גם דודה אנה יפה

מימי וסימה

לפעמים מנסים להתחכם, ועושים שטויות. לקראת סוף הטירונות בגדוד הפרשים נשלחנו אני ועוד שלושה טירונים לצ'רנוביץ כדי לתקן את מרכזיית הטלפונים של הגדוד. הטכנאי במחנה ההוא תיקן את המרכזייה תוך שעתיים, אבל רמז לנו שאם נמרח על ידו כמה ג'ובות, יחתום לנו שהוא נזקק לשלושה ימים, וכך היה. מוטב להסתובב שלושה ימים בצ'רנוביץ, לאכול אצל משפחה יהודית ולישון על מיטה מוצעת, מאשר להתאמן על הגבעות של בוטושאני — "אויב מימין", "אויב משמאל", "קפוץ מהסוס!" "עלה על האוכף!" ובלילה לישון על מזרן מסריח ומפורעש. מה שלא לקחתי בחשבון הייתה העובדה שהטירונות הסתיימה בינתיים, וכל הפרשים השתחררו, כי צריך לדעת שבאותם ימים מי שהתגייס לגדוד הפרשים של הוד מלכותו, קנה על חשבונו סוס, אוכף ומדים, ובזכות זה שירת רק שלושה חודשים של טירונות, ואחר כך היה עליו לשמור את הסוס ולהיות מוכן להיקרא לדגל.

אנחנו מגיעים למחנה, והוא ריק מטירונים, וברור שגם אנחנו רוצים להשתחרר. הפקיד שלח אותנו לרב־סמל, וזה שלח אותנו לסרן לופסקו, מפקד הפלוגה, והוא שלח אותנו שוב לרב־סמל, עד שהבנו את הרמז, ושמנו יד על הארנק ומרחנו להם את הידיים, וקיבלנו את כתב השחרור המיוחל.

נו, צריך לחגוג, עלינו על כרכרה, אני וסמי כץ חברי, ונסענו לבית המרזח "קאלו באלאן", ושם גמענו כמה צויקות קטנות, ואחר כך כמה כפולות, ולא שמנו לב איך השתכרנו עד כי שכחנו שבאנו רק לחגוג לקראת חזרתנו הביתה — אני לפרומושיקה, והוא לחארלאו, שתי עיירות קטנות במחוז בוטושאני. סמי כץ היה הראשון שחזר קצת לחושים שלו:

"מורדי, צריך לקום ולנסוע הביתה."

"אתה צודק, סמי יקירי, אבל איך יוצאים מפה? אני רואה שתי דלתות..."

"אז בוא נצא ביחד," וסמי כץ שם את היד על הכתף שלי, ושנינו מתנדנדים לקראת הדלת, אבל לא מצליחים לצאת ביחד, ואנחנו נופלים ממש על הסף, והראשים שלנו מתנגשים זה בזה, ועכשיו אני לא רואה שתי דלתות, אני רואה כוכבים.

ישבנו שם אולי חמש דקות, הראש סחרחר, והרגליים לא מתפקדות, ואני שומע קול של בחורה:

"הי, בחורים!"

אני מסתובב לסמי, והוא מסתובב אליי:

"עם מי יש לנו הכבוד לשבת על רצפה?"

"זאת אני, מימי."

"איזו מימי?"

"כאילו אתה לא מכיר — אני מימי צ'יזמרו, למדתי עם סימה בגימנסיה וראנצ'אה בבוטושאני"

ידעתי שסימה למדה בגימנסיה וראנצ'אה, ומי ששילם את שכר הלימוד היה הדוד העשיר שלה מאמריקה, אבל אני נשבע בשמם של כל הקדושים שאת השם מימי לא שמעתי מעולם.

"שמעתי שאתה עומד להתארס עם סימה..."

"כן, מימי צ'יזמרו, דחינו את זה עד שאשתחרר מהצבא."

"אז אתה טיפש גדול!"

"איך את אומרת דבר כזה?! תשאלי את סמי אם אני טיפש."

"אתה טיפש, כי אתה הולך להתחתן עם סימה שהיו לה עניינים עם בנים בגימנסיה."

זה שקר גדול! בגימנסיה וראנצ'אה למדו רק בנות, ועוד בתנאים של פנימייה, וגברת וראנצ'אה בעלת בית הספר והמנהלת שלו, הקפידה שהבנות לא תצאנה מהשערים ללא רשות, ובתשע בערב היה כיבוי אורות.

