כבשה שחורה

א. אזיקים על ידיה

 

1.

 

לרגעים נדמה היה ששעון הקיר מאט במתכוון את קצב הילוכו. בתנועה מיוגעת, כמי שכפאם שד, נשרכו מחוגי המתכת הדקים על פני לוח הספרות, מנסים נואשות להקפיא את מרוץ הזמן, למנוע את מה שממילא עתיד היה לקרות.

ענני עופרת התנגשו אלה באלה בקולות רעם שהרעידו את הרקיע האפל. טיפות גשם נקשו על זגוגיות החלונות ברחש עמום שנמהל בשאונה הרחוק של רכבת פרברים.

החורף בא וכוונותיו רעות.

 

בחדר האוכל, מתחת לנברשת זכוכית עתיקה, הסבו שני גברים ואישה אחת לשולחן עץ מגולף, מכוסה במפת תחרה ועליה אגרטלים עם זרי פרחים רעננים. הם סעדו ארוחת ערב וניהלו שיחה לבבית. גזרי העצים שבערו באח השמיעו קולות נפץ חרישיים. לא היה שום סימן שמשהו יפר את השלווה הזאת.

אבל משהו עמד בכל זאת להפר אותה.

מישהו חייב היה למות באותו ערב, באותו בית.

 

המוות היה קרוב ובלתי נראה. דומם ומצונף בתוך עצמו כנחש ארסי בעמדת זינוק נסתרת המתין לשעת הכושר שבה יקפד במחי גיחה אחת את פתיל החיים של קורבנו.

 האדם שעמד למות היה טרף קל. הוא ישב נינוח, נהנה לאכול וללגום יין. הוא לא חש כלל שאלה הם רגעיו האחרונים.

 

2.

 

עם רדת הערב, שעתיים קודם לכן, צלצל האורח בפעמון הדלת של הבית המהודר בשכונת סוויס קוטג' שבצפון־מערב לונדון. זרזיף דק של גשם כיסה במעטה רטוב את עצי התפוח בחצר המטופחת וניחוח קל של עשן עלה מארובות ההסקה. היה קר והאיש שבא הצטמרר בתוך מעילו.

אשת המארח פתחה את הדלת ומשב של אוויר חם פרץ מבפנים. היא הייתה כבת שלושים. שמלתה האדומה, ההדוקה לגופה, חשפה טפח מוגזם משדיה הזקופים.

"אני רלף מולנר," הציג הזר את עצמו.

"נעים מאוד," לחצה את ידו בחום, "שמי הלן."

היא עזרה לו לפשוט את מעילו ולהציב את המטרייה שלו בחרוט נחושת בוהק שניצב במבואה. ניחוח הבושם שלה תקף את נחיריו.

"בעלי ואני שמחים מאוד שהצלחת להגיע למרות מזג האוויר," אמרה.

היא הוליכה אותו אל תוך הבית. בעלה לבן השיער, שכרס גדולה היטלטלה בין מותניו, היה מבוגר ממנה בכמה עשרות שנים. הוא חייך בידידות לעבר האורח והציע לו לבחור משקה אלכוהולי מהמגוון הגדול שניצב על שולחן הגשה נייד.

האורח לגם קמפארי בסודה והעיף מבט חטוף בבית שרוהט בטעם יקר.

"יפה מאוד כאן," החמיא למארחיו.

 

שלושתם הסבו בחדר האוכל הגדול. הארוחה הורכבה ממעדנים מובחרים. היין היה משובח והאח הבוערת הפיצה חום נעים. השיחה קלחה באווירה ידידותית. האורח סיפר על הוריו המתגוררים בכפר קטן בהרי האלפים בשווייץ ומייצרים גבינות במפעל המשפחתי הקטן שעבר אליהם בירושה. המארח סיפר משהו על ילדותו באפגניסטן. האישה הסתפקה בשיגור מבטים חטופים לעבר האורח. הוא מצא חן בעיניה.

האורח היה כבן ארבעים. בשערו השחור עלו כמה שערות שיבה שהעניקו לו מראה בוגר ומושך. עיניו היו חומות, שפתיו צרות ושפם דק נמתח מתחת לאפו הנשרי. הוא סיפר את סיפורו המשפחתי באורח אמין למרות שלא היה בו גם פרט אחד נכון. הוריו לא התגוררו מימיהם בהרי האלפים ולא ניהלו מפעל לגבינות, אבל הסיפור היה תפור היטב לפרטי פרטיו. האורח היה בקי מאוד בייצור גבינות, בהווי החיים בהרי האלפים, לרבות ביטויים בעגה המקומית שאותם שילב בסיפורו. הסיפור, כמו ההיכרות היסודית עם הארץ שממנה בא כביכול, הוכנו למענו על ידי מומחי ה"מוסד", שציידו אותו באזרחות שוויצרית מזויפת וכתובת עסקית בז'נבה. היו לו כרטיסי ביקור שנשאו את שמו הבדוי וצילומים של בניין משרדים מהודר שבו ניהל כביכול את עסקיו.

 

האורח פגש את המארח שלו במועדון חברים יוקרתי בלונדון, לשם הגיע לדבריו כדי לעניין משקיעים בהצטרפות לרשת עסקיו המדומה. המארח גילה עניין. האורח העניק לו כרטיס ביקור עם אותיות זהב והרבה לדבר על עסקיו בארוחת צהריים שסעדו במסעדת היוקרה של המועדון.

שמו האמיתי היה עמי גולן, יליד תל אביב, מבכירי הלוחמים של ה"מוסד". המארח, איש עסקים עתיר הון, היה תומך סמוי של "אל־קאעידה", שיזם ומימן לא מעט התקפות טרור באירופה. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שיחליט ה"מוסד" לחסלו. עמי גולן, שכבר ביצע בהצלחה כמה וכמה משימות מסוכנות, נבחר לעשות את המלאכה.

 

לשליח ה"מוסד" היה זמן רב ושפע של סבלנות. הקשר בין הרוצח וקורבנו הפך אט־אט מהיכרות שגרתית לידידות עמוקה. השניים נפגשו תכופות, דיברו הרבה על היחסים הנרקמים ביניהם ומצאו שפה משותפת בנושאי כלכלה וחברה. כשהוזמן האורח לארוחת ערב בבית בסוויס קוטג', הוא חש שזו תהיה ההזדמנות שייחל לה. בעיצומה של הארוחה ביקש כוס מים קרים. אשת המארח הלכה אל המטבח למלא את מבוקשו ובה בעת הצליח האורח למהול רעל קטלני בכוס היין של מארחו.

כשחזרה האישה, הרימו שוב המארחים ואורחם כוסות ושתו לחיי הידידות שנרקמה ביניהם. דקות אחדות לאחר מכן התנצל המארח, הודיע כי הוא חש ברע ונאלץ לפרוש כדי לנוח מעט. האישה ליוותה אותו לחדר השינה, ושבה משם ללא שהיות.

"הוא כבר נרדם," אמרה בחיוך סתום, "שוכב כמו בול עץ."

"אני מניח שעכשיו אצטרך ללכת..."

"לאן אתה ממהר?" לחשה. היא קרבה אליו, ליטפה את ראשו, הצמידה את חזה אל פניו ומשכה בידו לעבר המיטה בחדר סמוך. הוא נגרר אחריה ובהה בה באדישות כשהחלה לפשוט את בגדיה.

"תירגע," לחשה, "אל תפחד. בעלי לא מסוגל להפריע לנו."

שפתיה חיפשו את שפתיו וידיה ניסו לתלוש את בגדיו אך הוא נותר קר רוח ונחוש. מכיס החליפה שלו שלף זוג אזיקים ובתנועה מהירה כפת את ידיה וכבל אותן אל מסעד המיטה. היא הייתה המומה לרגע, אבל התעשתה במהרה והחלה לצעוק. האיש סתם את פיה באספלנית רחבה שהכין מראש, פרץ את הכספת ורוקן אותה. אחר כך חש לצאת מהבית. הגשם הוסיף לרדת ואיש לא נראה ברחוב השקט. הוא חזר ברכבת התחתית לדירה שהועמדה לרשותו, גילח את שפמו והלך ברגל לבניין ישן ושמור היטב ליד הייד פארק. בפתח ניצב שומר במדים מגוהצים. הוא עיין בחטף בתעודת החבר שהציג בפניו עמי גולן והניח לו להיכנס ללא שאלות מיותרות.

 

מועדון ההימורים היה מלא עד אפס מקום. היו שם אנשי עסקים בריטים סמוקי לחיים, שייחים סעודים בגלימות לבנות, יפנים קפואי פנים ובני עשירים שבזבזו ביד קלה את כספי הוריהם.

הם הניחו כסף רב על שולחנות הקזינו הירוקים. רובם הפסידו, רק מעטים הרוויחו, אבל איש מהם לא התרגש יתר על המידה כשכיסיו התרוקנו או כשזכה בכסף רב. הימורים, על הסיכון והסיכוי הכרוכים בהם, היו חלק בלתי נפרד מחייהם.

עמי גולן הניח אלף דולר על הצבע האדום ברולטה וזכה בסכום כפול. הוא הימר על אלפיים דולר והפסיד. אחר כך הניח אלף נוספים ושוב הפסיד.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהימר בלונדון. כמעט בכל פעם ששהה שם מצא זמן לשחק בקזינו. רק לעתים רחוקות הרוויח. הפעם לונדון האירה לו פנים. המשימה שהוטלה עליו על ידי ה"מוסד" בוצעה בהצלחה, ולא זו בלבד, הכסף שבו הימר לא היה שלו. הוא חש עצמו חופשי לסכן סכומים גדולים מכפי שהיה רגיל.

כמו ילד המשתעשע במשחקים אסורים, הסבו לו ההימורים הנאה ממכרת. הוא נהנה מהמתח, מהציפייה מורטת העצבים לרגע שבו ייקבע הזוכה, מהתשוקה לצבור עוד ועוד רווחים.

הוא לקח כוס ויסקי מהמגש שנשאה צעירה יפהפייה במכנסיים קצרים, הערה לקרבו לגימה ארוכה והניח את כל כספו על מספר אחד משלושים ושישה. הוא הפסיד.

 

בהמולה ששררה במועדון לא נשמעו דיבורים בעברית. מהמרים ישראלים היו תופעה נדירה במקום הזה. עמי חש בטוח ומוגן, משוכנע שאיש ממכריו אינו מבחין במעשיו. ברור היה לו שכלוחם "מוסד" אסור לו להגיע למקומות כאלה, אבל איש לא זיהה אותו במועדוני ההימורים שבהם ביקר עד כה. נראה היה לו שגם הפעם הסיכון הוא אפסי.

אבל מי כמוהו חייב היה לדעת שלא לעולם חוסן. ב"מוסד" חזרו ושיננו ללוחמים כל העת שדי בפגישה מקרית, בטעות אנוש זעירה כדי להסיט דברים ממסלולם. זהירות יתרה היא כורח ראשון במעלה, וגם היא לא תעמוד לעולם בתחרות עם יד המקרה.

לרוע מזלו היה בקזינו בלונדון מישהו שראה כל מה שעמי גולן עשה. הוא לא התכוון לשמור את המידע הזה לעצמו.

 

3.

 

עוזרת הבית נעצה את המפתח במנעול דלת הבית בסוויס קוטג'. שלא כרגיל, הדלת נפתחה עוד בטרם סבב המפתח במנעול. היא קפאה לרגע על מקומה. לבה אמר לה שמשהו אינו כשורה.

חששותיה התחזקו כשנכנסה פנימה ושמעה גניחות רפות שעלו מאחד החדרים. היא מיהרה לשם וגילתה את המעסיקה שלה שרועה על המיטה, כפותה באזיקים. היא הסירה את האספלנית שכיסתה את פיה של האישה הכבולה.

