כן לחיים למרות הכול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כן לחיים למרות הכול
מכר
מאות
עותקים
כן לחיים למרות הכול
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כן לחיים למרות הכול

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

ויקטור א' פרנקל (1905 – 1997) היה פרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה באוניברסיטת וינה, ובמשך 25 שנה עמד בראש הפולי־קליניקה הנוירולוגית של וינה. האנליזה הלוגותרפית/אקזיסטנציאלית שייסד מוכרת גם כאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה. הוא שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות הרווארד, סטנפורד, דאלאס ופיטסבורג ופרופסור ללוגותרפיה באוניברסיטה הבינלאומית של ארצות הברית בסן דייגו, קליפורניה. מאוניברסיטת וינה קיבל תואר דוקטור לרפואה, ובהמשך גם דוקטור לפילוסופיה. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה שלוש שנים באושוויץ, בדכאו ובמחנות ריכוז אחרים. במשך ארבעה עשורים ערך אינספור סיורי הרצאות בכל רחבי העולם. הוא עוטר ב־29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות באירופה, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה, באסיה ובאפריקה, וזכה בפרסים רבים מספור, ובהם פרס אוסקר פּפיסטר מאיגוד הפסיכיאטרים האמריקני, ובחברוּת כבוד באקדמיה האוסטרית למדעים. 39 ספריו של פרנקל ראו אור ב־50 שפות עד כה. הגרסה הראשונה באנגלית של trotzdem Ja zum Leben sagen, שנקראה Man's Search for Meaning (האדם מחפש משמעות), נמכרה במיליוני עותקים ונכללה ברשימת "עשרת הספרים המשפיעים ביותר באמריקה". ויקטור פרנקל מת ב־1997, בווינה.

תקציר

"ויקטור פראנקל מציע נתיב לתקווה אפילו בימים קודרים אלה." (ניו יורק טיימס)

חודשים ספורים בלבד לאחר שחרורו ממחנה ריכוז, נשא ויקטור פראנקל סדרת הרצאות, שבהן פרש את הבסיס למשנתו האופטימית. הוא הסביר בהן את רעיונותיו המרכזיים באשר למהותם של משמעות, חוסן נפשי ויכולת התאוששות, ואת אמונתו כי משבר טומן בחובו הזדמנות.

ההרצאות מתפרסמות עתה לראשונה בעברית, ודבריו של פראנקל מהדהדים בהן בעוצמה רבה לא פחות מכפי שהידהדו בשנת 1946. זוהי מתנה שהוא מעניק לנו – לראות כל דבר בחיים כהזדמנות. לומר כן לחיים.

ויקטור אמיל פראנקל (1997-1905), רופא נוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט יהודי וינאי, אבי תורת הלוגותרפיה והשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי טיפול. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה שלוש שנים בארבעה מחנות ריכוז, ורוב משפחתו נספתה בשואה. מיד לאחר המלחמה פירסם את ספרו הידוע ביותר,
"האדם מחפש משמעות", רב־מכר עולמי, שדורות חדשים של קוראים ממשיכים לקרוא בו ולשאוב ממנו השראה. 

פרק ראשון

הקדמה מאת דניאל גולמן


קיומו של הספר הזה הוא נס קטן. את ההרצאות העומדות בבסיסו נשא הפסיכיאטר ויקטור פרנקל ב־1946, תשעה חודשים בלבד אחרי שחרורו ממחנה העבודה, שרק זמן קצר קודם לכן היה בו על סף מוות. פרנקל ערך את ההרצאות לספר, ומו"ל קטן הוציא אותו לאור בגרמנית. בהמשך פסקה הדפסתו, והוא נשכח ברובו עד לאחרונה, כשאותו מו"ל גילה אותו מחדש בארכיוניו. "כן לחיים: למרות הכול" לא ראה אור מחוץ לגרמניה עד כה.

במהלך השנים הארוכות של הכיבוש הנאצי רעב קהל היעד של הרצאותיו של ויקטור פרנקל, המכונסות בספר זה, לגירוי המוסרי והאינטלקטואלי שהציע להם, ונזקק נואשות לקואורדינטות אתיות חדשות. עם מיליוני הנספים במחנות הריכוז בשואה נמנו גם הוריו של פרנקל ואשתו ההרה. ואולם, למרות טרגדיות אישיות אלה והעצב העמוק הבלתי נמנע שהמיטו על פרנקל, היה בכוחו להציג את הסבל מנקודת מבט שהפיחה השראה במיליוני קוראים בספרו הנודע ביותר, "האדם מחפש משמעות" — ובהרצאות שלפנינו.

הוא לא היה לבד, לא בחוויית האובדן הנורא והעמידה על סף מוות, ולא במציאתה של קרקע מוצקה להשקפה מלאת תקווה למרות הכול. בתם של ניצולי שואה סיפרה לי שלהוריה היה חוג חברים, שכמוהם שרדו את אותם מחנות השמדה איומים כמו פרנקל. ציפיתי שתגיד שהשקפתם על החיים היתה פסימית, אפילו דיכאונית.

אבל היא סיפרה לי שבילדותה בפרברי בוסטון נהגו הוריה להיפגש עם חברים, גם הם ניצולי מחנות — ולערוך מסיבות. הנשים היו "מתגנדרות", כפי שסבתי ילידת־רוסיה נהגה לומר, ומתעטפות במיטב מחלצותיהן כאילו מדובר בנשף מהודר. הם נפגשו לסעודות מפוארות, רקדו ושמחו יחד — "נהנו מהחיים הטובים בכל הזדמנות שהיתה להם," כניסוחה. היא זוכרת את אביה אומר "זה נקרא לחיות" על כל תענוג, קטן ככל שיהיה.

כפי שאמרה, "הם לא שכחו לרגע שהחיים הם מתנה שהמכונה הנאצית לא הצליחה לגזול מהם." אחרי שבעת מדורי הגיהינום שעברו, הם היו נחושים לומר "כן!" לחיים, למרות הכול.

הביטוי "כן לחיים", סיפר ויקטור פרנקל, לקוח ממילות שיר שנלחש לפעמים בקרב האסירים (כדי שלא להכעיס את השומרים) בחלק מארבעת המחנות שבהם היה כלוא, ובהם בוכנוולד הידוע לשמצה. מקורותיו של השיר מוזרים. אחד המפקדים הראשונים בבוכנוולד — שהוקם במקור ב־1937 כמתקן כליאה לאסירים פוליטיים — הורה לכתוב שיר מחנה. האסירים, לא פעם תשושים מיום של עבודה קשה ומזון מועט, אולצו לשיר את השיר שוב ושוב. ניצול מחנות אמר על השירה, "רתמנו את כל שנאתנו" למאמץ.

