עסקת מלטה

פתח דבר
 

 שבת, 28 באפריל 1945
אגם קומו, איטליה, 15:30
 

בֶּניטוֹ אָמילקארֶה אנדריאה מוּסוֹליני ידע שהגורל עומד להשיגו. הוא ידע זאת מאז אתמול, כשפרטיזנים מחטיבת גריבּאלדי חמישים ושתיים חסמו את דרכו צפונה ועצרו את השיירה הגרמנית שסייעה לו להימלט לכיוון שווייץ. מפקד הוורמאכט שבראש הטור לא הסתיר כלל את העובדה שמאס בלחימה והתכוון לחמוק מהכוחות האמריקאיים המתקדמים, כדי לחזור אל הרייך השלישי בשלום וללא אירועים מיוחדים. זה בהחלט הסביר כיצד עץ כרות ושלושים פרטיזנים בבלויי סחבות הצליחו ללכוד שלוש מאות חיילים גרמנים חמושים היטב.

במשך עשרים ואחת שנים הוא שלט באיטליה ביד רמה, אבל כשבעלות הברית כבשו את סיציליה ולאחר מכן פלשו ליבשת, ניצלו מקורביו הפשיסטים והמלך ויטוֹריוֹ עמנוּאֶלֶה השלישי את ההזדמנות ונישלו אותו מסמכותו. רק היטלר הציל אותו מהכלא, ולאחר מכן העמיד אותו בראש הרפובליקה הסוציאלית של איטליה, שבסיסה במילאנו. הוא היה לא יותר משליט בובה של הגרמנים — דרך לשמר את אשליית הכוח. אבל אפילו זה כבר נגמר. בעלות הברית המשיכו בהסתערות צפונה, כבשו את מילאנו ואילצו אותו להצפין עוד יותר אל אגם קומו ולכיוון הגבול עם שווייץ, רק כמה קילומטרים משם.

"איזה יום רגוע," אמרה לו קלרה.

היו אינספור נשים בחייו. אשתו סבלה את הפילגשים, כי גירושים לא היו בגדר אפשרות. בעיקר מטעמים דתיים, אבל פרט לכך, איזו תועלת תצמח לה מלהיות אשתו לשעבר של אִיל דוּצֶ'ה?

שום תועלת.

ובכל זאת, מכל פרשיות האהבים שלו, נשמר מקום של כבוד לקלארֶטָה פֶּטאצ'י. עשרים ושמונה שנים הפרידו ביניהם, אבל איכשהו היא הבינה אותו. היא מעולם לא פקפקה בו. מעולם לא הטילה בו ספק. תמיד אהבה. היא הגיעה לקומו מרצונה החופשי, כדי להצטרף אליו בגלות.

אולם נדמה שהגורל פעל נגדם.

הרוסים הפגיזו את ברלין, הבריטים והאמריקאים חצו את גרמניה בשעטה ובלי שאיש יעמוד בדרכם, ומהרייך השלישי נותרו רק הריסות. היטלר הסתתר בבונקר, מתחת להריסות בירתו. ציר רומא־ברלין קרס. בא הקץ למלחמה שכוחת האֵל הזאת, שלא היתה צריכה לפרוץ מלכתחילה.

והם הפסידו.

קלרה עמדה ליד החלון הפתוח, שקועה במחשבותיה שלה. ממרומי ביתם המפואר נשקף נוף מרהיב של האגם הרחוק וההרים שמעבר לו. הלילה האחרון עבר עליהם בבית הצנוע הזה, בחדר שהיו בו רק מיטה רגילה, כמה כיסאות ורצפת אבן. אש לא בערה באח, ומקור האור היחיד היה נורה חשופה שהפיצה אור חזק על הקירות המסוידים. במשך שנים היו חייו עטופים פאר ומותרות ולכן הוא בהחלט רואה את האירוניה בכך שהוא וקלרה — שבעבר חיפשו נחמה זה בזרועותיו של זה על רקע ההוד וההדר של פּאלאצוֹ ונציה — מסתפקים כעת במיטה פשוטה בבית איכרים, בין הגבעות הנידחות של איטליה.