"מה קרה?" שאלה בחרדה בעוד היא מנסה לשווא לפתוח את האזיקים.

"לא חשוב, תעירי את בעלי," הורתה לה האישה.

עוזרת הבית הלכה לחדר השינה.

על המיטה הייתה שרועה גופתו של בעל הבית.

העוזרת טלטלה אותו. הוא לא הגיב.

היא פרצה בזעקות אימה ומיהרה אל האישה.

"הוא לא נושם," קראה, מתנשפת בפחד.

"הזעיקי אמבולנס ומשטרה, תיכף ומיד."

 

האמבולנס הגיע ראשון. אנשי הצוות שלו נדהמו למראה האזיקים על ידיה של האישה. בגדיה היו פרומים וחזה חשוף כמעט לחלוטין. הם תלשו את כיסוי המיטה וכיסו בו את גופה.

"השוטרים שיבואו ינתקו את האזיקים," אמרו.

הרופא ועוזריו ניסו להחיות את הבעל, אבל הדבר לא עלה בידם. בשלב זה לא ניתן היה לגלות את סיבת המוות.

"בעלך סבל ממחלות?" שאל הרופא את האישה.

"מה פתאום? הוא היה בריא כמו שור."

אחרי האמבולנס הגיע צוות של חוקרי משטרה. הם התירו את האזיקים והניחו לאישה למרוח משחה מרגיעה על החריצים שחרצו האזיקים בפרקי ידיה.

"זה היה סיוט," מלמלה, "צעקתי כל הלילה ואף אחד לא שמע."

"ספרי מה קרה."

"אני חושבת שהאיש שהיה כאן הרג אותו."

"איזה איש?"

"בעלי הזמין אותו לארוחת ערב. האיש אמר שהוא שוויצרי שמחפש משקיעים לעסק שלו. בעלי היה מעוניין להשקיע. דיברנו קצת ופתאום התלונן בעלי על כאב ראש והלך למיטה. האורח שלנו כבל אותי באזיקים ונעלם. "

"את יודעת מה שמו?"

"הוא אמר לנו ששמו רלף מולנר."

"תארי לנו אותו."

היא מסרה תיאור מפורט.

"את יודעת איפה הוא גר?"

"לא."

"על מה דיבר אתכם האיש הזה?"

"על המשפחה שלו בשווייץ."

"הוא מסר שמות, כתובות?"

"לא."

"היה לו מבטא זר?"

"לא הרגשתי."

"הוא היה מתוח, עצבני?"

"לא. הוא היה רגוע מאוד."

"למה את חושבת שהוא אחראי למותו של בעלך?"

"כי בעלי היה אישיות מוכרת בקהילה המוסלמית."

"מה זאת אומרת אישיות מוכרת?"

"הוא תרם כסף לארגונים איסלמיים שונים."

"איזה ארגונים?"

"אגודות צדקה, קרנות למלגות לסטודנטים ערבים. משהו כזה."

"הרבה אנשים עושים את זה. זו לא סיבה לרצח. היו לבעלך אויבים?"

"אני לא יודעת."

"יש לך ניחוש מי עלול היה לרצוח אותו?"

"ה'מוסד' כמובן. הם בטח חשבו שבעלי קשור לטרור."

"וזה נכון?"

היא העמידה פני נעלבת.

"בעלי היה איש עסקים הגון. הוא אפילו לא התקרב לטרוריסטים."

"למה את חושבת שהאורח שלכם הוא סוכן של ה'מוסד' שנשלח להרוג את בעלך?"

"אם לא היה מה'מוסד', למה הוא הרג את בעלי?"

"איך הוא הרג אותו?"

"לא יודעת. אולי רעל? אולי משהו אחר."

"היית איתם כל הארוחה?"

"כן... בעצם לא... האורח ביקש מים והלכתי למטבח להביא אותם. ייתכן שהוא ניצל את ההזדמנות כדי להרעיל את בעלי."

"מה קרה אחרי שבעלך התלונן שאינו חש בטוב?"

"האיש ניסה לאנוס אותי. קרע לי את הבגדים. נאבקתי בו בכל כוחי."

"ואז הוא אנס אותך?"

"הוא לא הצליח. הוא כבל אותי ונעלם."

החקירה נמשכה עוד זמן מה. אחר כך התבקשה האישה לבדוק אם משהו חסר בבית.

היא נכנסה לחדר העבודה של בעלה ושבה בסערה אל איש המשטרה.

"הכספת פתוחה," קראה.

"נסי להיזכר אם היא הייתה פתוחה לפני שהאורח הגיע."

"היא הייתה תמיד סגורה. רק בעלי יודע את הצופן והוא אף פעם לא פתח אותה כשהיו עוד אנשים בבית."

"חסר משהו בכספת?"

"נראה לי שחסר."

"מה?"

"כל מיני מסמכים אישיים."

"עוד משהו?"

"כן. כסף. כל הכסף שהיה שם."

 

4.

 

עמי גולן קרא בחופזה את העיתונים, התגלח ונסע אל מטה ה"מוסד" על הגבעה הנשקפת אל הים, מצפון לתל אביב. אנשים קידמו את פניו בברכת שלום ולחצו את ידיו בידידות. זמן ניכר חלף מאז יצא לשליחותו בלונדון, שבה בנה בקפידה את תדמיתו כאיש עסקים שוויצרי. הם היו רגילים להיעדרם של חבריהם לתקופות ארוכות ומעולם לא שאלו שאלות מיותרות.

עמי עשה את דרכו אל לשכתו של ראש ה"מוסד". מזכירתו של הבוס הניחה לו להיכנס מיד.

ראש ה"מוסד" קם ממקומו ולחץ את ידו של עמי .

"אני שמח שחזרת," אמר, "הכול עבר בשלום?"

"כרגיל."

"שמת לב אם עקבו אחריך?"

"לא עקבו."

"טוב מאוד. אגב, שלחו לי את עיתוני הבוקר של לונדון."

"הם כותבים משהו על המשימה שלי?"

"האלמנה מעניקה ראיונות לכל מי שמבקש. היא טוענת כמובן שבעלה לא היה קשור לטרור ומאשימה אותנו בחיסולו."

"זה היה צפוי," העיר גולן.

"עוד לא סיימתי," אמר ראש ה"מוסד", "הבחורה טוענת גם שניסית לאנוס אותה כשבעלה גסס בחדר השני."

"האמת היא," חייך גולן, "שהיא עשתה מאמצים גדולים לשכנע אותי לשכב איתה. לא הסכמתי כמובן. עכשיו היא מנסה לנקום בי, להאשים אותי בניסיון לאונס."

פניו של האיש מעברו השני של שולחן הכתיבה הרצינו.

"בעיתונים מופיעים גם צילומים של הכספת שנפרצה בבית. האישה טוענת שאתה פרצת אותה."

"נכון. זה היה חלק מההנחיות שקיבלתי. הבאתי את כל המסמכים שנמצאו שם."

הוא הניח מעטפה חומה על השולחן.

"היה בכספת עוד משהו חוץ ממסמכים?"

"לא."

"האישה טוענת שהיה שם הרבה כסף."

 

נכון, היה שם כסף. עשרת אלפים דולר שהיו מונחים לנגד עיניו. עמי לא עמד בפיתוי. מי כבר יוכל להוכיח שהשתמש בכסף הזה לסיפוק תאוות ההימורים שלו?

הוא חיפש בקדחתנות הסבר שיתקבל על דעת הבוס שלו.

"האישה בטח לקחה לעצמה את הכסף אחרי שהלכתי משם," אמר.

"אולי. עשיתי חשבון ומצאתי שהיו לך לפחות חמש שעות עד הטיסה לארץ. מה עשית בזמן הזה?"

"טיילתי, אכלתי. למה אתה שואל?"

"מישהו שעובד בשבילנו טלפן אלי הבוקר. הוא אמר שראה אותך ברויאל קזינו, מהמר על סכומים גדולים מאוד."

"נכון... הייתי שם."

"למה לא אמרת לי מיד שהיית בקזינו?"

"לא יודע. כנראה שלא ייחסתי לזה חשיבות."

"ברור לך כמובן שלא מקובל שאנשים שלנו יהמרו בקזינו."

"אני יודע. הייתי פשוט צריך להתפרק מהמתח."

"אפשר לשאול מאיפה הכסף?"

"אפשר. זה היה הכסף שלי."

"אני לא מבין. הבאת כסף מהארץ כדי להמר בלונדון כשנשלחת לבצע משימה בשבילנו?"

"היה לי כסף. ניצלתי אותו לביקור בקזינו."

"תמיד אתה נושא איתך סכומים גדולים כשאתה יוצא למשימה?"

"לא תמיד."

"לא ידעתי שאתה מהמר."

"אני לא מכור להימורים, אם זה מה שאתה רוצה לדעת," שיקר. השקר נראה לו כמפלט יחיד מהאמת, כניסיון להסוות את העובדה ששמר עד כה בסוד כמוס. הוא היה מכור להימורים ולא ניסה מעולם להיגמל מכך.

הבוס שלו נעץ בו מבט חודר. ניכר שאינו מאמין לו.

"אתה מהמר גם בארץ?" שאל.

עמי נמלא זעם.

"מה קורה כאן?" זרק, "אני בחקירה?"

ראש ה"מוסד" החזיר לו מבט קר.

"זו לא חקירה, עמי. עדיין לא."

"אני לא מאמין. אישה היסטרית מקשקשת בלונדון, מישהו עוקב אחריי בקזינו ואתה מסיק מיד מסקנות?"

"לא אמרתי שאני לא מאמין לך, אבל אני חושב שצריך לברר כמה נקודות בעייתיות."

עמי חש שעצביו נמתחים עד קצה גבול היכולת. חקירה עלולה להטיל עליו כתם בל יימחה, לפגוע בקריירה הנוכחית שלו ובכל מה שינסה לעשות לאחר מכן. הוא קם ויצא מן החדר מבלי לומר דבר.ראש ה"מוסד" הרים את שפופרת הטלפון. מזכירתו השיבה.

 "תשיגי לי מיד את שמעון שחר," ביקש.

 

5.

 

היו ימים שבהם חשה אורנה לוי שהחיים אינם מאירים לה פנים. בימים כאלה מצב הרוח שלה היה מידרדר לשפל ותחושה של תסכול משתלטת עליה. כל מה שעשתה במחלקת הציוד של משרד ראש הממשלה הסב לה שעמום: מכרזים, טפסים, אישורים, המון ניירת.

היא הייתה בת עשרים ושבע, כמעט ילידת הארץ. הוריה עלו איתה לישראל מגיאורגיה כשהייתה בת ארבע. היו לה גו חטוב, רגליים ארוכות, פני בובה נאים ובעל שנישאה לו באחרונה. סדר יומה היה בדרך כלל אחיד וחסר ברק. היא נהגה להגיע אל המשרד בשמונה בבוקר ולצאת משם בארבע אחר הצהריים, קיבלה משכורת שאי אפשר להתפאר בה ומילאה משימות קטנות שהיו רחוקות מלעורר בה עניין. השגרה מרטה את עצביה, לא פעם חשבה אפילו לחפש עבודה אחרת, אבל ההרגל, הוותק והמיומנות שרכשה ברבות השנים גרמו לה להישאר שם ולמלא את תפקידה ביעילות ובמסירות, לשביעות רצונם של הבוסים שלה. הם חשבו שהיא נכס חשוב למשרד, גמלו לה על נאמנותה, הזיזו אותה אט־אט כלפי מעלה, קידמו אותה לשורה של תפקידים שהקנו לה מעמד של מזכירה בכירה. עכשיו כבר השתעממה פחות, אבל עדיין לא הייתה מרוצה לחלוטין. היא הניחה לזמן לחלוף בתקווה שמשהו יקרה, ומשהו אכן קרה. מנהל כוח האדם ב"מוסד", שביקש לגייס כמה מזכירות בכירות ממשרד ראש הממשלה, גילה בה עניין. הוא עיין בתיקה האישי, התרשם מקורות החיים שלה ומהוותק המקצועי שצברה והציע לה לאייש את אחד התפקידים שהתפנו: מזכירתו של שמעון שחר, ראש אגף המבצעים. אורנה לא הסתירה את התלהבותה. זה היה סוג התפקיד שציפתה לו.