אבל אחרים מצאו במילות השיר תקווה, במיוחד בקטע הזה:

"...יביא העתיד מה שיביא:

עודנו רוצים לומר 'כן' לחיים,

כי יום יבוא — ונהיה חופשיים!"

אם אסירי בוכנוולד, מעונים ומועבדים ומורעבים כמעט עד מוות, יכלו למצוא שביב תקווה במילים הללו למרות סבלם האינסופי, האין אנו — שואל אותנו פרנקל — שחיים בנוחות אדירה פי כמה, צריכים להיות מסוגלים לומר "כן" לחיים, למרות כל מה שהם מעלים בפנינו?

האני־מאמין האופטימי הזה היה גם לשם הספר, מֶסר שפרנקל ביקש להעצים בהרצאותיו. התמות הבסיסיות שעליהן כתב בהרחבה בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" נרמזות בהרצאות אלה שנשא במרס ובאפריל 1946, בין כתיבתו של הספר לבין צאתו לאור.

עבורי יש בנושא כן לחיים הד אישי יותר. הורֵי הורַיי הגיעו לארצות הברית בסביבות 1900, אחרי שנמלטו מקדימונים לשנאה העזה ולברוטליות שפרנקל ושאר ניצולי השואה חוו בהמשך. פרנקל החל לשאת את הרצאותיו במרס 1946, בערך בתקופה שבה נולדתי, כשעצם קיומי הוא ביטוי להתרסה של הוריי נגד החורבן שהיו עדים לו זה עתה, תגובה אופטימית לאותן הזוועות.

במבט לאחור מקץ יותר משבעה עשורים, המציאות שפרנקל דן בה באותן הרצאות נעלמה זה מכבר בשובל ארוך של טראומות ותקוות דוריות שרדפו זו את זו. אנו, הילדים שלאחר המלחמה, היינו מודעים בקווים כלליים לזוועות של מחנות ההשמדה, שעה שכיום רק צעירים מעטים יחסית יודעים כי השואה התרחשה.

אף על פי כן, דבריו של פרנקל, שהתגבשו בכוח הפורענויות שנאלץ לשאת זה לא כבר, נראים רלוונטיים להפליא גם כיום.

בשיעורי האזרחות בבית הספר התיכון בקליפורניה קיבלנו שיעורי בית — לזהות "שקר גדול", משמע תכסיס תעמולה סטנדרטי. אחד השקרים הגדולים של הנאצים היה שמי שמכונים אָרים אמורים להיות "גזע עליון", שהוסמך איכשהו למשול בעולם. התבוסה הנאצית סתמה את הגולל על הפנטזיה הזאת.

בתום מלחמת העולם השנייה, עם עליית חזון הרפאים של המלחמה הקרה, קם גם האיוּם שאף הרוסים יפעילו תעמולה כחלק מארסנל הנשק שלהם. תלמידי תיכון בתקופתי למדו אפוא לאתר חצאי־אמיתות זדוניות ולסתור אותן.

כחיסון נגד שקרים שהופצו מרוסיה באותם ימים, למדנו לזהות את עיקריו של מידע כוזב מעין זה, את "השקר הגדול". תעמולה, כפי שלמדנו בשיעורי האזרחות, נסמכת לא רק על שקרים ומידע מוטעה, אלא גם על סטריאוטיפים שליליים מעוותים, ביטויים משלהבים ושאר טריקים מניפולטיביים, שנועדו לרתום את דעותיהם ואמונותיהם של אנשים לשירותה של אידיאולוגיה נתונה.

תעמולה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב השקפת עולמם של אנשים בתחום שליטתן של מעצמות הציר. היטלר גרס כי אנשים יאמינו לכל דבר אם יחזרו עליו לעיתים קרובות מספיק וידאגו להכחיש, להשתיק או לפקפק בכל מידע סותר באמצעות שקרים נוספים. פרנקל הכיר מקרוב את רעילותה של התעמולה שנקטו הנאצים במהלך עלייתם לשלטון ולאחריה. הוא ראה כי היא מכוונת כלפי ערך הקיום עצמו, טוענת לאפסיות החיים — לפחות באשר לכל אדם, שכמוהו עצמו משתייך לקטגוריה מושמצת: צוענים, הומוסקסואלים, יהודים ומתנגדים פוליטיים, בין היתר.

בתקופת כליאתו במחנות הריכוז הנאציים נעשה פרנקל עצמו קורבן לשקרים שיטתיים כאלה, להתאכזרות מצד שומרים שראו בו וברעיו האסירים פחות מבני אדם. כשנשא את ההרצאות שבספר, בקושי תשעה חודשים לאחר שחרורו ממחנה העבודה טורקהיים, הוא פתח את דבריו בגינוי התעמולה השלילית שהחריבה כל תודעה של משמעות, מוסר אנושי וערך לחיים.

פרנקל וקהלו הווינאי ידעו היטב כי הנאצים שיכללו את כישורי התעמולה שלהם לרמה גבוהה במיוחד. אבל שיעורי אזרחות מן הסוג שלימד לזהות עיוותֵי אמת מעין אלה עברו מן העולם.

שליטים רודנים ברחבי העולם משתמשים באותן שיטות יסוד של דיס־אינפורמציה זה מאות שנים, כולל כיום. תווי ההיכר ברורים: סגירתם של אמצעי תקשורת יריבים, השתקתם של קולות מתנגדים וכליאת עיתונאים שמעיזים לדווח על חריגה מהקו המפלגתי הרווח. הסכנה הטמונה בהמרתן של ידיעות חדשותיות אמיתיות ואובייקטיביות בסדרה של שקרים, תיאוריות קונספירציה רעועות וביטויי שנאה של אנחנו־נגד־הם התעצמה בעידן המדיה הדיגיטלית, כששותפים להשקפות עולם מעוותות יכולים למצוא לעצמם מקלט מקוון בקרב מי שעמדותיהם נטועות בתפיסת עולם אוהדת — בלי להיתקל בשום עדויות מפריכות. תעמולת הנישה שולטת.

אינני זוכר את "השקר הגדול" המסוים שהתגלה בשיעורי הבית שלי. אבל אני יכול לחשוב על כמה כאלה שנחשפו במהלך העשורים הבאים. אחד מהם עניינו עישון. הממשל בארצות הברית הקפיד לחלק סיגריות לכוחות בעלות הברית באירופה ובאסיה — וכך גרם להתמכרות של דור שלם, שבסופו של דבר קיצרה את חייו. בצעירותי עישון נתפס כדבר זוהר (גם פרסום עשוי ליטול חלק בשקר הגדול). כיום אנו יודעים שהוא מגביר את הסכנה לחלות בסרטן ובמחלות לב ולמוות בטרם עת.