הוא ניגש אל החלון ונעמד לצדה. אבק סמיך כיסה את אדן החלון. היא אחזה בידו כאילו היה ילד.

"לפני שבע שנים," אמר לה באיטלקית, "הייתי אדם מעניין. עכשיו אני סתם גופה ולא יותר."

קולו נשמע רווי תחושת אבדון ואדישות.

"אתה עדיין אדם חשוב," הצהירה קלרה.

הוא הצליח לחייך קלושות. "אני גמור. כוכבי דעך. לא נשאר בי כוח להילחם."

לאחרונה הוא היה בעיקר מריר וכעוס, תוקפני וחסר החלטיות שלא כהרגלו. זעמו הרודני פרץ רק לעתים נדירות. איש כבר לא התעניין במעשיו, במחשבותיו, בדבריו.

איש מלבד קלרה.

אחר הצהריים היה מעונן עם סיכוי לממטרים, ובאוויר נישאו קולות של מטחי ירי רחוקים. המורדים הארורים הפכו את הכפר למטווח, וטיהרו אותו מכל סממן פשיסטי. למרגלות הבית הבחין במכונית שטיפסה במעלה הכביש הצר והפתלתל מכיוון אָצאנוֹ. הוא וקלרה הובאו לכאן בשעות הקטנות של הלילה. למה? הוא לא ידע. אבל מאז עמדו בחוץ על המשמר שני פרטיזנים מזוקנים, חבושי כובעים מחודדים עם כוכבים אדומים, ובידיהם מקלעים.

כאילו חיכו למשהו.

"לא היית צריכה לבוא לכאן," אמר לה.

היא לחצה את ידו. "מקומי איתך."

הוא העריץ את נאמנותה, והשתוקק שגם לובשי החולצות השחורות שלו היו ניחנים ולו באחוז זעיר ממנה. גובה החלון היה כחמישה מטרים מעל הקרקע. אבל הוא ראה את עצמו בעיני רוחו עומד גבוה עוד יותר, במרפסת שבחזית פּאלאצוֹ ונציה, בשנת אלף תשע מאות שלושים ושש, ומהלל את ניצחונה האדיר של איטליה על חבש. ארבע מאות אלף איש גדשו את הפיאצה באותו יום, והגיבו על דבריו בתשואות פרועות, בלתי פוסקות, מהפנטות. דוּצֶ'ה, דוּצֶ'ה, דוּצֶ'ה, הם צעקו, והוא נשם לקרבו את להט ההיסטריה ההמונית.

איזו תחושה משכרת.

אבל כעת נותר בו רק מעט מאוד מהקיסר ההוא.

הוא שמר על ראשו הקירח שאפיין אותו בעיני ההמונים ועל כרסו הקשוחה, אבל עיניו הצהיבו ונראו רדופות מתמיד. הוא לבש את מדיו. חולצה שחורה, טוניקה אפורה, מכנסיים עם פסים אדומים בצדדים, מגפיים גבוהים וכומתה אפורה פשוטה. אתמול, לפני שתפסו אותו הפרטיזנים, הוא עטה על עצמו מעיל כבד וקסדה של טוראי גרמני, בניסיון נואש להסתתר.

זו היתה טעות.

זה היה מפגן של פחד.

היו שקראו לו מוקיון, אחרים כינו אותו הרפתקן חסר ניסיון פוליטי או מהמר שנוטל סיכונים אדירים וחי בעבר. האירופאים כינו אותו האיש שגרם לרכבות לצאת בזמן.

אבל הוא היה פשוט אִיל דוּצֶ'ה.

המנהיג.

האדם הצעיר ביותר ששלט אי־פעם באיטליה.

"אני מחכה לסיום הטרגדיה הזאת," אמר. "מנותק מהכול. אני כבר לא מרגיש שחקן. אולי אחרון הצופים."