לאחר שעברה בדיקות ביטחוניות קפדניות ותקופת הכשרה, התברר לה שאכן היה זה התפקיד שעליו חלמה. היא לא יכלה להעלות על דעתה עיסוק מעניין יותר. אגף המבצעים עבד מסביב לשעון ובמסגרת עבודתה נחשפה אורנה לאין־ספור סודות שהיו ידועים רק למתי מעט. כל מבצע שהגיע לידיעתה היה נועז יותר, מאתגר יותר. היא למדה להכיר את הלוחמים שעמדו לפקודתו של שחר, היא ידעה בדיוק מה תפקידו של כל אחד מהם ופכרה אצבעות בחשש עד ששבו משליחויותיהם הכמוסות.

היא נהנתה מהעבודה והתנדבה לעבוד שעות נוספות כשהיה צריך. הבעיה היחידה שלא הביאה בחשבון כשהחלה לעבוד אצל שמעון שחר הייתה קשורה בשמעון שחר עצמו. הוא לא היה מעסיק נוח. הוא דרש דיוק מרבי וכפה על עובדיו שעות עבודה ארוכות. אבל אורנה לא הוטרדה מכך שקשה לרצות אותו. חיזוריו העקשניים הציקו לה הרבה יותר. כשנשארו לבדם גיפף אותה, נשק לה נגד רצונה וניסה לכפות עליה יחסי מין.

לא היה לה קל להישאר בתפקידה כשהבוס שלה אינו מחמיץ שום הזדמנות לגעת בה ויותר מזה. לעתים מצאה עצמה נאבקת בו קשות כדי להיחלץ מידיו או נמלטת מחדרו פרועת שיער ובגדים. בנסיבות אחרות הייתה מגישה נגדו תלונה, אבל חששה שלא יאמינו לה אלא דווקא לו כשיטען שבעצם היא זו שמחזרת אחריו. הוא הגן על עצמו בערמומיות, אילץ אותה לשלוח לו פרחים ליום הולדתו בצירוף פתקים רוויי חיבה והערכה. את הפתקים שלה שמר היטב, למקרה שיידרש להתמודד עם תלונה אפשרית. היא הייתה בטוחה שאם תתלונן יקיץ הקץ על עבודתה ב"מוסד" ולא זו בלבד, מקומות עבודה אחרים יהססו לבטח לשכור אותה אחרי שיתבררו נסיבות סילוקה מתפקידה.

 

שמעון שחר אהב משימות מסוכנות ונשים יפות, ולא תמיד באותו סדר. הוא היה רזה ונמוך, לא מסוג הגברים שנשים מסובבות את ראשיהן אחריהם ברחוב, אבל תמיד קרנה ממנו איזושהי עוצמה מרשימה וביטחון עצמי מרקיע שחקים. הוא כבש נשים באותה מהירות ובאותה יעילות שבהן ביצע את המשימות שהוטלו עליו. כשם שבחר בנשים שקשה היה לכבוש את לבן, כך בחר בעיקר משימות קשות, גם כשיכול היה להטיל אותן על אנשיו. לא היה דבר שאהב יותר מאשר סכנה, מעקב אחרי הקורבן, לחיצת ההדק. בעת כזאת התרוקן מוחו מכל מחשבה אחרת. כמו ביחסיו עם הנשים שבאו ויצאו מתוך חייו חייב היה להצטיין גם בכל שליחות מבצעית, למלא את המשימה עד תום, לצאת כשידו על העליונה.

ה"מוסד" היה כל עולמו, מרכז העשייה שלו. אשתו, ילדיו, הבית - כל אלה נמצאו תמיד בעדיפות נמוכה יותר. עבודתו הרחיקה אותו מהם, לעתים למשך שבועות. הוא לא נשא בנטל גידול ילדיו גם משום שראה אותם לעתים רחוקות, אבל בעיקר מפני שלא חש כלפיהם קרבה ממשית. חייו מחוץ לבית הזריקו לעורקיו מנות אדירות של אדרנלין. החיים בבית כאילו שאבו אותן ממנו.

 

ב"מוסד" זכה שחר להערכה בלתי מסויגת. הכתירו אותו כאחד מהטובים באנשי הארגון, העלו על נס את הגינותו ואת דבקותו בעבודה. הוא היה מוותיקי הארגון, לוחם סיירת לשעבר, מחסל שלא ידע פחד וירה באנשים ללא הנד עפעף. אמרו ששום משימה לא הייתה גדולה מכפי מידותיו. כושרו הגופני, שנרכש באימוני ריצה, ברכיבה על אופניים ובהרמת משקולות יום־יום הקנו לו עוצמה וסמכות, נוקשות ונחישות. אמדו את מספר האנשים שחיסל בכמה עשרות וסיפורים על אכזריותו הילכו ב"מוסד" ומחוצה לו. סיפרו שפעם, כשאקדחו לא פעל, חנק במו ידיו למוות שני סוכני טרור גברתנים. היו בין עמיתיו כאלה שקראו לו "הרוצח" ושמרו על מרחק ממנו.

 

שחר היה זאב בודד, לא איש רעים להתרועע. רק בשלב מאוחר בקריירה שלו הבין שלריחוק מעמיתיו ולבדידות שנקלע אליה מרצון יש מחיר. אם אינך מקיף עצמך בידידים המוכנים לספק לך בכל עת חומת מגן איתנה, אתה נעשה פגיע יותר לכל ניסיון לפגוע בך, לחלוק על כישוריך, לסלק אותך מהדרך. יותר מכל דבר אחר, עורר שמעון שחר קנאה וחשש שיזכה לקידום מעל ראשיהם של ותיקים אחרים, הנושאים גם הם את עיניהם אל ראש הסולם. ב"מוסד" ידעו כולם ששחר הוא יקירו ואיש אמונו של ראש הארגון, אבל לא הייתה כל ערובה לכך שבבוא היום יתמנה כיורשו של הבוס.

שמו הטוב היה חשוב לשמעון שחר לא פחות מהתמחותו בחיסול אויבים. חשוב היה לו להצטייר כלוחם ללא דופי, כאיש הגון ונאמן, המנהל חיים מושלמים לצדה של אישה מושלמת, אף שלא היסס להטריד את הכפופות לו. הוא היה בטוח שלא יעזו להתלונן.

 

ברוריה שחר הייתה אישה יפה, מושכת ופיקחית, שהעדיפה לטאטא אל מתחת לשטיח את חילוקי הדעות שלה עם בעלה. שנות נישואיהם ידעו עליות ומורדות, בעיקר מורדות. הוא היה גבר קשוח הרגיל שיצייתו לו. היא הייתה אישה רגישה ושברירית, והתקשתה להסתגל לשליטתו הבלתי מעורערת בחייה. הוא אפשר לה לשמש כיו"ר הארגון למניעת סמים "אל סם" רק אחרי שאיימה להתגרש ממנו אם יסרב, ונטר לה על שכפתה עליו את רצונה. ברוריה שחר לא הייתה אישה חזקה, לא מי שמסוגלת לחולל מהפכות. היא העדיפה את חיי הנישואין על פני האפשרות של עזיבת הבית. חיי הנישואין היו נוחים לה, המעמד של בעלה צפן בחובו הנאות וכיבודים קוסמים. הבית שבו גרו היה מרווח ומטופח ומשכורתו של הבעל אפשרה לה לעסוק בהתנדבות בענייני "אל סם".

 

בחריקת שיניים קיבלו בכירי ה"מוסד" את כוונתו של הבוס למנות את שחר כראש השלוחה במזרח הרחוק. אזור פעולתו העתידי סיפק שפע של הזדמנויות לביצוע משימות מעוררות קנאה. מספר התנועות האיסלמיות הקיצוניות באזור זה היה גדול ומאיים, פיגועי הטרור הלכו ותכפו והמשטרות המקומיות גילו אזלת יד בניסיונותיהן לחסל את הנגע. הן קיוו שה"מוסד" יוכל לסייע להן במלחמתן.

שמעון שחר אמור היה לשבת בשגרירות ישראל בניו דלהי במסווה של נספח לענייני חקלאות. אשתו קיבלה את הידיעה ברגשות מעורבים. כמה שנות שהייה בהודו יכולות ללא ספק לגרום הנאה כמעט לכל אחד, אבל היא לא הייתה בטוחה שתהיה שם מאושרת. היו לה שתי בנות, אחת אחרי שירות צבאי והשנייה בגיל של ראשית בית הספר. היא חששה להעביר אותן לסביבה זרה ועוינת. בעת ובעונה אחת התקשתה לוותר על משרת היושב־ראש של "אל סם", שהביאה לה סיפוק רב.

היא הניחה שבהודו, כמו בישראל, תישאר לא פעם לבדה למשך שבועות ארוכים שבהם ישהה בעלה בתוקף תפקידו באזורים מסוכנים שונים. היא פחדה שמחבלים עלולים לפוצץ את ביתה, לחטוף את בנותיה, לחסל אותה או את בעלה. אבל שמעון שחר רצה בתפקיד, וכשהוא רצה משהו שום דבר לא יכול היה לעמוד בדרכו.

נדרשו כמה שבועות להסדרת המעבר להודו. בפרק זמן זה ישב שמעון שחר בטל מעבודה, מתגעגע לפעילות מבצעית. הוא שתה קפה בכמויות, ליטף את מזכירתו בכל הזדמנות ולחש לעברה הצהרות אהבה. הוא ארגן את המשרד כדי להעבירו לממלא מקומו.

 

זמן קצר לפני הנסיעה להודו, בשעת צהריים מוקדמת, קרא לאורנה להיכנס ללשכתו. היא חששה שיטריד אותה שוב, אבל מילאה את רצונו בעל כורחה, כמו תמיד. כשנכנסה מצאה אותו ניצב במרכז החדר כשמכנסיו מופשלים. היא חשה בחילה, עצמה את עיניה ופנתה לצאת, הוא התחנן שתישאר. "תני לי רק הזדמנות אחת," התחנן, "אני בטוח שתיהני מזה."

הטלפון צלצל.

"לכל הרוחות, "גידף ונטל את השפופרת. ראש ה"מוסד" היה על הקו.

"תיכנס אלי מיד," דרש.

 

6.

 

שמעון שחר רכס את מכנסיו וחש ללשכתו של הבוס. ראש ה"מוסד" הסב אל שולחנו שלוב ידיים ומבטו ריחף בחלל, כמו לא הבחין באורח שנכנס לחדר. שלא כרגיל, לא קידם את פניו של שחר בחיוך ובמנוד ראש ידידותי. מצב רוחו היה עכור ומחשבותיו פזורות.

דקה ארוכה עמדה דממה בחלל.

"קראת לי," הזכיר לו שחר.

ראש ה"מוסד" התנער מקיפאונו.

"כן. שב בבקשה."

שחר התיישב ותלה את מבטו באיש שישב מולו. מפקדו דיבר לאט, בורר מילים, מנסח בהיסוס.

"משהו לא מריח לי טוב, שמעון," אמר, "אני כבר יותר משלושים שנה בארגון הזה, אני גאה באנשים המעולים המשרתים כאן, כולם מלח הארץ, העידית שבעידית. לכן כל כך מדאיג אותי כשאני נוכח לדעת שאולי גם אנחנו, כמו כל חברה אנושית אחרת, מגדלים לפעמים עשבים שוטים. מה שאני רוצה לומר הוא, שאף פעם לא נתקלתי בחשד שמישהו מהאנשים שלנו גנב משהו. אתה ודאי יכול להבין איך אני מרגיש כשמתעורר פתאום חשד כזה."