"אתם נוסעים לפרומושיקה?"

"רק אני, סמי נוסע לחארלאו."

"חכו פה, אני נפרדת מאימא, לוקחת תיק, ובאה."

ואני, באמת טיפש עם תעודה, לא שואל אותה מה פתאום את נוסעת איתי? הרי את לא מכירה אותי, איך את מבקשת לנסוע עם בחור זר? אבל אז הייתי עדיין מטושטש מהצויקה ששתיתי, והראש לא ממש תפקד.

איכשהו התרוממנו, והזמנו שתי כרכרות, סמי לחארלאו, ואני לפרומושיקה, ואני מבקש מהרכב להצליף בסוסים, ודיו לפרומושיקה! ופתאום אני שומע את מימי שרצה אחרי הכרכרה:

"מה קרה לך, מורדי, שכחת שאנחנו נוסעים ביחד?!"

לא שכחתי, כי לא היה לי מה לשכוח. לא זוכר שהזמנתי אותה, אבל שיהיה. ומימי עלתה לכרכרה, מהרגע שעלתה לא חדלה לטרטר לי בראש שהיא שמחה להכיר את ההורים שלי, והם בוודאי ישמחו שהבאתי איתי בחורה נפלאה כמו מימי צ'יזמרו, וכדאי לי לשכוח את סימה, כי היא לא בשבילי, ובאמת אין מה להשוות בין מימי לסימה.

ואני בונצ'ה שווייג, לא מוציא הגה מהפה, ומה שהתחשק לי היה להוריד אותה באדיבות המתבקשת מהכרכרה, ולהיפרד ממנה לשלום. שתחכה לדליז'נס שיגיע בעוד שלוש שעות.

כשהגענו קרוב לכפר באלושני, טפחתי לרכב על הכתף: "גיורגי, תעצור רגע, אני מוכרח להשתין"

ומימי: "אני ארד איתך להחזיק לך, שלא תרטיב את המכנסיים."

צריך להבין: זה היה ב-1927, לא ב-1987, באותם ימים נערות לא התנדבו לעשות דברים כאלה. ואני מתרוקן מכל האלכוהול ששתיתי, והמוח שלי הולך ומצטלל, ואז רק הבנתי לאיזו צרה נקלעתי.

פרומושיקה מתקרבת, ומימי צוהלת שאו־טו־טו תכיר את ההורים שלי, ובלי ספק ישמחו שבנם היקר מביא בחורה נפלאה כזאת לביתם.

שילמתי לגיורגי, הוספתי לו טיפ, ורמזתי לו שישכח מה שראה ומה ששמע, ולמימי אמרתי שתלך לביתנו, ואני חייב לטפל בדחיפות בעניינים חשובים. האמת, היו לי עניינים לסדר עם "הרמן את גרינברג" שאצלם עבדתי לפני הגיוס, אבל עניינים אלה יכלו לחכות — פשוט התביישתי לחזור הביתה עם הפלונית הזאת, כשכל פרומושיקה יודעת שאני עומד להתארס עם סימה ליפשיץ.

הלכתי לביתו של חברי ברל ברבש, סיפרתי לו הכול, והסברתי לו שאין לי ברירה, עליי להיות אצלו עד שמימי זאת תבין את הרמז ותסתלק. שתי יממות הסתתרתי אצלו, ובינתיים ההורים שלי אירחו את מימי, והם מלאי פליאה שבנם היקר, אינו מראה את פרצופו, ובמקום זה מכניס לביתם נערה לא מוכרת, שאינה מפסיקה לברבר על המעלות שלה, ועל המזל הטוב שלהם שהיא אולי תהיה כלתם.

למרות שהאלכוהול התפוגג לו מכבר מהראש שלי, הנה, הוא עדיין לא תפקד כראוי: איך שכחתי להזהיר את סימה מפני הצרה הזאת? צריך למהר ולהסביר לה שכל העניין עם מימי הוא סתם תקרית חסרת משמעות, וכי היא נטפלה אליי... רצתי כל עוד נפשי בי לספרייה, כי שם שימשה סימה כעוזרת לספרנית בהתנדבות, כי היא אהבה לקרוא ספרים, וידעה לצטט מ"הרוזן ממונטה קריסטו" ומ"רֶבֶּקָה".

אני מגיע מתנשף לספרייה, רוצה לרוץ פנימה, ואני שומע את הקול של מימי!

"תנחשי, מי הביא אותי לפרומושיקה."

