משחק ביתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחק ביתי
הוספה למועדפים

משחק ביתי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מייקל לואיס, יליד 1960, הוא עיתונאי כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו והכישרון שלו להפוך נושאים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, הפכו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר.

    תקציר

    כשמייקל לואיס, מחבר רבי המכר "פוקר שקרנים", "מכונת הכסף" ו"ענן של אפשרויות" הפך לאב, הוא החליט לתעד בכתב את כל מה שקרה מיד לאחר לידתו של כל אחד משלושת ילדיו.

    הספר הזה הוא התיעוד הזה. אבל הוא עוד משהו: הוא אולי התיאור הכי מצחיק, פרוע ונוקב של חיי השגרה הביתיים, מנקודת מבטו של הגבר שבפנים. הדבר המדהים בסיפור הזה הוא לא שלואיס הוא אב כל כך יוצא דופן, אלא שהוא אב כל כך טיפוסי. הפלא היחיד הוא שבת זוגו אפשרה לו לפרסם אותו.

    מייקל לואיס, יליד 1960, הוא עיתונאי כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו והכישרון שלו להפוך נושאים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, הפכו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר.

    משחק ביתי הוא ספרו האישי ביותר, שמתנהל בזירה המשפחתית שהוא חלק ממנה ואחד משחקניה הראשיים.

    בין ספריו של מייקל לואיס שראו אור בעברית:

    בומרנג [בבל, 2012]

    פרק ראשון

    הקדמה
     

    מאבי ירשתי צורה ייחודית של בטלנות - לא עצלות דווקא, כי אם כישרון להימנע ממטלות מעיקות בלי שהדבר ימשוך תשומת לב מיוחדת. כעין עיקרון היה לו, לאבי, ולפיו מרבית הבעיות, אם אך יתעלם מהן, ייעלמו מאליהן. וכן שילדיו הם, במידה מסוימת, חלק מאותן בעיות. "עד שלא יצאת לקולג' לא דיברתי איתך בכלל," אמר לי פעם בעת שצפה בי מנסה להלביש זאטוט בן שישה חודשים. "אמך עשתה את כל העבודה המלוכלכת."

    הדברים אמנם חטאו מעט לאמת, אך היו עוברים בלי קושי כל בדיקת פוליגרף. בכל האמור לגבי אותם חלקים מעיקים, או הכרוכים בלכלוך רב של ילדותי, אבי היה, כמרבית האבות בני דורו, בחזקת נעדר (את הידיעה על היוולדי קיבל במברק). להלכה, מנהגו להופיע רק כאשר לא היה לנו צורך אמיתי בו היה אמור ליצור ריחוק רגשי בינינו; הוא היה אמור לשלם מחיר פסיכולוגי כואב על סירובו לשאת בסבל. אבל העובדה היבשה היא שילדיו אוהבים אותו בכל זאת, ממש כשם שהם אוהבים את אמם. אין הם נוטרים לו על כי לא טיפל בתפרחת החיתולים שלהם, או לא התקין את ארוחות הצהריים שלהם, או לא תרגל איתם את מילות השיר "I'm a Jolly Old Snowman". הם אינם זוכרים זאת! אמי עשתה את כל העבודה השחורה ולא זכתה אף לא בקמצוץ נוסף של הוקרה רגשית. ילדים קטנים הם כפויי טובה; אם להידרש להשאלה מעולם העסקים, לעשות להם טובה זה עסק ממולח בערך כמו להעניק למישהו משכנתת סאב־פריים.

    כאשר נהפכתי לאב בעצמי, היה לי מודל אחד בלבד לחיקוי: אבי שלי. הוא הוריש לי את גישתו לתפקיד. אבל התפקיד השתנה. הייתי מוכן ומזומן לִצְפות מתוך ריחוק משועשע וברוח טובה כיצד מגדלים את ילדי. אבל היכולת לצפות ממרחק כבר לא היתה חלק מדרישות התפקיד. עברו חלפו להם ימי הזוהר.

    הספר הזה הוא כעין הצצה אל מה שביום מן הימים ייתפס בוודאי, במבט לאחור, כימי הביניים של האבהות. בלי ספק אנו מצויים כעת בעיצומו של מעבר ארוך ומכאיב בין מודל האבהות כפי שהכירוֹ אבי לבין מודל אידיאלי כלשהו, המקובל על הכול, שלאורו ינהגו אבות מושלמים בעתיד. ואולם לעת עתה עובדה מטרידה היא שאין בנמצא אמת־מידה אוניברסלית, או אפילו מקומית, של התנהגות. בטווח של קילומטרים בודדים מביתי לא יקשה עלי למצוא גברים ונשים שפויים לחלוטין אשר יראו בי ניאנדרתל ששומה עליו לעשות יותר כדי לעזור לאשתו המסכנה עם הילדים, ובלי כל טענות ומענות. ובה־בעת אוכל למצוא גברים ונשים שפויים אחרים שיראו בי גבר מודרני אמיתי, ולא יהססו לבטא את התפעלותם מיכולתי להיות בעת ובעונה אחת מפרנס המשפחה וגם קדוש המסור לחיי הבית - לאשר נושא ב-31.5% מעול ההורות. היעדר זה של אמות־מידה משול להיעדר מחיר ידוע למוצר בשוק. במקרה הטוב יוביל הדבר למיקח וממכר; במקרה הגרוע הוא יוביל לקריסת השוק.