"שקר גדול" נוסף קשור בספקית החשמל המקומית שלי, PG&E. בצעירותי התהדר השירות הציבורי הזה בתדמית אמינה. כיום אנו יודעים שמרגע שהופרט, הובילו תאוות בצע ושיקולים כלכליים לכך שהרווחים הלכו לכיסים פרטיים במקום להיות מושקעים בתיקון ובתחזוקה של תשתיות. והיום, אותו הארגון שהיה פעם אמין, התגלה כסיבה לשריפות יער רבות מספור — ופשט את הרגל.

שיעור באיתור תעמולה מהסוג שקיבלתי בשעתי הושמט מזמן מתוכניות הלימודים בבתי הספר. ואולם נראה ששוב הגיעה העת להגן על אמיתות פשוטות וערכים אנושיים בסיסיים מפני גלים מסוכנים של תועמלנים יורקי־שנאה. האם הגיע הזמן להחזיר את שיעורי האזרחות — שיעורים בהבעת דעה חופשית, באזרחות אחראית ובזיהוי "השקרים הגדולים" של ימינו?

מעט מזה כבר מתרחש: יוזמות חדשות בכל רחבי המדינה — ולמעשה, העולם — פועלות להבטיח שתלמידי חטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים יקבלו שיעורים בתחומים חיוניים אלה.

בעידן שבו המדיה לסוגיה נעשתה כלי שכנוע ותעמולה, אלה שאלות מהסוג שכולנו צריכים לשאול.

קוראים בימינו עשויים להתפלא נוכח העובדה שפרנקל מקדיש פרק זמן מכובד להפרכתה של הנחת היסוד העומדת בבסיס המתת־חסד — לא במובנה המילולי של מוות "טוב", עדין ונטול כאבים, אלא דווקא במובנה הסוטה: שלחיים מסוימים אין ערך, ובכלל זאת חייהם של חולי נפש ומי שסובלים מבעיות התפתחותיות, ולכן מותם בר־הצדקה.

הנאצים רצחו אנשים כאלה, ללא ספק עובדה שעדיין היתה טרייה מאוד בזיכרונו של פרנקל חודשים ספורים אחרי תום המלחמה. כפסיכיאטר, פרנקל ודאי היה מודע עד כאב למדיניות "המתת החסד", שבמסגרתה נרצחו אנשים כמו מטופליו לשעבר במוסד שעבד בו לפני המלחמה.

פרנקל טוען שסֵבל, ואפילו מחלה חשוכת מרפא והכבוד הפנימי הטמון בלמות "את מותך", עשויים להיות בעלי משמעות. גם מול פני המוות עדיין תיתכן הצלחה פנימית, אם באמצעות הדבֵקוּת הבלתי מתפשרת בגישה מסוימת, ואם בהינתן הגשמת משמעות חייו של האדם הנתון. לכן הוא טוען שלאיש אין זכות לשפוט את חייו של אחר ולקבוע כי הם חסרי משמעות, או לקבוע כי אדם אחר אינו ראוי לזכות לחיים. הן רק לאחרונה השתחרר פרנקל עצמו ממחנות שבהם חיי אסירים כמותו "היו לא־כלום".

השואה נתפסת בצדק כרֶשע טהור כלפי קבוצות אתניות, פוליטיות ודתיות שהנאצים קבעו כי הן חסרות ערך, אך מדיניות ההשמדה יושמה גם לגבי בעלי מוגבלויות נפשיות, ובמספרים עצומים — כמה מאות אלפים לפי מקצת האומדנים. עד כמה שזה מוזר, מקורה של הגישה הזאת נעוץ בתנועת ה"אֶאוּגֶניקָה" האמריקנית, צורה של דרוויניזם חברתי שהצדיקה את החברה המבקשת להיפטר ממי שהיא תופסת כבלתי הולם, תכופות באמצעות עיקור כפוי. את הטיעון הזה מתחו הנאצים עד סופו ההגיוני המזעזע.

למרבה ההקלה, רציחתם של אנשים כאלה כאמצעי התמודדות עם מי שנתפסו פעם "בלתי רצויים", עברה ברובה מן העולם. בימינו ניטשים הוויכוחים העוסקים בהמתת חסד סביב מובן "המוות הטוב" של המונח, שבמסגרתו בוחר אדם החולה במחלה סופנית, ועל פי רוב סובל מכאבים עזים, להתאבד כדי לשים קץ לייסוריו.

תרומתו המרכזית של פרנקל לעולם הפסיכותרפיה היא בלשונו ה"לוגותרפיה", המטפלת בבעיות פסיכולוגיות באמצעות סיוע לאנשים למצוא משמעות בחייהם. במקום לרדוף אחרי האושר, הוא מציע, אנו יכולים לחפש תחושת מטרה שהחיים מזמנים לנו.

אושר כשלעצמו אינו יכול להיחשב מטרה; תענוגות אינם מעניקים לחיינו משמעות. להפך, לטענתו אפילו פרקים אפלים ונוגים בחיינו עשויים להיות תקופות שבהן נתבגר ונמצא משמעות. הוא אפילו גורס שככל שהצרות והאתגרים קשים יותר, כך הם יכולים להיות משמעותיים יותר. לתפיסתו, דרכנו להתמודד עם החלקים הקשים בחיינו "מעידה מי אנחנו".

אם איננו יכולים לשנות את גורלנו, לפחות יש באפשרותנו לקבלו, להסתגל אליו ואולי לחוות צמיחה פנימית בעיצומם של הקשיים. הגישה הזאת היתה חלק מאסכולה המוכרת בשם "תרפיה אקזיסטנציאלית", העוסקת בנושאים הגדולים יותר בחיים, כגון התמודדות עם סבל ומוות — שפרנקל סבור כי ההתמודדות עימם טובה יותר כשלאדם יש תחושה ברורה של מטרה. תרפיות אקזיסטנציאליות, כולל גרסתו של פרנקל, חוו פריחה של ממש בתנועת הפסיכולוגיה ההומניסטית, שהגיעה לשיאה בשנות השבעים של המאה העשרים ונמשכה בעשורים שלאחר מכן. אין ספק כי שושלת מוצקה של לוגותרפיה ואנליזה אקזיסטנציאלית מוסיפה להתקיים גם בימינו.

להשקפתו של פרנקל, יש שלוש דרכים עיקריות שאנשים עשויים להגשים בהן את משמעות חייהם. ראשית, באמצעות פעולה, כגון הכנתה של יצירה, אם בתחום האמנות ואם למטרות הנאה — משהו שישרוד אחרינו וימשיך להותיר רושם בסביבתו. שנית, הוא אומר, משמעות אפשר למצוא בהתפעלות מן הטבע, ביצירות אמנות או פשוט באהבת אנשים; פרנקל מצטט את קירקגור, שהדלת לאושר תמיד נפתחת החוצה. השלישית נעוצה בדרכו של אדם להסתגל ולהגיב לגבולות הבלתי נמנעים של אפשרויות חייו, כגון ההתמודדות עם מותו שלו או עם נשיאת גורל איום ונורא כמו מחנות הריכוז. בקצרה, חיינו לובשים משמעות באמצעות פעולותינו, באמצעות האהבה ובאמצעות הסבל.