וסימה: "מי?"

"מה זאת אומרת — מורדי."

"מורדי?!"

"בטח, אני כבר יומיים אצל הברקוביצ'ים, מטפלים בי כמו במלכה, הלינו אותי במיטה של מורדי..."

"במיטה של מורדי?!"

"נשבעת לך, סימה אהובה שלי, אני באתי להזהיר אותך, אל תתארסי עם הנוכל הזה — הוא מבטיח הבטחות לבחורות תמימות, ואחר כך נוטש אותן, כמו שנטש אותי. באמת, סימה, באתי להזהיר אותך."

ואני מציץ פנימה, והשתיים מתחבקות ומתנשקות, ומהעיניים של סימה זולגות דמעות.

"תדעי לך, סימה, אני לא סתם מדברת, אני הרי החברה הכי טובה שלך..."

ברגע זה רציתי לצאת מאחורי הדלת ולהתנפל על הנוכלת הזאת, ואם חס וחלילה הייתה רומזת על מה שקרה בדרך ליד הכפר באלושני— לא הייתי מסוגל להתאפק, אבל הפעם הראש פעל, ואני המשכתי להתחבא כמו עכבר, ולא כמו גבר. וזה לא נגמר — אני שומע את מימי:

"את רוצה לשמוע מכתב שמצאתי בחדר שלו?"

"מכתב?!"

"כן, מכתב שכתבה לו סורינה: 'מורדי היקר, כשנסעתי בכרכרה איתך לבוטושאני, נפל לי הצעיף הכחול שאני מאוד אוהבת. הבנתי שהצעיף אבד לי רק כשהגעתי הביתה. אם במקרה מצאת את הצעיף, שהוא מאוד יקר לי (קיבלתי אותו מתנה ליום הולדת מדודי יוסל), בבקשה, תחזיר לי אותו בהזדמנות, ואולי אפילו תזמין אותי אליכם, בתנאי, כמובן, שההורים שלך מסכימים, כי לא נאה לבחורה להגיע להורים של בחור בלי הזמנה.

אל תשכח אותי, סורינה'.

"את רואה, סימה, אנחנו לא יחידות אצל הדון־ז'ואן הזה. לטובתך, תיפרדי ממנו כמה שיותר מהר, זאת עצה טובה של החברה הכי טובה שלך."

מסתבר שהפוסטמה הזאת חיטטה במגירות שלי, ומצאה את המכתב הזה, שרק האל הטוב יודע מדוע שמרתי אותו — אולי להראות לנכדים, כשיהיו לי, להוכיח שבבחרותי הייתי מחוזר.

"סימה אהובתי, אני נוטשת את פרומושיקה בלב כבד, ונוסעת לחארלאו, אולי שם יירפא ליבי השותת דם."

הבנתי שהיא מבקשת לבלגן גם את החיים של סמי כץ. צריך להבין שזה קרה ב-1927, כשבכל פרומושיקה היה טלפון אחד בעירייה, ואיך אני אודיע לסמי כץ מה מחכה לו?

סימה הייתה באמת ברוגז כמה שבועות, לא רצתה לשמוע את ההסברים שלי, אבל אני עקשן — אם החלטתי שסימה ליפשיץ תהיה אישה שלי, היא חייבת להיות אישה שלי. הייתי מתלבש בחליפה לבנה, נעליים לבנות, ונוסע הלוך וחזור ברחוב הראשי של פרומושיקה אל מול הבית של הליפשיצים בכרכרה לבנה רתומה לסוס לבן, כדי שתבין שמורדי ברקוביץ', יערן ראשי אצל "הרמן את גרינברג", יכול להרשות לעצמו את כל המותרות האלו. ברור שזה עושה רושם גדול על לב של אישה. היא גם הבינה שאם תיענה לי, גם לה אקנה כרכרה לבנה עם סוס לבן.

הכרכרה הייתה רק הפתיח — הבנתי שסימה מכורה לספרים, נסעתי לבוטושאני לחנות הספרים שבמרכז הישן של העיר, נכנסתי לחנות ספרים, ושאלתי מהם הספרים המבוקשים ביותר, וקניתי ספרים בקילוגרמים. כשהבאתי את האוצר הזה לביתם של הליפשיצים, סימה התנפלה עליי בחיבוקים ובנשיקות.

עברו הרבה שנים מאז, אין לי מושג מה עלה בגורלה של מימי, וגם את סמי כץ לא פגשתי מאז.