מיינדפולנס והמהפכה השקטה בחינוך

הקדמה
 

הספר שאתם מחזיקים בידכם מציע הסבר מקיף לשילוב הגובר של מיינדפולנס¹ ותרגולי התבוננות אחרים כמו יוגה וטאיצ'י בחינוך הציבורי. תופעה זו, שניתן לכנותה "המהפכה השקטה בחינוך", החלה להתפתח באופן מואץ החל מתחילת המאה ה-21. תרגולי התבוננות, על פי אחת מהגדרותיהם, הם "דרכים שמצאו בני אדם בתרבויות שונות ולאורך ההיסטוריה כדי להתרכז, להרחיב ולהעמיק את המודעות על מנת לממש את הפוטנציאל לחיים מלאים ובעלי משמעות" (Roth 2006: 1788).² הם מאופיינים בהאטה של קצב החיים על בסיס הפניה מכוונת של תשומת הלב פנימה אל "מרחב פנים־האדם" מתוך גישות מגוונות. מנעד המטרות שלשמן מיושמים התרגולים הללו נע בין אלו הקשורות בתחום האישי־פסיכולוגי, כמו הפחתת מתחים ושיפור הריכוז, עובר דרך מטרות בתחום הבינאישי, כמו פיתוח יכולות הקשבה ואמפתיה, והמשכו בתחום הקיומי־רוחני, בהיבטים של חיפוש משמעות בחיים וחקר ההוויה.

כניסתם של התרגולים הללו ללב החינוך הציבורי, החל מגילי גן וכלה בהכשרות מורים ובחינוך הגבוה, התרחשה בעקבות כניסתם לעולם הרפואה והטיפול ובמקביל לשילובם בעולם העסקים והארגונים. אף על פי כן זהו מהלך שאיננו מובן מאליו כלל. מדובר בתרגולים שלרוב מקורם במזרח־אסיה, ושעד לא מזמן נחשבו לעניינם של מחפשים רוחניים. במהלך תקופה קצרה יחסית הם הלכו והפכו מקובלים במוסדות חינוך ציבורי בארץ ובעולם, שבהם התרגלנו לראות פעילויות בעלות אופי שונה מאוד. מה בין מדיטציה לבין חינוך? האם ישנו קשר בין תרגולים כמו מיינדפולנס או שיטת פלדנקרייז למקצועות הנלמדים בבתי ספר כמו מדעים, היסטוריה וגיאוגרפיה? האם בשילוב של מיינדפולנס בחינוך ציבורי יש משום "הדתה" נוכח מקורותיו הבודהיסטיים של התרגול? מהו תפקידם של המדע ושל חקר המוח במהפכה הזאת וכיצד המדע מתמודד עם מסורות החוכמה העתיקות שמהן צמחו תרגולי התבוננות? האם המהפכה השקטה הזאת איננה אלא אופנה חולפת במערכת חינוכית שמשוועת לשינוי? — הדיון בשאלות אלו וברבות אחרות עומד בלב ספר זה.

הספר מתאר את המהפכה השקטה בחינוך מתוך נקודות מבט רבות ושונות, בכלל זה: מבט סוציולוגי שיחשוף את היקפיה ההולכים וגדלים של המהפכה הזאת; מבט פסיכולוגי־מוחי על התרגול בהקשריו החינוכיים; מבט היסטורי־פילוסופי שלאורו יוצגו מקורות התרגולים והיחס שלהם אל מקורות החינוך; מבט מהשטח שיציג יישומים של תרגולי התבוננות בחינוך, וגם מבט פנימי על חוויית התרגול ועל מהותו. באמצעות נקודות המבט הללו אציע דרכים שונות להבנה של מה שמתחולל לנגד עינינו בשדה החינוך ובמחקר האקדמי ואצביע על כיווני ההתפתחות והפוטנציאל של המהפכה השקטה הזו, לצד הביקורות, הקשיים וההתנגדויות שעולות כנגדה.