    ניסוי מחשבתי קצר: שני זוגות – בוב וקרול, טד ואליס - נפגשים לארוחת ערב. אין הם מכירים זמן רב, ובעת הארוחה יגלו כי חלוקת העבודה ההורית אצל כל אחד מן הזוגות שונה במקצת. אצל קרול ובוב נחלקות חובות ההורות ביחס של 60/40; אצל טד ואליס החלוקה קרובה יותר ל-80/20. בוב וקרול סבורים שילדים אינם צריכים לצפות בערוץ דיסני; טד ואליס סבורים שערוץ דיסני, כאשר נעשה בו שימוש נכון, עשוי להיות בייביסיטר נהדר. לאחר ערב שמכל בחינה אחרת היה נהדר, הם:

    א. שבים הביתה ואינם מזכירים עוד את דרכו ההורית השונה של הזוג האחר, או את חלוקת המטלות בין בני הזוג.

    ב. מכירים בהבדלים אך מסכימים, בינם לבין עצמם, שלא להסכים. מטלות הוריות אינן מטלות כלל וכלל; הן שמחה גדולה! מלבד זאת, יש יותר מדרך אחת לעשות דברים, ויותר מדרך אחת לגדל ילדים.

    ג. הולכים הביתה ומנהלים משא ומתן. לא מיד, כמובן. אליס מגיעה הביתה טרודה במחשבות, ומבטיחה לעצמה לא לומר דבר. אבל בנקודה כלשהי אינה מצליחה להחניק עוד את הקול שמנקר בה. "דווקא מוצא חן בעיני הרעיון להפחית את השפעת ערוץ דיסני על המשפחה שלנו," היא אומרת. או: "זה נחמד שבוב מסיע את הילדים לבית הספר ומשחרר את קרול בבקרים." ובינתיים, במרחק־מה משם, תוהה בוב בינו לבין עצמו מדוע לעזאזל עליו להסיע את הילדים בכל בוקר. רגע לפני שהם מכירים בכך שלא יקיימו יחסי מין בזמן הקרוב הוא אומר, "אליס היא באמת אמא נהדרת, את לא חושבת?" ודבר מצחיק קורה: שני הזוגות לא יראו זה את זה עוד לעולם. הם קבעו להיפגש לארוחת ערב, אבל מסיבה זו או אחרת זה לא קורה. טד עסוק; קרול לא תספיק להגיע.

    אם תשובותיכם היו א או ב, תוכלו לדלג על שתי הפסקאות הבאות.

    נשאלת השאלה: מדוע מפגש חברתי בין זוגות שתפיסת ההורות שלהם שונה, ולו במקצת, מוביל במהירות רבה כל כך לחיכוכים בקרב בני הזוג עצמם? כיצד החלטות שחשיבותן ברורה וגלויה ושהתקבלו אחר מחשבה קפדנית – איך להיות הורים, ומה אמור להיות תפקידו של האב – יכולות להתערער בקלות רבה כל כך בעקבות מפגש בלתי־מחייב עם גישה שונה? מדוע פני הדברים הם כך, שאפילו ייצוגים דמיוניים של דרכי הורות שונות עשויים לעורר ויכוח בשאלה מי אמור לעשות מה?

    תשובה אפשרית: בעניינים פרטיים שהם בה־בעת נחלת רבים, אנשים מחפשים לא פעם אחיזה בתקן כללי. הם יכולים לחיות עם טעויות הוריות כל עוד גם האחרים עושים אותן. לא אכפת להם אם עשו עסקה גרועה כל עוד כל האחרים עשו עסקה דומה. אבל תקן כזה אינו קיים, ולא מן הנמנע שלא יהיה קיים לעולם. כולנו מגששים באפלה, ולאחר מכן משקרים בנוגע לכך. זו הסיבה לכך שליחסים הזוגיים בחיי המשפחה האמריקאית נלווה משהו מטעמו של בזאר מרוקאי.

