הקדמה
בני עוז נחטף בחודש יולי 2000, כשביקר את אביו בארצות הברית. חיי נעצרו.
בתי סיוון, ששבה ארצה מאותו ביקור ללא אחיה, שותקה אף היא.
השנים שחלפו מאז מעורפלות, אירועים התפוגגו וחוויות יומיומיות נרשמו בזיכרוני כצללים נטולי משמעות. כאב אובדנו גרם לי להתנהל בחוסר אכפתיות לכל הסובב אותי ושיתק בי כל רגש או תחושה. ימים נערמו והתמזגו ללילות חסרי שינה, כנשימה רפויה שנמשכה שנים ארוכות ומחקה כל רישום אחר בחיי.
בחמש השנים הראשונות להיעלמותו של עוז נלחמתי במערכת המשפט האמריקאית, כשעולמי מיטלטל בין אובדן מייאש לתקווה ילדותית שאולי, למרות הכול, יימצא צדק בין כותלי בית המשפט. נצמדתי לתקווה וסירבתי לוותר. הבנתי שבלעדיה לא אוכל להמשיך. קיומה של סיוון דחק בי לא לוותר, להמשיך במסלול חיי ולא להניח לבתי קיום ללא אם. דריאן, אביה, כבר ויתר עליה כשהחליט לגדוע את הקשר בין הילדים כחלק ממסע נקמה חולני.
הזמן התארך והצמיח ימים ארוכים שדיכאו בי כל רצון. ביקשתי לשים קץ לצער ולתסכול שאיימו להצית בי טירוף בלתי נשלט, אך נותרתי פסיבית וחסרת תעוזה. באותה עת הצטמקתי לכדי הישרדות ולא ביקשתי נקמה. חשתי שאני עומדת לאבד את שפיותי מרוב געגועים ופחדים, שאני חייבת לדאוג לבני, שלא יחלה, שלא יירטב בגשם, שלא יבכה, שהעצבות לא תשבש את דעתו, שיצליח לשרוד בבדידות שנכפתה עליו. ככל שנקף הזמן ביקשתי לשמר את זיכרונו, ולהיצמד לדמותו שליוותה אותי בכל שנייה משעות היום והלילה. ראיתי אותו בכל מקום, בכל גומת חן שנקלעה בדרכי, בהליכתו המסורבלת שצצה מולי על מדרכה או במקום מפתיע, שמעתי את קולו המתכתי בשיחות זרים, צחוקו הבליח מפינות נסתרות, דמיינתי אותו מטייל עם כלבתו לאורך הטיילת ומלטף אותה בעודו מקשיב למוזיקה, ויושב עם חבריו מהכיתה לארוחה בדירתנו.
הלוואי שיכולה הייתי לשכתב את האירועים, לשנות את המציאות שנוצרה בעקבות החטיפה ולייצר הוויה שונה מהאסון הנוראי שהכה במשפחתי הקטנה, אך הצד החזק שבי, זה שתמיד הצטיין בפסיביות משתקת נוכח אלימות, הוא שניצח.
גדלתי בבית קמוץ אהבה ותמיכה הדרושים לביסוס קשרי משפחה. הדרך שבה התנהלו הדברים בביתנו שיקפה את חוסר הבנתם של הורי לגבי מחלת הנפש של אחותי נעמי, ובשל כך שררו אצלנו פרעות וטירוף מיום היוולדי. ביתנו הצמיח רוע וחולי שתרמו שנים רבות לאחר ילדותנו לחטיפתו של בני.
כילדה פחדתי לנשום ולהעז ולא הבנתי איך להגיע לפשרות. נעמי ניהלה את הדברים באלימות משתקת ללא התערבות הורי. פחדתי מאותו שיתוק ותמיד יצאתי מופסדת, גם לאחר שבגרתי ועזבתי את הבית וגם במסגרת נישואי וגירושי. מחיר הגירושים היה מחריד והסתיים בחטיפתו של בני. הקשר שנותק בפראות פירק את משפחתי הקטנה, והותיר אותי מוטרפת מדאגות וכאבי לב.
אני מודעת לעוצמתן של התחבטויות מיוסרות שיש בכוחן לחרוץ גורל. בחירה לעולם אינה דבר של מה בכך בשל הקושי באבחונה המדויק, זיהוי אותו רגע חד, שבריר השנייה שבה הופכת התלבטות לבחירה שתוצאותיה מוכחות רק בדיעבד. ואפשר שלעולם לא אצליח לזהות את שבריר השנייה הרת הגורל שבה הפכו התלבטויותי לכדי החלטה גורלית, אך חשיבותה מתגמדת לנוכח התוצאה.
גל הכעס אדיר הממדים שהצטבר בתוכי על פני מרווח הזמן האינסופי, התפקע והצית בי כוח עצום שהתפרץ בפראות והביס באחת אותה פסיביות משתקת. מצאתי עצמי מבקשת נקמה.
רציתי לקחת גרזן ולגדוע באבחה מהירה את דריאן, כפי שקטע את עברו של עוז מחייו; לגרום לו לסבל נוראי, לכתוש כל חלקיק ממנו, לטלטלו בעוצמה ולחלץ מידיו האיומות את שאריותיו של בני, להציל את מה שעוד נותר מעולמו התמים, מיופיים של החיים כפי שהשתקפו בעיניו המלוכסנות, לחבק ולרפא אותו באהבה ולהשיבו למסלול חייו המאושר.
עשרים ואחת שנים חלפו מאז שעוז נעלם מחיי, אך אני עדיין אוחזת בתקווה שאזכה לראותו. המחשבה שאינו מבין מדוע לא דאגתי לחזרתו ארצה רודפת אותי ואינה מרפה, אך יותר מכול אני פוחדת שלאחר לכתי, זיכרון קיומו יתמוסס ולא ייוותרו אנשים שידאגו לו או שיוכלו לשמש כעדים לסיפור.
למרות כל מאמצי, מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לפגוש את עוז ולהסביר לו את הדברים. חשוב לי שישמע את האמת ויבין את השתלשלות האירועים שהביאו אותו למצב שבו הוא חי כיום, מנותק ממני וממשפחתו.
בני משפחתי בחרו להתייחס להיעלמותו הפתאומית של עוז כאל אירוע סודי שהשתיקה יפה לו, ובכך תרמו לנוראיות המעשה ולהשתקתו. ברשת, לעומת זאת, ממשיכים לדון עד היום בפרטי המקרה, נכתבות פרשנויות, נוספים פלפולים משפטיים, מתפרסמים מאמרים וחוות דעת שונות.
תחושות השיתוק ואין האונים פינו מקומן לכעס שהבשיל, על פני שנים ארוכות, לעוצמה פנימית ועזות מתפרצת שאין בכוונתי למתן, ומכאן בחירתי והחלטָתי לשבור את השתיקה, להנציח את סיפור המעשה ולפרוץ את הילת הסודיות בעזרת כוחן של מילים.
לאמת פנים רבות. קיימות אמיתות דבריו של המספר ותובנותיו של הקורא, ובטווח שביניהן מתועדת האמת המוצקה הנשענת על עובדות.
אני תקווה כי בזכות המילים והאמת המוצקה יזכה בני להבנת הדברים, ויסכים לחדש איתי את הקשר.