"כמובן," הנהן שחר.

"צריך לציין שיש לי רק חשדות, עדיין לא עובדות מרשיעות."

"מה נגנב?"

"כסף."

"מישהו שאני מכיר?"

"כן. עמי גולן."

כמדקרת חרב הכה הזעזוע בגופו של שחר.

"לא יכול להיות," אמר, "עמי הוא האדם האחרון שהייתי חושד בו בגניבה."

"אני מקווה שאתה צודק."

עמי גולן היה חבר מסור, שאפשר לסמוך עליו שימלא כל משימה באורח מושלם. אחרי ששירתו יחד באחת הסיירות של צה"ל עשו שמעון שחר ועמי גולן את צעדיהם הראשונים ב"מוסד". יחד נשלחו למשימות מסוכנות ויחד חיסלו ביעילות פעילי טרור בכירים. שלא כמו שמעון שחר, עמי גולן היה פופולרי מאוד בקרב אנשי "המוסד". היו לו חברים רבים, שייחלו לצאת איתו לפעולה, ואיש לא פקפק בהגינותו.

"אני מקווה מאוד שלחשד הזה אין כל בסיס," אמר ראש ה"מוסד", "אבל אם יתברר שזה נכון זו תהיה רעידת אדמה שתזעזע את הארגון ותפגע בי אישית כאחראי על כולכם."

"מה בדיוק קרה?" ביקש שחר לדעת.

"כפי שאתה יודע, עמי נשלח לחסל מישהו בלונדון ואשתו של המנוח טוענת שהוא רוקן להם את הכספת."

"היא בטח רצתה להתנקם בו."

"גם זה אפשרי, אבל קיבלנו עדות ממישהו שראה את עמי גולן מהמר על סכומים גבוהים מאוד בקזינו בלונדון שעות אחדות אחרי שביצע את המשימה."

"ביקשת הסברים מעמי?"

"הוא מודה שהיה בקזינו אבל טוען שהימר בכספו הפרטי."

"אולי זו האמת?"

 "אתה הרי יודע כמה עמי מרוויח. מהמשכורת שלו לא נשאר לו כמעט שום דבר, בטח לא כסף להימורים. בכל אופן, אני רוצה שתברר את העניין. תסיק מסקנות ותגיש לי אותן. וכמובן, אף מילה לאף אחד חוץ מעמי. ברור?"

מוחו של שחר פקד עליו למצוא תירוץ שיאפשר לו להתחמק מהמשימה הזאת.

"עמי הוא חבר טוב שלי," אמר, "בבקשה, תטיל את החקירה על מישהו אחר."

"עמי הוא חבר טוב של כולם, גם שלי, אבל אין ברירה, שמעון. אתה ממונה עליו, אתה איש ישר ונאמן ל'מוסד'. מתאים לי שאתה תחקור את החשד נגדו."

קולו של ראש ה"מוסד" היה נחרץ. שחר הבין שאין מנוס, את החקירה הזאת הוא יהיה חייב לבצע. לא היה לו ספק שהחשדות שהועלו כלפי עמי גולן חמורים על פי כל קנה מידה. אם אכן יתברר שסוכן "מוסד" גנב את כספו של האיש שאותו חיסל, זוהי לא רק סטייה מכללי ההתנהגות הנאותים שמחייבים כל איש "מוסד", זוהי גם עבירה פלילית חמורה. שחר לא יכול היה לשאת את המחשבה שעמי מסוגל לכך.

"מתי אני מתחיל?" שאל.

"זה דחוף. תתחיל כבר היום!"

 

7.

 

שעה ארוכה בהה שמעון שחר במכשיר הטלפון ולא העז להקיש את מספרו של עמי. הוא הניח שעמי אינו יודע עדיין שראש ה"מוסד" החליט לחקור את חשד הגניבה וההימורים. איך יתייחס עמי לכך שדווקא המפקד שלו אמור לחרוץ את דינו? האם ישתף פעולה? האם יעדיף לשקר? שחר פלט אנחה כבדה והקיש את המספר.

עמי גולן הגיב בצהלת שמחה.

"המון זמן לא דיברנו," אמר, "מה דעתך שנלך השבוע לארוחת צהריים?"

"יש לנו משהו דחוף יותר לעשות," חמק שחר מההזמנה.

"על מה אתה מדבר?"

"הבוס הטיל עלי משימה מאוד לא נעימה. הוא רוצה שאחקור את הפרשה בלונדון."

"אין לי מה להסתיר, שמעון."

"או קיי. בוא אלי ונדבר על זה."

 

לשכתו של שמעון שחר הייתה צרה ומרוהטת בצניעות: מכתבה, ארון מסמכים, צילומים של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה על הקיר. חלון קטן פנה אל בניין שאכלס את מחלקת המחקר של ה"מוסד".

שחר לחץ את ידו של עמי בהיכנסו לחדר.

"אני מתנצל על האי־נעימות," אמר, "אשתדל לסיים את העניין הכי מהר שאפשר."

גולן נע על מקומו בעצבנות.

"הדברים נופחו בלי שום פרופורציה," אמר בקול עגום, "מישהו מנסה כנראה לפגוע בי."

"אף אחד לא מנסה לפגוע בך. תודה שעל פניו הסיפור הזה מריח לא טוב."

"לא גנבתי שום כסף, שמעון."

"מקור באנגליה סיפר לראש ה'מוסד' על הביקור שלך בקזינו כמה שעות אחרי שביצעת את המשימה."

"נכון שביקרתי בקזינו. הימרתי שם בכסף הפרטי שלי."

"למה לא חזרת מיד לארץ אחרי הפעולה?"

"טיסת 'אל על' אמורה הייתה לצאת רק סמוך לחצות. היה לי המון זמן."

"יכולת לעלות על טיסת אחרת, מוקדמת יותר."

עמי גולן משך בכתפיו.

"לא ראיתי שום צורך. ממילא היה לי ברור שהמשטרה הבריטית לא תוכל לאתר אותי. לא השארתי שום עקבות."

"אמרת שהימרת בכספך הפרטי. עם כמה כסף באת לקזינו?" "בערך עשרת אלפים דולר."

"אמרת שזה כספך הפרטי. החזקת אותו בבנק או בבית?"

"בבית."

"מה מקור הכסף, אם מותר לי לשאול?"

"חסכתי אותו מהוצאות אש"ל שנתן לי ה'מוסד' בכל פעם שנשלחתי לחו"ל."

"כל כך הרבה חסכת?"

"חסכתי במשך שנים. בכל פעם שהייתי בחו"ל אכלתי רק סנדביצ'ים, שתיתי מים מהברז, נסעתי בתחבורה ציבורית. הכסף הצטבר."

"ספר לי על הפעולה בלונדון."

גולן סיפר בפרוטרוט על ידידותו עם הקורבן, על האישה שניסתה להכניסו למיטתה, על פריצת הכספת והוצאת המסמכים.

"לא היה שם כסף," סיים.

שמעון שחר רשם לעצמו כמה הערות.

"נמשיך בפעם אחרת," אמר.

 

למחרת טס שחר ללונדון ונפגש עם עד הראייה מן הקזינו. האיש, בעל אזרחות בריטית, עסק בשליחות ה"מוסד" במעקב אחר סוחר נשק מסינגפור שבילה בקזינו, כשלפתע הבחין במישהו מוכר. הוא בחן היטב את עמי שהימר ליד השולחנות ונזכר שנתקל בו באחת הפעולות של ה"מוסד".

שמעון שחר ביקש לדעת מה היקף הסכומים שגולן הימר בהם.

"משהו סביב עשרת אלפים לירות דולר."

אשת הקורבן התלוננה כי מהכספת של בעלה נגנב סכום דומה, נזכר שחר. האם גולן שיקר באומרו שהכסף היה שלו?

 

במשרדו במטה ה"מוסד" סיפר שחר לגולן מה אמר לו עד הראייה בקזינו. גולן פרץ בקריאת מחאה נזעמת.

"זו הגזמה פראית," קרא, "האיש משקר."

"אתה מכור להימורים?" זרק שחר.

"מה פתאום?"

"מוזר שהרגשת צורך ללכת לקזינו דווקא כשהיית צריך לחזור במהירות האפשרית לארץ. זה מעורר את הרושם שלא יכולת להתגבר על עצמך. היה לך כסף. היית חייב להמר."

"שטויות. אני חוזר ואומר לך שאינני מכור להימורים."

"זו הייתה הפעם הראשונה שלך בקזינו?"

"לא, אבל אני מהמר רק לעתים רחוקות."

 

עמי גולן חש שהכחשותיו אינן משכנעות די הצורך. הוא גייס את כל כושר השכנוע שלו כדי לבסס את גרסתו.

"תראה, שמעון," אמר, מתאמץ להישמע מאופק וענייני, מקווה ששחר אינו מבחין באגלי הזיעה שבצבצו על מצחו, "הסיטואציה הזאת חדשה לגמרי בשבילי. בכל שנות עבודתי ב'מוסד' לא עשיתי שום דבר שיכול היה לזהם את התיק האישי שלי. עכשיו מוטל כאן פתאום על כף המאזניים כל מה שבניתי כל השנים: המוניטין המקצועי שלי, התדמית שלי כלוחם מעולה, העתיד שלי... אין לי שום טענות אליך. הוטל עליך תפקיד ואתה צריך למלא אותו לפי צו המצפון שלך. יש לי רק בקשה אחת וסלח לי שאני מעלה אותה: אל תמהר להחליט. קיימת פה הגרסה שלי מול הטענות האחרות ואין שום הוכחה מוצקה נגדי. קח את זה בחשבון לפני שאתה מגיע למסקנה שעלולה להרוס אותי."

"אני לא מתכוון להרוס אותך, עמי. תירגע."

 

שלושה ימים שקד שחר על תיק החקירה וניסה לגבש מסקנות. היו הרבה סימני שאלה, היו חשדות שלא אומתו ועם זאת גם לא נעלמו כליל. שחר התקשה להאמין שעמי גולן חסך את סכום הכסף ששימש אותו להימורים. הכסף הזה בא בוודאי ממקור אחר. האם היה זה כספו של הקורבן שנשמר בכספת? האם גולן שיקר כשטען שאינו מכור להימורים?

היו גם נקודות תמוהות אחרות בפרשה: ההשתהות של עמי גולן בלונדון כשהיה חשש הגיוני שהמשטרה תגלה את הרצח מוקדם מכפי שהיה ניתן לצפות, ותעשה כל מאמץ לאתר את המתנקש. לגנותו עמדה גם העובדה שלא הזכיר את הקזינו לפני שראש ה"מוסד" אמר לו שיש בידו הוכחה שהיה שם.

 

קל היה להשאיר את הדברים בספק, לציין את השאלות המעיקות ולהשאיר את ההחלטה על גורלו של עמי גולן בידי ראש ה"מוסד". שחר היה בטוח שבמקרה כזה יחליט ראש ה"מוסד" לחומרה וגולן ייאלץ להתפטר מיד.

אבל מעל לכל שיקול אחר הייתה תלויה ועומדת חיבתו של שחר לעמי. הוא העריך אותו כלוחם וכאדם, הוא חש שבמחי הדו"ח האחד שלו יוכל לחסל קריירה מזהירה, וידו רעדה כשרשם ראשי פרקים של מסקנותיו. בכלל, לא יקרה שום אסון, אמר לעצמו, אם יגיע למסקנה שלא מתקבל על הדעת שגולן ביצע עבירה כלשהי. הכול תלוי עכשיו בו ורק בו. ראש ה"מוסד" יאמץ כל מסקנה שיגיע אליה.

 

לפני שיגבש את החלטתו, זימן שחר את עמי גולן לפגישה נוספת.

