילו בי דופי. במערכות בחירות זו תופעה שכיחה. במקרה שלי זה כאילו התבקש. השינוי שחל במעמדי, מממלא מקום ראש הממשלה בתואר לראש הממשלה בפועל - היה עצום ומפתיע. אילו נערך סקר דעת קהל תקופה קצרה לפני כן, קרוב לוודאי שלא הייתי מופיע בין עשרת המועמדים המובילים.
לא הצלחתי בבחירות הפנימיות בליכוד ב־2003. חברי מרכז הליכוד לא אהבו אותי במיוחד. לא הייתי שייך לאף אחת מהקליקות שידעו לגלגל עניינים במרכז. שנותי בעיריית ירושלים חיזקו את מעמדי כסמכות בעניינים בינלאומיים וכנציג האתוס המקובל על כל חלקי העם בעניין ירושלים, אך הרחיקו אותי מההוויה המפלגתית. הכרתי מעט מאוד חברי מרכז, לא חיפשתי את קרבתם, לא אהבתי את תביעותיהם, ודחיתי באופן חד־משמעי ניסיונות שעשו כמה מעוזרי - להיכנס לתוך הביצה של מינוי חברי מפלגה לתפקידים שונים. העוזרים המודאגים הזהירו אותי שגישה כזו תרחיק אותי מתפקיד ראש הממשלה. אמרתי להם: אני מעדיף לא להיות ראש ממשלה אם זה המחיר.
ואכן, ב־2003 נדחקתי למקום נמוך ברשימה. לשרון זה לא שינה, והוא הפקיד בידי את תיק התמ״ת ומינה אותי לממלא מקומו. עתה, כשהייתי לפתע ראש ממשלה מכהן, ערב בחירות, היו רבים שסברו כי יוכלו להזיז אותי הצידה.
שבועות אחדים קודם לכן הליכוד התפצל. 14 חברי כנסת עזבו את המפלגה בנובמבר 2015 כדי ליצור את קדימה. מכה קלה בכנף מעילי, חשבו מי שחשבו, וקדימה כולה אולי תתרסק יחד איתי.
זה התחיל בעלילת כ״ט בנובמבר.
ימים ספורים בלבד עברו, וה״עיתונאי״ יואב יצחק הגיש למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, תלונה בעניין מכירת ביתנו ברחוב כ״ט בנובמבר בירושלים לנדבן היהודי־אמריקאי המפורסם דניאל אברהם. התלונה כללה כל פרט אפשרי על הדירה, מחיר קנייתה, מחיר מכירתה, תנאי המכירה וכו'. גורם כלשהו עמל קשה על איסוף הפרטים - ולא יכלה להיות כתובת מתאימה יותר להגשת תלונה נגדי מאשר לינדנשטראוס.
לפני כן, כדי לטשטש את מקור התלונה ואת זהות אוספי החומר, היה צורך באיש ביניים. לא היה ״ראוי״ יותר למשימה מיואב יצחק, שהקים אתר אינטרנט בשם ״1NEWS - מחלקה ראשונה״, העוסק בהכפשת אישי ציבור ואילץ חלק מהם להגיע להסדרים מוזרים. יצחק היה הנתיב המהיר אל מבקר המדינה, ומכאן ועד לשערורייה ציבורית הדרך היתה קצרה.