    התחלתי לנהל רישום של חוויית האבהות שלי שבעה חודשים לאחר הולדת בתנו הראשונה. הקורא יבחין במהרה כי לא התיישבתי לכתוב על האבהות החדשה; התיישבתי לכתוב על פריז, אבל פריז כוסתה בצלה של תינוקת בת שבעה חודשים. מרבית הדברים מכאן ואילך נכתבו בשנה הראשונה לאחר הולדת כל אחד משלושת ילדי, במצב של טשטוש, חוסר שינה ואי־נעימות כללית. מרבית הדברים נכתבו ימים ספורים לאחר האירועים המסופרים בהם. גיליתי שכל מחשבה, או תחושה, או אף אפיזודה דרמטית שלא העליתי על הכתב מיד, נשתכחו ממני לחלוטין – זו גם הסיבה לכך שהתחלתי לכתוב מלכתחילה. אובדן זיכרון הוא המפתח לרבייה אנושית. אילו זכרת את ימי ההורות הראשונים כפי שהיו באמת, לא היית משקר ומספר לכל מאן דבעי כמה נפלאים היו, ובוודאי לא היית חוזר עליהם שוב.

    מה שמביא אותי לסיבה העיקרית שבגללה המשכתי להעלות את הדברים על הכתב: אותו פער עיקש ומעיק בין מה שהייתי אמור להרגיש לבין מה שהרגשתי בפועל. אני אמור לרוות נחת – "זה בן! אתה בוודאי כל כך שמח!" – אך מרגיש מבולבל (האם לא הייתי אמור לשמוח בה במידה אילו זו היתה בת?); אמור לבעור בחמת זעם, אך מוצא בי דווקא שמחה חשאית; אמור לדאוג, אך מגיב בשוויון נפש ("זה רק קצת דם"). בתחילה עוד ניקרה בי תחושת אשמה קלה, אך בהמשך התחוור לי שכל האבות סביבי מעמידים פנים כאילו הם עושים דבר מסוים ומרגישים דבר מסוים, ולמעשה הם עושים ומרגישים כל מיני דברים אך מסווים אותם בתלי־תלים של סיפורי כיסוי. מאחר שספר זה הוא במידה רבה אוסף של סיפורים, אביא כאן סיפור אחד שלא נמצא לו מקום כדי להבהיר את הנקודה. קפיצה קלה ליומן...

    אנחנו במלון מפואר בברמודה. כדרכם של מלונות מפוארים, גם המלון שלנו עושה כל שביכולתו כדי לספק את גחמותיהם של הילדים הקטנים. בריכת הפעוטות ענקית – גדולה כמעט כבריכת המבוגרים, ומחוברת אליה בתעלה צרה. באמצע בריכת הפעוטות ניצבת בריכת מים חמים לשימושם של הקטנטנים. שתי בנותי, בת השש ובת השלוש, מדלגות הלוך ושוב בין המים החמים לבריכת הפעוטות. ההנאה שהן שואבות מכך תמימה וטהורה עד לאין ערוך.

    לפתע, אי־משם, קרבים ובאים ארבעה ילדים גדולים יותר. בני עשר, אולי אחת־עשרה. כפי שיודע כל מי שיש לו רק בנות, הופעתם של בנים בסביבה הוא מתכון בטוח לצרות. והארבעה האלה נחושים להוכיח זאת. למראה בנותי הקטנות הם תופסים את מצופי הנודֶל שנועדו לסייע לבת השלוש לא לשקוע ומנופפים בהם כבכלי נשק. הם עטים על קְווין, בתי בת השש, מכים במים מכל עבריה וכמעט מביאים אותה לידי דמעות. אני רובץ בתעלה שבין בריכת הפעוטות לבריכת המבוגרים ותוהה אם עלי להתערב. דיקסי מקדימה אותי. היא קופצת ומתייצבת לפני אחותה הבכירה ומותחת למולם את מלוא חזהּ בן השלוש.

    "בנים מציקים!" היא צווחת בקול רם להחריד, והמבוגרים סביב הבריכה מציצים מעל דפי הרומנים של דניאל סטיל שבידיהם. אפילו הבנים נרתעים. דיקסי נכנסת לתפקיד וצועקת בקצה קולה: "תסתמו את הפה, מפגרים מזדיינים!"

    שערי גיהנום נפתחים בבת־אחת, ככל ששערי גיהנום יכולים להיפתח בקרבת בריכת פעוטות באתר נופש בברמודה. רומן של ג'ון גרישם צונח על ברכיים; כמה דניאל סטילים נבלעים בתיקי החוף. אני נותר ללא ניע במים הרדודים של בריכת המבוגרים, בסמוך לנקודת החיבור עם בריכת הפעוטות, ראשי מעל המים. מחשבתי הראשונה: אלוהים... אדירים! מחשבתי השנייה: איש אינו יודע שאני אביה. אני שוקע מעט עמוק יותר, כמו תנין, רק עיני ומצחי מציצים מעל קו המים; אבל רגש חדש מתגנב אל לבי: גאווה. מאחורַי אישה על כיסא נוח צועקת: "קֵווין! קֵווין! בוא הנה!"

    קֵווין, כמתברר, הוא אחד הילדים מנופפי־הנודל בני האחת־עשרה. "אבל א־מא!" הוא אומר.