בנקודה זו אני נזכר בעצה לחיים מהדלאי לאמה לרגל יום הולדתו השמונים, כשכתבתי את כוח לטוב: חזון הדלאי לאמה לעולמנו [A Force for Good: The Dalai Lama's Vision for Our World]. תחילה, הוא המליץ, השֵֹג מידה של שליטה פנימית בתודעתך ובאופן תגובתך לקשיי החיים. אחר כך אמץ לך אתיקה של חמלה ואלטרואיזם, את הדחף לעזור לאחרים. לבסוף, פעל מתוך נקודת המבט הזאת בכל דרך שחייך עשויים להציע לך.

פרנקל מצטט נוסחה מזוקקת של הלל הזקן מלפני אלפיים שנה כמעט: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" בעבור פרנקל, פירוש הדברים הוא כי לכל אחד מאיתנו יש מטרת חיים ייחודית משלו, וכי שירות של אנשים אחרים מרומם אותה. טווח הפעולות שלנו והיקפן חשובים פחות מהשאלה, עד כמה אנחנו מיטיבים להגיב לדרישות המסוימות של מעגל חיינו.

חוט משותף העובר בדברי החוכמה הנפרדים האלה תופס את הדרכים שבהן אנו מגיבים למציאות החיים בכל רגע ורגע, בכאן ובעכשיו, כדבר־מה שחושף את מטרתנו באתיקה של חיי היומיום. חיינו מציבים בפנינו שוב ושוב את השאלה בדבר משמעות החיים שלנו, שאלה שאנו עונים עליה באמצעות תגובתנו לחיים.

מובן כי פרנקל ראה גם חולשה אנושית. כל אחד מאיתנו, הוא מציין, בלתי־מושלם — אבל בלתי־מושלם למינהו,1 בדרכו שלו. גם את זה הוא מצליח להאיר באור חיובי, ומסכם כי החוזקות והחולשות הייחודיות שלנו עושות כל אחד מאיתנו חסר תחליף באופן יחיד במינו.

הרוב המכריע של מי ששוחררו ממחנות הריכוז הנאציים בחרו לעזוב למדינות אחרות במקום לחזור לבתיהם הקודמים, שרבים מדי מהדָרים בשכנוּת להם נגלו כרוצחים. אבל ויקטור פרנקל בחר להישאר אחרי השחרור בעיר הולדתו, וינה, ועם הזמן עמד בראש המחלקה הנוירולוגית בבית חולים ראשי בעיר.

האוסטרים שפרנקל חי בקרבם הותירו אותו לא פעם אובד עצות, באומרם שלא ידעו דבר על זוועות המחנות שהוא עצמו שרד אך בקושי. האליבי הזה נראה רופף בעיניו. הוא חש כי אנשים אלה בחרו לא לדעת.

ניצול אחר מאימי הנאצים, הפסיכולוג החברתי ארווין שטאובּ, ניצל ממוות בטוח בזכות ראול ולנברג, הדיפלומט שניפק דרכונים שוודיים לאלפי הונגרים נואשים והצילם מידי הנאצים. שטאוב חקר אכזריות ושנאה, וגילה כי אחד משורשי הרֶשע הזה הוא הסטת המבט, בחירתם של העומדים מן הצד לא לראות ולא לדעת. האי־ידיעה הזאת נתפסת בידי הפושעים עצמם כהסכמה שבשתיקה. אך שטאוב הבחין שכאשר עדים הרימו את קולם למחות על הרשע, היה לפועלי האוון קשה יותר להוציא לפועל את מעשיהם.

בעבור פרנקל, "האי־ידיעה" שנתקל בה בווינה שלאחר המלחמה התמקדה במחנות המוות הנאציים הפזורים ברחבי האימפריה קצרת הימים, ובצידה חוסר המודעות של אזרחי וינה לגורל שכניהם שנכלאו ונרצחו במחנות הללו. הוא מציין כי המניע הבסיסי לָאי־ידיעה הוא הרצון לברוח מכל תחושת אחריות לפשעים הללו או אשמה בגינם. הוא הבחין שאנשים ככלל נדחפו בידי שליטיהם הרודנים לא לדעת — עובדת חיים גם בימינו.

לטענת החפּוּת לא היה לי מושג יש הד בן־זמננו, המתבטא בהופעתו של מתח בין־דורי. צעירים ברחבי העולם כועסים על דורות מבוגרים מהם על שהותירו להם מורשת של כדור ארץ חרב, כשהמומנטום של ההרס הסביבתי עתיד להימשך עשרות אם לא מאות שנים.

האי־ידיעה הסביבתית הזאת נמשכת זה מאות בשנים, מאז המהפכה התעשייתית. מאז אותם ימים חזינו בהמצאתם של פלטפורמות ותהליכי ייצור רבים מספור, שרובם רקמו עור וגידים בתקופה שלא היה לנו מושג על השפעותיהם האקולוגיות. התפתחויות במדע ובטכנולוגיה מניעות שינוי ויוצרות בכך אפשרויות התייחסות למשבר האקלים, שזוכות לדִרבּוּן פעיל ברחבי העולם ועל פני דורות.

חלופות "ירוקות" באמת מעין אלה הן הדרך היחידה להפחית את עתידו הקודר של כדור הארץ 2.0 — כדור הארץ בעשורים העתידיים — עובדת חיים משכנעת בעיני צעירים כיום. אילו פרנקל היה איתנו כיום (הוא מת ב־1997), הוא בלי ספק היה שבע רצון לראות שרבים כל כך מהצעירים בימינו בוחרים לדעת ומוצאים מטרה ומשמעות בהצפת עובדות סביבתיות ובעשייה על בסיסן.

לאור הטירוף הגורף שהכה בחלק גדול מדי מן העולם ה"מתורבת" במהלך המלחמה הגדולה שהסתיימה זה עתה, פרנקל חש כי לדור הצעיר בימיו אין עוד מודלים לחיקוי מהסוג שיעניק להם תחושת אידיאליזם נלהב, אנרגיה שמניעה קִדמה. הוא חש כי הצעירים שהיו עדים למלחמה חזו ביותר מדי אכזריות, סבל חסר טעם ואובדן הרסני מכדי שיטפחו בקרבם השקפה חיובית, לא כל שכן התלהבות.

הוא ציין כי השנים שהובילו למלחמה כמו גם שנות המלחמה עצמה "נטלו לחלוטין את האמון" בכל העקרונות והותירו את התפיסה הניהיליסטית שהעולם עצמו חסר כל תוקף. פרנקל שאל איך אפשר להחיות ולאשש מושגים כגון משמעות נאצלת לחיים, שקרסו בהפקרות כזאת תחת מפולת שקרים.