"יש כבר פסק דין?" שאל עמי בכובד ראש.

"עדיין לא, אבל יהיה בקרוב."

"אני מקווה שהצלחתי לשכנע אותך."

"לא כל כך, עמי. עדיין לא ברור לי מאיפה לקחת את הכסף. אני לגמרי לא בטוח שאינך מכור להימורים. קל מאוד לקבוע שהחשדות כלפיך מבוססים למדי."

"אני מצטער לשמוע."

"קראתי לך כדי לומר שאני מתלבט מאוד. אני יודע מה יקרה אם אגיע להחלטה שפישלת. ייתכן מאוד שיעמידו אותך גם לדין פלילי באשמת גניבת הכסף..."

"לא גנבתי, שמעון."

"אם חוות הדעת שלי תהיה נגדך, לא תישאר ב'מוסד' אפילו שעתיים."

"אני יודע. יש משהו שאוכל לעשות כדי לשכנע אותך שאני לא אשם?"

"לא כרגע, עמי."

מבע פניו של שחר לא הסגיר את מחשבותיו. הוא ידע שהטלת דופי בעמי לא תשרת את האינטרסים של אף אחד. זיכויו, לעומת זאת, עשוי להביא תועלת. היו לשחר תוכניות שעמי אמור יהיה לקחת בהן חלק פעיל כאשר יתממשו. אם ינקה את ידידו מכל חשד, עמי יהיה חייב לו חוב שלא יוכל לעולם לפרוע במלואו.

שחר פלט אנחה מעושה.

"מחר אגיש את הדו"ח לראש ה'מוסד'," אמר.

 

8.

 

בראש מורכן, מתחמקת ממבטים שנשלחו לעברה באקראי, נזהרת שלא להיתקל באנשים החולפים שחוחים על פניה, צעדה סיוון מיכאלי בשביל הצר של בית העלמין ירקון. ידה החזיקה בזר של פרחי שדה רעננים, עצב עמד בעיניה הירוקות ורוח קרה של סתיו שיחקה בשערה הערמוני, הארוך. לפני ימים אחדים מלאו לה עשרים ותשע.

היא הכירה היטב את הדרך אל הקבר. כל כך הרבה פעמים כבר הייתה כאן, כל כך הרבה פעמים מיררה פה בבכי ללא מעצור.

 

מצבת השיש הפשוטה נשאה כתובת באותיות דהויות:

 

ענת מיכאלי

נקטפה בטרם עת

 

בחלקה התחתון של המצבה נחרת תאריך הפטירה באותיות קטנות יותר.

הרוח פרעה את צמרות העצים. מאי שם נישא קולו של איש חברה קדישא שחזר ללא רגש על מילות הקדיש. חבורות קטנות של אבלים התגודדו ליד קברי יקיריהם.

באגרטל המתכת על המצבה של ענת היה נעוץ הזר שהביאה סיוון בביקורה הקודם. הפרחים נבלו מזמן ועליהם הכמושים נשרו עד תום. היא החליפה את הזר הישן בחדש והתיישבה על משטח האבן הצונן. שוב הן היו לבדן, מתייחדות עם האובדן הבלתי נשכח.

דמעות זלגו מעיניה של סיוון ושפתיה מלמלו:

"סליחה... סליחה, ענת."

תמיד היא מבקשת סליחה, תמיד היא מתנצלת, תמיד היא חשה ברע ימים לפני העלייה על הקבר וימים לאחר מכן. היא מקווה שענת תסלח לה, אבל בלבה פנימה היא יודעת שאין סיכוי.

 

ביום השנה הראשון למותה של ענת עלו גם הוריה על הקבר. אביה הזקן תמך באמה החולה שהתנהלה בקושי רב, נשענת על מקל הליכה. שניהם ניצבו שם, בחברת אחדים מבני המשפחה, מאזינים בשתיקה לדברי ההספד של סיוון. עיניהם היו יבשות והם נשמו לרווחה כשהכול הסתיים והאבלים החלו להתפזר. מאז לא באו עוד.

פעם, ברגע נדיר של גילוי לב, גילתה לה אמא שלה את הסוד: "אבא שלך ואני, אחרי שניצלנו מהמחנות, נשבענו שיהיו לנו הרבה ילדים, אבל לא ידענו שלא יהיה לנו כוח לטפל בהם. בסוף הסתפקנו בך ובאחותך."

סיוון הייתה הבכורה. בהיותה בת שמונה נולדה ענת. הבית שבו גדלו, בשכונת עולים בדרום תל אביב, היה קר ומנוכר, מדיף ריחות של תרופות, ייאוש וחוסר אונים. האב לקה בלבו ולא היה מסוגל להמשיך בעבודתו כפקיד בעירייה. מאז שפרש התהלך כצל, מכונס בתוך עצמו, מזעיף פנים, מר נפש. אשתו שכבה לרוב במיטה, חולה וכואבת, מסתייעת באישה שנשלחה פעמיים בשבוע מהביטוח הלאומי לבשל ולנקות את הבית.

למעשה, גדלו סיוון וענת ללא הורים. מגיל צעיר נאלצו לטפל בעצמן, להכין לעצמן את הכריכים לבית הספר, להסתגל לכך שהוריהן לא יכלו להגיע לאסיפות הורים או לפגישות עם המחנך. שכנה טובת לב קנתה להן את בגדיהן וצירפה אותן לטיולים שערכה משפחתה.

 

סיוון עזבה ראשונה את הבית, שכרה דירה בתל אביב, החלה ללמוד סטטיסטיקה ומצאה משרה במשרד פרסום. ענת, עדיין תלמידת תיכון, חיכתה לרגע שגם היא תוכל לעזוב. סיוון ביקרה אותה מדי פעם והעדיפה להתעלם מכך שמצבה הנפשי של אחותה אינו כתמול שלשום. ענת פיגרה בלימודים, נעדרה תכופות מבית הספר, ניהלה מריבות קולניות עם הוריה, והרבתה לפרוץ בבכי. סיוון העדיפה לחשוב שזהו משבר טבעי של גיל ההתבגרות.

לימים תאשים את עצמה שלא הייתה ערה די הצורך למצוקתה הגוברת של אחותה. היא אמנם שמה לב שמצבי הרוח של ענת נתונים לתנודות קיצוניות. לעתים גלשה לדיכאון, לעתים צהלה משמחה. כששאלה אותה סיוון לסיבת התנהגותה פטרה אותה ענת בלא כלום. "זה סתם," נהגה לומר, "סתם מצבי רוח." רק במאוחר, מאוחר מדי, הבינה סיוון שהיא לא הייתה שם כשענת נזקקה לה יותר מכל. היא לא הבינה שבלעדיה אין לאחותה שום משענת בעולם הזה. היא לא הבינה שרק היא הייתה מסוגלת להציל את ענת מהידרדרות אל התהום.

מאז מותה של ענת ידעה סיוון לא מעט ימים ולילות שבהם ייסר אותה מצפונה. כשלא יכלה לשאת עוד, הייתה ממהרת אל בית הקברות לבקש את סליחתה של אחותה. אחר כך הייתה קופאת לרגע, כמבקשת לשמוע הד קול קלוש של נחמה ועידוד מתחתית הקבר, אבל שום דבר לא הפר את הדממה.

 

השמים התכהו וזרזיף דק של גשם החל לרדת. הערב ירד. בית העלמין התרוקן ודממה כבדה כיסתה את מצבות השיש הקרות.

בצעדים כבדים פסעה סיוון אל השער. מקבץ נדבות הושיט לה יד גרומה וביקש כסף. היא העניקה לו כמה מטבעות.

"שלא תדעי עוד צער," אמר.

"תודה," השיבה חרש, אבל היגון ותחושת ההחמצה לא הרפו ממנה. הם הוסיפו ללוות אותה כצל גם כאשר מראה בית העלמין נעלם מחלונות מכוניתה.

 

9.

 

ענת עברה מן העולם יומיים לפני יום הולדתה העשרים. היא מתה ממנת יתר של סמים, כשהתפשטה במכוניתו של לקוח באזור הזונות בחולות תל ברוך. האיש נבהל, השליך אותה על החול ונמלט כל עוד נפשו בו. הזונות הבחינו בה כשהיה כבר מאוחר מדי. הן הזעיקו אמבולנס, אבל לצוות הרפואי לא ניתן היה אלא לקבוע את מותה.

ענת הייתה מכורה לסמים. היא לא יכלה לחיות בלעדיהם והייתה מוכנה לעשות הכול כדי להשיג את הכסף הדרוש לרכישתם. כשהייתה בת שמונה־עשרה התנסתה לראשונה בסם ומאז לא חדלה. חייל ששירת איתה בבסיס נתן לה מנת קוקאין במתנה והיא שאפה אותו לריאותיה על פי הוראות השימוש שלו. הסם הפיג את השעמום שלה, שיפר את מצב רוחה ונסך בה ביטחון ואמונה בעצמה. כעבור ימים אחדים רצתה מנה נוספת, אבל לא היו עוד מתנות חינם. החייל תבע תשלום. היא נתנה לו את כל משכורתה הצבאית ולוותה כסף מאחותה. כמו מרבית המכורים לסמים גם ענת התייחסה אל הסם כאל חוויה זמנית. בטוחה הייתה שכאשר תרצה, תוכל לפתוח דף חדש. היא הסתירה את הסמים מהוריה והשלתה את עצמה לחשוב שאחרי השירות הצבאי תצליח להיגמל.

 

אף שהחיים במחיצת הוריה החולים ואפופי השתיקה מרטו את עצביה, המשיכה ענת לגור איתם. נמאס לה לשמוע את טרוניותיהם של הוריה על הרופאים, על השכנים ועל החיים בכלל. היא קיוותה שתוכל ללכת עד מהרה בעקבות אחותה שעקרה מן הבית.

מיד לאחר שחרורה מצה"ל חיפשה ענת עבודה מכניסה. היו לה חלומות על לימודים, אבל ציוני הבגרות שלה היו נמוכים מסף הקבלה באוניברסיטה והיא ויתרה על הלימודים וחיפשה עבודה. ימים תמימים התדפקה לשווא על דלתותיהם של מעסיקים. היא הייתה זקוקה לכסף, לבגדים, לבילוי, לאוכל. סיוון התקשתה לעזור לה ומהוריה לא יכלה לקבל דבר.

היא בזבזה את מענק השחרור שלה על רכישת סמים. הם גימדו את בעיותיה ונטעו בה את האשליה שהיא עומדת להצליח. בכל פעם, כשנמוגה השפעת הסם, החיים נראו לה קודרים פי כמה מכפי שהיו.

 

ההזדקקות לסם הפכה לדבר החשוב ביותר בחייה השוממים. היא זנחה את ניסיונותיה למצוא עבודה וחיפשה דרך קלה להרוויח כסף למימון רכישת הסמים. חשבון פשוט הוכיח לה ששום משרה של זבנית או פקידה לא תוכל לספק לה את הכסף שהיא זקוקה לו. היא חיפשה מקור הכנסה אחר, מהיר ושופע, וחוף תל ברוך היה הפתרון שנראה לה יותר מכל.

לילה אחד, כשנעצרה שם ענת על ידי סיור שגרתי של המשטרה, הוזעקה סיוון לתחנת המשטרה ושם גילתה לראשונה כמה חמור מצבה של אחותה. היא מיהרה להצטייד בהמלצות של רופאים ופסיכיאטרים, שחררה את אחותה בערבות, בהבטחה שתיקח אותה תחת חסותה, מצאה עבורה מוסד לגמילה, שלחה אותה לשם וביקרה אותה כשהזדמן לה. הייתי צריכה לבקר אותה יותר, להקדיש לה זמן רב משהקדשתי, התייסרה אחר כך, היא הייתה זקוקה לחום, לאהבה, לתשומת לב, ואני לא נתתי לה את כל אלה.

