מעבר לנהר ואל בין העצים

1

הם יצאו שעתיים לפני הזריחה, ובהתחלה לא נאלצו לעסוק בשבירת הקרח על פני התעלה, כי סירות אחרות הפליגו לפניהם. בכל סירה, נסתר מן העין בחשיכה אך נשמע לאוזן, עמד החותר בירכתיים ואחז במשוט הארוך. הצייד ישב על שרפרף ציד שבצדו התחתון היתה קופסה ובה האוכל וכדורי הרובה שלו. שני רוביו של הצייד, או יותר משניים, נשענו על ערימת ברווזי עץ שישמשו כפיתיונות. בּמָקום כלשהו בכל סירה היה מונח שק ובו ברווזה חיה או שתיים, או ברווז וברווזה, ובכל סירה היה כלב שזע ורטט בעצבנות לקול משק כנפי הברווזים החולפים מעל בחשיכה.

ארבע סירות המשיכו לאורך התעלה המרכזית לעבר הלגונה הגדולה מצפון. סירה חמישית כבר פנתה לתעלה צדדית. הסירה השישית פנתה עכשיו דרומה, לתוך לגונה רדודה שבה לא היו מים גלויים. הכול היה קרח, שקפא מחדש בקור הפתאומי ונטול הרוח שהשתרר בלילה.

הקרח היה גמיש והתכופף תחת משוטו של השייט עד שנשבר בחדות כמו שמשת זכוכית. אבל הסירה כמעט לא התקדמה.

"תן לי משוט," אמר הצייד בסירה השישית. הוא קם על רגליו והתאזן בזהירות. הוא שמע את הברווזים חולפים בחשיכה, וחש שהכלב נדרך בקוצר רוח. מצפון שמע קרח נשבר לפני הסירות האחרות.

"תיזהר," אמר השייט בירכתיים. "שלא תהפוך את הסירה."

"גם אני יודע להשיט סירה," אמר הצייד.

הוא לקח את המשוט הארוך שהשייט הושיט לו והפך אותו כך שיוכל לאחוז בחלקו הרחב. אחר כך שלח אותו קדימה, נעץ את הידית בקרח והשחיל את המשוט פנימה. הוא חש את הקרקעית המוצקה של הלגונה הרדודה, השעין את משקלו על כף המשוט הרחבה, אחז בה בשתי ידיו ומשך ודחף, עד שקצה המשוט היה הרחק בירכתיים. כך דחף את הסירה, שנעה קדימה ושברה את הקרח. הקרח נשבר כמו ריקועי זכוכית כשהסירה שטה לתוכו ודרסה אותו, והשייט בירכתיים דחף אותה קדימה לתוך המעבר שנפרץ.

הצייד, שעמל בהתמדה והזיע בבגדיו הכבדים, פנה כעבור זמן מה אל השייט ושאל, "איפה חבית הציד?"

"משמאל. באמצע המפרץ הבא."

"לפנות אליה עכשיו?"

"איך שאתה רוצה."

"מה זאת אומרת איך שאני רוצה? אתה מכיר את הלגונה. יש מספיק מים להגיע לשם?"

"עכשיו שֵפֶל. מי יודע?"

"אם לא נזדרז, האור יעלה לפני שנגיע לשם."

השייט לא ענה.

בסדר, חתיכת פּוֹץ רגזן שכמוך, חשב הצייד. אנחנו נגיע לשם. כבר עברנו שני שלישים מהדרך, ואם אתה מתעצל לשבור קרח כדי לצוד ציפורים, אז חבל מאוד.

"תזיז את התחת, פוץ שכמוך," אמר באנגלית.

"מה?" שאל השייט באיטלקית.

"אמרתי קדימה. עוד מעט יהיה אור."

האור עלה לפני שהגיעו אל חבית העץ המשוקעת בקרקעית הלגונה. היא היתה מוקפת שולי עפר משופעים שעשב וגומא נשתלו בהם, והצייד קפץ אליהם בזהירות וחש שהעשבים הקפואים נשברים תחת רגליו. השייט הוציא מהסירה את שרפרף הציד המחובר לקופסת הכדורים והושיט אותו לצייד, והוא התכופף והציב אותו בקרקעית החבית הגדולה.

הצייד נעל מגפי גומי עד מפרקי הירכיים ולבש מעיל צבאי ישן, שעל כתפו השמאלית היה תג בלתי מזוהה, ועל כותפותיו היו מקומות בהירים קצת שכוכבי דרגה הוסרו מהם. הוא נכנס אל החבית, והשייט מסר לו את שני הרובים שלו.

הוא השעין אותם על קיר החבית, וביניהם תלה את תיק הכדורים הנוסף שלו על שני ווים שהיו נעוצים בקיר החבית השקועה. אחר כך השעין את הרובים על שני צדיו של תיק הכדורים.

"יש מים?" שאל את השייט.

"אין מים," אמר השייט.

"מותר לשתות ממי הלגונה?"

"לא. זה לא בריא."

הצייד היה צמא מהמאמץ שהשקיע בשבירת הקרח ובדחיפת הסירה פנימה, והרגיש שהכעס גואה בו, אבל ריסן אותו ואמר, "אתה רוצה שאני אמשיך לעזור לך בסירה, לשבור את הקרח ולשים את הפיתיונות?"

"לא," אמר השייט והדף את הסירה בפראות אל יריעת הקרח הדקה, שהתפצחה ונקרעה ברגע שהסירה עלתה עליה. השייט ניפץ את הקרח בכף המשוט והתחיל להשליך את הפיתיונות משני צדיו ומאחוריו.

איזה מצב רוח נהדר יש לו, חשב הצייד. בריון מגודל. אני עבדתי כמו חמור בדרך לכאן. הוא רק עשה את חלקו ולא יותר. מה כואב לו? זה המקצוע שלו, לא?

