נמר בירושלים

פרולוג

דווקא הלילה השמיים מעוננים לגמרי, עם צפי לגשמים וסופות רעמים, כמו שאמרו ברדיו. מזג אוויר לא מאוד מפתיע לעונה הזו של השנה, ובכל זאת כל כך לא מתאים לתוכנית שלנו. אני מנסה לדחוף את כיסא הגלגלים כמה שיותר מהר, כמעט בריצה, בלי למשוך תשומת לב. אנחנו עוברים דרך המסדרונות האינסופיים של בית החולים בזמן שאני מקווה לא לטעות בדרך ולעורר בנו עניין מיותר. חווה צועדת על ידי, בודקת שדב מכוסה היטב. אני מניח שזה מראה מוזר. נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, דוחפים בבהילות חולה על כיסא גלגלים. אני מנסה להירגע, ולא מצליח. האמת מוזרה עוד יותר. אנחנו מבריחים חולה גוסס, זוכה בפרס לאומי, מחוץ לבית החולים בדרך למנזר המצלבה בירושלים. אם זה לא מספיק מוזר, אנחנו מתכוונים להגיע לשם בוֶוסְפָּה עם סירה, ולאף אחד מאיתנו אין רישיון נהיגה.

השעה כבר אחת־עשרה וחצי בלילה. מבחוץ אנחנו שומעים את קולות הסערה המתקרבת, תנועת מכוניות וצפירות של אמבולנסים. הקולות מתוך בית החולים הם הקולות הקבועים שכבר למדתי להכיר והפסקתי לשמוע. שברי מילים לא ברורות של עובדים בהפסקה, טפיפות צעדים מהירים של רופאים ואחיות, צעדים כבדים ואיטיים של חולים ובני משפחותיהם ובעיקר רחש הרקע הקבוע של המכונות שמנטרות לחץ דם, דופק לב ונשימה, מנסות להחזיק כמה שיותר אנשים, כמה שיותר זמן, בחיים. "אין סיכוי לראות את הירח הלילה," אני מסנן בלחץ. "השמיים מכוסים עננים." חווה מביטה בי במבט הזה שלה, שגרם לי להתאהב בה בשנייה הראשונה שראיתי אותה. מבט משועשע, כאילו היא מסתכלת על הכול מהצד. "ערן, הבטחתי לך, הכול יהיה בסדר." בפנייה למסדרון של חדר המתים, מעל ספסל עץ שבור יש שתי תמונות נוף בנאליות במסגרת פלסטיק, נוטות על צידן. צירוף המילים נוטה למות, ששמעתי רק אתמול בלילה חוזר אליי. פחד שב ומציף אותי. האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?

כשהייתי קטן, אהבתי את המדור שנקרא חבּר־קַו, ב"דבר לילדים". על הדף היו מסודרים, בסדר שנראה אקראי, מספרים והיה צריך לחבר ביניהם לפי הסדר. אחרי שהייתי מסיים פתאום הופיע ציור מתוך הנקודות. אף פעם לא הצלחתי להבין, איך זה יכול להיות שהציור היה שם גם לפני שחיברתי את הנקודות ובכל זאת לא יכולתי לראות אותו. אני מנסה להבין איך כל הנקודות של הסיפור שלנו מתחברות ואיזה ציור יצוץ שם בסוף.