בבת אחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בבת אחת
מכר
מאות
עותקים
בבת אחת
מכר
מאות
עותקים

בבת אחת

4.6 כוכבים (67 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רבקה רוזנר

רבקי (רבקה) רוזנר (40), אישה דתייה וד"ר לספרות. בגיל 34. אחרי טלטלות, מפחי נפש ופרידות חוזרות ונשנות, התחתנה עם אהובתה, הילה שילוני, והיום הן מגדלות ביחד את רות בת השלוש. 

מתגוררת בירושלים, שם גדלה, שיחקה כדורסל בקבוצת הפועל ירושלים, בצבא שירתה במודיעין. מתפרנסת מהוראת עברית וספרות בהיברו יוניון קולג'.

תקציר

"נמאס לה מזה, נמאס לה מזה כל כך. לשבת מול המסך ולחכות שיצפו בה, ולחכות שמי שיצפה בה ירצה אותה, ולחכות שגם היא תרצה אותו ולחכות שהם יתראו וזה יתגלה כמתאים, ולחכות שאחרי שזה יתגלה כמתאים הם גם יתאהבו… מה הסיכוי, לעזאזל, מה הסיכוי בכלל." 

נעמי וסרמן, רווקה ירושלמית דתייה בת 32, יודעת שכבר מזמן עברה את הגיל שבו הייתה אמורה להקים משפחה, ואם לרגע היא שוכחת את זה, כל שבוע מגיעה השבת כדי להזכיר. החיים שלה מלאים – היא מלמדת באוניברסיטה, משחקת כדורסל, מטיילת בארץ ובחו"ל ויש לה המון חברות – אבל כל הזמן היא לא מפסיקה לחפש את האחד – באתרים, בדייטים, במפגשים מזדמנים. 

ואז, בטיול סוכות לערבה, הכול קורה בדיוק כמו שדמיינה – מדורה, כוכבים, יין. אהבה. 
הכול, חוץ מעניין קטן אחד: היא מתאהבת באישה. 

בבת אחת הוא רומן על רווקות דתית מאוחרת ועל זהות מינית שמתפרקת כדי להיבנות מחדש. 
אבל בעיקר, זהו סיפור אהבה על בחורה אחת, דתייה אבל אפיקורסית, שמחה אבל מסובכת, אופטימית אבל מיואשת, שיוצאת למסע בין מה שיש למה שחשבה שיהיה.

רבקה רוזנר היא ד"ר לספרות עברית. מרצה ב"היברו יוניון קולג'", ולשעבר כתבת ועורכת ב"מעריב", "ארץ אחרת" ו"דעות". ירושלמית מלידה, נשואה להילה ואימא לרות.

פרק ראשון

1

על שני דברים חלמה נעמי שנים: אהבה ואליפות.

שניהם סירבו להגיע.

*

בואו לאמצע, אביעד סיים את האימון בשתי המילים הקבועות, ושתים־עשרה נשים — נערות בנות שבע־עשרה וגם נשים בשלהי שנות הארבעים — נעמדו סביב המעגל במרכז הפרקט. אני מאוד שמח לצאת איתכן לדרך לקראת העונה הזאת. אני מאמין שאנחנו יכולות להיות חזק בצמרת ושזה תלוי באימונים שנעשה, ברצון שלנו ובנחישות שלנו, אז יאללה, אמנם תכף חגים, אבל עד אז בואו ניכנס לכושר. יש לי הרגשה שאפשר לעשות העונה משהו מיוחד. מחיאות כפיים, וכולן צמצמו רווחים והתכנסו למרכז, מושיטות ידיים לאמצע. ירושה, אמרה נעמי, וכולן ענו — ליים, וצעדו לעבר הספסלים, לחלוץ את נעלי הכדורסל ולהחליף בגדים.

השנה אליפות, אמרה נעמי ליודית, ליאת, חווה ושקמה. הן איתה, משחקות יחד כבר כמעט עשור, קודם סתם במגרש ששכרו, ואחר כך בא"ס ירושלים. ארבע עונות הן בליגה, פעמיים מקום שני, פעם מקום שלישי. לפני שנתיים הידרדרו למקום חמישי, אחרי שליאת ילדה ובלי ליאת אין להן מהירות, וקשה.