    "קֵווין! מיד!"

    המפלץ הקטן חומק אל עבר אמו בעוד האוֹרקים האחרים, חבריו, ממתינים לגזר הדין. אני קרוב דַיִי כדי לשמוע אותה שוטפת אותו בגערות. זה נהדר. "קֵווין, אתה לימדת את הילדה הקטנה הזאת את המילים האלה?"

    "א־מא! א־ני ל־א!"

    "אז מאיפה היא מכירה אותן?"

    במקרה או שלא במקרה, אני יודע את התשובה לכך: הסעות שיתופיות. לפני חודשים! הסעתי אז את שתי בנותי ושני ילדים נוספים בחזרה מבית הספר – ילד בן שבע וילדה בת עשר. הם נדחסו במושב האחורי של הפולקסווגן פאסאט וקשקשו להנאתם; ישבתי מלפנים ולא נתתי עליהם את דעתי במיוחד. אבל אז הילדה בת העשר אמרה, "דינה אמרה היום מילה גסה."

    "איזו מילה?" שאלה קְווין.

    "מילת המ"ם," השיבה בת העשר.

    "אוווווּ," אמרו כולם.

    "מהי מילת המ"ם?" שאלתי.

    "אנחנו לא יכולים להגיד, כי נסתבך," אמרה בת העשר בכובד ראש.

    "כאן לא תסתבכי," אמרתי.

    היא היססה לרגע ואז אמרה, "מפגר."

    "אה," השבתי בחיוך.

    "וולי אמר את מילת הסמ"ך!" אמרה קְווין.

    "מהי מילת הסמ"ך?" שאלתי.

    "סָתוּם!" היא קראה, וכל הילדים צחקקו מעצם ההנאה שבאמירת המילה האסורה. בן השבע רצה להצטרף לחגיגה. "גם אני מכיר מילה גסה! גם אני מכיר מילה גסה!" הוא אמר.

    "איזו מילה זאת?" שאלתי ברוח טובה. לא היתה כל סיבה לא לשתפו.

    "סתוםאתהפהמפגרמזדיין!"

    סטיתי בחדות מהנתיב, הפעלתי את איתות החירום ועצרתי את המכונית. התחלתי להרצות בפניהם על ההבדל בין מילים גסות סתם לבין ניבול־פה של ממש, אבל הקהל שלי היה שרוי כולו בצחוק. דיקסי, עוד יותר מהאחרים, ביקשה לגלות את הסוד שיגרום לאבא לעצור את המכונית.

    "סתוםאתהפהמפגר זיון," אמרה.

    "דיקסי!" אמרתי.

    "אבא," הקשתה קְווין, "איך זה שאתה אומר מילה גסה כשאנחנו שופכים משהו, אבל כשאתה שופך משהו אתה אומר רק 'אוּפס'?"

    "מפגרזיון!" צווחה דיקסי, וכולם צחקו.

    "דיקסי!"

    היא חדלה לצחוק. גם האחרים חדלו. עד סוף הנסיעה הם רק לחשו.

    והנה כעת, כעבור כמה חודשים, אנחנו בבריכה בברמודה, דיקסי ניצבת בחזה מתוח, ואני שט במים כמו תנין ומרגיש אחרת לחלוטין מכפי שהייתי אמור להרגיש. הייתי אמור להיות נבוך ומודאג. הייתי אמור לשלוף אותה מן הבריכה ולשטוף את פיה במים ובסבון. לא כך אני מרגיש. למעשה, אני מתפעל. יותר ממתפעל: אני מלא יראת כבוד. להתייצב כך מול עדת הבריונים הזאת, הרי זו גבורה שלא תיאמן. ולא זו בלבד, אלא היא גם יוצאת להגנתה של אחותה הבכירה, זה לא דבר שרואים בכל יום. אני לא רוצה לעמוד בדרכה. אני רוצה לראות כיצד יתפתחו העניינים.

    מאחורַי קֵווין, שאמו סיימה כמדומה לקרוע לו את הצורה, מוכן לחזור שוב לבריכת הפעוטות, וכעת הוא מצויד בזדוניות מחודשת. הוא רטנוני ומלא טינה כמו רוצח סדרתי שנכלא בשל נהיגה במהירות מופרזת: הוא אשם בדברים רבים, אך לא בכך שלימד ילדה בת שלוש את אמנות ניבול־הפה. עכשיו הגיע הזמן להתחשבן. הוא אוסף את האוֹרקים האחרים בבריכה החמה ויחד הם שוב מהלכים אימים על קְווין. ושוב מטילה עצמה דיקסי למערכה.

    "בנים מציקים!" היא צועקת. כעת כבר הספיקה לעורר את תשומת לבו של אתר הנופש כולו.

    "תיזהרו ממני בנים מציקים! כי עשיתי פיפי בבריכה פעמיים! בבריכה החמה וגם בבריכה הקרה."