משהו מהדיכאון שאפיין אותו לאחרונה התגנב כעת בחזרה, והוא נלחם בכל כוחו למנוע את התפשטותו.

זה לא היה הזמן לרחמים עצמיים.

המכונית נאנקה בעליות החדות התלולות, בינות לחורשות עבותות של עצי ארז ואשוח, ונהמת המנוע הלכה וגברה ככל שקרבה אל הבית.

הוא היה עייף, פניו היו חיוורות והוא נזקק לגילוח. שלא כהרגלו, הוא גם נראה מוזנח, ומדיו מקומטים ומרושלים. חמור מכך, הוא חש שהוא נתון לחסדיהם של אחרים. מבוהל ונס על נפשו.

חסר שליטה.

המכונית נעצרה למרגלות הבית.

גבר הגיח מצד הנהג, לבוש במדים בצבע תכלת של סרן בלוּפטוואפֶה, ועל פי העיטורים שקישטו את צווארון חולצתו ניתן היה לזהותו כקצין תקשורת. מאז אתמול הקיף אותו רק הכאוס הפרוע וחסר הארגון של הפרטיזנים. הוא היה עד להיעדר מוחלט של סמכות בבית העירייה של דוֹנגוֹ, לשם נלקח בהתחלה, אולי משום שאיש מחוקריו לא ידע מה לעשות בו. הוא ישב בחדר עמוס קולות שיחה ואפוף ניקוטין, והאזין לרדיו מילאנו שהכריז על קץ הפשיזם ודרש לעצור את כל חברי הממשלה.

אידיוטים. כולם.

אבל הם החווירו בהשוואה לגרמנים.

הוא השהה ככל יכולתו את חתימת החוזה עם גרמניה. היטלר היה בריון, ו"מיין קאמפף" שלו היה קשקוש מוחלט. הוא לא סבל את האוסטרי המטורף, ובוודאי לא בטח בו. אך בסופו של דבר דעת הקהל היתה חזקה מכדי להתעלם ממנה, ובשנת אלף תשע מאות וארבעים הוא נכנע סוף־סוף למלחמה.

זו היתה טעות איומה.

שהארים המנוולים ילכו לעזאזל. הוא לא רצה לראות שוב לעולם את המדים שלהם.

אבל הנה הוא רואה מולו אחד מהם.

הקצין במדים נכנס לתוך הבית ועלה במדרגות אל הקומה השנייה. הוא וקלרה נשארו לעמוד ליד החלון, אבל הסתובבו כשהדלת נפתחה והקצין במדים נכנס לחדר השינה. הוא חיכה שהאיש יקיש בעקביו ויצדיע לו במועל יד, אבל האיש לא הפגין שום סימן של כבוד. במקום זאת הוא אמר לו בשלווה, ובאיטלקית, "אני רוצה לדבר איתך. לבד."

האורח היה אדם גבוה וצנום, בעל פנים ארוכות, אוזניים גדולות וגון פנים צהבהב. שערו השחור הוחלק לאחור בשמן, ושפם מטופח נגע בשפתיו החשוקות. מוסוליני עבר בראשו על ההיבטים השונים של מצבו הנואש בחיפוש אחר אפשרויות. בשני העשורים האחרונים איש לא היה מעז לנזוף בו כך. כדי שיפחדו ממך, הסמכות צריכה להיות מוחלטת, חסרת גבולות. ולכן, נטייתו הראשונה היתה לומר לאיש לעוף מחדרו, אבל הוואקום שיצר סביבו חוסר הוודאות גבר על גאוותו.

"חכי בחוץ," אמר לקלרה.

היא היססה ופצתה את פיה כדי למחות, אבל הוא השתיק אותה בהרמת יד. היא לא התנגדה יותר, ופשוט הנהנה ויצאה מהחדר.

האיש במדים סגר את הדלת אחריה.

"הזמן קצר," אמר האיש. "ועדת השחרור הלאומית ויחידת מתנדבי החירות כבר בדרך אליך."

שני הארגונים היו צרה צרורה, במיוחד האחרון משום שכלל בעיקר קומוניסטים ששאפו מזמן להשתלט על איטליה.