בנוסף לכך, הספר יחשוף גם את התפיסה החינוכית שלי ככותבו. תפיסה זו עוצבה מתוך מחקר והוראה של תרגולי התבוננות וחינוך באקדמיה ואולי אף יותר מכך — מתוך תרגול ארוך שנים. כמו חוקרים אחרים בתחום זה, אני מעורב במושא המחקר שאותו אני חוקר. מעורבות כזאת דורשת שאסביר את התנועה של הספר בין תיאור חיצוני של המהפכה השקטה בחינוך ומופעיה, לבין הבעת עמדה אישית שלי לגבי מהפכה זו.

מחד זהו ספר שחלק מפרקיו מתארים את המהפכה השקטה מנקודת מבט מעורבת פחות, המבוססת על המחקר בתחום. בכלל מחקרים אלו יוצגו גם מחקרים שלי, שהחלו בעבודת דוקטורט בפילוסופיה וסוציולוגיה של החינוך שנכתבה על יוגה וחינוך. במסגרת עבודה זו חקרתי את יסודות החינוך לאור שילוב של תפיסות מערביות ומזרח־אסיאתיות. המשכתי במחקרים שבהם מיפיתי את התפתחות המהפכה השקטה בחינוך בעולם מכיוונים סוציולוגיים והיסטוריים, ובמחקרים שבהם עסקתי במחקר המדעי המתפתח של מיינדפולנס בהקשריו החינוכיים, שבחלקם שיתפתי פעולה עם חוקרי מוח ופסיכולוגים העוסקים בתחום זה. צד זה של הספר, אם כן, מציג נקודת מבט תיאורית יותר ומעורבת פחות.

מאידך, אותו אדם שמתאר את המהפכה השקטה וחוקר אותה ממרחק הוא אני, שמתרגל תרגולי התבוננות למעלה מ-20 שנה ומדבר מתוכם. הוסמכתי כמורה בכיר ליוגה, הוכשרתי כמורה למיינדפולנס ואני מתרגל טאיצ'י שנים ארוכות. לצד אלו, מרכיב מהותי בעבודתי בעשור האחרון הוא הוראה של קורסים באקדמיה שבמסגרתם סטודנטים לומדים לתרגל מיינדפולנס, ולעתים גם יוגה, במקביל ללימוד התיאוריה, המחקר סביב התרגול והשילוב שלו בשדה החינוך. במהלך עשור זה גם שימשתי כיועץ לבתי ספר שונים בהטמעה של תרגולי התבוננות בתוכנית הלימודים, ואני שותף ליוזמות חינוכיות ואקדמיות שונות בתחום זה. במילים פשוטות, אני חלק מאותה מהפכה שקטה בחינוך שאותה אני מתאר. מעורבות כזאת מחשידה אותי מיד כמיסיונר. אני מודה, אני מיסיונר, אבל לאו דווקא של תרגולי התבוננות, אלא של חינוך. עם זאת, כשאני אומר "חינוך" ייתכן שאני מתכוון למשהו שונה מזה שאחרים מתכוונים אליו. אם יש משהו שהספר הזה מנסה לעשות בחלקים המאוחרים שלו, זה לשכנע בכך שקיימת בעיה בהבנה שלנו את המושג "חינוך", בעיקר כפי שהיא מגולמת ביומיום הבית־ספרי והאוניברסיטאי. הגענו למצב שבו חינוך מובן על ידינו כתהליך שאפשר כמעט להגדירו כ"דע את עולמך ושכח מי אתה". אני לא טוען בכך שמיותר ללמוד מתמטיקה, היסטוריה או אנגלית, אלא בעיקר מזכיר שהכתובת של כל מקצוע הנלמד בבית הספר, היא בסופו של יום האדם עצמו. חומר הלימוד החשוב ביותר שניתן ללמוד בחיים שוכן ומתהווה באדם עצמו, או אם תרצו, על פי תפיסתי האדם הוא "הצד השני של תוכנית הלימודים".