    הבנים המציקים נמלטים בגועל, מובסים. כמה מן המבוגרים אומרים כמה דברים זה לזה, אך איש מהם לא חש להוציא את דיקסי מבריכת הפעוטות. דיקסי שבה לשחק עם אחותה – זו מצדה לא נראית אסירת תודה כפי שראוי היה שתהיה. ואילו התנין שוקע מתחת לקו המים, פונה לאחור ונעלם במעמקי בריכת המבוגרים. אך הוא קובע לעצמו לקנות גביע גלידה לילדה הקטנה. ולו גם למורת רוחה של אמהּ.

     

     

    מייקל לואיס, יליד 1960, הוא עיתונאי כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו והכישרון שלו להפוך נושאים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, הפכו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר.

    עוד על הספר

    משחק ביתי מייקל לואיס

    הקדמה
     

    מאבי ירשתי צורה ייחודית של בטלנות - לא עצלות דווקא, כי אם כישרון להימנע ממטלות מעיקות בלי שהדבר ימשוך תשומת לב מיוחדת. כעין עיקרון היה לו, לאבי, ולפיו מרבית הבעיות, אם אך יתעלם מהן, ייעלמו מאליהן. וכן שילדיו הם, במידה מסוימת, חלק מאותן בעיות. "עד שלא יצאת לקולג' לא דיברתי איתך בכלל," אמר לי פעם בעת שצפה בי מנסה להלביש זאטוט בן שישה חודשים. "אמך עשתה את כל העבודה המלוכלכת."

    הדברים אמנם חטאו מעט לאמת, אך היו עוברים בלי קושי כל בדיקת פוליגרף. בכל האמור לגבי אותם חלקים מעיקים, או הכרוכים בלכלוך רב של ילדותי, אבי היה, כמרבית האבות בני דורו, בחזקת נעדר (את הידיעה על היוולדי קיבל במברק). להלכה, מנהגו להופיע רק כאשר לא היה לנו צורך אמיתי בו היה אמור ליצור ריחוק רגשי בינינו; הוא היה אמור לשלם מחיר פסיכולוגי כואב על סירובו לשאת בסבל. אבל העובדה היבשה היא שילדיו אוהבים אותו בכל זאת, ממש כשם שהם אוהבים את אמם. אין הם נוטרים לו על כי לא טיפל בתפרחת החיתולים שלהם, או לא התקין את ארוחות הצהריים שלהם, או לא תרגל איתם את מילות השיר "I'm a Jolly Old Snowman". הם אינם זוכרים זאת! אמי עשתה את כל העבודה השחורה ולא זכתה אף לא בקמצוץ נוסף של הוקרה רגשית. ילדים קטנים הם כפויי טובה; אם להידרש להשאלה מעולם העסקים, לעשות להם טובה זה עסק ממולח בערך כמו להעניק למישהו משכנתת סאב־פריים.

    כאשר נהפכתי לאב בעצמי, היה לי מודל אחד בלבד לחיקוי: אבי שלי. הוא הוריש לי את גישתו לתפקיד. אבל התפקיד השתנה. הייתי מוכן ומזומן לִצְפות מתוך ריחוק משועשע וברוח טובה כיצד מגדלים את ילדי. אבל היכולת לצפות ממרחק כבר לא היתה חלק מדרישות התפקיד. עברו חלפו להם ימי הזוהר.

    הספר הזה הוא כעין הצצה אל מה שביום מן הימים ייתפס בוודאי, במבט לאחור, כימי הביניים של האבהות. בלי ספק אנו מצויים כעת בעיצומו של מעבר ארוך ומכאיב בין מודל האבהות כפי שהכירוֹ אבי לבין מודל אידיאלי כלשהו, המקובל על הכול, שלאורו ינהגו אבות מושלמים בעתיד. ואולם לעת עתה עובדה מטרידה היא שאין בנמצא אמת־מידה אוניברסלית, או אפילו מקומית, של התנהגות. בטווח של קילומטרים בודדים מביתי לא יקשה עלי למצוא גברים ונשים שפויים לחלוטין אשר יראו בי ניאנדרתל ששומה עליו לעשות יותר כדי לעזור לאשתו המסכנה עם הילדים, ובלי כל טענות ומענות. ובה־בעת אוכל למצוא גברים ונשים שפויים אחרים שיראו בי גבר מודרני אמיתי, ולא יהססו לבטא את התפעלותם מיכולתי להיות בעת ובעונה אחת מפרנס המשפחה וגם קדוש המסור לחיי הבית - לאשר נושא ב-31.5% מעול ההורות. היעדר זה של אמות־מידה משול להיעדר מחיר ידוע למוצר בשוק. במקרה הטוב יוביל הדבר למיקח וממכר; במקרה הגרוע הוא יוביל לקריסת השוק.