"התקבלה החלטה לירות בך. הצלחתי להקדים את השליחים שלהם, אבל הם לא רחוקים מכאן."

"הכול בזכות חבריך הגרמנים, שזנחו אותי לאנחות."

האיש תחב את ידו הימנית לכיס מעילו ושלף עצם קטן.

טבעת.

הוא החליק אותה על אצבעו והציג אותה לראווה, על כל חמש השורות החרוטות על משטח פיוטר עמום.

עכשיו הוא הבין.

זה לא היה אורח רגיל.

היה עליו להתמודד עם שני אפיפיורים במהלך כהונתו כמנהיג העליון, פּיוּס האחד־עשר ופּיוּס השנים־עשר. אחד מהם שיתף פעולה יותר מהאחר, ושניהם היו מעצבנים באותה מידה. לרוע המזל, השליטה באיטליה מצריכה את תמיכת הכנסייה הקתולית, ואין זה הישג של מה בכך. ובכל זאת הוא הצליח לרסן את הכנסייה וליצור עמה ברית חשדנית מעט, שגם היא מגיעה כעת לסיומה.

"אני בטוח שהטבעת מוכרת לך," אמר לו האיש. "היא זהה לזאת שגנבת מהאיש שרצחת."

התמונה הלכה והתבהרה.

בשנת אלף ושבעים, בעקבות הקמתו של בית חולים על שם יוחנן המטביל בקצה קצהו של העולם הנוצרי, הפכה חבורה קטנה של אירופאים למסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים. כעת, אחרי יותר משמונה מאות וחמישים שנות גלגולים ושינויים, התואר הנוכחי שלהם היה ארוך להחריד: מסדר ההוספיטלרים הריבוני הצבאי של יוחנן הקדוש של ירושלים, רודוס ומלטה.

אם כבר מדברים על יהירות.

"אני מדבר בשמו של הוד רוממותו, הנסיך ונגיד המסדר בכבודו ובעצמו," אמר האיש במדים. "והוא שב ומבקש שתחזיר לו את הפריט שברשותך."

"אתה באמת קצין גרמני?" שאל בתגובה.

האיש הנהן. "אבל הייתי אביר המסדר הרבה לפני שנולד הדבר הקרוי הרייך השלישי."

הוא חייך.

וסוף־סוף, הפציעה בו ההבנה.

האיש הזה היה בסך הכול מרגל, וכעת הוא הבין מדוע הרשו אויביו לשליח הזה להגיע עד אליו.

"אמרת שיש אנשים בדרך לכאן. לפרטיזנים אין שום עניין בי. עבור הגרמנים אני מקור למבוכה. רק הקומוניסטים מייחסים חשיבות למותי. אז תגיד לי, מה תוכל אתה להציע לי כדי למנוע מהם את התענוג הזה?"

"התכסיסים שלך אתמול נכשלו."

הוא הצטער לשמוע זאת.

הוא נמלט בתחילה ממילאנו לקומו, נסע בדרך הפתלתולה והצרה שהקיפה את שפת האגם ועבר בדרכו עשרות כפרים זעירים שנשקו למים הדוממים. צֶ'רנוֹבּיוֹ, מוֹלטראזיוֹ, טרֶמֶצוֹ, מֶנאג'וֹ. בימים כתיקונם היתה זו נסיעה נינוחה של חצי יום, אבל הפעם היא התארכה עד מאוד. הוא ציפה שיחכו לו שם חמשת אלפים לובשי חולצות שחורות. החיילים שלו. אבל רק תריסר הגיעו. ואז הופיעה שיירה גרמנית של שלושים ושמונה משאיות ושלוש מאות חיילים למודי קרבות בדרכם צפונה לאוסטריה, והוא כפה עליהם את הצטרפותו בתקווה להגיע אל קיאָבֶנָה, שם תכנן להתפצל ולפנות לבדו לשווייץ.

אלא שהוא לא הצליח להגיע ליעדו.

