למה מי זה מייקל?!

פרולוג
החלום
 

כשהייתי ילד היה לי חלום.

חלמתי שיהיו לי "אדידס רום", נעלי ספורט לבנות מעור עם שלושה פסים כחולים בצד (או כמו שקראו להן באותם ימים - נעלי התעמלות), שנחשבו אז למשהו־משהו. רוב החברים הקרובים שלי בבית הספר היסודי ברמתיים הלכו עם "אדידס רום" בזמן שאני נאלצתי להסתפק בנעלי שלושת־רבעי שחורות של "המגפר" מבד עם סוליית גומי דקה מאוד.

יום אחד הודיעה לי אמא שהיא לוקחת אותי לקנות נעלי ספורט.

אמרתי לעצמי: זהו, הפעם זה קורה. אמא בטח רוצה לקנות לי "אדידס רום".

הגענו לחנות וכמובן שאמא קנתה לי...

...נעלי המגפר.

נעליים חדשות, אבל המגפר.

אמא קלטה מיד את העצב על פני. "מה קרה?" היא שאלה.

לא עניתי.

היא שאלה שוב: "מה קרה? מה קרה?"

עניתי, "לא חשוב. לא חשוב".

"אתה מאוכזב?"

היססתי לרגע ואז אמרתי: "כן". סיפרתי לה כמה רציתי "אדידס רום", כמו שיש לכולם.

ואז אמא שאלה: "תגיד, מי רץ הכי מהר בכיתה?"

אמרתי, אני.

ואמא אמרה: "זה מה שחשוב. חשוב מה שאתה שווה באמת, מי שאתה ומה שאתה עושה. לא הנעליים או המכנסיים".

אמא עודדה, חיזקה - וצדקה.

•••

לפעמים מתבלבלים ולא מבינים מה חשוב באמת.

למה מי זה מייקל (במקום הקדמה...)
 

ערב אחד אני חוזר הביתה מהאוניברסיטה, פותח את הדלת ורואה את אשתי, ענת, בוכה בכי תמרורים.

"מה קרה?" אני שואל אותה בעדינות.

לא עונה. בוכה...

"מה קרה?"

לא עונה. בוכה...

רק אחרי שהבכי נרגע מעט, היא התחילה לספר לי.

•••

התגוררנו אז כל המשפחה במונטריי שבקליפורניה. נשלחתי לשם עם סיום תפקידי כראש מחלקת מבצעים של חיל האוויר כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטה לתארים מתקדמים של הצי האמריקאי. עברנו לארצות הברית למשך שנה וחצי ובני הקטן, עומר, למד במונטסורי סקול - ה"הארוורד" של הילדים בגילים הצעירים.

עומר, ילדון אנרג'ייזר עם סוללה שלא נגמרת ומבט ממזרי בעיניים, היה פריק של ספורט. זה כל מה שעניין אותו: כדורגל, כדורסל, בייסבול, פוטבול, הוקי קרח, לא משנה מה. ואמריקה, כידוע, היא גן עדן לחובבי ספורט. כבר אז היו בארצות הברית ערוצי טלוויזיה שמשדרים ספורט 24 שעות ביממה, ואם זה היה תלוי בעומר, הוא היה צופה בשידורים האלה מבוקר עד לילה.

בסופו של דבר הגענו לסיכום:

משש ועד רבע לשמונה בבוקר הוא יכול לצפות בטלוויזיה.

ברבע לשמונה עומר מתייצב עם התיק הקטן שלו ליד הדלת ואני לוקח אותו למונטסורי סקול. כיוון שאני לומד עד הערב, אשתי ענת אוספת את עומר בסוף הלימודים.

•••

"לא תאמין מה קרה היום", אמרה לי ענת, עיניה עדיין אדומות מבכי. "כשבאתי לקחת את עומר מהמונטסורי סקול ניגש אלי המנהל, מייקל, ואמר: 'גברת שקדי, אני לא יודע איך לומר לך את זה, אבל אין לי ברירה.