    ניסוי מחשבתי קצר: שני זוגות – בוב וקרול, טד ואליס - נפגשים לארוחת ערב. אין הם מכירים זמן רב, ובעת הארוחה יגלו כי חלוקת העבודה ההורית אצל כל אחד מן הזוגות שונה במקצת. אצל קרול ובוב נחלקות חובות ההורות ביחס של 60/40; אצל טד ואליס החלוקה קרובה יותר ל-80/20. בוב וקרול סבורים שילדים אינם צריכים לצפות בערוץ דיסני; טד ואליס סבורים שערוץ דיסני, כאשר נעשה בו שימוש נכון, עשוי להיות בייביסיטר נהדר. לאחר ערב שמכל בחינה אחרת היה נהדר, הם:

    א. שבים הביתה ואינם מזכירים עוד את דרכו ההורית השונה של הזוג האחר, או את חלוקת המטלות בין בני הזוג.

    ב. מכירים בהבדלים אך מסכימים, בינם לבין עצמם, שלא להסכים. מטלות הוריות אינן מטלות כלל וכלל; הן שמחה גדולה! מלבד זאת, יש יותר מדרך אחת לעשות דברים, ויותר מדרך אחת לגדל ילדים.

    ג. הולכים הביתה ומנהלים משא ומתן. לא מיד, כמובן. אליס מגיעה הביתה טרודה במחשבות, ומבטיחה לעצמה לא לומר דבר. אבל בנקודה כלשהי אינה מצליחה להחניק עוד את הקול שמנקר בה. "דווקא מוצא חן בעיני הרעיון להפחית את השפעת ערוץ דיסני על המשפחה שלנו," היא אומרת. או: "זה נחמד שבוב מסיע את הילדים לבית הספר ומשחרר את קרול בבקרים." ובינתיים, במרחק־מה משם, תוהה בוב בינו לבין עצמו מדוע לעזאזל עליו להסיע את הילדים בכל בוקר. רגע לפני שהם מכירים בכך שלא יקיימו יחסי מין בזמן הקרוב הוא אומר, "אליס היא באמת אמא נהדרת, את לא חושבת?" ודבר מצחיק קורה: שני הזוגות לא יראו זה את זה עוד לעולם. הם קבעו להיפגש לארוחת ערב, אבל מסיבה זו או אחרת זה לא קורה. טד עסוק; קרול לא תספיק להגיע.

    אם תשובותיכם היו א או ב, תוכלו לדלג על שתי הפסקאות הבאות.

    נשאלת השאלה: מדוע מפגש חברתי בין זוגות שתפיסת ההורות שלהם שונה, ולו במקצת, מוביל במהירות רבה כל כך לחיכוכים בקרב בני הזוג עצמם? כיצד החלטות שחשיבותן ברורה וגלויה ושהתקבלו אחר מחשבה קפדנית – איך להיות הורים, ומה אמור להיות תפקידו של האב – יכולות להתערער בקלות רבה כל כך בעקבות מפגש בלתי־מחייב עם גישה שונה? מדוע פני הדברים הם כך, שאפילו ייצוגים דמיוניים של דרכי הורות שונות עשויים לעורר ויכוח בשאלה מי אמור לעשות מה?

    תשובה אפשרית: בעניינים פרטיים שהם בה־בעת נחלת רבים, אנשים מחפשים לא פעם אחיזה בתקן כללי. הם יכולים לחיות עם טעויות הוריות כל עוד גם האחרים עושים אותן. לא אכפת להם אם עשו עסקה גרועה כל עוד כל האחרים עשו עסקה דומה. אבל תקן כזה אינו קיים, ולא מן הנמנע שלא יהיה קיים לעולם. כולנו מגששים באפלה, ולאחר מכן משקרים בנוגע לכך. זו הסיבה לכך שליחסים הזוגיים בחיי המשפחה האמריקאית נלווה משהו מטעמו של בזאר מרוקאי.

    התחלתי לנהל רישום של חוויית האבהות שלי שבעה חודשים לאחר הולדת בתנו הראשונה. הקורא יבחין במהרה כי לא התיישבתי לכתוב על האבהות החדשה; התיישבתי לכתוב על פריז, אבל פריז כוסתה בצלה של תינוקת בת שבעה חודשים. מרבית הדברים מכאן ואילך נכתבו בשנה הראשונה לאחר הולדת כל אחד משלושת ילדי, במצב של טשטוש, חוסר שינה ואי־נעימות כללית. מרבית הדברים נכתבו ימים ספורים לאחר האירועים המסופרים בהם. גיליתי שכל מחשבה, או תחושה, או אף אפיזודה דרמטית שלא העליתי על הכתב מיד, נשתכחו ממני לחלוטין – זו גם הסיבה לכך שהתחלתי לכתוב מלכתחילה. אובדן זיכרון הוא המפתח לרבייה אנושית. אילו זכרת את ימי ההורות הראשונים כפי שהיו באמת, לא היית משקר ומספר לכל מאן דבעי כמה נפלאים היו, ובוודאי לא היית חוזר עליהם שוב.