הגרמנים המנוולים הסגירו אותו בתמורה למעבר בטוח בדרכם. למרבה המזל, הוא הביא עמו כמה תעודות ביטוח. זהב ותכשיטים מקופת האוצר של איטליה, וגם ערמות של מטבעות ושני ילקוטים עמוסים במסמכים, בתכתובות ובתיקים חשובים.

"הפרטיזנים שמרו לעצמם חלק מהזהב שלך," אמר האיש. "אבל הגרמנים זרקו את הרוב לאגם. שני התיקים שלך, לעומת זאת, נעלמו. האם הפריט שאני רוצה נמצא באחד מהם?"

"למה לי לגלות לך?"

"כי אני יכול להציל את חייך העלובים."

לא ניתן היה להתכחש לעובדה שהוא רצה לחיות. אבל חשוב מזה, "וקלרה?"

"אני יכול להציל גם אותה."

הוא מתח את זרועותיו מאחורי גבו ושרבב את לסתו בזווית נוחה ומוכרת. הוא החל לצעוד בחדר אנה ואנה, וסוליות מגפיו חרקו על רצפת האבן המחוספסת. לראשונה זה זמן רב, חזר הכוח וגעש בעצמותיו.

"המסדר המהולל לעולם לא יאבד," אמר. "כי הוא מעלה בפני עצמה, כמו האמונה. אני צודק?"

"בהחלט. הרוזן דֶה מָרסֶלוס נשא נאום אלגנטי מאוד בבית הנבחרים הצרפתי."

"ככל הזכור לי, הוא ניסה לדאוג להשבתו של נתח אדמה גדול שגזל הכתר הצרפתי מידי האבירים. הוא נכשל במשימה אבל הצליח לחלץ מהצרפתים צו ריבונות, כזה שהפך את ההוספיטלרים לאומה משלהם בתוך צרפת."

"ובאמת לא אבדנו," אמר האיש.

"למזלי." הוא נעץ באורח מבט ארוך. "חלץ אותי מהפרטיזנים האלה, ואז נוכל לדבר על נוֹסטרָה טריניטָה."

האיש הניד את ראשו. "אולי לא הבנת לחלוטין את חומרת מצבך. אתה אדם שנידון למוות ומנסה לנוס על נפשו עם כל לירָה ועם כל אונקיית זהב שהצליח לגנוב." הוא השתתק לרגע. "לרוע מזלך, הניסיון שלך נכשל. הם עומדים להרוג אותך. אני התקווה היחידה שלך. אין לך קלפי מיקוח, הדבר היחיד שתוכל לעשות הוא לתת לי את מה שאני רוצה."

"בשני הילקוטים האלה שציינת יש התכתבויות שהבריטים ודאי לא ירצו לפרסם ברבים."

האיש משך בכתפיו. "זו בעיה שלהם."

"תאר לעצמך מה יוכלו לעשות אבירי המסדר עם מידע כה מפליל."

"יש לנו יחסים מצוינים עם לונדון. אני רוצה רק את הטבעת ואת המסמכים שגנבת."

"את הטבעת? זו בסך הכול פיסת מתכת."

האיש במדים הרים את ידו. "בשבילנו היא הרבה יותר מזה."

הוא טלטל את ראשו. "האבירים שלך מוקצים. הם נזרקו מירושלים, מקפריסין, מרודוס, מרוסיה, ממלטה, ועכשיו אתם מצטופפים בשני ארמונות ברומא ונאחזים בתהילה שחלפה מזמן."

"אם כן, יש לנו משהו במשותף."

הוא גיחך. "זה נכון."

מחוץ לחלון הפתוח עלתה נהמה של מנוע נוסף.

גם האורח שמע אותה.

"הם הגיעו," אמר האיש.

נחישות פתאומית השתלטה עליו, והוא חש מחוזק מעצם העובדה שקיסרי האימפריה הרומית הקדושה, נפוליאון ואפילו היטלר עצמו לא השיגו את מה שהוא השיג.

הוא הביס את האפיפיור.

