...לפתע עצרנו. הגענו לקרחת יער ובה מבני בונגלו העשויים קש. "אלה הם הבתים של בני השבט," אמר לי זלוט, "זהו שבט לא קטן, מלא שמחת חיים ואהבת העולם." צעדנו בין הבקתות עד שהגענו אל מבצרו של רובסון. התיישבתי לבדי במרכזו של מה שנראה כמו חדר בבית חולים, כשהופיע המכשף רובסון. שערו הקצר האפיר. הוא נראה שלֵ ו וסמכותי, חיוכו ביישני ומבט עיניו הכחולות חודר. הוא התיישב מולי וסיפר לי על האי, על כך שיש בו יער אפל ששמו "יער קמיה" ועל מה שעלול להתרחש בו. אך לפתע עצר את שטף דיבורו, שתק והשפיל מבטו. הסתקרנתי ושאלתי, "מה קרה?" המכשף רובסון הרים את מבטו החודר והחל למלמל, "אף אחד לא נכנס ליער זה שנים. היער התמלא בחיות לבנות המסכנות חיי אדם." ידעתי שהוא דובר אמת. הרי לשם כך הגעתי אל אי הצדק. ובכל זאת צחקתי ושאלתי, "בגלל כמה חיות אינכם נכנסים אל היער?" זלוט הצטרף ושניהם יחד קטעו את צחוקי והחלו לצחוק בעצמם צחוק מלגלג. "קארל," אמרו שניהם יחדיו, "עליך להבין כי יש שם מאתיים עשרים וחמישה אלף מהן, ואין מי שיעזור לנו לתקוף אותן. אנחנו צריכים לשם כך מישהו בעל תושייה שאינו יודע כל פחד." ... (קטע מתוך הפרק הראשון, עמוד 11)