בתובנה נוספת שהקדימה את זמנה הבין פרנקל כי גישה חומרנית, שבה אנשים מוצאים את עצמם צורכים ומתקבעים בבלי דעת במושא הקנייה הבא, מייצגת חיים נטולי משמעות, כדבריו, שבהם אנו "מבזבזים ומבזבזים" בלי להקדיש שום מחשבה למוסריות. להט הצריכה הזה נעשה היום להשקפת עולם דומיננטית, המשוללת כל מטרה פנימית או משמעות גדולה ממנה.

הוסיפו לכך את ביזוי הכבוד האנושי בידי מערכת כלכלית שהורידה גברים ונשים למדרגת "אמצעים גרידא", צימצמה אותם לכדי "כלים" להפקת רווחים בידי אחרים. פרנקל ראה זאת כעלבון לכבוד האנושי וטען כי אסור שאדם יהפוך לאמצעי להשגת מטרה אחרת.

והיו מחנות הריכוז, שחיים שנתפסו בהם כראויים רק למוות נוצלו אף על פי כן לעבודות כפייה עד קצה גבולם הביולוגי. כל אלה — בתוספת העובדה הפשוטה של שיתוף פעולה עם מנהיגים מרושעים — מילאו מדינות, במיוחד באירופה, בתחושת אשמה קולקטיבית. נוסף על כל זה, כניצול מחנות היה פרנקל מודע בחריפות לכך ש"הטובים שבנו" לא חזרו. ידיעה זו יכלה להפוך בקלות ל"אשמת ניצולים". אין פלא שניצולי מחנות כמוהו היו צריכים ללמוד מחדש כיצד לשמוח בכלל.

החילוץ של משמעות כלשהי מכל העלבונות הללו בא בעקבות משבר פנימי, לתחושת פרנקל, משבר שהוביל לתפיסת העולם נטולת הנחמה של אקזיסטנציאליזם ניהיליסטי — חִשבו על מחזהו הבתר־מלחמתי הקודר של בקט, מחכים לגודו, כביטוי לציניות ולחוסר התקווה של אותן שנים. בניסוחו של פרנקל, "אין זה צריך להפתיע אותנו שהפילוסופיה בת־זמננו תופסת את העולם כאילו אין בו שום טעם".

הָריצוּ קדימה שבעה עשורים או יותר. בימינו עדויות שונות מצביעות על כך שצעירים רבים מציבים כיום את תחושת המטרה והמשמעות במקום הראשון בסולם העדיפויות — התפתחות שפרנקל לא היה מסוגל לחזות בהינתן נקודת המבט הקודרת שהעניקו לו הזוועות ששרד זה עתה. אך בימינו אנשים שמגייסים ושוכרים כוח אדם לעבודה בחברות, למשל, מדווחים שיותר מבכל זמן אחר שזכור לנו, הדור החדש של עובדים עתידיים נמנע מלעבוד במקומות שפעילותם מתנגשת עם ערכיו האישיים.

התחושה האינטואיטיבית של פרנקל באשר למידת חשיבותה של מטרה, נתמכת בגוף מחקר מקיף. למשל, תחושת מטרה בחיים משמשת חוצץ נגד בריאות לקויה. הנתונים מראים כי אנשים בעלי מטרת חיים נוטים להאריך ימים יותר. וחוקרים גילו כי הַחזקה במטרה היא מעמודי התווך של רווחה גופנית ונפשית.

במחזהו של בקט, אסטרגון וּולדימיר — הגיבורים המחכים לגודו בעודם לכודים בנצח חסר תקווה — עושים שניהם ניסיונות מגושמים להתאבד כדי להימלט ממצבם הקשה וחסר הטעם. פרנקל, בניגוד להם, ייסד תוכנית מצליחה למניעת התאבדות בעשור שלפני שליחתו למחנות המוות בידי הנאצים. במכללות הגרמניות של אותם ימים אירעו מקבצי התאבדויות, כשסטודנטים צעירים קיבלו את תוצאות המבחן שקבע לאיזו הכשרה נוספת יוכלו — או לא יוכלו — להמשיך.

אבל פרנקל גרס שהתאבדות מייצגת את שיאו של חוסר המשמעות. "התאבדות", הוא כתב, "לעולם לא תוכל לפתור בעיה" או לענות על השאלה שהחיים שואלים אותנו. פרנקל הפציר שבמקום להתמקד בהשלכות הרות־האסון של ציונים גרועים או להפריז בהן, מוטב לסטודנטים להרהר בשאיפותיהם הגדולות יותר לחייהם. לפי מקורות אחדים, באחת השנים הראשונות להפעלתה צימצמה תוכניתו את מספר ההתאבדויות הללו לאפס.

"מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'", הכריז הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. פרנקל מציג את העיקרון הזה כהסבר לשאיפה לשרוד, שזיהה בכמה מעמיתיו האסירים. מי שמצאו משמעות ומטרות גדולות יותר בחייהם, מי שחלמו על מה שיוכלו לתרום, היו — להשקפתו של פרנקל — בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד מאלה שוויתרו.

לעובדה מכרעת אחת נודעה חשיבות כאן. למרות האכזריות שבה נהגו הסוהרים באסירים, המכות, העינויים, האיום הקבוע במוות, חלק אחד בחייהם נותר חופשי: התודעה. על אף הנסיבות האיומות — תקוותיהם, דמיונם וחלומותיהם של האסירים היו תלויים בהם בלבד. היכולת הפנימית הזאת היא חירות אנושית אמיתית; פרנקל הבחין כי אנשים היו מוכנים לרעוב, "אם לרעב היתה מטרה או משמעות".

מוסר ההשכל שפרנקל הפיק מן העובדה האקזיסטנציאלית הזאת: נקודת המבט שלנו על מאורעות החיים — כיצד אנו תופסים אותם — חשובה לא פחות, ואפילו יותר, ממה שעולה בגורלנו בפועל. "גורל" הוא מה שקורה לנו מעבר לשליטתנו. אבל כל אחד מאיתנו אחראי לגישתו כלפי המאורעות הללו.

פרנקל החזיק בתובנות אלה על חשיבותה הייחודית של תחושת משמעות עוד לפני שעבר את זוועות החיים במחנה, אך שנותיו כאסיר העמיקו את שכנועו עוד יותר. כשנעצר וגורש ב־1941, הוא תפר בבטנת מעילו את כתב־היד של ספר שבו טען בזכות השקפתו הזאת. הוא קיווה לפרסמו יום אחד, אך נאלץ למסור את המעיל — ואיתו את הספר שטרם ראה אור — ביומו הראשון כאסיר. תשוקתו לפרסם יום אחד את השקפותיו, בצד כמיהתו לראות את יקיריו שוב, העניקו לו מטרה אישית שעזרה לו להשאיר את ראשו מעל המים.