"'אני מנהל את המונטסורי סקול כבר 20 שנה. את כל הילדים שעברו כאן לימדתי גם לקרוא וגם לכתוב. ניסיתי על עומר את כל השיטות שלנו. באמת שניסיתי. אבל שום דבר לא עוזר. הוא לא קורא ולא כותב'.

"ואז הוא הגדיל ואמר: 'לדעתי, עומר לא יקרא ולא יכתוב'".

הסתכלתי על ענת, ואמרתי בלי למצמץ:

"למה מי זה המייקל הזה? אני אומר לך שעומר יקרא תוך שלושה חודשים מהיום".

"עוד פעם אתה עם החלומות והפנטזיות שלך", אמרה ענת. "אני יודעת שעומר ילד חכם. אבל מייקל, עם ניסיון של 20 שנה, אומר שהוא לא יקרא אף פעם. אז מאיפה לך הביטחון שהוא ילמד לקרוא תוך שלושה חודשים?"

"אני מוכן להתערב איתך שתוך שלושה חודשים עומר קורא", עניתי.

אני מאמין בבן שלי והחלטתי שאעשה הכול כדי שהוא ילמד לקרוא. כמובן שגם ענת האמינה בו, הבעיה היתה שהיא האמינה גם למייקל...

אז עשיתי תחקיר. כמו שהייתי רגיל לעשות בחיל האוויר.

השאלה הראשונה ששאלתי:

מה היה?

שמתי מראה וירטואלית מול הפרצוף שלי. ומה ראיתי?

מייקל, שמנהל את המונטסורי סקול כבר 20 שנה, אומר שהבן שלי הוא גולם חסר סיכוי...

אבל ממששש חסר סיכוי.

מה הדבר הראשון שרציתי לעשות?

לשבור את המראה על הראש של מייקל.

אבל מה אני יכול לעשות? זה מה שמייקל אמר.

השאלה השנייה:

למה זה קרה?

עומר לא ידע עדיין לקרוא ולכתוב בשום שפה - לא אנגלית ולא עברית. מייקל ניסה עליו את כל השיטות של המונטסורי סקול. רק מה? הוא לימד אותו באנגלית.

והשאלה השלישית:

מה לעשות אחרת?

אנחנו מדברים עברית בבית ולכן החלטתי ללמד אותו בעברית. אבל לא סתם ללמד אותו, אלא ללכת בנתיב אחר. הדרך הטובה ביותר, אמרתי לעצמי, היא ליצור חיבור בין לימודי הקריאה, שלא היו בראש מעייניו של עומר, לבין התשוקה הגדולה ביותר שלו:

ספורט.

אם לא הייתי מצליח, הייתי מנסה דרך אחרת.

אם גם זה לא יצליח - דרך נוספת.

וכן הלאה.

בכל מקרה, לא הייתי מוותר.

באותה תקופה האינטרנט היה בחיתוליו והיינו מקבלים בדואר עיתונים בעברית שנשלחו אלינו מהארץ.

עומר היה אוהד שרוף של מכבי חיפה בכדורגל, קבוצה שפעם היתה משהו ולשמחתנו, בזמן כתיבת הספר חזרה להיות...

הכוכב הגדול של מכבי חיפה באותה תקופה היה אלון מזרחי, "האווירון".

"לא מעניין אותי מייקל ולא מעניין אותי המונטסורי סקול", אמרתי לעומר. "מבחינתי, יש לך רק משימה אחת בכל יום: למצוא בעיתון כתבה על מכבי חיפה ולחפש בתוכה את המילים מכבי, חיפה, אלון, מזרחי, אווירון, גול, שוער, קורה, שופט, כדור, נבדל, קרן..."

שלושה חודשים מאוחר יותר עומר קרא באופן שוטף עיתון למבוגרים, בעברית וללא ניקוד.