תרגולי התבוננות מהווים דרך להכניס אל החינוך את מה שנעדר ממנו — התודעה והגוף; עולם המחשבות, התחושות, הרגשות ואולי מה שמעבר להם. התרגולים הללו מזכירים לנו שבתוך קלחת הלחצים ועננת היומיום נגלים בני אדם שבמודע או שלא במודע מחפשים פשר בחייהם. כבני אדם אנחנו יכולים "להבריז" משיעורי גיאוגרפיה, ספרות או תנ"ך, אך אין דרך להימלט מרחש מחשבותינו ומן הגוף הזה שבתוכו אנחנו שוכנים. תרגולי התבוננות הם דרך לקרב אותנו לעצמנו, ללמד אותנו לקבל את החיים ולנווט את דרכנו בתוכם מתוך פרספקטיבה רחבה יותר. לכאורה ההתכנסות הזאת פנימה נשמעת כמו מהלך אגוצנטרי או בריחה מהעולם. אך האמת היא אחרת. דווקא מתוך ההתבוננות פנימה אל סביבה שהיא אישית כל כך, בדרך כלל מתגלה משהו אוניברסלי יותר על מה זה להיות אדם. מתוך כך אדם מזהה את עצמו באחר, דואג לשלומו ורואה בו שותף מלא למסע.

הספר הזה, אם כן, נכתב על אודות המהפכה השקטה בחינוך ומתוכה, אבל באותה מידה הוא גם ספר על חינוך באשר הוא. הטענה העקרונית שאציע בספר היא שתרגולים כמו מיינדפולנס או יוגה אולי נראים משונים על רקע נוף היומיום של בית ספר, אך כשמעמיקים להבינם הם אינם מחדשים דבר בכל מה שקשור למטרות החינוך במובנן הרחב. דווקא בתרגולים הללו טמון הפוטנציאל לתרום לחינוך בדיוק באותם תחומים שאנחנו מתקשים בהם יותר מכול — פשוט ללמוד להיות "בני אדם". כאלו שפחות נוטים להידחף בתור, שפחות מקללים וצופרים בכביש, שעוקפים פחות מימין; כאלו שמקשיבים זה לזה קצת יותר ומסוגלים לדבר עם האדם שמולנו תוך כדי יצירת קשר עין ולא דרך מסך של מכשיר סלולרי; כאלו שמצליחים לתעדף משימות שעל פי רוב לא כל כך נעים לבצע אותן, כמו לקרוא מאמר ארוך, לקיים שיחת טלפון שדחינו יותר מדי זמן, או לפתור תרגילים מאתגרים במתמטיקה. מבעד לכל הפרטים הללו יש בתרגולים אלו גם אפשרות לחקור את החיים ולחוות אותם ממקום אחר, שונה, מסקרן, שהוא כאן ולא כאן בעת ובעונה אחת.

לרבים מהסופרלטיבים שפיזרתי כאן ישנו גיבוי מחקרי, שאודותיו תקראו בספר, אך אני מזכיר את כל אלה בעיקר על סמך ניסיון אישי ועל סמך העובדה שלימדתי מאות רבות של סטודנטים ומורים בהכשרתם לתרגל מיינדפולנס. במקרים רבים, חייהם של אלו שהתמידו בתרגול השתנו. אני כותב זאת גם על סמך התמורות שהתחוללו הן בחיי המורים והן בחיי התלמידים, שחזיתי בהן בבתי ספר שאימצו ברצינות את התרגולים הללו במשך מספר שנים. אך ניסיוני האישי אין בו כדי לשכנע כאן שכדאי לשקול ברצינות שילוב של תרגולי התבוננות בחינוך. הספר הזה נכתב כדי לספק תמונה מקיפה, וגם ביקורתית, שתאפשר לכם לשפוט את הדברים על פי תבונתכם וניסיונכם. יתרה מכך, הספר נכתב משום שהתחום הזה דורש זהירות; יישום של תרגולי התבוננות בחינוך חייב להיעשות באופן ראוי, כלומר להיות מושתת על הכשרה והבנה שצומחות מתוך תרגול רציני, ביקורתיות והעמקה. ללא אלו נמצא את עצמנו מתמודדים עם שטחיות במקרה הטוב, שרלטנות במקרה הרע, ואולי אף נזקים במקרה הגרוע. הספר הזה נכתב בין היתר כדי שהקהל הרחב, ובמיוחד מורים, סטודנטים, מנהלים, יועצים, הורים, קובעי מדיניות ואף תלמידים (כל אלו נאמרים כאן בלשון זכר, אך הם מכוונים, כמובן, גם לכולכן), יכירו את מגוון האפשרויות שמוצעות גם מתוך ראייה ביקורתית, שבהחלט קיימת בספר. מתוך כך אני מקווה שנשאף ביחד להביא תועלת ולהימנע מנזק.