מה זה משנה אליפות או לא? אמרה שקמה, העיקר שנשחק בכיף. העיקר שנשחק בכיף, וננצח, ענתה נעמי, פעם אחת להרגיש מה זה. בלי לחץ, נעמי, אמרה יודית, ננסה. האחרות שתקו. נעמי הרגישה שזה לא כי הן לא רוצות את האליפות הזאת, אלא כי הן לא מעיזות אפילו לחלום אותה. לא נורא. הרי חלום הופך למציאות לא בזה שחולמים אותו, אלא בזה שמגשימים צעד־צעד, צעדים קטנים ואפורים שלאורך הדרך לא מרגישים בכלל כמו הגשמת חלום. רק כשרואים את התוצאה מבינים: חלום. וחוץ מזה, גם היא בכלל דוגלת בזה שהכי חשוב זה לעשות הכי טוב שאפשר, ומשם לקוות שגם יצליח.

*

האולם התרוקן משחקניות, וכרגיל רק נעמי ויודית נשארו להתקלח, מעדיפות את זה על פני נסיעה של חצי שעה לצד השני של העיר בבגדים מסריחים — יודית, ורטובים וקרים — נעמי. כשתי בוגרות החינוך הדתי, שבו מלמדים לראות בכל סוג של עירום משהו מביך, הן פיתחו נוהל קבוע: קודם יודית יורדת, מתפשטת ונכנסת מאחורי הווילון של המקלחת, ורק אחר כך מגיע תורה של נעמי לעשות את אותו הדבר. מאחורי שני הווילונות הסגורים, ברעש המים, דיברו על האימון שהיה, על העבודה, על החיים. ואחרי כמעט עשור כזה, הן כבר מזמן הפכו מחברות־לקבוצה לחברות־נקודה.

*

את זוכרת שאנחנו יוצאות היום לשתות?

ב־רור, כשקובעים איתי לשתות אני לא שוכחת.

מה שותים?

שותות.

אוהו, התחלנו, מה שותים?

נעמי נזכרה שההבנה של יודית באלכוהול מסתכמת ביין פטישים בקידוש. ילדה טובה אחוזה. רק בחתונות של השנה האחרונה היא התחילה לשתות קצת פיג', בהדרכתה של נעמי, שכבר לפני כמה שנים גילתה שזאת הדרך האידיאלית להעביר את המרירות של הלבוא לבד בעזרת המתיקות של הלשכוח.

במקרה שלך נראה לי שבירה וצ'ייסר לגמרי יעשו את העבודה.

מה זה צ'ייסר?

ואיי, עשיתי איתך עבודה גרועה. הערב נתחיל לתקן.

*

הן יצאו מהמקלחת באותו הנוהל — קודם יודית, אחר כך נעמי — נעלו את האולם, אביעד סמך עליהן מספיק כדי לשכפל להן מפתח, ונכנסו למכונית של יודית.

לכבוד מה היציאה בעצם? שאלה נעמי.

נדבר אחרי שאשתה, ענתה יודית והגבירה את המוזיקה.

*

הן חנו ברחוב אגריפס והלכו לכיוון השוק בקצב מהיר, הקצב של יודית, שבגלל הפרשי הגובה ביניהן — נעמי הכי נמוכה בקבוצה ויודית הכי גבוהה — היה עבור נעמי כמעט ריצה קלה. הלכו ושתקו, שתקו והלכו, ונעמי, ששתיקות מלחיצות אותה אבל עם יודית כבר ידעה שזה חלק מהעניין, במיוחד כשהיא רוצה לשתף בדברים חשובים, הצליחה להתאפק מלשאול שוב מה קורה.

עד שלא הצליחה להתאפק עוד.

אז מה, יוּד, קרה משהו עם שחר?