הוא מיקם את שרפרף הציד כך שיישאר לו מרחב תנועה מרבי שמאלה וימינה, פתח קופסת כדורים ומילא את כיסיו, ורוקן קופסת כדורים נוספת לתוך תיק הכדורים, כך שיוכל להגיע אליהם בקלות. מולו, על פני הלגונה המזוגגת באור ראשון, ראה את הסירה השחורה ואת השייט הגבוה וכבד הגוף, שניפץ את הקרח במשוטו והשליך פיתיונות למים, כמנסה להיפטר מתועבה כלשהי.

האור עלה קצת, והצייד ראה את קו החוף הנמוך של לשון היבשה שמעבר ללגונה. מצדה השני של לשון היבשה הזאת יש שתי עמדות ירי נוספות, ידע, ואחריהן ביצות נוספות ואחר כך הים הפתוח. הוא טען את שני הרובים שלו ובדק את מיקום הסירה שמפזרת פיתיונות.

מאחוריו שמע משק כנפיים הולך וקרב, ולכן השתופף, לקח בימינו את הרובה הימני, הרים את מבטו מעל שולי החבית, ולפתע קם על רגליו כדי לירות בשני הברווזים שצללו מטה בכנפיים מוטות לנחיתה, ירדו אפלים בשמים אפורים עמומים והתלכסנו לעבר הפיתיונות.

הוא הנמיך את ראשו, הניע את הרובה באלכסון ארוך מטה, הרחק לפני הברווז השני, ובלי להביט בתוצאת הירי הניף את הרובה בתנועה חלקה, שמאלה מהברווז הראשון, שהתחיל לטפס שמאלה, וכשלחץ על ההדק ראה אותו מתקפל במעופו ונופל בין הפיתיונות בקרח השבור. הוא הביט ימינה וראה את הברווז הראשון ככתם שחור על אותו קרח. הוא ידע שירה בזהירות בברווז הראשון, הרחק ימינה מעמדתה של הסירה, ובברווז השני ירה גבוה משמאל, נתן לו לטפס הרחק שמאלה כדי לוודא שהסירה נמצאת מחוץ לקו האש. היה זה כֶּפל ציד מלבב, שנורה בדיוק כמו שצריך לירות, במלוא תשומת הלב וההתייחסות למיקומה של הסירה, והוא הרגיש טוב מאוד כשטען שוב את נשקו.

"תשמע," קרא האיש בסירה. "אל תירה לכיוון הסירה."

שאני אמות על המקום אם אני אעשה דבר כזה, אמר הצייד לעצמו. זה בטוח.

"תפזר את הפיתיונות," קרא לאיש בסירה. "אבל תפזר אותם מהר. אני לא אירה עד שכולם יהיו מפוזרים. אני אירה רק ישר למעלה."

האיש בסירה לא אמר שום דבר שהגיע לאוזנו.

אני לא קולט, חשב הצייד בלבו. הוא מכיר את התהליך. הוא יודע שאני מחלק את העבודה לחצי, או יותר, כשאני צד. בחיים שלי לא צדתי ברווז בצורה זהירה ובטוחה יותר. מה עובר עליו? הצעתי לעזור לו לפזר את הפיתיונות. שילך לעזאזל.

מימין, השייט עדיין ריסק בכעס את הקרח והשליך את ברווזי העץ, והשנאה ניכרה בכל תנועה שעשה.

אל תיתן לו להרוס לך, אמר הצייד לעצמו. עם כל הקרח הזה לא יהיה הרבה ציד, אלא אם השמש תמיס אותו בהמשך. כנראה יגיעו מעט ברווזים, אז אל תיתן לו להרוס לך. אי־אפשר לדעת כמה פעמים עוד יזדמן לך לצוד, אז אל תיתן לשום דבר להרוס לך.

הוא הביט בשמים המתבהרים מעבר לקו הביצה הארוך, הסתובב בחבית השקועה והשקיף על פני הלגונה הקפואה, אל מעבר לביצה, וראה את ההרים המושלגים, הרחוקים מאוד. מרגלות ההרים לא נראו מן הנקודה הנמוכה הזאת, והם הזדקרו בפתאומיות מהמישור. כשהביט לעבר ההרים חש רוח קלה על פניו, ואז ידע שהרוח תבוא משם, תעלה עם השמש, וכמה ציפורים בוודאי יעופו פנימה מן הים כשהרוח תפריע את מנוחתן.

השייט סיים לפזר את הפיתיונות. הם היו מונחים בשתי קבוצות, קבוצה אחת מלפנים וקצת שמאלה, לעבר המקום שבו תעלה השמש, והקבוצה השנייה מימין לצייד. השייט הוריד עכשיו למים את הברווזה הקשורה בחוט לעוגן, והברווזה תחבה את ראשה למים, הרימה את ראשה ושוב טבלה אותו והתיזה מים על גבה.

"לא כדאי לשבור עוד קרח מסביב?" קרא הצייד אל השייט. "אין מספיק מים גלויים בשביל למשוך אותם."

השייט לא אמר כלום אלא התחיל לרסק במשוטו את שולי הקרח המשוננים. שבירת הקרח לא היתה נחוצה, והשייט ידע את זה. אבל הצייד לא ידע, וחשב לעצמו, אני ממש לא קולט אותו אבל אסור לי לתת לו להרוס את זה. אני צריך לדאוג שזה יישאר שלם ולא לתת לו להרוס. כל ירייה שאתה יורה עכשיו עלולה להיות הירייה האחרונה, ושום בן זונה דביל לא יהרוס את זה. אל תתרגז, בחור, אמר לעצמו.