    מה שמביא אותי לסיבה העיקרית שבגללה המשכתי להעלות את הדברים על הכתב: אותו פער עיקש ומעיק בין מה שהייתי אמור להרגיש לבין מה שהרגשתי בפועל. אני אמור לרוות נחת – "זה בן! אתה בוודאי כל כך שמח!" – אך מרגיש מבולבל (האם לא הייתי אמור לשמוח בה במידה אילו זו היתה בת?); אמור לבעור בחמת זעם, אך מוצא בי דווקא שמחה חשאית; אמור לדאוג, אך מגיב בשוויון נפש ("זה רק קצת דם"). בתחילה עוד ניקרה בי תחושת אשמה קלה, אך בהמשך התחוור לי שכל האבות סביבי מעמידים פנים כאילו הם עושים דבר מסוים ומרגישים דבר מסוים, ולמעשה הם עושים ומרגישים כל מיני דברים אך מסווים אותם בתלי־תלים של סיפורי כיסוי. מאחר שספר זה הוא במידה רבה אוסף של סיפורים, אביא כאן סיפור אחד שלא נמצא לו מקום כדי להבהיר את הנקודה. קפיצה קלה ליומן...

    אנחנו במלון מפואר בברמודה. כדרכם של מלונות מפוארים, גם המלון שלנו עושה כל שביכולתו כדי לספק את גחמותיהם של הילדים הקטנים. בריכת הפעוטות ענקית – גדולה כמעט כבריכת המבוגרים, ומחוברת אליה בתעלה צרה. באמצע בריכת הפעוטות ניצבת בריכת מים חמים לשימושם של הקטנטנים. שתי בנותי, בת השש ובת השלוש, מדלגות הלוך ושוב בין המים החמים לבריכת הפעוטות. ההנאה שהן שואבות מכך תמימה וטהורה עד לאין ערוך.

    לפתע, אי־משם, קרבים ובאים ארבעה ילדים גדולים יותר. בני עשר, אולי אחת־עשרה. כפי שיודע כל מי שיש לו רק בנות, הופעתם של בנים בסביבה הוא מתכון בטוח לצרות. והארבעה האלה נחושים להוכיח זאת. למראה בנותי הקטנות הם תופסים את מצופי הנודֶל שנועדו לסייע לבת השלוש לא לשקוע ומנופפים בהם כבכלי נשק. הם עטים על קְווין, בתי בת השש, מכים במים מכל עבריה וכמעט מביאים אותה לידי דמעות. אני רובץ בתעלה שבין בריכת הפעוטות לבריכת המבוגרים ותוהה אם עלי להתערב. דיקסי מקדימה אותי. היא קופצת ומתייצבת לפני אחותה הבכירה ומותחת למולם את מלוא חזהּ בן השלוש.

    "בנים מציקים!" היא צווחת בקול רם להחריד, והמבוגרים סביב הבריכה מציצים מעל דפי הרומנים של דניאל סטיל שבידיהם. אפילו הבנים נרתעים. דיקסי נכנסת לתפקיד וצועקת בקצה קולה: "תסתמו את הפה, מפגרים מזדיינים!"

    שערי גיהנום נפתחים בבת־אחת, ככל ששערי גיהנום יכולים להיפתח בקרבת בריכת פעוטות באתר נופש בברמודה. רומן של ג'ון גרישם צונח על ברכיים; כמה דניאל סטילים נבלעים בתיקי החוף. אני נותר ללא ניע במים הרדודים של בריכת המבוגרים, בסמוך לנקודת החיבור עם בריכת הפעוטות, ראשי מעל המים. מחשבתי הראשונה: אלוהים... אדירים! מחשבתי השנייה: איש אינו יודע שאני אביה. אני שוקע מעט עמוק יותר, כמו תנין, רק עיני ומצחי מציצים מעל קו המים; אבל רגש חדש מתגנב אל לבי: גאווה. מאחורַי אישה על כיסא נוח צועקת: "קֵווין! קֵווין! בוא הנה!"

    קֵווין, כמתברר, הוא אחד הילדים מנופפי־הנודל בני האחת־עשרה. "אבל א־מא!" הוא אומר.

    "קֵווין! מיד!"

    המפלץ הקטן חומק אל עבר אמו בעוד האוֹרקים האחרים, חבריו, ממתינים לגזר הדין. אני קרוב דַיִי כדי לשמוע אותה שוטפת אותו בגערות. זה נהדר. "קֵווין, אתה לימדת את הילדה הקטנה הזאת את המילים האלה?"

    "א־מא! א־ני ל־א!"

    "אז מאיפה היא מכירה אותן?"