שחר היה הבחור של יודית בחצי השנה האחרונה. נעמי בילתה איתם מדי פעם ואהבה אותו בסך הכול. דתי לאומי קלאסי. אוהב לטייל, יודע לתקן, מקשיב לאהוד בנאי, מפרגן. בחור טוב, מהאלה שיוצאים מפס הייצור של הציונות הדתית והם באמת אחלה, חוץ מהפרט השולי הזה שאין כל כך על מה לדבר איתם. אבל סבתא שלה הייתה אומרת — לא תמיד צריך לדבר, ונעמי חשבה, נכון, באמצע סרט למשל לא צריך לדבר, אבל לא הבינה איך זה מסביר או מסדיר יחסים בין בני אדם.

אין שחר.

אוי, מה קרה?

עזבי, שחר הוא לא העניין. העניין הוא אני.

*

מה, גם יודית נדבקה במחלת המה אצלי לא בסדר? תהתה לעצמה נעמי. המחלה תוקפת רווקות בציבור הדתי הלאומי באמצע־סוף שנות העשרים שלהן, וכוללת רשימת האשמות עצמיות שהולכת ומתארכת אחרי עוד דייט כושל, ועוד אחד: אני כנראה לא מתלבשת מספיק טוב, לא נחמדה מספיק, לא חמה מספיק, שאפתנית מדי, רצינית מדי, עצמאית מדי, לא יודעת לפלרטט. עם התקדמות המחלה מתחיל המסע לעבר הקואוצ'רית, הפסיכולוג, חדר הכושר, החברה שתעשה לך מייק־אובר. כשהמחלה מחמירה ממש, היא עשויה להגיע עד עמוקה.

נעמי לא חשבה שיודית כזאת, אבל מרוב שיחות עם חברות שבדיוק כמוה לא מצאו אבל לא בדיוק כמוה, לא הצליחו לראות שזה לא באשמתן, כבר הייתה לה רשימת טיעונים שידעה בעל פה —

בסדר, יודית, היא אמרה, זה שלא הלך איתו לא אומר שמשהו בך לא בסדר, בסך הכול לא התחבר. סבלנות, עם מישהו אחר זה יתחבר.

זה לא יתחבר, אמרה יודית, זה אף פעם לא יתחבר לי.

די עם זה, אי אפשר לדעת מתי ומאיפה זה יבוא, אבל בסוף זה יבוא כמו שזה בא כמעט לכולן, אמרה נעמי, לא מסוגלת לשקר ולומר "לכולן" כי הכירה סביבה כמה רווקות שחצו מזמן את הארבעים ונראה שזה כבר לא יבוא להן. בזמן האחרון חשבה שאולי היא אומרת את זה בכזה ביטחון לאחרות, רק כי בעצם היא מנסה להרגיע את עצמה שעוד יש לה סיכוי לפגוש את ההוא שאיתו תרצה לחיות.

את לא מבינה, אני יודעת שלי זה לא יקרה.

את יודעת כמה חברות אמרו לי את זה והיום הן נשואות?

אפשר לחכות עם המשך השיחה לבירה?

צודקת.

*

אז הן עברו נושא ודיברו על העונה שתבוא, והזמינו בירה וצ'ייסר, ונעמי לימדה את יודית איך שותים — קודם בבת אחת את המשקה החריף ואחריו את הבירה שמעיפה אותו לראש — זה היה ההסבר המדעי המפורט ביותר שיכלה לספק. וכל הזמן היא התאפקה והתאפקה לא לשאול, עד שיודית אמרה לה, נו, אז לא תשאלי אותי למה באנו? ונעמי צחקה. יודית חייבת לקבוע גם את הרגע וגם את האופן. זה הפך את החיים איתה לקלים.

אז למה באנו, יוד?

יודית הרכינה את ראשה וענתה — מזל שהראש שלה היה גדול מדי ביחס לכוס, אחרת הייתה תוקעת אותו בפנים ומדברת מתוך הזכוכית —

זה לא שזה לא הלך עם שחר. זה לא הלך ולא ילך לי עם גברים בכלל.

לנעמי לקח שנייה להבין למה יודית מתכוונת. איזה הסתבכות! עברה בה מחשבה לשבריר שנייה, אבל היא החליטה שזה לא הדבר הנכון להגיד, ואמרה, ואיי, יודית, מגיע לך מזל טוב! זו חתיכת הבנה. זה בטח מבהיל ומפחיד עכשיו, אבל לטווח הארוך אלה בעצם חדשות ממש טובות. את סופסוף בדרך למצוא אהבה!

