החוק במזרח הקדום ובמקרא
בטרם העלאת הסוגיה של חוקי המלחמה בתורה, יש להציג את האופן שבו החוק הונהג במזרח הקדום. אפשר לומר באופן כללי שלחלק מחוקי המקרא דמיון צורני ותוכני לאוספי החוקים מסוגת "ספרות החוק", שהיו נפוצים בכל המזרח הקדום. דבר זה עומד ביסוד נטייתם של החוקרים להשוות בין חוקים אלו. אלו נאספו בקבצים משפטיים המנוסחים לרוב כמקרים היפותטיים, ובצד כל מקרה מובא הדין הנוגע לו. חוקים אחרים שהגיעו לידנו שייכים לסוגות משפטיות אחרות — תעודות ומכתבים בענייני משפט, שנכתבו על ידי פקידים או אזרחים, כגון חוזים ושטרֵי בעלוּת על קרקע, חוזים מסחריים, שטרי כספים ושטרי אִישׁוּת. מסמכים אלה מסדירים את היחסים שבין אדם לחברו ומשקפים נוהגי משא ומתן ומנהגי חברה שונים, כפי שאפשר לראות ב''תעודות נוזו''. לצד מקורות החוק הרשמיים מצוי החוק הבלתי רשמי המוצא את ביטויו במנהג המקובל ("נוהג", כפי שמכנהו מלול). המנהג, שמקורו אינו נשען בהכרח על סמכות משפטית פורמלית או על סמכות עליונה כלשהי, התקבל עם הזמן כגורם סמכותי אינהרנטי — סמכות הנשענת על מסורת התנהגותית מצטברת ומקובלת בחברה, שמשום כך אינה זקוקה להגדרה או לכותרת כלשהי כדי להיות בעלת תוקף ועוצמה בעיני החברה. הגם שמנהג אינו מושג המוגדר "חוק רשמי", ואף אינו כתוב, אלא כהתנהגות מקובלת, אך במסגרת המחקרית מעמדו לא יהיה שווה לחוק הרשמי והכתוב, אלא יוצג כמנהג מקובל, שייתכן שלמעשה היה מקובל, ואף מחייב תרבותית וחברתית, אף יותר מהנוסח הכתוב של החוק.
למרות הדמיון בין הסגנון הצורני של סוגת החוק המקראית ובין זה של המזרח הקדום, יש הבדל של ממש לגבי מקורו של החוק וסמכותו. במסופוטמיה הייתה תפיסה רווחת שעל פיה החוק הוא ביטוי להתגלמותן של אמיתות קוסמיות שאין לאדם יכולת להשפיע עליהן. האלים דרשו מהמלך להשליט צדק בתחום ממלכתו בעזרת ''דברי אמת'', שהעניק לו האל שמש. אך הלכה למעשה, המלכים במסופוטמיה הם שחוקקו את החוקים, וראו בכך את התגלמותו של האידאל הקוסמי. לעומת זאת, במקרא האל הוא מקור החוק, הוא המחוקק, ולא המלך, וכאן טמון ההבדל בין חוקי המקרא ובין חוקי המזרח הקדום: החוק המקראי אינו חוק אזרחי הנתון לשינויים על פי ראות עיניו של המלך, ולכן במקרא אין הפרדה בין חוקים אזרחיים ובין חוקי פולחן המשלבים דברי תוכחה ומוסר, כך שאי-קיום החוק אינו רק פשע פלילי וחברתי, אלא בעיקר פשע דתי כלפי האל. זהו מקרה יוצא דופן, שכן כל החוקים הידועים הן בעת העתיקה והן בעת החדשה — נכתבו על ידי המלך, ולעיתים על ידי מוסדות שלטון אחרים, בלי לקבל חוקים ישירות מהאל. בעוד שחוקים שנקבעו על ידי בני אדם נועדו להסדיר את חיי החברה, חוקים שנחקקו על ידי האל מסדירים גם את יחסי האדם והאל — העובדה שחוקי התורה הם מצוות אלוהיות הופכת את הפרתם לעבירה דתית, גם אם החוק בעיקרו הוא חברתי במהותו. נקודה זו יוצרת ייחודיות ומורכבות ביחס לחוקים אחרים. זאת ועוד, יש הבדל יסודי בין ערך חיי האדם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק הפלילי במקרא, ובין גישתן של מערכות החוק האחרות במזרח הקרוב. נוסף על המאפיינים הייחודיים של חוקי התורה בצירוף קרבתם לסוגת המשפט הספרותית, היו שהגדירו את תחום הספרות המשפטית שבמקרא כחלק מסוגת ספרות המשפט, שכלולה בה שאר ספרות החוק במזרח הקדום. הגדרה זו מבחינה בין ספרות המשפט ובין החקיקה הפוזיטיבית שנהגה בפועל.
נקודה נוספת בחוק המקראי, חשובה לא פחות, היא הגישה המוסרית-חברתית שניכרת בה מגמה חינוכית וערכית. נקודה זו כלל אינה מובנת מאליה. למשל, בחוקים מסוג מידה כנגד מידה מבדיל אייכרוט (שחקר את הנושא לאשורו) בין חוקי החתים והאשורים, שבהם מגמת הענישה היא פרימיטיבית לצורך נקמה בלבד, ובין חוקי המקרא, המציגים את העיקרון של מידה כנגד מידה על פי מידת הצדק והמוסר האלוהית כבסיס לענישה. אומנם, חלק מהחוקים המסופוטמיים דומים מאוד לחוק המקראי, אך בחלקם מצוי רעיון הגמול של מידה כנגד מידה בניסוח שונה מאוד מזה המקראי, בעוד שבחוקי המקרא ניכרים ערכי חינוך והתנהגות ראויים מעבר לנקמה גרידא.
לסיכום, הבחירה בסוגת החוק המקראי כנקודת מוצא לעיסוק בדמותו הערכית של הלוחם, נובעת מהיחס המקראי למקבץ חוקי של התורה כחקיקה ראשונית שבה מרוכזים רוב רובם של החוקים. זאת, להבדיל מספרי הנביאים שבאו אחרי התורה, ושמפנים במפורש או במרומז לחוקים הקיימים זה מכבר בתורה.