אחרי המלחמה, וכשהשקפתו האופטימית על החיים עומדת בעינה חרף כל מעשי האכזריות במחנות, הפציר פרנקל באנשים בהרצאותיו אלה לשאוף ל"אנושות חדשה" אפילו נוכח כל אובדנם, שיברון ליבם והתפכחותם. "האנושי עודנו תקף," הוא טען.

פרנקל מספר כיצד שאל את תלמידיו מה לדעתם מעניק תחושת מטרה בחייו של אדם. אחד מהם ניחש זאת במדויק: לעזור לאחרים למצוא את מטרתם. פרנקל מסיים את הרצאותיו — ואת ספרו — באמירה שכל מטרתו כולה היתה שכל אחד מאיתנו יוכל לומר "כן" לחיים, למרות הכול.

1. על משקל בראשית א': עוף כנף למינהו, נפש חיה למינה וכד' (הערת המת').

על משמעות החיים וערכם I

אפשר שנחוץ לדבר על משמעות החיים וערכם כיום (1946) יותר מאי־פעם; השאלה היא רק אם וכיצד הדבר "אפשרי". במובנים מסוימים קל יותר לעשות זאת היום: אנו יכולים לשוב ולדבר בחופשיות על כל כך הרבה דברים — דברים הקשורים מעצם טבעם לסוגיית היותו של הקיום האנושי בעל משמעות וערך, ולכָבוד אנושי. עם זאת, במובנים מסוימים נעשה קשה יותר לדבר על משמעות וערך וכבוד. עלינו לשאול את עצמנו: האם עודנו יכולים להשתמש במילים האלה בקלות כזאת כיום? האין עצם משמעות המילים הוטלה איכשהו בספק? האם לא היינו עדים בשנים האחרונות לתעמולה שלילית רבה מדי, התוקפת את כל מה שהן מציינות או ציינו בעבר?

התעמולה של השנים האחרונות כוונה בעיקרה נגד כל סוג של משמעות ונגד ערך הקיום עצמו, שהוטלו בספק! למעשה, השנים הללו ביקשו להמחיש את אפסות החיים האנושיים.

מאז קאנט הצליחה המחשבה האירופית לנפק הצהרות ברורות על כבודם האמיתי של בני אדם: קאנט עצמו אמר בנוסח השני של הצו הקטגורי, כי לכל דבר יש ערך משלו, אך לאדם יש כבוד משלו — לעולם ישמש אדם כתכלית ולא כאמצעי בלבד. אבל כבר במערכת הכלכלית של העשורים האחרונים הפכו מרבית האנשים העובדים לאמצעים בלבד, הושפלו למדרגת מכשיר ותו לא למימושם של חיים כלכליים. לא היתה זאת עוד העבודה ששימשה אמצעי לתכלית, אמצעי לחיים ובעצם מזון לחיים — אלא אדם וחייו, חיוניותו, "כוח־האדם" שבו, שנעשו האמצעי לתכלית.

ואז באה המלחמה — המלחמה שבה נעשו האדם וחייו עכשיו אפילו אמצעי למוות. ואז באו מחנות הריכוז. במחנות, אפילו החיים שנחשבו ראויים רק למוות נוצלו במלואם עד קצה גבולם המוחלט. איזה פיחות בערך החיים, אילו השפלה וביזוי של המין האנושי! הבה ננסה לדמיין — כדי שנוכל לחרוץ משפט — שמדינה מבקשת לעשות איכשהו שימוש בכל האנשים שדנה למוות, לנצל את יכולת העבודה שלהם עד רגעי חייהם האחרונים ממש — אולי מתוך שיקול שזה הגיוני יותר מסתם להרוג אותם מיד, או אפילו מלהאכיל אותם למשך שארית חייהם. והרי שמענו במחנות הריכוז השכם והערב שאיננו "שווים את המרק", המרק הזה שניתן לנו כארוחה יחידה ביום, ושאת מחירו היינו צריכים לשלם בעבודת פרך של חפירה בעפר. אפילו נדרשנו, חדלי אישים שכמותנו, לקבל את מתנת החסד הזאת שלא היינו ראויים לה באופן הולם: כל אסיר שקיבל את המרק היה צריך להסיר את כובעו. וכשם שחיינו לא היו שווים קערת מרק, גם מותנו היה בעל ערך מזערי, לא שווה אפילו כדור עופרת, רק קצת ציקלון בֶּה.

בסופו של דבר זה הגיע לרציחות המוניות במוסדות לחולי נפש. כאן התברר מעבר לכל ספק שכל אדם שחייו אינם "יצרניים" עוד, ולו גם בצורה העלובה ביותר, הוכרז פשוטו כמשמעו "בלתי ראוי לחיים".

אבל כפי שאמרנו קודם לכן, "אין־משמעות" היה גם חלק מן התעמולה של התקופה. לְמה כוונתנו?

כיום אין בגישתנו לחיים כמעט שום מקום לאמונה במשמעות. אנו חיים בתקופה טיפוסית שלאחר־מלחמה. אני אמנם משתמש כאן בביטוי קצת ז'ורנליסטי, אבל התיאור ההולם ביותר את הלוך הנפש והמצב הרוחני של האדם הממוצע כיום הוא "קריסה רוחנית". זה כשלעצמו רע מספיק, אבל המצב חמור עוד יותר נוכח העובדה שבה בעת אנו כורעים תחת התחושה המציפה, שהנה אנו חיים פעם נוספת במין תקופה של קדם־מלחמה. המצאתה של פצצת האטום מזינה את הפחד מפני אסון בקנה מידה עולמי, ומין מצב רוח אפוקליפטי של "סוף העולם" השתלט על חלקו האחרון של האלף השני. מצבי רוח אפוקליפטיים מעין אלה כבר מוכרים לנו מההיסטוריה. הם רווחו בתחילת האלף הראשון ובסופו. וכידוע, במאה האחרונה שררה תחושת מפנה־מאה, שלא היתה יחידה במינה בתבוסתנותה; בשורש כל מצבי הרוח האלה ניצב הפטליזם.