    במקרה או שלא במקרה, אני יודע את התשובה לכך: הסעות שיתופיות. לפני חודשים! הסעתי אז את שתי בנותי ושני ילדים נוספים בחזרה מבית הספר – ילד בן שבע וילדה בת עשר. הם נדחסו במושב האחורי של הפולקסווגן פאסאט וקשקשו להנאתם; ישבתי מלפנים ולא נתתי עליהם את דעתי במיוחד. אבל אז הילדה בת העשר אמרה, "דינה אמרה היום מילה גסה."

    "איזו מילה?" שאלה קְווין.

    "מילת המ"ם," השיבה בת העשר.

    "אוווווּ," אמרו כולם.

    "מהי מילת המ"ם?" שאלתי.

    "אנחנו לא יכולים להגיד, כי נסתבך," אמרה בת העשר בכובד ראש.

    "כאן לא תסתבכי," אמרתי.

    היא היססה לרגע ואז אמרה, "מפגר."

    "אה," השבתי בחיוך.

    "וולי אמר את מילת הסמ"ך!" אמרה קְווין.

    "מהי מילת הסמ"ך?" שאלתי.

    "סָתוּם!" היא קראה, וכל הילדים צחקקו מעצם ההנאה שבאמירת המילה האסורה. בן השבע רצה להצטרף לחגיגה. "גם אני מכיר מילה גסה! גם אני מכיר מילה גסה!" הוא אמר.

    "איזו מילה זאת?" שאלתי ברוח טובה. לא היתה כל סיבה לא לשתפו.

    "סתוםאתהפהמפגרמזדיין!"

    סטיתי בחדות מהנתיב, הפעלתי את איתות החירום ועצרתי את המכונית. התחלתי להרצות בפניהם על ההבדל בין מילים גסות סתם לבין ניבול־פה של ממש, אבל הקהל שלי היה שרוי כולו בצחוק. דיקסי, עוד יותר מהאחרים, ביקשה לגלות את הסוד שיגרום לאבא לעצור את המכונית.

    "סתוםאתהפהמפגר זיון," אמרה.

    "דיקסי!" אמרתי.

    "אבא," הקשתה קְווין, "איך זה שאתה אומר מילה גסה כשאנחנו שופכים משהו, אבל כשאתה שופך משהו אתה אומר רק 'אוּפס'?"

    "מפגרזיון!" צווחה דיקסי, וכולם צחקו.

    "דיקסי!"

    היא חדלה לצחוק. גם האחרים חדלו. עד סוף הנסיעה הם רק לחשו.

    והנה כעת, כעבור כמה חודשים, אנחנו בבריכה בברמודה, דיקסי ניצבת בחזה מתוח, ואני שט במים כמו תנין ומרגיש אחרת לחלוטין מכפי שהייתי אמור להרגיש. הייתי אמור להיות נבוך ומודאג. הייתי אמור לשלוף אותה מן הבריכה ולשטוף את פיה במים ובסבון. לא כך אני מרגיש. למעשה, אני מתפעל. יותר ממתפעל: אני מלא יראת כבוד. להתייצב כך מול עדת הבריונים הזאת, הרי זו גבורה שלא תיאמן. ולא זו בלבד, אלא היא גם יוצאת להגנתה של אחותה הבכירה, זה לא דבר שרואים בכל יום. אני לא רוצה לעמוד בדרכה. אני רוצה לראות כיצד יתפתחו העניינים.

    מאחורַי קֵווין, שאמו סיימה כמדומה לקרוע לו את הצורה, מוכן לחזור שוב לבריכת הפעוטות, וכעת הוא מצויד בזדוניות מחודשת. הוא רטנוני ומלא טינה כמו רוצח סדרתי שנכלא בשל נהיגה במהירות מופרזת: הוא אשם בדברים רבים, אך לא בכך שלימד ילדה בת שלוש את אמנות ניבול־הפה. עכשיו הגיע הזמן להתחשבן. הוא אוסף את האוֹרקים האחרים בבריכה החמה ויחד הם שוב מהלכים אימים על קְווין. ושוב מטילה עצמה דיקסי למערכה.

    "בנים מציקים!" היא צועקת. כעת כבר הספיקה לעורר את תשומת לבו של אתר הנופש כולו.

    "תיזהרו ממני בנים מציקים! כי עשיתי פיפי בבריכה פעמיים! בבריכה החמה וגם בבריכה הקרה."

    הבנים המציקים נמלטים בגועל, מובסים. כמה מן המבוגרים אומרים כמה דברים זה לזה, אך איש מהם לא חש להוציא את דיקסי מבריכת הפעוטות. דיקסי שבה לשחק עם אחותה – זו מצדה לא נראית אסירת תודה כפי שראוי היה שתהיה. ואילו התנין שוקע מתחת לקו המים, פונה לאחור ונעלם במעמקי בריכת המבוגרים. אך הוא קובע לעצמו לקנות גביע גלידה לילדה הקטנה. ולו גם למורת רוחה של אמהּ.