תכני הספר ומבנהו

המהפכה השקטה בחינוך היא מהלך שמגלם שינוי מהותי בתפיסה של מוסדות חינוכיים — גנים, בתי ספר, מכללות, אוניברסיטאות. הספר הזה מוקדש להסבר של השינוי הזה, שניתן להציגו באמצעות תיאור קצר של הסיטואציה הבאה:

הורה מגיע לביקור בבית ספר ציבורי, הוא עובר ליד כיתה ח'1, שבה לומדים היסטוריה, וליד כיתה ח'2, שבה לומדים אנגלית. בינתיים הוא "מרגיש בבית". ואז הוא חולף ליד כיתה ח'3 ורואה את המורה ואת התלמידים יושבים בעיניים עצומות ומתרגלים מדיטציה. עכשיו הוא כבר מרגיש קצת אחרת: "מה הם עושים?"; "מה קרה למורה הזאת? הבחינה במתמטיקה מתקרבת ובמקום לפתור תרגילים הם יושבים פה ולא עושים שום דבר"; "מה זה הדבר הרוחני הזה פתאום?" — אלו רק מקצת השאלות שהורה עשוי לשאול בביקור שכזה. השאלות עולות בגלל היעדר התאמה בין עולם המושגים והאסוציאציות שהורה זה מייחס למושג "בית ספר" לבין הפעילות שהוא צופה בה, שנראית כאילו הגיעה ממחוזות אחרים. תיאור המקרה הזה מגלם שאלות משלושה תחומים שהספר הזה עוסק בהם:

א. שאלות שקשורות במהותה של המהפכה השקטה: איפיון התרגולים, מקורותיהם, והאופן שבו הגיעו לשדה החינוך — מה עושה אדם שמתרגל התבוננות? מה הם תרגולי התבוננות, מה הוא מיינדפולנס, מה בינו לבין תרגולי התבוננות אחרים? מה הביא לכך שבמרוצת כשני עשורים, תלמידים שמתרגלים מדיטציה, הם מראה שבעבר לא היה עולה כלל על הדעת וכעת הוא הולך ונפוץ בארץ ובעולם?

ב. שאלות שקשורות בניתוח הקשר בין תרגולי התבוננות לבין חינוך: מה התועלת שבתרגולי התבוננות ומה מטרתם? כיצד עומדות המטרות הללו ביחס למה שמצופה מחינוך, מבתי ספר, מאוניברסיטאות? האם התרגולים הללו משנים את פני החינוך, או שמא הם המשתנים בגלל אילוצים שונים שכרוכים בשילובם במערכת בית ספרית?

ג. שאלות נורמטיביות לגבי שילוב התרגולים בחינוך ולגבי מהות החינוך בכללו — האם מקומם של תרגולים כאלו במוסדות חינוכיים? האם ראוי לשלבם בבתי ספר ובאוניברסיטאות? מי מוסמך ללמד תרגולים כאלו במסגרת חינוכית? מה מבטיח שהוראת התרגולים תיעשה באופן ראוי? האם נכון לוותר למשל על שעת מתמטיקה לטובת שעת מיינדפולנס?