ואולם איננו יכולים להתקדם לקראת שיקום רוחני כלשהו מתוך תחושת פטליזם כזאת. עלינו להתגבר עליה תחילה. אבל בעשותנו כן, עלינו להביא בחשבון שאין ביכולתנו פשוט להפקיד כיום בידי ההיסטוריה, מתוך אופטימיות אדישה, את כל מה שהביאו איתן השנים האחרונות. נעשינו פסימיים. איננו יכולים להאמין עוד בקִדמה עצמה, באבולוציה הגבוהה של האנושות כדבר־מה שצפויה לו הצלחה אוטומטית. האמונה העיוורת בקִדמה אוטומטית נותרה עניינם של בלונים נפוחים מדושני עונג בלבד — אמונה כזאת תיחשב ריאקציונית היום. היום אנו יודעים לְמה בני האדם מסוגלים. ואם יש הבדל יסודי בין דרכם של בני אדם לתפוס את העולם סביבם בעבר לבין דרכם לתפוס אותו בהווה, אפשר אולי להגדירו בצורה הטובה ביותר באופן הבא: בעבר אקטיביזם נקשר באופטימיות, ואילו כיום אקטיביזם מצריך פסימיות. כי כיום כל דחף לפעולה נובע מן הידיעה שאין שום צורה של קִדמה שאנו יכולים לתת בה את אמוננו. אם אין ביכולתנו לעמוד מן הצד היום, הרי זה בדיוק משום שכל אחד ואחד מאיתנו קובע בדיוק מה "מתקדם" ועד כמה. בזאת אנו מודעים לכך שהתקדמות פנימית היא בגדר האפשר למעשה רק לכל פרט ופרט, ואילו התקדמות ההמון מבוססת לכל היותר על קִדמה טכנית, שיש בכוחה להרשים אותנו רק משום שאנו חיים בעידן טכני. פעולותינו כיום יכולות לנבוע רק מן הפסימיות שבנו; יכולתנו לנצל את הזדמנויות החיים עדיין מוגבלת לנקודת מוצא ספקנית, ואילו האופטימיות הישנה היתה פשוט מפייסת אותנו לכדי שאננות ומשליטה פטליזם, אם גם פטליזם ורוד. מוטב אקטיביזם מפוכח מכל פטליזם צבוע בוורוד!

כמה איתנה צריכה להיות אמונתו של אדם שהחיים הם בעלי משמעות, כדי לא להתנפץ לרסיסים נוכח ספקנות כזאת. איזו מידה של אמונה ללא תנאי במשמעות הקיום האנושי ובערכו נושאים אנו בקרבנו, אם יש בכוחה של אמונה זו לשאת ולקבל את הספקנות והפסימיות האלה. ודווקא בתקופה שכל האידיאליזם הכזיב כל כך, וכל הלהט נוצל כל כך לרעה; ובה בעת איננו יכולים אלא לפנות לאידיאליזם או ללהט. אבל לדור הנוכחי, לצעירים של היום — וזה הדור שבו גבוהים ביותר סיכויינו לאתר אידיאליזם ולהט — אין עוד מודלים לחיקוי. יותר מדי תהפוכות נאלץ הדור האחד הזה לחוות, יותר מדי קריסות חיצוניות — ופנימיות בהשפעותיהן; הרבה מדי לדור יחיד, הרבה מכדי שנוכל לסמוך עליו בצורה עיוורת כל כך שישמור על האידיאליזם והלהט שלו.

כל התוכניות, כל הסיסמאות והעקרונות איבדו כל ערך עקב השנים האחרונות. דבר לא הצליח לשרוד, ואל לנו להיות מופתעים אפוא אם הפילוסופיה בת־זמננו תופסת את העולם כאילו הוא ריק מתוכן. אבל באמצעות הניהיליזם הזה, באמצעות הפסימיות והספקנות, באמצעות צלילות הדעת של "אובייקטיביות חדשה" שכבר איננה חדשה כל כך כי הזדקנה, עלינו לחתור לעבר אנושיות חדשה. השנים האחרונות הביאו התפכחות מוחלטת מאשליות, אבל הן גם הראו לנו שעדיין יש תוקף לאנושיות; הן לימדו אותנו שהכול תלוי באדם הפרטי. אחרי הכול, בסופו של דבר מה שנשאר הוא "רק" האדם! כי האדם הוא ששרד את תופת העבר הקרוב. והאדם הוא גם מה שנותר בחוויות מחנות הריכוז (היתה דוגמה לכך היכנשהו בבוואריה, שבה מפקד מחנה, איש אס־אס, קנה לאסירים "שלו" בחשאי תרופות מכיסו דרך קבע בבית מרקחת בעיירת־שוק בווארית סמוכה; שעה שבאותו המחנה "זקן המחנה", שהיה אסיר בעצמו, התעלל באסירים בצורה איומה ונוראה: הכול תלוי באדם הפרטי!).

מה שנותר הוא האדם הפרטי, האדם — ושום דבר מלבדו. הכול נשר ממנו במהלך אותן שנים: כסף, כוח, תהילה; דבר לא נותר ודאִי מבחינתו: לא החיים, לא הבריאות, לא האושר; הכול הועמד בספק מבחינתו: יוהרה, שאפתנות, מערכות יחסים. הכול הצטמצם לכדי קיום ותו לא. בוער מכאב, כל מה שלא היה חיוני התאדה — האדם התאדה לכדי מה שהיה בחשבון אחרון: או אחד ההמון, ולכן אף אדם ממשי, ולכן בעצם אף אחד — זה שהינו אנונימי, דבר(!) נטול שם שאליו "הוא" נעשה עכשיו, מספר אסיר בלבד; או שהצטמצם לכדי עצמיותו המהותית. אז בסופו של דבר, האם לא היה עליו להגיע לידי איזו החלטה? אל לנו להיות מופתעים, מפני ש"קיום" — שאל מערומיו וגולמיותו הוחזר האדם — אינו אלא זאת: החלטה.

אך ניתנה בידי האדם עזרה בהגיעו לידי החלטה; הגורם המכריע היה קיומם של אחרים, הווייתם של אחרים, במיוחד היותם מודלים לחיקוי. עובדה זו נשאה פרי יותר מכל דבר שנכתב או נאמר. משום שההוויה תמיד נחרצת מהמילה. והיה נחוץ, ויהיה כך תמיד, לשאול את עצמנו אם אין העובדה הבאה חשובה הרבה יותר מכתיבת ספרים או ממתן הרצאות: שכל אחד מאיתנו יממש את התוכן בעצם מעשה הווייתו. מה שבא לידי מימוש הוא גם הרבה יותר יעיל. אין די במילים לבדן. פעם נקראתי לטפל בגופתה של אישה שהתאבדה. על הקיר מעל לספה במעונה היתה תלויה מימרה במסגרת יפה: "חזק עוד יותר מן הגורל הוא האומץ לשאתו בנחישות". והיישר מתחת למוטו הזה נטלה האישה את חייה. אין ספק כי אותם אנשים מופתיים, שיכולים וצריכים לפעול את פעולתם פשוט בעצם הווייתם, מצויים במיעוט. הפסימיות שלנו יודעת זאת; אבל בדיוק משום כך האקטיביזם שלהם חשוב; זה בדיוק הבסיס לאחריותם האדירה של המעטים. מיתוס עתיק מספר שהעולם מתקיים בזכות ל"ו צדיקים נסתרים המצויים בכל דור ודור. רק שלושים ושישה! מיעוט זעיר שבזעירים. ואף על פי כן, הם מבטיחים את קיומו המוסרי המתמשך של העולם כולו. אבל הסיפור נמשך: ברגע שאחד הצדיקים נחשף כהווייתו, וסביבתו הקרובה — רעיו בני האדם — קורעת מעליו את המסכה כביכול, הוא נעלם, הוא "נלקח" ומת בו במקום. מה פירוש הדבר? לא נרחיק לכת אם נאמר זאת כך: אנחנו מרגישים בכוונה פדגוגית במודל לחיקוי — "וסר הלב"; אנו בני האדם איננו אוהבים שיטיפו לנו מוסר כמו לילדים.