באחד הלילות נמלטה ענת מהמוסד ושבה לחוף תל ברוך. בכסף הראשון שהרוויחה שם קנתה סמים מזונה שהכירה. היא מתה באותו ערב ממנת יתר באזור החולות, המקום שבו עשרות נשים אומללות כמוה מכרו את גופן כדי להשיג את הכסף לרכישת סם האשליות הבא.

 

10.

 

עד גיל ארבעים ותשע חי עמי גולן בגפו משום שסבר שזו הדרך המהנה ביותר לכלות את שנותיו.

עמי אהב את מרווח הפעולה שהעניקו לו חיי הרווקות, את החירות להחליט מתי יצא מהבית ולאן, עם איזו אישה מתוך רשימה ארוכה של מחזרות יבלה את הלילה, מה יאכל, מה יקרא ועם מי ישתה קוקטיילים באחד הפאבים ההומים של תל אביב. במתכוון נמנע מלקיים קשרים רומנטיים לאורך זמן, ונמלט כל עוד נפשו בו כאשר שמע קצה קצהו של רמז לנישואין.

אורח החיים האהוב עליו עשוי היה אולי להימשך ללא הפרעה עוד זמן רב, אלמלא בחר לנצל כמה ימי חופשה לבילוי בחוף ימה של הרצליה. על החול הזהוב התפרקדו מעט צעירים וצעירות, חלקם השתזפו בהנאה, אחרים קראו ספרים.

עמי ישב בכיסא נוח, חשוף לקרניה של שמש הקיץ החמה, לגם בירה ודפדף במוסף ספורט של אחד העיתונים. לפתע התמקדה תשומת לבו במה שהתרחש מול עיניו. בחור צעיר ניגש לצעירה משתזפת, נטפל אליה בגסות, הציע לה לצאת איתו לבילוי במסעדה או במועדון לילה. היא תבעה שיסתלק, הוא התעקש להמשיך. גולן דרש ממנו לכבד את רצונה של הבחורה, הבחור גידף, השמיע איומים ולא הרפה ממנה. חמתו של גולן גאתה. בשבילו היה זה עניין של מה בכך ללמד את הבחור לקח שלא יישכח. הוא הסתער על הטרדן, הלם בו בכוח ודם ניתז משפתיו השסועות של הצעיר. הבחור קפץ את אגרופיו וניסה לשווא להכות בחזרה. עמי בלם אותו בקלות.

הצעירה קפצה על רגליה.

"תפסיק," קראה בחרדה לעבר גולן, "אתה עוד תהרוג אותו."

שוטר הגיע, גבה עדות מהצעירה, הזעיק רופא והודיע לעמי כי הוא עצור. עמי שלף תעודה. השוטר העיף בה מבט חטוף והרפה ממנו.

"למה הוא ויתר לך?" תמהה הבחורה.

"כי הוא הבין שיש לי קשרים במשטרה," אמר גולן בשוויון נפש.

 

הוא הזמין אותה לקפה ואמר לה את שמו. היא הציגה עצמה כסיוון מיכאלי. כעבור שעה קלה כבר ידע עליה הכול - שהיא בת עשרים ותשע, ילידת הארץ, סטודנטית לתואר שני בחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב, בוכה בסרטים ומתייפחת גם בעת קריאת ספרים רומנטיים. הוא העריץ את יופייה ואת חוכמתה והגיע למסקנה שלא הכיר מימיו אישה כמותה. מקץ שבוע להיכרותם עזבה את דירתה השכורה ועקרה לדירתו ברחוב מלצ'ט בתל אביב.

היא ידעה עליו פחות משידע עליה. כל שסיפר היה שהוא בן למשפחה חקלאית, חובב מסעות ובעל מנוי במכון כושר. כששאלה אותו לעיסוקו, הסכים לומר לה בסך הכול שהוא עובד במשרד ראש הממשלה והיא יכלה רק לנחש במה הוא עוסק. לא אחת, בעיצומו של יום או באישון לילה, בעת שישבו בקולנוע או אכלו במסעדה, צלצל הטלפון הסלולרי שלו. במקרים כאלה, הם נאלצו לרוב לחזור מיד הביתה. גולן מיהר לארוז כמה בגדים בתיק יד, נשק לה בחופזה ונעלם. מעולם לא גילה לה לאן הוא נוסע, לכמה זמן, ולאיזו מטרה הוא נושא איתו אקדח עם משתיק קול. לעתים היה חוזר אליה במצב רוח מרומם, נלהב כילד, שר ומקפץ משמחה. לא פעם היה שב מרוט עצבים, עייף ומדוכדך, וכל מה שהרשה לעצמו לומר היו המילים: "לא ליקקתי דבש." כעבור יום או יומיים היא מצאה בעיתונים ידיעות על אנשי טרור שחוסלו בידי אלמונים במדינה זו או אחרת. היא ניחשה שאהובה אחראי במידה רבה למה שקרה.

 

11.

 

לפני צאתו למקום כהונתו בהודו, היה לשמעון שחר די והותר זמן לבחינת עתידו. בגיל חמישים וחמש נותרו לו עוד שנים מעטות עד פרישתו לגמלאות. במקביל לתפקידו כסגן ראש ה"מוסד" כיהן כבר זמן רב כראש אגף המבצעים והגיע הזמן, חשב לא אחת, שיתמנה לראש הארגון. אבל הוא הבין שבנסיבות הקיימות ספק רב אם תתמלא משאת נפשו. ראש ה"מוסד" היה בן גילו. הוא עשה עבודה מצוינת וזכה להערכה רבה בקרב בכירי מערכת הביטחון, שרי הממשלה וחברי הכנסת. הסיכוי שיפנה את מקומו לשמעון שחר בעתיד הנראה לעין שאף לאפס.

 

במידה לא מעטה של קנאה ותסכול בחן שחר את העובדים הצעירים ממנו שזכו עתה בכל המשימות הקשות. המטלות שהוטלו עליו היו מעטות יותר, קלות יותר לביצוע, והזמן הפנוי שעמד לרשותו היה רב מתמיד. בהיעדר עיסוק בעל עניין, השתעשע במחשבות על התפקיד שציפה לו בהודו, אולי תפקידו האחרון. שחר ידע שהתפקיד החדש כרוך בסכנה לא מבוטלת. הוא יהיה המפקד, המתאם, איש הקשר, לפעמים גם ישתתף במשימה כלשהי. לגבי מי שכל ימיו התמודד עם פעולות שגבלו בסכנת חיים לא היה התפקיד הצפוי גדול ממידותיו.

הוא תיאר לעצמו שישב כמה שנים בניו דלהי שבהודו, ישוב לארץ, יתבטל עוד זמן מה וייצא לגמלאות. מחשבות הפרישה לא הרנינו את לבו. הוא התחלחל כשחשב על מעשיהם של עמיתיו אחרי פרישתם. אנשים במלוא אונם שיצאו לגמלאות היו דוגמה חיה לכל מה שהוא לא רצה להיות. לא היו לו כל שאיפות לטייל כמותם סביב העולם, לאגור מזכרות מאתרי תיירות שונים, להתנדב לסייע לקשישים, להרצות במתנ"סים, לשבת בבתי קפה עם פורשי "מוסד" אחרים ולהעלות זיכרונות מימים נשכחים של משימות מסוכנות. הוא חיפש מוקד פעילות חדש שיעניק לו סיפוק לפחות כמו ה"מוסד". הוא חלם על קריירה פוליטית.

למעשה היו לו כל הנתונים הראויים: חייו הבוגרים עברו עליו בעשייה ביטחונית, ב"מוסד" תפס מקום בצמרת וחלש על פעולות מבצעיות הרות גורל. שמו לא נקשר לשום מחדל, לא נכלל בדוחות ביקורות של מערכת הביטחון, לא כיכב בסיפורי רכילות עסיסיים. אנשים שהכירו אותו מקרוב הפליגו בשבחים על כישוריו הבלתי רגילים, על מעשי גבורה והקרבה. ברור היה לו שעתידו הפוליטי מובטח.

הוא לא סיפר לאיש על תוכניתו, גם לא לבני משפחתו. חשוב היה לו לשמור בסוד את כוונותיו, למנוע מהן לדלוף החוצה. פרסום מוקדם מדי עלול להזיק יותר מאשר להועיל.

 

כאילו עמדה בפניו תוכנית מבצעית מורכבת, רקם שמעון שחר את תוכנית השתלבותו בפוליטיקה לאט וביסודיות. הוא רצה שהשלב החדש בחייו יתממש עוד בטרם ימלאו לו שישים, הוא רצה להתחיל במרוץ כשגופו ונפשו נמצאים עדיין בשיא יכולתם. מחשבות על פרישה מוקדמת הבשילו במוחו. הזמן האיץ בו והוא תכנן להתחיל בהכשרת הקרקע עוד בטרם יפרוש מתפקידו.

לא היה לו כל חשק להיבלע בגוב האריות הפוליטי, המאיים על כל מי שצונח לתוך מפלגה פעילה. הוא ידע כי ככל שימצא עצמו נושא בתפקיד פוליטי בכיר יותר, יגברו הסכנות האורבות לו מעמיתיו וים התככים יאיים לסגור עליו. הוא חש שייטיב לעשות אם לא יצטרף למפלגה קיימת, אלא יקים מפלגה חדשה שבה יוכל לשלוט כרצונו ואליה יצרף אנשים מיומנים שיהיו ממושמעים לו. השם הראשון שעלה במוחו בהקשר זה היה של עמי גולן.

לשחר היה ניסיון רב בהכרת תגובותיהם של בני אדם. בעת שחקר את החשדות נגד עמי, הייתה לו תחושה עמומה שידידו שיקר לו. עם זאת, בינו לבינו ידע בדיוק מדוע זיכה אותו למרות הכול. עמי היה חלק בלתי נפרד מתוכניותיו של שחר, אחד מאבני היסוד של המפלגה שביקש להקים. איש כמו עמי, לוחם מהולל של ה"מוסד", אדם שאינו נרתע משום משימה יוכל לסייע לו בחיזוק מעמדו הפוליטי, בביצוע מטלות שאינן נקיות במיוחד. הוא תכנן להציע לעמי להיות עוזרו האישי וידע שהאיש לא יוכל לדחות את פנייתו, לא אחרי ששחר טרח לנקותו מכל חשד כשהיה עליו לעשות בדיוק ההיפך.

 

12.

 

את ברוריה נשא שמעון שחר לאישה כשהייתה בת עשרים. הוא היה מבוגר ממנה בחמש שנים. הם הכירו זה את זה באוניברסיטה ועברו לגור יחד בדירה שכורה. היא רצתה להינשא בהקדם, הוא לא מיהר, וכשניאות לבסוף לא היה בטוח אם בכלל התחתן מאהבה.

בתם הבכורה, איה, נולדה כעבור חמש שנים לנישואין, כששחר היה בעיצומה של נסיעה בתפקיד בסקנדינביה. אבל גם כשחזר גילה עניין מועט בתינוקת. עבודתו הייתה תמיד חשובה יותר, מסעירה יותר, מאתגרת יותר מגידול ילדים. כששאלה אותו ברוריה פעם בשובו מחו"ל איזו מתנה הביא לבתם, השיב בפשטות: "שכחתי."

מדי פעם ביקשה איה לדעת איפה אביה, אבל נענתה תמיד שהוא עסוק בעבודתו במשרד ראש הממשלה. מעולם לא ידעה מה בדיוק הוא עשה שם. כשבגרה, זכרה שהוריה מעולם לא הזכירו את עבודתו, לפחות לא בנוכחותה, היא גם זכרה שנשלחו פעם לשליחות בת שלוש שנים בפריז. עד היום לא היה לה מושג מה היה שם תפקידו של אביה.