הספר עוסק בשאלות הללו מתוך הנחה שעבור רבים חינוך ותרגולי התבוננות הם שני עולמות נפרדים, ולכן דרוש הסבר לאופן שבו הם נפגשים. לשם הסבר כזה נדרשים גם תיאור והגדרה של תרגולי התבוננות, וגם עיסוק בשאלות על חינוך באשר הוא: מה אנחנו מצפים ממנו? מה תפקידו בעידן הנוכחי? מה היחס בין "בית הספר" לבין "חינוך"? האם בית ספר הוא מוסד רלוונטי בתקופתנו? הספר אם כן עוסק במהפכה השקטה בחינוך ונטוע כל העת בשאלות הגדולות הללו כי אי אפשר לחמוק מהן. ולשיטתי, לחמוק משאלות גדולות על חינוך זה מעשה לא חינוכי.

ההתמודדות עם שני העולמות — חינוך ותרגולי התבוננות — והעמידה על הקשרים ביניהם, הן מעשה של גישור. כפי שאתאר להלן, ארבעת חלקי הספר מציעים מהלך גישור שכזה באופנים שונים, ובאמצעותו נענה על השאלות השונות שהוצגו למעלה.

חלק א' הוא מבוא למהפכה השקטה בחינוך ולמיינדפולנס. פרק 1 מספק הגדרות בסיסיות לתרגולי התבוננות ומבט סוציולוגי־חיצוני על המהפכה השקטה בחינוך, היקפיה ומופעיה. פרק 2 מתמקד במיינדפולנס כתרגול הנפוץ ביותר במהפכה השקטה. הוא מסביר משמעויות שונות של המושג "מיינדפולנס", מציע התנסויות בסיסיות בתרגול ומבהיר את הקשר של תרגול זה לתרגולי התבוננות אחרים. הפרק מניח תשתית להבנה של פעולת ההתבוננות כליבה של המהפכה השקטה ומספק מבט ראשון על תרגול מיינדפולנס מכיוון המוח.

חלק ב' בונה גשר מכיוון תרגולי ההתבוננות אל עבר החינוך. פרק 3 מציב תרגול מיינדפולנס בהקשר היסטורי־תרבותי־חברתי, ובכך מסביר את החיבור בינו לבין החינוך הציבורי שהתהווה בעשורים האחרונים. פרק זה פותח שער להבנה של שתי גישות עקרוניות שאני מציע לחיבור של מיינדפולנס לחינוך אשר ילוו אותנו לאורך הספר: מיינדפולנס בחינוך לעומת מיינדפולנס כחינוך (mindfulness in education versus as education). כל גישה מציגה מיינדפולנס על בסיס מה שאני מכנה "תעודת זהות" ו"דרכון" שונים, מגלמת היסטוריה שונה וגם הבנה שונה של החינוך עצמו. פרקים 4 ו-5 מרחיבים את הדיון על כל אחת מהגישות. פרק 4 מרחיב את היריעה ומתייחס לתרגולי התבוננות באופן כללי. הוא מצביע על כך שמנקודת מבט היסטורית, המקורות של תרגולי ההתבוננות ושל החינוך בן־זמננו משותפים. שניהם צומחים מתוך מסורות חוכמה עתיקות ממזרח וממערב. מניתוח זה, שבין היתר יציע הקבלות בין גישותיהם החינוכיות של הבודהה ושל סוקרטס, עולה ששילוב מיינדפולנס, יוגה או עיון פילוסופי בחינוך אינם בבחינת חידוש, אלא "החזרת עטרה ליושנה"; כלומר מיינדפולנס מופיע כאן כחינוך. פרק 5 מתמקד במיינדפולנס, שבמרוצת כארבעה עשורים תורגם מהעולם הבודהיסטי אל הרפואה, הטיפול, העסקים והחינוך. הפרק מתאר את המהלך הזה שנישא על כתפי המחקר המדעי של התרגול, מסביר את הפסיכולוגיה של הסטרס כעומדת במוקדו של המהלך ומבהיר מהו מיינדפולנס בחינוך. פרקים 4 ו-5 מסתיימים בדוגמאות שמסבירות כיצד נראים שני המופעים השונים הללו של המהפכה השקטה בחינוך.