מה מזל טוב, מה? יודית כעסה, ונעמי לא הצליחה להחליט אם עליה, על התגובה המתאמצת מדי שלה, או על מישהו אחר. אלוהים, נגיד.

אני יצור פגום, המשיכה יודית. למה הוא ברא אותי בכלל?

זה על אלוהים, חשבה נעמי בהקלה ואמרה, אל"ף, את לא יצור, את בנאדם בדיוק כמו כל אחד אחר, ובי"ת, את לא פגומה, לא כולנו צריכים להיות אותו הדבר.

אולי זה מבחן שאלוהים מעמיד אותי בו, כמו הניסיונות של אברהם, ואני מרימה ידיים. הרי איפה נמדדת אמונה? דווקא איפה שקשה. אם זה קל — מה החוכמה?

מי החליט שקושי הוא מדד למשהו נכון וטוב? אולי נכון וטוב זה דווקא כשהרמוני לך? כשזה זורם?

טוב, את לא מאמינה בתורה מן השמיים, אז אנחנו לא מדברות על אותו הדבר.

זה בכלל לא עניין של אמונה. כמו שבנאדם לא יכול לבחור אם הוא צריך אוויר או לא, אם להיות רעב או צמא או לא, ככה הוא לא יכול לבחור אל מי להימשך. ככה זה.

אני פוגעת בעולם, אמרה יודית והיד שלה התהדקה סביב הכוס, המפרקים של אצבעותיה הארוכות מלבינים. אני פוגעת בסדר של הדברים, במה שהקדוש־ברוך־הוא רוצה.

יודית! תורידי את זה ממך. את אמנם חשובה מאוד, אבל גורל העולם לא מונח לך על הכתפיים. ובכלל, מי שברא אותך ככה — שיבוא בטענות לעצמו. אולי זה בדיוק מה שהוא רוצה? תתחילי לחשוב על אלוהים כעל אישה ותראי איך הכול ייראה לך אפשרי יותר.

יודית צחקה ואז הרצינה. הוא בוחן אותי — או היא בוחנת אותי, בסדר? — ואני נכשלת. כתוב בפירוש, על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אנשים כמוני, זה נגד המוסר של התורה. הם צריכים להיכחד, אני חייבת לארגן לעצמי מוות הרואי. לזנק לכביש כדי לשלוף ממנו ילד בן ארבע רגע לפני שמשאית דורסת אותו, זה יהיה מעולה, אפילו תהיה להורים שלי סיבה להתגאות בי, צל"ש מראש הממשלה, כל החבילה.

נעמי קטעה אותה. די, יודית, אני לא יכולה לשמוע את זה, אמרה, אני דווקא רוצה להרים לחיים, יאללה, עם או בלי חשק, תרימי.

יודית הרימה מולה את הכוס.

נעמי אמרה, לחייך, לחיי הדרך החדשה.

ויודית ענתה, דרך חדשה של בדידות, ממש סיבה להרים לחיים. בואי נרים לחיי שמירת סודות — את היחידה בעולם שיודעת.

רבקה רוזנר

רבקי (רבקה) רוזנר (40), אישה דתייה וד"ר לספרות. בגיל 34. אחרי טלטלות, מפחי נפש ופרידות חוזרות ונשנות, התחתנה עם אהובתה, הילה שילוני, והיום הן מגדלות ביחד את רות בת השלוש. 

מתגוררת בירושלים, שם גדלה, שיחקה כדורסל בקבוצת הפועל ירושלים, בצבא שירתה במודיעין. מתפרנסת מהוראת עברית וספרות בהיברו יוניון קולג'.

בבת אחת רבקה רוזנר

1

על שני דברים חלמה נעמי שנים: אהבה ואליפות.

שניהם סירבו להגיע.