נוכחותו של האיש הזה בחדר היתה הוכחה מוחשית לניצחונו.

"תשאל את פּיוס השנים־עשר איך היתה ההרגשה לכרוע ברך לפני," אמר כעת.

"קשה לי להאמין שזה קרה."

"לא פשוטו כמשמעו. אבל בכל מובן אחר, הוא כן כרע ברך. כי הוא ידע מה אוכל לעשות לכנסייה היקרה שלו. מה אני עדיין יכול לעשות."

אולי זה מסביר מדוע הוותיקן מעולם לא הביע התנגדות פומבית כשתפס את השלטון, חשב לעצמו. גם אחרי שהשיג שליטה מוחלטת, הכנסייה המשיכה לשתוק ומעולם לא השתמשה בהשפעתה העצומה כדי להסית את העם האיטלקי למרד. לאף מלך, מלכה או קיסר לא שיחק כך המזל מעולם.

הוא הצביע על הטבעת שענד האיש. "כמוך, גם אני שואב את כוחי מקונסטנטינוס הגדול. רק הוא ואני הצלחנו בדבר שכל האחרים נכשלו בו."

המכונית הגיעה, והוא שמע את הדלתות נטרקות כשאנשים יצאו מתוכה.

"אמור לנגיד המסדר שלך שהוא יצטער על שלא הציל אותי," אמר.

"אתה טיפש."

הוא זקף את גבו. "אני אִיל דוּצֶ'ה."

האיש במדים הגרמניים שמר על קור רוח, ורק הניד את ראשו ואמר, "היה שלום, מנהיג דגול."

ואז השליח יצא מהחדר.

הוא המשיך לעמוד זקוף קומה וגבוה מול הדלת הפתוחה. כמה פעמים שלח אנשים אל מותם? אלפים? אולי אפילו רבבות. כעת הבין כמה חסרי אונים הם ודאי הרגישו ברגעיהם האחרונים.

הלמות צעדים עולים נשמעה מהמדרגות.

גבר אחר נכנס לחדר — צנום, שחור עיניים, שחור מזג — ובידו מקלע. "באתי לשחרר אותך."

הוא לא האמין לאף מילה, ובכל זאת העמיד פנים ואמר, "איזה מזל יש לי."

"אנחנו חייבים ללכת. עכשיו."

קלרה חזרה אל החדר, ניגשה אל המיטה והחלה להפוך את השמיכות.

"מה את מחפשת?" שאל האיש.

"את התחתונים שלי."

"עזבי את התחתונים שלך. אין לנו זמן. אנחנו חייבים ללכת."

מוסוליני אחז בעדינות בזרועה וסימן לה בראשו שעליהם ללכת. האם היתה מודעת למה שעומד לקרות? הוא פקפק בכך, שכן כמו תמיד נדמה שהיא דואגת לו יותר מאשר לעצמה.

הם ירדו אל קומת הקרקע, יצאו מהבית ונכנסו למושב האחורי של מכונית פיאט חבוטה. נהג כבר ישב מאחורי ההגה, והאיש עם המקלע לא נכנס פנימה. הוא נעמד מחוץ לכלי הרכב, על המדרגה הבולטת בין שני הגלגלים מימין, והפנה את נשקו פנימה.

המכונית החלה נוסעת לאטה בדרך התלולה המובילה מטה, חזרה אל הכפר. מאחור צעדו ברגל שני השומרים מליל אמש. הם הגיעו לעיקול מסמר שיער ופנו בו כמעט בקצב הליכה, אבל כשהכביש התיישר הגבירה הפיאט מהירות, והצמיגים לחששו על האספלט הלח. האיש שעמד על המדרגה הורה לרכב לעצור מול שער ברזל שיצר מעין גומחה ברוחב חמישה מטרים ובעומק כשני מטרים, ומאחוריו נמתח כביש צר ומשופע. השער חסם את כביש הגישה, נתלה בין שני עמודי בטון גדולים ומשני צדדיו נמתחה חומה בגובה המותניים שהתעקלה פנימה וכוסתה בשיחים.