כמובן שבהמשך הוא גם למד אנגלית. אבל זה כבר היה אחרי שחזרנו לארץ.

מאז, בכל פעם שמישהו אומר לנו שאנחנו לא יכולים, שאנחנו לא מסוגלים, שאין מצב, שזה חסר סיכוי, אנחנו אומרים:

"למה מי זה מייקל??"

ומסתערים.

זה הפך למשפט קבוע אצלנו במשפחה.

לימים סיים עומר קורס טיס והפך לטייס בחיל האוויר. הוא התפתח והתקדם די יפה ביחס למה שמייקל צפה לו...

אני רק חושב מה היה קורה אם הייתי מאמין למייקל הזה.

לכל אחד יש את המייקל שלו.

וגם,

בכל אחד יש מייקל...

•••

לכל אחת ואחד מאיתנו יש את סיפור חייו שלו. אני לא מכיר את הסיפור שלכם ולכן משתף אתכם בסיפור שלי: רגעים יפים, רגעים קשים, התמודדויות, הצלחות וכישלונות.

כמו לכל אחת ואחד מאיתנו.

כל אחד מהסיפורים ומההבנות בספר קשור בדרך כזו או אחרת בכולנו - צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, חילונים ודתיים, יהודים ושאינם יהודים. בכל פעם שסיפרתי למישהו את אחד הסיפורים המופיעים בספר, הוא מיד סיפר על אירוע דומה מהחיים שלו. הרגשתי שהדברים רלוונטיים גם למי שהגיע מעולמות אחרים לגמרי.

המשמעות האמיתית של הספר היא זו שאתם, הקוראות והקוראים, תיתנו לו מהמקום האישי שלכם.

אני מקווה שהדברים יגיעו וייגעו בלב ובנשמה שלכם, יעוררו שאלות ומחשבות בנוגע לעצמכם, לאירועים דומים שקרו לכם, לאמונות, לערכים ולחלומות שלכם, מה נכון בשבילכם ומה האמת שלכם.

אם הספר יעורר בכם מחשבה, ולוּ על דבר אחד מהדברים שעליהם כתבתי, אני את שלי עשיתי.

•••

כל הסיפורים המתוארים בספר התרחשו במציאות וכך אני זוכר אותם.

מטבע הדברים, לכל סיפור זוויות מבט נוספות וכנראה גם פרטים שאיני מכיר. השתדלתי לשקף עד כמה שניתן את האמת שלי מנקודת מבטי, לפחות את מה שאני זוכר...

כל סיפור עומד בפני עצמו. הסיפורים מופיעים בכוונה בסדר אסוציאטיבי ולא כרונולוגי, כלומר סיפור אחד מוביל לסיפור הבא שיכול להיות מתקופה שונה ומתחום שונה לחלוטין. אני מניח שהסיפורים יעוררו בכל אחת ואחד מכם את האסוציאציות שלו.

ברוב האירועים שעליהם אני מספר היו מעורבים אנשים שאני אוהב ומעריך, נשים וגברים שהיו איתי ולצדי לאורך הדרך. לצערי, מסיבות שונות לא כולם מוזכרים. אבל לכולם, בין שהוזכרו ובין שלא, יש זכויות רבות בעשייה והם חלק משמעותי ובלתי־נפרד מחיי.

מטעמים טכניים ומובנים, אני מספר את הסיפורים שלי בלשון זכר. אבל הם פונים באותה עוצמה ובאותה מידה לנשים ולגברים כאחד.

כל ההכנסות מספר זה יוקדשו כתרומה לקידום נושאים חינוכיים, ערכיים וחברתיים במדינת ישראל.

•••

הספר מוקדש באהבה גדולה לאמא ולאבא שלי,

נחמה ומשה שקדי

הכול בזכותם.

אליעזר שקדי

תל אביב

2021