*

בואו לאמצע, אביעד סיים את האימון בשתי המילים הקבועות, ושתים־עשרה נשים — נערות בנות שבע־עשרה וגם נשים בשלהי שנות הארבעים — נעמדו סביב המעגל במרכז הפרקט. אני מאוד שמח לצאת איתכן לדרך לקראת העונה הזאת. אני מאמין שאנחנו יכולות להיות חזק בצמרת ושזה תלוי באימונים שנעשה, ברצון שלנו ובנחישות שלנו, אז יאללה, אמנם תכף חגים, אבל עד אז בואו ניכנס לכושר. יש לי הרגשה שאפשר לעשות העונה משהו מיוחד. מחיאות כפיים, וכולן צמצמו רווחים והתכנסו למרכז, מושיטות ידיים לאמצע. ירושה, אמרה נעמי, וכולן ענו — ליים, וצעדו לעבר הספסלים, לחלוץ את נעלי הכדורסל ולהחליף בגדים.

השנה אליפות, אמרה נעמי ליודית, ליאת, חווה ושקמה. הן איתה, משחקות יחד כבר כמעט עשור, קודם סתם במגרש ששכרו, ואחר כך בא"ס ירושלים. ארבע עונות הן בליגה, פעמיים מקום שני, פעם מקום שלישי. לפני שנתיים הידרדרו למקום חמישי, אחרי שליאת ילדה ובלי ליאת אין להן מהירות, וקשה.

מה זה משנה אליפות או לא? אמרה שקמה, העיקר שנשחק בכיף. העיקר שנשחק בכיף, וננצח, ענתה נעמי, פעם אחת להרגיש מה זה. בלי לחץ, נעמי, אמרה יודית, ננסה. האחרות שתקו. נעמי הרגישה שזה לא כי הן לא רוצות את האליפות הזאת, אלא כי הן לא מעיזות אפילו לחלום אותה. לא נורא. הרי חלום הופך למציאות לא בזה שחולמים אותו, אלא בזה שמגשימים צעד־צעד, צעדים קטנים ואפורים שלאורך הדרך לא מרגישים בכלל כמו הגשמת חלום. רק כשרואים את התוצאה מבינים: חלום. וחוץ מזה, גם היא בכלל דוגלת בזה שהכי חשוב זה לעשות הכי טוב שאפשר, ומשם לקוות שגם יצליח.

*

האולם התרוקן משחקניות, וכרגיל רק נעמי ויודית נשארו להתקלח, מעדיפות את זה על פני נסיעה של חצי שעה לצד השני של העיר בבגדים מסריחים — יודית, ורטובים וקרים — נעמי. כשתי בוגרות החינוך הדתי, שבו מלמדים לראות בכל סוג של עירום משהו מביך, הן פיתחו נוהל קבוע: קודם יודית יורדת, מתפשטת ונכנסת מאחורי הווילון של המקלחת, ורק אחר כך מגיע תורה של נעמי לעשות את אותו הדבר. מאחורי שני הווילונות הסגורים, ברעש המים, דיברו על האימון שהיה, על העבודה, על החיים. ואחרי כמעט עשור כזה, הן כבר מזמן הפכו מחברות־לקבוצה לחברות־נקודה.

*

את זוכרת שאנחנו יוצאות היום לשתות?

ב־רור, כשקובעים איתי לשתות אני לא שוכחת.

מה שותים?

שותות.

אוהו, התחלנו, מה שותים?

נעמי נזכרה שההבנה של יודית באלכוהול מסתכמת ביין פטישים בקידוש. ילדה טובה אחוזה. רק בחתונות של השנה האחרונה היא התחילה לשתות קצת פיג', בהדרכתה של נעמי, שכבר לפני כמה שנים גילתה שזאת הדרך האידיאלית להעביר את המרירות של הלבוא לבד בעזרת המתיקות של הלשכוח.

במקרה שלך נראה לי שבירה וצ'ייסר לגמרי יעשו את העבודה.

מה זה צ'ייסר?

ואיי, עשיתי איתך עבודה גרועה. הערב נתחיל לתקן.

*

הן יצאו מהמקלחת באותו הנוהל — קודם יודית, אחר כך נעמי — נעלו את האולם, אביעד סמך עליהן מספיק כדי לשכפל להן מפתח, ונכנסו למכונית של יודית.

לכבוד מה היציאה בעצם? שאלה נעמי.

נדבר אחרי שאשתה, ענתה יודית והגבירה את המוזיקה.