שני החלקים הראשונים של הספר הם תיאוריים ברובם, ועונים על השאלות: מה הם תרגולי התבוננות ומה היא המהפכה השקטה בחינוך? מהיכן מגיעים התרגולים ומה הם מביאים איתם לחינוך? במרבית המקרים השתדלתי להתרחק מהבעת עמדה ספציפית, מלבד נושא אחד שנראה לי מהותי, שכרוך בהבחנה של המהפכה השקטה בחינוך מחינוך דתי, ולעתים גם מחינוך רוחני. בנוסף לכך השתדלתי להבהיר שמיינדפולנס ותרגולי התבוננות הם תחום מדויק הרבה מעבר למה שמקובל לסבור. לכל תרגול הדיוק שלו, מקורות ההצדקה שלו, ומרחב הפרשנות הסביר שסביבו.

בעוד שבחלק ב' הגשר נבנה מתרגולי התבוננות אל עבר החינוך, חלק ג' מגלם את המהלך ההפוך. כאן אני מתחיל מחינוך ומבתי הספר, ומציע תפיסות שלאורן השילוב של תרגול מיינדפולנס או תנוחות יוגיות לצד למידה של אנגלית, גיאוגרפיה, מתמטיקה, פיתוח חשיבה ומיומנויות אחרות הופך ברור יותר, מתבקש ואולי אף הכרחי. בכך אני מציע תשובות על שאלות כמו — מהי התועלת בתרגולי התבוננות? למה כדאי שתלמידים וסטודנטים יתרגלו אותם? מדוע התועלת הזו היא חינוכית? פרק 6 מציג טיעון שמבוסס על פסיכולוגיה ותיאוריות מתחום חקר המוח, מתוך התבוננות בחוויה המשותפת לתלמיד ולמורה, רגע אחר רגע, בזירת ההתרחשות — הכיתה עצמה. תרגולי התבוננות מוצעים כאן כדרך לפיתוח קשב וויסות רגשי, שהם תנאי לכל פעולה ראויה בחיינו. בפרק 7 תוצג גישה פילוסופית־פסיכולוגית ומופשטת יותר שמתבוננת על האדם באופן כללי. גישה זו היא תזכורת עבורנו לכך שחינוך נועד לשרת בני אדם, ולכן כל עוד לא נביא בחשבון את טבע האדם, נמצא את עצמנו רודפים אחרי מטרות חינוכיות שקשה מאוד לשכנע בתקפותן. בני אדם כמוני וכמוכם חיים את חייהם כיצורים ביולוגיים־חברתיים, שפועלים מתוך צרכים הישרדותיים אבל בה בעת גם נמשכים אל החריגה מהיומיום ואל המשמעות. חינוך חייב לספק מענה לשתי האוריינטציות הללו, ותרגולי התבוננות יכולים לתרום לשתיהן.

חלק ד' בונה גשרים בין החלקים הקודמים של הספר. פרק 8 יגשר בין הבנת תרגולי התבוננות כמשרתים את צורכי היומיום (בחינוך), לבין הבנתם כמשרתים את המשיכה לחריגה מהיומיום ולמשמעות (כחינוך). הפרק יציג דוגמאות מגוונות מהשטח, וביניהן גישות של בית ספר שלם בחינוך היסודי במגזר היהודי, ובחינוך המיוחד במגזר הערבי, קורסים במסגרת השכלה גבוהה ועיון באופן שבו מיינדפולנס פוגש את הטכנולוגיה והרשתות החברתיות. פרק 9 מתמקד בבעיות, בביקורות ובקשיים שעולים במסגרת המהפכה השקטה בחינוך. הוא שוטח אותם, מספק לחלקם מענה, ומצביע על המקומות שבהם המענה בשלב זה איננו מספק. פרק זה מעורר אותנו לזהירות, שנדרשת לטענתי, כדי שהמהפכה השקטה בחינוך תתפתח באופן שיועיל לנו הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. פרק 10 מסכם את הספר, מציע מודלים להבנת המהפכה השקטה בחינוך ומציג מחשבות על עתידה.