 

למעשה, גדלה איה ללא אב, נאלצת להסתגל להיעדרויותיו, להפנים לקרבה צער רב על שלכל הילדים יש אבא ולה אין. שלא כמרבית הילדים, היא הייתה רגישה ופגיעה יותר ממרבית בני גילה, נעלבת בקלות, נשברת במהירות, בוכה הרבה. היעדרו של אביה העצים את כל אלה, פגע בלימודיה, מרט את עצביה והפך אותה לנערה בלתי נשלטת, שנעדרה תכופות מבית הספר כדי לבלות בחוף הים. היועצת החינוכית של בית הספר הזעיקה לא פעם את הוריה לפגישה דחופה. שמעון שחר לא הגיע אף פעם. ברוריה הבטיחה ליועצת שתפקח עין על בתה ביתר הקפדה. היא לא הצליחה. איה פרקה עליה את מצבורי הכעס והתסכול שמילאו את קרבה, ניתקה מגע ושוב נעלמה מבית הספר. בגיל ארבע־עשרה החלה לעשן וכל מאמציה של ברוריה למנוע ממנה את העישון עלו בתוהו. איה נהגה להסתגר בחדרה ולמלא את החלל בעשן סמיך. היא נמנעה מלבוא למפגשים חברתיים של בני כיתתה, סירבה להשתתף באירועים משפחתיים ותבעה מאמה שתחדל מלמתוח עליה ביקורת ולהטיף לה לשנות את אורחות חייה.

 

כשהייתה בת שש־עשרה נעלמה איה לראשונה מהבית. כשלא שבה בלילה נותרה אמה ערה ומודאגת. אחרי חצות התקשרה לבעלה שהיה עדיין במשרדו וסיפרה לו מה קרה. "תודיעי למשטרה," אמר. עם בוקר התקשרה ברוריה למשטרה וביקשה שיחפשו את בתה, אבל היומנאי אמר שעל פי התקנות מתחילה המשטרה לחפש נעדרים רק לאחר יומיים.

ברוריה נכנסה לחדרה של איה וחיפשה סימנים כלשהם שיסייעו לה לאתר את בתה. היא לא מצאה פנקס כתובות, רשימת טלפונים או מכתבים שיאפשרו לה לפענח את התעלומה. לא נראה היה גם שאיה לקחה איתה בגדים רבים.

איה נעדרה שתי יממות, שכמעט הוציאו את ברוריה מדעתה. מה שהטריד אותה לא פחות הייתה העובדה שבעלה לא גילה אפילו שמץ של עניין בהיעדרותה של בתו. הוא לא שאל כלל אודותיה ושעות אחדות לפני ששבה איה הביתה ארז את חפציו והמריא למשימה סודית נוספת אי שם באירופה.

איה חזרה חיוורת, צנומה יותר ותשושה. היא פתחה את דלת הבית במפתח שלה, הלכה למקרר, הוציאה בקבוק מים ולקחה כמה לגימות. בדרך אל חדרה היא נתקלה בברוריה.

"אני רוצה לדעת לאן נעלמת," תבעה האם בכעס.

"זה לא עניינך," זרקה איה.

"ממה את בורחת?" לא הרפתה ברוריה, "לא טוב לך פה?"

"לא, לא טוב לי פה."

"אם לא טוב לך," התפרצה אמה, "את יכולה לעזוב מתי שתרצי. נמאס לי כבר לדאוג לך."

איה נמלטה לחדרה, הציתה סיגריה והסתגרה שם כל היום וכל הלילה שלאחריו. למחרת בבוקר יצאה מהבית. מבעד לחלון ראתה ברוריה את בתה עולה לאוטובוס ליעד לא ידוע.

 

שבוע חלף מאז נעלמה איה. ברוריה לא מצאה לה מנוח. חיוורת וכואבת הרבתה לשבת ליד חלון שנשקף אל הרחוב וחיכתה לאות חיים ממנה. אחת לכמה שעות התקשרה למשטרה ושאלה אם כבר נתגלו עקבותיה של בתה. היא תבעה מבעלה שיפעיל את קשריו על מנת שיוגברו החיפושים אחרי בתו. בסתר לבה חששה שמשהו נורא קרה לה.

בסופו של דבר הפעיל שמעון שחר ידידים מהשב"כ שגילו את איה כשהיא מתגוררת עם קבלן שיפוצים בדואי בעיירה רהט ליד באר שבע. שחר שלח לרהט כמה מחבריו. הם פרצו לביתו של הבדואי, הכוהו קשות והחזירו את איה ממררת בבכי אל בית הוריה. הבדואי המוכה לא העז להתלונן במשטרה.

 

באותו יום עזב שמעון שחר את משרדו מוקדם מהרגיל ונסע הביתה. הוא תבע מברוריה להניח לו לדבר עם בתם. איה סובבה את ראשה ממנו אבל הוא משך בשערה ואילץ אותה להביט בו. "איך את מעזה לעשות לי בושות כאלה," נזף בה, "את לא מבינה איזה נזק את גורמת לי."

"אני כבר גדולה," העזה להטיח כנגדו, "מותר לי לעשות כל מה שאני רוצה."

הוא רצה שתבטיח לו לחזור ללימודים בבית הספר. היא סירבה להבטיח. הוא איבד את עשתונותיו וסטר לה על לחיה.

"אני שונאת אותך," צעקה לעברו.

 

מאז שובה הביתה, מיעטה איה לבקר בבית הספר. תעודת הגמר שלה הייתה גדושה בציונים גרועים. שמעון שחר קרע לגזרים את התעודה ואסר על ברוריה להעניק לה דמי כיס. הוא משך בחוטים הנכונים כדי שצה"ל יקדים את מועד גיוסה. ברוריה קיוותה שהשירות הצבאי יועיל לבתה, יעורר בה חשק ללמוד באוניברסיטה וישכיח ממוחה כל מיני רעיונות סרק. זה לא קרה.

איה תיעבה את השירות הצבאי ואת עבודתה כפקידה זוטרית באגף כוח האדם של יחידה עורפית, אבל התייחסה אל המטלות שהוטלו עליה כאל רע הכרחי. היא סירבה ללכת לקורס מפקדי כיתות או להשתלמויות מקצועיות שהיה בהן כדי לקדם אותה בדרגה. היא רק רצתה שהשירות יעבור מהר יותר.

לאחר ששוחררה מצה"ל הסתובבה בבית באפס מעשה. היא לא נרשמה ללימודים אקדמיים ולא חיפשה עבודה. לפעמים הייתה מאריכה לישון עד שעות אחר הצהריים, לפעמים חזרה הביתה עם עלות השחר, או הייתה נעלמת לימים אחדים ומסרבת לגלות היכן הייתה. אמה הציעה לה לנסוע לקרובי משפחה בחו"ל, להירשם שם ללימודים. איה אטמה אוזניה משמוע.

הקשר עם אביה שהיה תמיד רופף ביותר נותק עתה כמעט כליל. שמעון שחר הזעיף פנים כל אימת שנתקל בה, לפעמים זרק לעברה בנימה של קנטור: "את עוד מתבטלת?" הוא העדיף להשאיר לאשתו את הטיפול בה, אף שבסתר לבו לא האמין שתוכל להעלות את חייה של בתם על הדרך שבני גילה הולכים בה בדרך כלל. הוא חש שבתו פוסעת על סף התהום, אבל הניח לה לעשות כרצונה. ממילא היה ברור לו שלא יצליח לעמוד בדרכה.

ברוריה הפצירה בו לא אחת לנסות להתקרב לבתו. בניגוד לבעלה, היא השתדלה לנהוג באיה בדרך כלל ביד רכה. פעמים אחדות ניסתה לדבר על לבה, אך נתקלה במשיכת כתפיים קרה. איה לא הסבירה מעולם מדוע בחרה למרוד בהוריה, לא דיברה על תוכניותיה לעתיד. היא לא רצתה שאיש יתערב בהחלטותיה, במעשיה, באורח חייה.

"את תגמרי רע," הזהירה אותה ברוריה כשדמעות בעיניה.

"אז מה?" משכה איה בכתפיה.

 

13.

 

מרפסת הגג רחבת הידיים שהשתרעה מעל הקוטג' ברמת השרון הייתה מקום המפלט החביב על שמעון שחר. רק בידיו היה המפתח ורק הוא עלה לשם כשביקש לרכז את מחשבותיו. במקרים כאלה נהג לשבת מול הפארק הסמוך, הפורח בשלל גוני ירוק, משקפי שמש על עיניו וסיגר בפיו. רק אז, כך נדמה לו, היה מוחו מצטלל ומאפשר לו לגבש החלטות אישיות ומקצועיות חשובות.

שלא כמנהגו, צירף אליו בבוקר אביבי נעים אדם נוסף. הוא בחר במרפסת משום שרצה שאיש לא יפריע להם.

שניהם שקעו על הכרים הלבנים שמילאו את כורסאות הקש הרחבות.

"סיגר?" הציע שחר.

"למה לא?" עמי קטם את קצה הסיגר והעלה אש בטבק הדחוס. הוא חיכה למוצא פיו של שחר. חייב היה להיות הסבר כלשהו להזמנה להגיע לביתו. האיש לא היה מזמין אותו סתם כך לקודש הקודשים שלו, בעיצומן של הכנות הנסיעה להודו, כדי לנהל שיחה של מה בכך.

"הבאת את הטלפון הנייד שלך?" שאל המארח.

"בוודאי."

"תרשום בו את מספר הנייד החדש שלי."

שחר הכתיב עשר ספרות.

"למה החלפת את המספר?" תמה עמי.

שחר נאנח.

"שמע סיפור," אמר, "כמובן שכל מה שאגלה לך יישאר בגדר סוד בינינו."

פניו של גולן נמתחו. בכל שנות היכרותם שמר שחר תמיד על חזות נוקשה. הוא לא חשף בפניו מעולם את החלקים הכמוסים של אישיותו. אם החליט לעשות זאת עתה, אות הוא שעמי עומד להפוך לחלק מהסוד העתיד להתגלות.

 "עוד מעט תבין למה אני מספר לך את זה," המשיך שחר.

עמי שתק.

"לפני שנתיים בערך שלחו אותי לגרמניה להיפגש עם ראש אגף המבצעים של הביון הגרמני. משהו בעניין תיאום הפעילות שלנו בגרמניה. נסעתי בסך הכול לחמישה ימים."

 "זה כל הסיפור?"

"ממש לא. שכרתי מכונית ובסוף השבוע נסעתי לטיול מחוץ לעיר. ירד גשם כבד והיה ערפל סמיך. בקושי הבחנתי בדמות שעמדה בצד הכביש וחיפשה טרמפ. כשהתקרבתי ראיתי בחורה צעירה, רטובה לגמרי, נושאת תרמיל, מנופפת אלי את ידה. היא הייתה יפהפייה מדהימה. הרגשתי שאינני יכול להשאיר אותה שם בגשם..."

"אתה יודע שה'מוסד' אוסר לקחת טרמפיסטים," הזכיר עמי את המובן מאליו.

"ה'מוסד' אוסר לעשות כל מיני דברים שאנשים לא יכולים להתגבר עליהם," חייך שחר. כמו ההימורים שלי, חשב עמי.

"פתחתי את דלת המכונית והיא נכנסה פנימה. אמרתי לה שאני מקווה שלא תכעס אם אחפש עליה נשק. הסברתי שפעם שדד אותי טרמפיסט ומאז אני פוחד משודדים. הבהרתי שאתן לה לנסוע איתי רק אם אערוך חיפוש בתרמיל שלה. היא הסכימה באדישות והושיטה לי את התרמיל. היו בו כמה בגדים מקומטים וכלי רחצה. 'עכשיו תרצה בטח לחפש עלי,' אמרה ולפני שהספקתי להגיד משהו, פרמה את מעילה הרטוב וחשפה חזה מושלם. מיששתי את גופה, רפרפתי על פני שדיה והראש שלי הסתחרר. ביקשתי שתתלבש.