*

הן חנו ברחוב אגריפס והלכו לכיוון השוק בקצב מהיר, הקצב של יודית, שבגלל הפרשי הגובה ביניהן — נעמי הכי נמוכה בקבוצה ויודית הכי גבוהה — היה עבור נעמי כמעט ריצה קלה. הלכו ושתקו, שתקו והלכו, ונעמי, ששתיקות מלחיצות אותה אבל עם יודית כבר ידעה שזה חלק מהעניין, במיוחד כשהיא רוצה לשתף בדברים חשובים, הצליחה להתאפק מלשאול שוב מה קורה.

עד שלא הצליחה להתאפק עוד.

אז מה, יוּד, קרה משהו עם שחר?

שחר היה הבחור של יודית בחצי השנה האחרונה. נעמי בילתה איתם מדי פעם ואהבה אותו בסך הכול. דתי לאומי קלאסי. אוהב לטייל, יודע לתקן, מקשיב לאהוד בנאי, מפרגן. בחור טוב, מהאלה שיוצאים מפס הייצור של הציונות הדתית והם באמת אחלה, חוץ מהפרט השולי הזה שאין כל כך על מה לדבר איתם. אבל סבתא שלה הייתה אומרת — לא תמיד צריך לדבר, ונעמי חשבה, נכון, באמצע סרט למשל לא צריך לדבר, אבל לא הבינה איך זה מסביר או מסדיר יחסים בין בני אדם.

אין שחר.

אוי, מה קרה?

עזבי, שחר הוא לא העניין. העניין הוא אני.

*

מה, גם יודית נדבקה במחלת המה אצלי לא בסדר? תהתה לעצמה נעמי. המחלה תוקפת רווקות בציבור הדתי הלאומי באמצע־סוף שנות העשרים שלהן, וכוללת רשימת האשמות עצמיות שהולכת ומתארכת אחרי עוד דייט כושל, ועוד אחד: אני כנראה לא מתלבשת מספיק טוב, לא נחמדה מספיק, לא חמה מספיק, שאפתנית מדי, רצינית מדי, עצמאית מדי, לא יודעת לפלרטט. עם התקדמות המחלה מתחיל המסע לעבר הקואוצ'רית, הפסיכולוג, חדר הכושר, החברה שתעשה לך מייק־אובר. כשהמחלה מחמירה ממש, היא עשויה להגיע עד עמוקה.

נעמי לא חשבה שיודית כזאת, אבל מרוב שיחות עם חברות שבדיוק כמוה לא מצאו אבל לא בדיוק כמוה, לא הצליחו לראות שזה לא באשמתן, כבר הייתה לה רשימת טיעונים שידעה בעל פה —

בסדר, יודית, היא אמרה, זה שלא הלך איתו לא אומר שמשהו בך לא בסדר, בסך הכול לא התחבר. סבלנות, עם מישהו אחר זה יתחבר.

זה לא יתחבר, אמרה יודית, זה אף פעם לא יתחבר לי.

די עם זה, אי אפשר לדעת מתי ומאיפה זה יבוא, אבל בסוף זה יבוא כמו שזה בא כמעט לכולן, אמרה נעמי, לא מסוגלת לשקר ולומר "לכולן" כי הכירה סביבה כמה רווקות שחצו מזמן את הארבעים ונראה שזה כבר לא יבוא להן. בזמן האחרון חשבה שאולי היא אומרת את זה בכזה ביטחון לאחרות, רק כי בעצם היא מנסה להרגיע את עצמה שעוד יש לה סיכוי לפגוש את ההוא שאיתו תרצה לחיות.

את לא מבינה, אני יודעת שלי זה לא יקרה.

את יודעת כמה חברות אמרו לי את זה והיום הן נשואות?

אפשר לחכות עם המשך השיחה לבירה?

צודקת.

*

אז הן עברו נושא ודיברו על העונה שתבוא, והזמינו בירה וצ'ייסר, ונעמי לימדה את יודית איך שותים — קודם בבת אחת את המשקה החריף ואחריו את הבירה שמעיפה אותו לראש — זה היה ההסבר המדעי המפורט ביותר שיכלה לספק. וכל הזמן היא התאפקה והתאפקה לא לשאול, עד שיודית אמרה לה, נו, אז לא תשאלי אותי למה באנו? ונעמי צחקה. יודית חייבת לקבוע גם את הרגע וגם את האופן. זה הפך את החיים איתה לקלים.