האיש עם המקלע קפץ מהמדרגה ופתח את דלתות כלי הרכב. הנהג יצא גם הוא מהמכונית. הם נבחו כמה הוראות ושני השומרים החמושים התייצבו בעמדות, האחד במעלה הכביש והשני במורדו. מעטה העצים והעיקול החד בכביש הסתירו אותם מהבתים של אָצאנוֹ שבמורד הגבעה.

"החוצה," נשמעה הפקודה.

ארשת מיוסרת עלתה על פניה של קלרה, ועיניה התרוצצו בארובותיהן כאילו היתה ציפור מפוחדת.

מוסוליני יצא מהמכונית.

היא יצאה בעקבותיו.

"לשם," נבח האיש ונופף בלוע המקלע שבידו אל שער הברזל.

מוסוליני פנה היישר אל הקיר ונשען עליו. קלרה ניגשה אליו ונעמדה לצדו. הוא לא יחזור על הטעות של אתמול. הוא לא יפחד. כשיספרו לעולם את מה שעתיד לקרות כעת, הם יצטרכו לשקר כדי לצייר אותו כפחדן.

"בניטו מוסוליני, אתה פושע מלחמה. ועל כן, נידונת למוות בשם העם האיטלקי המבקש צדק."

"לא," צעקה קלרה. "אתם לא יכולים לעשות את זה."

היא חיבקה את זרועו.

"תתרחקי ממנו," צעק עליה האיש. "תתרחקי, או שגם את תמותי."

היא לא ברחה משם, והאיש סחט את ההדק.

אבל שום דבר לא קרה.

התוקף טלטל את הבריח וניסה לשחרר את המעצור. קלרה צרחה וזינקה קדימה, ולפתה את המקלע בשתי ידיה.

"אתה לא יכול להרוג אותנו ככה," צווחה.

"תן לי את המקלע שלך," קרא האיש.

אחד משני השומרים האחרים מיהר אליו והשליך לעברו את כלי נשקו. האיש שחרר את אחיזתו במקלע שהחזיקה קלרה, ותפס במקומו את האחר.

מוסוליני הבין שהגיע הרגע.

פרץ של אנרגיה עבר בגופו.

הוא לא עשה שום צעד כדי לברוח או להתריס.

להפך, הוא הסיט הצדה את הז'קט שלגופו בשתי ידיו, וחזהו התרחב כמו מפרש של ספינה ברוח. מאחורי שלושת הגברים שבאו לרצוח אותו, הוא ראה את האביר במדי הקצין הגרמני צועד במורד הכביש כבדרך אגב. בלי לחץ. בלי שאיש מהשלושה ינסה לעצור אותו. האיש במדים נעצר והביט בהתרחשות שנפרשה לעיניו. טוב מאוד. שיסתכל.

"Magnus ab integro saeclorum nascitur ordo" קרא מוסוליני.

הוא התקשה להאמין שמי מהאידיוטים האלה דובר לטינית.

רק האביר יבין אותו.

הסדר הנשגב של הדורות נולד מחדש.

צרור קליעים נורה מהמקלע.

קלרה נפגעה ראשונה וצנחה ארצה. לבו נשבר כשראה אותה מתה. קליעים נוספים מצאו את דרכם אליו. שלושה ננעצו בבטנו. ארבעה נוספים ברגליו. ברכיו קרסו תחתיו, והוא צנח לישיבה.

עיניו בהו באביר, והוא גייס את מעט הכוח שעוד נותר בתוכו ואמר, "זה... לא... נגמר."

דם פרץ מפיו.

כתפו השמאלית שחה והוא צנח על אבני המרצפת הרטובות. הוא נעץ מבט ריק בשמים המעוננים, עדיין חי. ריח חריף של אבק שרפה עמד באוויר הלח. אחד השומרים התנשא מעליו וכיוון אליו את לוע אקדחו.

הוא התמקד בנקודה השחורה.

כמו נקודה בסוף משפט.

האקדח ירה.