"התחלנו לשוחח. היא סיפרה לי שכבר כמה חודשים היא עוברת מעבודה לעבודה בערי אירופה - ברלין, וינה, פריז, אמסטרדם. אין לה מקצוע של ממש ולכן קשה לה למצוא עבודה לזמן ממושך. זה עתה פיטרו אותה מעבודה בחנות כל בו בדיסלדורף. היא אמרה שאין לה כסף, גם לא דירה משלה. הוריה מתו בלי להשאיר לה פרוטה והיא נאבקת קשה כדי להתקיים. 'אני גוועת ברעב', אמרה. עצרנו במסעדת דרכים. היא זללה כמעט כל מה שהיה בתפריט. אחר כך הודתה לי במילים חמות. 'אתה איש כל כך טוב,' אמרה, 'איך אוכל לגמול לך על מה שעשית בשבילי?' לפני שהספקתי להבין מה קורה, הציעה שנעצור ליד מלון קטן, לקחתי חדר ונכנסנו למיטה."

"אם מישהו היה יודע…" מלמל עמי, נדהם.

"לא שלטתי בעצמי, אבל זה היה כדאי. היא הייתה הזיון הטוב ביותר שהיה לי בחיים."

"ואז?"

"השארתי אותה בתחנת אוטובוס. נתתי לה קצת כסף. היא נתנה לי את מספר הטלפון הנייד שלה…"

"וכך זה נגמר?"

"ממש לא. הפגישה איתה השאירה אותי עם טעם של עוד. אחרי שנפרדנו הרגשתי שאני קשור אליה יותר מכפי שציפיתי. רציתי אותה בלי סוף, התקשיתי לתפקד. למרות שידעתי שאני משחק באש, התקשרתי אליה ונפגשנו כמה פעמים במקומות דיסקרטיים.

"חשבתי שכדאי לי להיות איתה בקשר משום שנסעתי הרבה לאירופה וכמה זיונים טובים לא היו מזיקים לי שם. אמרתי לה שאני סוכן של חברה לייצור מכשירים אלקטרוניים ונוסע הרבה בעולם. עשיתי שטות כשנתתי לה את מספר הנייד שלי. אחרי כמה שבועות הייתי שוב באירופה. נפגשנו. היא אמרה שהייתה רוצה להתחתן איתי. רציתי שלא תעזוב אותי, לכן הבטחתי שאתגרש מאשתי ואתחתן איתה. היא לקחה את זה ברצינות והציפה את הנייד שלי במסרונים שבהם כתבה שהיא נורא מתגעגעת אלי.

"לפי מספר הנייד שלי, לא היה קשה לגלות שאני נמצא בתל אביב. אז היא שלחה אליי מסרון חדש."

שחר הפנה אל גולן את צג הטלפון שלו.

"קרא," אמר.

עמי עיין בהודעה:

 

יקירי, אני יודעת שאתה נמצא עכשיו בישראל. הצטערתי שלא נפרדנו כמו שצריך, אבל אני יודעת שבלבך אתה אוהב אותי יותר מכל אדם אחר בעולם. השגתי קצת כסף לכרטיס נסיעה. אגיע אליך בקרוב. אצטרך כמובן מימון כלשהו למלון והוצאות קטנות, ואני בטוחה שתעזור לי. לא אוכל לשכוח שהבטחת להתחתן אתי. חכה לי…

 

"עסק ביש," העיר עמי.

שחר היה חיוור ונבוך.

"זה עוד לא הכול," נאנח, "מאז שהגיע המכתב לא מצאתי לי מנוח. אני לא צריך שום שערוריות לפני הנסיעה שלי להודו. פחדתי שהיא באמת תגיע, תגרום לי אי נעימות ותהרוס את התדמית הנקייה שלי."

"אני יכול להבין אותך. מה קרה אחרי ששלחה את ההודעה?"

 "היא באה לארץ, עמי."

"מה אתה אומר!"

שחר פכר את אצבעותיו.

"היא כבר חודשיים כאן," אמר בקול עייף.

"מה היא עושה? ממה היא מתפרנסת?"

שחר משך בכתפיו.

"אין לי מושג."

"לא יכולת לשכנע אותה להישאר בחו"ל?"

"היא נחתה לפני שהספקתי לעשות משהו. באה בלי פרוטה. איימה להתאבד אם לא אתחתן איתה. לא הייתה לי ברירה. נפגשתי איתה. שכרתי לה חדר ונתתי לה כסף. היא דרשה לדבר על העתיד המשותף שלנו. ניסיתי להתחמק, אבל היא לא הרפתה ממני. פחדתי שברוריה תתפוס אותנו, שהעיתונים יעלו על הסיפור..."

"אתה ממשיך להיפגש איתה?"

"נפגשנו רק פעמיים־שלוש מאז שהגיעה לארץ. היא הפכה לאגרסיבית מאוד. ביקשתי לנתק את הקשר, ואז היא אמרה שאם אעז לנתק את הקשר איתה היא תספר הכול לברוריה."

"החלפת את מספר הטלפון שלך כדי שתפסיק להתקשר אליך?"

"נכון."

"היא עלולה להגיע אליך הביתה."

"גם זו אפשרות."

"הסתבכת, שמעון."

"זה כל מה שיש לך להגיד?"

"מה ציפית שאגיד?"

"שתציע לעזור לי."

"איך?"

"לא יודע. תאיים עליה, תכה אותה, תעשה כל מה שתמצא לנכון כדי לסלק אותה מכאן הכי מהר שאפשר."

"למה אני?"

"קודם כל משום שאני לא רוצה להיות מעורב בזה. חוץ מזה, מילאת כבר משימות לא פחות מלוכלכות ב'מוסד'. בשבילך זה יהיה משחק ילדים."

הוא לא אמר את העיקר, חשב עמי. הוא לא אמר שהחליט להטיל עלי לסלק את הנקבה שלו כחלק מפירעון החוב שאני חייב לו.

 

14.

 

בשתיים אחר חצות עצר עמי את מכוניתו לפני בית מגורים אפור בדרום העיר. הוא טיפס במדרגות אל הקומה השלישית ונקש בדלת החדר השכור.

"מי זה?" שאל קול נשי מנומנם בגרמנית.

"משטרה."

"את מי אתם מחפשים?"

"אותך."

צעירה פתחה את הדלת ומחתה קורי שינה מעל עיניה. היא הייתה חטובה ונאה מאוד. עכשיו הבין עמי מדוע התקשה שחר לעמוד בפני קסמיה. עם זאת לא הצליח להסביר לעצמו מה היא מצאה באיש שרצתה להינשא לו. האם ביקשה להיטיב את מצבה הכספי? האם חיפשה בו דמות של אב שחסר לה, או אולי התאהבה בו באמת?

"את מדברת עברית?" שאל.

"קצת. יותר טוב שתדבר איתי גרמנית."

"תני לי להיכנס," הוא גייס את מעט הגרמנית שידע.

"אתה לא נראה לי מהמשטרה," עכשיו הייתה ערה לחלוטין, "מי אתה?"

לתמהונה הוא שלף את אקדח השירות שלו והדף אותה אל תוך החדר. במבט מהיר סקר את הרהיטים הישנים, את הווילונות המתפוררים ואת מצעי המיטה המרופטים. ארשת של בהלה השתרעה על פניה.

 "תארזי את החפצים שלך," הורה לה.

"למה?"

"את לא יכולה להישאר בארץ," הודיע, "סידרנו לך כרטיס טיסה לברלין בשש בבוקר."

"מי זה אנחנו?"

"אנשים שרוצים את טובתו של שמעון שחר. תשכחי ממנו. הוא לא בשבילך."

"אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי."

"את משלה את עצמך."

"שטויות. אני לא נוסעת מכאן לשום מקום," פסקה.

עמי הניף את כף ידו הגדולה וסטר לה בעוצמה רבה על לחיה. מעוצמת המכה התמוטטה על המיטה.

"מנוול," פלטה. כף ידה מיששה את הלחי שהאדימה.

עמי הורה באקדחו לעבר מזוודה שניצבה בסמוך לארון בגדים ישן.

"תארזי," פקד שוב.

היא לא זעה.

עמי דרך את אקדחו וקול הנקישה העביר בה צמרמורת. הוא נראה לה נחוש ומסוגל ללחוץ על ההדק.

"אני צריכה לטלפן," אמרה. עמי הניח לה להתקשר מהטלפון הסלולרי שהיה מונח ליד המיטה. לא היה לו ספק שהיא מנסה לגייס לעזרתה את שחר. הוא ידע ששחר כבר לא משיב למספר הטלפון הזה.

היא החזיקה את הטלפון דקה ארוכה ואחר כך ניתקה.

עמי שלף טופס מודפס שהכין מראש.

"תחתמי כאן," תבע.

"מה זה?"

"התחייבות לא לחזור לישראל לעולם," הסביר.

עיניה רצו על פני המילים העבריות ולא קלטו דבר. היא לא ידעה שעמי חיבר והדפיס את המסמך בעצמו במחשב הביתי שלו, כדי לשכנעה שכוונותיו רציניות.

"למה מגרשים אותי?"

"אנחנו לא מרשים לאנשים שאין להם מקום עבודה קבוע או הכנסה קבועה להישאר כאן."

היא בהתה בו בתיעוב.

"אם את לא חותמת מיד," איים, "אתקע בך כדור. אלה ההוראות שלי."

הוא משך בגסות בידה, נתן לה עט ואילץ אותה לחתום. "אין לי זמן בשבילך," רטן, "את כבר צריכה להיות בנמל התעופה."

היא ארזה בעל כורחה. עמי הושיט לה כרטיס טיסה וכמה מאות יורו.

"אל תנסי להתחכם איתנו," אמר, "אם את חוזרת אנחנו נחסל אותך בלי שום אזהרה. ברור?"

היא לא השיבה. הוא כרך את אצבעותיו על צווארה והידק את לחיצתו. היא חרחרה וניסתה לשווא לסלק את ידיו.

"ברור," מלמלה בקול חנוק, "ברור..."

הוא הסיע אותה במכוניתו לנמל התעופה.

"יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך, כדי שתאפשר לי להישאר?" שאלה לפתע.

הוא תיאר לעצמו מראש שתנסה לפתות אותו.

"שום דבר לא יעזור," אמר בקול קשה.

היא ירדה ממכוניתו כשהגיעו למסוף הנוסעים היוצאים ונעלמה מעיניו בתוך דלתות הזכוכית שנפתחו לרווחה. הוא עקב אחריה עד שסיימה את ההרשמה לטיסה וקיבלה כרטיס עלייה למטוס.

שעה קלה לאחר מכן בהתה מבעד לחלון המטוס בשמי התכלת ושחזרה במוחה את מה שקרה. היא לא חשבה ששמעון שחר עומד מאחורי הגירוש שלה מישראל. היא האמינה שהוא אוהב אותה, רוצה בה בכל לבו ומשתוקק להפוך אותה לאשתו החוקית. מי שגירש אותה מהארץ באיומי אקדח רצה ללא ספק להזיק לו. היא נכנעה לאיומים בלית ברירה והצטערה שוויתרה בקלות כה רבה. לא, היא לא תנתק את הקשר עם שחר. לעולם לא.

 

שיחת הטלפון תפסה את עמי גולן בעת ארוחת הבוקר.

"הצלחת?" שאל שחר בציפייה דרוכה.

עמי לכסן מבט אל סיוון. היא לגמה מן הקפה וקראה בעיתון. נראה שאוזניה לא היו כרויות לשיחת הטלפון.

"היא כבר לא בארץ, שמעון," אמר עמי.

"מצוין. נראה לך שתחזור?"

"לא מאמין."

אנחת רווחה בקעה מהטלפון.

"ידעתי שאוכל לסמוך עליך," אמר בהקלה.