אז למה באנו, יוד?

יודית הרכינה את ראשה וענתה — מזל שהראש שלה היה גדול מדי ביחס לכוס, אחרת הייתה תוקעת אותו בפנים ומדברת מתוך הזכוכית —

זה לא שזה לא הלך עם שחר. זה לא הלך ולא ילך לי עם גברים בכלל.

לנעמי לקח שנייה להבין למה יודית מתכוונת. איזה הסתבכות! עברה בה מחשבה לשבריר שנייה, אבל היא החליטה שזה לא הדבר הנכון להגיד, ואמרה, ואיי, יודית, מגיע לך מזל טוב! זו חתיכת הבנה. זה בטח מבהיל ומפחיד עכשיו, אבל לטווח הארוך אלה בעצם חדשות ממש טובות. את סופסוף בדרך למצוא אהבה!

מה מזל טוב, מה? יודית כעסה, ונעמי לא הצליחה להחליט אם עליה, על התגובה המתאמצת מדי שלה, או על מישהו אחר. אלוהים, נגיד.

אני יצור פגום, המשיכה יודית. למה הוא ברא אותי בכלל?

זה על אלוהים, חשבה נעמי בהקלה ואמרה, אל"ף, את לא יצור, את בנאדם בדיוק כמו כל אחד אחר, ובי"ת, את לא פגומה, לא כולנו צריכים להיות אותו הדבר.

אולי זה מבחן שאלוהים מעמיד אותי בו, כמו הניסיונות של אברהם, ואני מרימה ידיים. הרי איפה נמדדת אמונה? דווקא איפה שקשה. אם זה קל — מה החוכמה?

מי החליט שקושי הוא מדד למשהו נכון וטוב? אולי נכון וטוב זה דווקא כשהרמוני לך? כשזה זורם?

טוב, את לא מאמינה בתורה מן השמיים, אז אנחנו לא מדברות על אותו הדבר.

זה בכלל לא עניין של אמונה. כמו שבנאדם לא יכול לבחור אם הוא צריך אוויר או לא, אם להיות רעב או צמא או לא, ככה הוא לא יכול לבחור אל מי להימשך. ככה זה.

אני פוגעת בעולם, אמרה יודית והיד שלה התהדקה סביב הכוס, המפרקים של אצבעותיה הארוכות מלבינים. אני פוגעת בסדר של הדברים, במה שהקדוש־ברוך־הוא רוצה.

יודית! תורידי את זה ממך. את אמנם חשובה מאוד, אבל גורל העולם לא מונח לך על הכתפיים. ובכלל, מי שברא אותך ככה — שיבוא בטענות לעצמו. אולי זה בדיוק מה שהוא רוצה? תתחילי לחשוב על אלוהים כעל אישה ותראי איך הכול ייראה לך אפשרי יותר.

יודית צחקה ואז הרצינה. הוא בוחן אותי — או היא בוחנת אותי, בסדר? — ואני נכשלת. כתוב בפירוש, על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אנשים כמוני, זה נגד המוסר של התורה. הם צריכים להיכחד, אני חייבת לארגן לעצמי מוות הרואי. לזנק לכביש כדי לשלוף ממנו ילד בן ארבע רגע לפני שמשאית דורסת אותו, זה יהיה מעולה, אפילו תהיה להורים שלי סיבה להתגאות בי, צל"ש מראש הממשלה, כל החבילה.

נעמי קטעה אותה. די, יודית, אני לא יכולה לשמוע את זה, אמרה, אני דווקא רוצה להרים לחיים, יאללה, עם או בלי חשק, תרימי.

יודית הרימה מולה את הכוס.

נעמי אמרה, לחייך, לחיי הדרך החדשה.

ויודית ענתה, דרך חדשה של בדידות, ממש סיבה להרים לחיים. בואי נרים לחיי שמירת סודות — את היחידה בעולם שיודעת.