השבועה

פרק א׳
שתי חתונות
1.

חנוט בחליפת שרד מעוטרת באותות ההצטיינות הצבאיים שהורישו לו אבותיו, נשך הרוזן סטפן רוזבדובסקי את שפתיו בזעם ורוקן כוס נוספת של יין שרף. הוא היה גבר עב כרס וסמוק פנים, ששבעים ושתיים שנותיו עברו עליו כמסע תענוגות בלתי־פוסק. מתחת ללסתו הרחבה, כמו כופתה דשנה, נתלתה פימה ורודה, שצמחה ועבתה ככל שתפחו ממדי גופו בשל תאוות הזלילה שלו.
מן החצר נשמע רחש גלגליה של הכרכרה שנכנסה בשער וטעמה של בחילה, כטעמו של אסון המתרגש לבוא, טיפס במעלה גרונו של הרוזן. מה לא היה נותן כדי שזה לא יקרה.
ענני עופרת, קודרים כמצב־רוחו, תלו מעל וארשה. גשם דק וחרישי ירד על גני הפרחים של הארמון בשדרות יזדובסקה 9 כשעצרה הכרכרה ליד הפתח והרכָּב ניתר ממקום מושבו ופתח את הדלת. גבר כבן ארבעים, צנום וגבה קומה, במעיל צמר הדור, יצא מן הכרכרה. פניו היו נחושים וצעדו גמיש ובוטח. הרכב פרש מטרייה מעל לראשו וליווה אותו אל הדלת. מזווית חלונו עקב אחריהם הרוזן בעיניים נואשות. בעוד דקות ספורות, ידע, תיפתח הדלת והכבוד שנצבר לתפארת במשך דורות, שעבר בירושה מאבות לבנים, כבוד משפחתו וכבודו שלו, יירמס ויחולל ברגל גסה.
משרת קפוא פנים, בפראק שחור, הוליך את האורח פנימה ואסף מידו את מעילו.
"יואל נא אדוני להמתין, עד שאודיע על בואו," אמר בהכנעה. בצעד חרישי נכנס המשרת אל לשכתו של רוזבדובסקי וקד קידה עמוקה. "אדוני הרוזן," אמר, "מר סטולוביצקי הגיע."
הרוזן חכך בדעתו. "לא יזיק ליהודי אם יחכה קצת," רטן. הוא היה זקוק לזמן נוסף כדי להכין עצמו לקראת הפגישה.
באנחה כבדה שקע הרוזן בכורסה העמוקה. מן הכתלים המצופים בקטיפה ארגמנית ניבטו אבות השושלת, קציני צבא עטורי אותות הצטיינות, נושאי חרבות, רכובים על סוסים אציליים שעורם בוהק למרחוק. לצידם, במסגרות זהב, התנוססו דיוקניהן של נשותיהם היפות והמדושנות בשמלות מהודרות, ענודות תכשיטי זהב ויהלומים. שטיחים פרסיים, שאומנים מיומנים טרחו על אריגתם ימים רבים במרתפי איספהאן ושיראז, היו פרושים מכותל אל כותל, ורהיטים מרהיבי עין, שיכלו לפאר ארמונות מלכות, ניצבו בפינות שונות של הלשכה רחבת הידיים.
הרוזן הקשיש נע על כיסאו באי־שקט, משך בעצבנות בשפמו המטופח ועמל קשות להסתיר את הסלידה שחש לקראת פגישתו עם האיש שהמתין באולם המבוא. מעולם לא העלה על דעתו שדווקא הוא, צאצא למשפחת אצולה פולנית, שליט יחיד על גורלם של מאות אריסים, בעל קרקעות ויצירות אמנות יקרות ערך, ייקלע למצב מביך ומעליב כל־כך, שיעכיר את שלוות נפשו ויעורר בו מחשבות נוגות על סדרי עולם שהתהפכו על פיהם.
במשפחתו של הרוזן רוזבדובסקי היו הכבוד והמעמד ערך עליון, ליבת חיים, סמל ומופת. רוזבדובסקי ידע בוודאות מה היו עושים אבותיו ואבות אבותיו אילו העז יהודי להציב את כף רגלו בביתם. איש מהם לא היה מהסס לגרש ואולי אף להלקות את האיש, שהעז לזקוף למולם את קומתו ולנצל את המצוקה שאליה נקלעו.
בני משפחת רוזבדובסקי לא פגשו מימיהם יהודים מסוגו של האיש הזה שהמתין עכשיו באולם המבוא. בעיר ברנוביץ במזרח פולין, שבה נמצאה אחת מאחוזות המשפחה המרהיבות, היו היהודים מתמלאים חרדה ויראה כל־אימת שחלפה על־פניהם הכרכרה בה נסע הרוזן. כולם כרעו אז ברך ולא העזו לשאת אליו את עיניהם. לאן נעלמו הימים ההם, איכה נמוגה השררה? הייתכן שכאן, בביתו המהודר בווארשה, אחד מבתי הפאר הרבים של המשפחה שהיו פזורים ברחבי פולין, טימאו את הרצפה טביעות נעליו של יהודי מתושבי עירו, שבא אליו לא כדי לבקש בשפל־רוח את חסדיו, אלא משום שהרוזן עצמו זימן אותו בדחיפות כדי שיחלצו מן הצרה אליה נקלע.