ישנם שלושה נושאים שהספר אינו דן בהם. ראשית, הספר הזה איננו מדריך לתרגול מיינדפולנס או לתרגולי התבוננות אחרים. מופיעות בו דוגמאות והסברים לרוב, ומוצגות בו התנסויות מגוונות, אך מטרת כל אלו היא לדייק במושגים ולהמחיש את העומק שעומד מאחורי תרגולי התבוננות כתשתיתה של המהפכה השקטה. לימוד ממשי של תרגול רצוי מאוד שייעשה מול מורה שמוסמך לכך. שנית, הספר איננו מדריך לשילוב התבוננות בכיתה או באולם ההרצאות. גם בתחום זה, מופיעות בספר דוגמאות ליישום, ולעתים בפירוט, אך אלו נועדו בעיקר להמחשה ולהשראה. שלישית, הספר אינו דן בתחום הפדגוגי, אשר ישנם הכוללים אותו במסגרת המהפכה השקטה בחינוך, והוא קשור בשילוב אמנויות כמו מוזיקה, ציור, ריקוד ושירה. התחומים הללו הם בעלי חשיבות עצומה בחינוך (ויצוין גם שהקריירה הראשונה שלי עצמי הייתה בהוראת מוזיקה), אך הם אינם החידוש הגדול של המהפכה השקטה, שאותו אני רואה יותר בהכללת "מרחב פנים־האדם" בתוכנית הלימודים. מוקד הדיון בספר זה הוא בפרקטיקות מבוססות־גוף; כלומר, כאלו שבהן האדם מפנה את תשומת לבו פנימה ובאופן בלתי אמצעי (ללא שימוש באובייקטים חיצוניים כלשהם). גם במסגרת זו, הדיון בספר יתמקד במיינדפולנס, שניצב כרגע בחזית המהפכה הזאת, ויזכיר לעתים תרגולים כמו יוגה, טאיצ'י ושיטת פלדנקרייז, שדיון ספציפי בהם דורש ספרי המשך.

עבור מי נועד הספר והצעה לקריאה

הספר עוסק בחינוך ובתרגולי התבוננות באופן רחב ורב־תחומי. מטבע הדברים, קהלים של קוראים העוסקים בחינוך באופן פורמלי ובלתי פורמלי — מנהלים ומנהלות, מורים ומורות, קובעי מדיניות, מורי מורים, מרצים בהשכלה הגבוהה — ימצאו בו עניין ספציפי. מכיוון שהספר עוסק בשאלות כלליות ופותח שערים להבנת תרגולים שנועדו להתפתחות האדם באופן כללי, הוא פונה גם לכל הורה ולכל אדם שמעוניין להרחיב את נקודת המבט על עצמו ועל העולם שאנחנו חיים בו.

הספר נכתב עבור קהלים שונים, מבחינה זו שפרקיו נעים בין רמות מופשטות ותיאורטיות לבין דוגמאות ישירות מהשטח; הם כתובים בסגנונות שונים ומנקודות מבט שונות, שכוללות פסיכולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה וסוציולוגיה. מבחינה זו, אף על פי שיש היגיון בקריאת הספר באופן רציף, ופרקיו לעתים מפנים זה לזה, ניתן לקרוא ולהבין את מרבית הפרקים באופן בלתי תלוי זה בזה. הרעיון בכתיבת הספר באופן כזה הוא שבסופו של דבר מהותו בהנגשה של המהפכה השקטה ושל התרגול לקהל רחב ככל האפשר, לכל הפחות ברמה התיאורטית שלהם. בני אדם מדברים בשפות שונות, מבינים בדרכים שונות, והשערים אל לבם ותודעתם נפתחים או נסגרים על פי הנושא המדובר ועל פי אופן דיבורו של המוען. ההצעה שלי אליכם היא, שאם פרק מסוים או חלק שלם בספר אינו מדבר אליכם, נסו פרק או חלק אחר, ייתכן ששם תמצאו שפה או גישה שתואמת את טעמכם. רוב הספר כתוב בלשון זכר, אך הדברים תמיד אמורים גם לגביכן.