יצחק סטולוביצקי היה יהודי מן הסוג שהרוזן רוזבדובסקי לא הכיר. הוא היה עשיר מופלג, רב כוח והשפעה, ולא רבים בפולין יכלו להתהדר בעושר גדול משלו. חלק ניכר מעושרו ירש מאביו, איש עסקים רב תושייה שעשה את עיקר כספו לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, ייצר ומכר אדנים לפסי רכבת, ליטש אבני ריחיים לטחנות־קמח, הפעיל בית־מרזח בעיר מגוריו ברנוביץ, וסחר בהצלחה בנכסי דלא־ניידי. כשעברה ברנוביץ מידי הפולנים לידי הרוסים, במהלך מלחמת־העולם הראשונה, נמלטו תושבים רבים לווארשה. יצחק סטולוביצקי הצליח להציל את מרבית הונו. לרוזן רוזבדובסקי היה הרבה פחות מזל. באישון לילה, ברח מן העיר כשהוא מותיר מאחוריו חלק ניכר מרכושו ומצא מקלט בביתו המהודר בווארשה. כספו אזל במהירות, חובותיו תפחו והוא נדרש לפרוע אותם ללא דיחוי. הדרך היחידה לרצות את בעלי חובו הייתה קשה וכואבת - הוא נאלץ להציע למכירה בתים וחלקות קרקע שהיו בבעלותו. קונים באו והלכו, חלקם ביקשו לנצל את מצבו הקשה של הרוזן והציעו מחירים מגוחכים. אחרים הציעו קצת יותר אבל לא מספיק. עד שהגיע יצחק סטולוביצקי והגיש סוף סוף הצעה הוגנת.
המשרת חזר כעבור דקות אחדות אל הרוזן.
"מר סטולוביצקי ממהר," אמר, "הוא טוען שאינו יכול להמתין."
הרוזן רטן בקול. "יש לו חוצפה, ליהודי הזה," נהם.
המשרת שתק. הוא המתין להוראות.
"טוב, הכנס אותו," בלע הרוזן את סלידתו.
מקץ דקות אחדות עמד היהודי בפתח, מישיר מבטו אל הרוזן. הוא בא לעשות עסקים מעמדה של כוח. לא היה לו פנאי לשיחות בטלות או לגינוני כבוד.
בעל־כורחו שקע הרוזן עב הבשר וכסוף השיער בשיחת עסקים עניינית ומנוכרת עם אורחו שניהל משא ומתן קשוח ובלתי־מתפשר. במהלך השעה הקרובה מכר לו רוזבדובסקי בניינים ומגרשים בברנוביץ והעביר לבעלותו גם את ביתו בווארשה. הכסף, כמו תמיד כשנזקקים לו כאוויר לנשימה, היה חזק מן הכבוד, מן המעמד ומכל שיקול אחר. בלב כבד בלע הרוזן הפולני את עלבונו וחתם על הסכם המכירה.
קשה, קשה מאוד, היה לו להיפרד מנכסיו ובעיקר מן הבית היפה בווארשה. הייתה זו חווילה רחבת ידיים, מרוהטת בפאר מנקר עיניים, גדושה ביצירות אמנות נדירות, שהיו מקור גאוותו. בבית זה החזיק רוזבדובסקי צבא של משרתים, מזווה גדוש במעדנים ומרתף של יינות משובחים. הוא אירח שם לארוחות ערב חגיגיות את ראשי הצמרת הפולנית ואנשי עסקים אמידים, ולבו כאב כשנאלץ לוותר על כל אלה כדי להימנע מפשיטת רגל שערורייתית.
פילגשו הצעירה, יפהפייה שחורת שיער, בתו של אחד מאריסיו, שהתגוררה בארמון בווארשה והנעימה את שעותיו של הרוזן בעת בואו לשם, פרצה בבכי קורע לב כשנתבקשה לארוז את חפציה ולשוב הביתה. הרוזן ניצב לידה חסר אונים.
"מה יקרה לי עכשיו? מה יקרה לנו?" התייפחה.
הרוזן ליטף את ראשה ודמעה נצצה בזווית עינו. הוא לא ידע מה להשיב.
יצחק סטולוביצקי יצא מביתו של הרוזן בתחושה שעשה עסקה מצוינת. היו לו מוניטין של סוחר ממולח שעומד מאחורי התחייבויותיו, ובעיקר היה לו כסף, והרבה. מוחו הערמומי, מרפקיו החזקים ובעיקר כספי השוחד שחילק בנדיבות - כל אלה פילסו לו דרך אל משרדיהם של פקידים בכירים בשלטון, ועד מהרה הפך לקבלן מבוקש של מסילות ברזל. מאות הפועלים שהעסיק הניחו פסי רכבת לאורכה ולרוחבה של פולין ואחר־כך מתחו מסילות שעליהן שעטו רכבות גם ברחבי רוסיה. גילויי האנטישמיות לא הטרידו אותו כלל משום ששונאי יהודים לא העזו לגעת בו. הוא היה אורח רצוי בבתיהם של ראשי המדינה והם התארחו ברצון בביתו.
שבוע תמים נדרש לרוזן כדי לפנות את ביתו בווארשה. לאחר שכרכרת המטען האחרונה עזבה את המקום ללא שוב, עקרו לשם יצחק סטולוביצקי עם אשתו, לאה, ובנם הקטן יעקב.