ההפניות הרבות בספר נועדו בעיקר לגבות את העובדות המוצגות לגבי השפעות התרגול. עובדות אלו פורסמו במאמרים ובמחקרים אקדמיים, ועדיין — מאמרים מדעיים, ובוודאי הדברים שאני עצמי כותב, רחוקים מלהיות אמת אבסולוטית. אם נמצא כי טעיתי, אני מתנצל. קראו את הדברים מתוך גישה ביקורתית ובפעם הבאה שניפגש, תַּקְּנוּ אותי.

תודות

אני חייב רבות לאנשים רבים, שכאן אציין רק חלק מהם. אני מתנצל אם בטעות של תום לב הושמט שמו של אדם שאני חב לו. אני מודה מקרב לב לכל מי שלמדתי ממנו לתרגל. זה כולל אנשים שפגשתי בשר ודם כמו אורית סן גופטה, בני דוידסקו ולוי בלייברג, ואנשים כמו ב.ק.ס. איינגאר, שונריו סוזוקי וג'ון ייטס, שפגשתי רק באמצעות ספריהם. אני מודה מאוד לקהילה הישראלית של אקדמאים וחוקרים בתחום תרגולי התבוננות שאני חוקר איתם ולומד מהם כל הזמן: החברים היקרים ממכון "מודע": ד"ר נאוה לויט בן־נון, עמוס אבישר, ד"ר נועה אלבלדה, תמר חביב והצוות של פרויקט בית ספר "סגול" בכללו. אני מודה לחברים אחרים מהקהילה הזאת, פרופ' עפרה מייזלס, ד"ר אסף פדרמן, ד"ר אביבה ברקוביץ'־אוחנה, ד"ר ריקרדו טרש, ד"ר מיקי מוטולה, ד"ר אסף אל־בר, ד"ר נמרוד שיינמן, פרופ' שייקה תדמור, פרופ' נמרוד אלוני ועמיר פריימן. אני מודה לחוקרים מהקהילה הבינלאומית בתחום זה, לפרופסורים ארתור זיונס, קת'רין וויר, אנדרו אולנדזקי, מארק גרינברג, רוברט רוזר וג'ון מילר. תודה לעמיתה וחברה יקרה, שאיתה אני משתף פעולה רבות במחקריי, פרופ' לינור הדר, וכן למכללה האקדמית בית ברל ולעומדים בראשה בעבר ובהווה, פרופ' תמר אריאב, פרופ' עמוס הופמן, ניר הכהן, פרופ' ברכה אלפרט, ד"ר אילנה פאול־בנימין, שפתחו לי שער המאפשר לי להתפתח עם התחום, לחקור, ללמוד וללמד. תודה לרשות המחקר של המכללה שהשתתפה במימון הוצאות הספר. תודה לפרופ' שמואל שקולניקוב ז"ל, שלימד אותי נאמנות לעצמי לצד חוצפה אקדמית, ולפרופ' אמריטוס יוחנן גרינשפון היקר, שלימד אותי מקוריות. תודה להוצאת רסלינג על הוצאת הספר, לכנרת לוריא שערכה אותו באהבה, למיכל פאר על הערותיה, לרעיה קרס על העריכה הגראפית, לאימי ימימה אֶרגז על עבודתה המוקפדת על הדימוי שעל עטיפת הספר, וליצחק בנימיני ועידן צבעוני על הטיפול המסור.

הדרך הבטוחה ביותר לגלות מה אנחנו יודעים ומה איננו יודעים היא ללמד, ולכן תודה ענקית למאות הסטודנטים שלימדתי בעבר ושאני מלמד בהווה, ובמיוחד לאלו מכם שמתמסרים לתרגול ושואלים שאלות קשות, מתנגדים ומתווכחים עם טענותיי.

תודה להוריי שנתנו לי חופש לחפש. ולסיום, התודה הגדולה ביותר היא לכם אהוביי — דגנית, דורון, גליה ונוגה — תודה על שאתם מזכירים לי שאם נדמה לי שהבנתי, אני כנראה טועה — אתם איתי תמיד. תודה גם לגוף ולתודעה אלו שבתוכם ומתוכם אני חי, חווה, מתגלה ומודה.