מה כל זה מוכיח? מה הגיע עדינו מן העבר? שני דברים: הכול תלוי באדם הפרטי, יהיה מספרם של אנשים הדומים לו בחשיבתם ובדעותיהם קטן ככל שיהיה; והכול תלוי בכך שכל אדם, בפעולה ולא במילים גרידא, ייטע ביצירתיות את משמעות החיים כמציאות בהווייתו שלו. לפיכך עלינו לסתור את התעמולה השלילית של העת האחרונה, תעמולת ה"אין־משמעות", בתעמולה אחרת שצריכה להיות ראשית אינדיבידואלית ושנית פעילה. רק אז תוכל להיות חיובית.

עד כאן באשר לשאלתנו הראשונית אם, ובאיזה מובן, ובאיזו רוח, אפשר עוד לצדד בימינו במשמעות החיים ובערכם. אבל ברגע שאנחנו מדברים על משמעות הקיום, מניה וביה העמדנו אותה בסימן שאלה. ברגע שאנו תוהים עליה מפורשות, איכשהו כבר הטלנו בה ספק. וספקות באשר להיותו של הקיום האנושי בעל משמעות עלולים להוביל בקלות לייאוש. או־אז אנו פוגשים את הייאוש הזה בדמות ההחלטה להתאבד.

כאשר אנו מדברים על התאבדות, עלינו להבחין בין ארבע סיבות מהותיות אך נבדלות במהותן, שמהן נובע הרצון הפנימי להתאבד. ראשית, התאבדות עשויה להיות תולדה — לא של מצב נפשי בעיקרו, אלא של מצב גופני פיזיולוגי. הקבוצה הזאת כוללת את אותם מקרים שבהם אדם, שחווה שינוי מוכתב־בידי־הגוף של מצבו הנפשי, מנסה להתאבד כמעט כאילו הוא אנוס לעשות זאת. מטבע הדברים, מצבים כאלה אינם נמנים מלכתחילה עם אלה שאנו עוסקים בהם בהרצאה היום. אחר כך באים אנשים שנחישותם להתאבד ניזונה מחישובי ההשפעה שתהיה לכך על סביבתם: אנשים שרוצים לנקום במישהו על משהו שנגרם להם, ורוצים שדחף הנקמה שלהם ייטע באנשים המדוברים את כובד משקלו של מצפון אשם למשך שארית חייהם: לגרום להם תחושת אשמה בעקבות המוות בהתאבדות. גם את המקרים האלה יש לנפות בבואנו לעסוק במשמעות החיים. שלישית, יש אנשים שרצונם להתאבד נובע מכך שפשוט עייפו, עייפו מהחיים. אבל העייפות הזאת היא תחושה — וכולנו יודעים שתחושות אינן סיבות. העובדה שהאדם יגֵע, מרגיש תשוש, כשלעצמה אינה סיבה עבורו להפסיק הכול. אלא שהכול תלוי בשאלה אם יש משמעות אמיתית בלהמשיך הלאה, אם מוצדק להתגבר על העייפות לשם כך. מה שנחוץ כאן הוא פשוט תשובה לשאלת משמעות החיים, השאלה אם להמשיך לחיות למרות לאוּת עיקשת מן העולם. כשלעצמה, היא עדיין אינה מהווה טיעון־נגד להמשך החיים; אבל המשך החיים יהיה אפשרי רק בתוך ידיעת משמעותם המוחלטת.

למעשה, מי ששייכת לענייננו היא קבוצה רביעית של אנשים, אלה שמבקשים להתאבד משום שפשוט אינם יכולים להאמין במשמעות של המשך החיים, במשמעות החיים עצמם. התאבדות ממניע כזה מכונה בדרך כלל "התאבדות מַאֲזָן". בכל אחד מן המקרים היא נובעת ממאזן חיים שלילי כביכול. אנשים כאלה עורכים "מאזן" ומשווים את היש עם האין; הם שוקלים את מה שהחיים חייבים להם לעומת הרווח שעדיין יוכלו להפיק מהחיים לדעתם, והמאזן השלילי שהם מחשבים מביא אותם להתאבד. נבחן עתה את המאזן הזה.

על פי רוב עמודת הזכות מכילה את כל הסבל והכאב, ועמודת החובה את כל האושר והמזל הטוב שעדיין לא הושגו. אבל המאזן הזה שגוי מיסודו. כי כמאמר הפתגם, "לא באנו לעולם כדי ליהנות". וזה נכון במובן הכפול של מה שיש (הוויה) ומה שצריך להיות. כל מי שלא הרגיש זאת בעצמו מופנה בזאת לכתביו של פסיכולוג רוסי אקספרימנטלי, שהוכיח פעם שאדם ממוצע חווה תחושות של אי־שביעות רצון בהיקף רב משמעותית מתחושות הנאה. לפיכך מלכתחילה לא יהיה זה אפשרי לחיות רק למען הנאות. אבל האם זה נחוץ בכלל — האם זה לוז החיים? נדַמה לעצמנו אדם שנידון למוות, ושעות ספורות לפני הוצאתו להורג נאמר לו שהוא חופשי לקבוע את תפריט ארוחתו האחרונה. הסוהר נכנס לתאו ושואל אותו מה ירצה לאכול, מציע לו שלל מעדנים; אבל האיש דוחה את כל הצעותיו. הוא חושב לעצמו שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהינוֹ במזון טעים או לא, מאחר שבתוך כמה שעות יהיה גווייה. ואפילו תחושות ההנאה שעדיין עשויות להיקלט בתאי העצב הצרברליים של האורגניזם הזה נראות חסרות טעם נוכח העובדה שכעבור שעתיים יושמדו לעד.

אבל החיים במכלולם עומדים נוכח המוות, ואם האיש הזה צודק, אזי כל חיינו היו נטולי משמעות אילו חתרנו רק להנאות ותו לא — מוטב למֵרב ההנאות במֵרב מידתן. הנאה כשלעצמה אינה יכולה להעניק משמעות לקיומנו; לפיכך היעדר הנאה אינו יכול ליטול מהחיים את משמעותם, מה שכבר נראה לנו ברור מאליו.

אדם שחייו ניצלו אחרי ניסיון התאבדות סיפר לי יום אחד כיצד רצה לצאת מהעיר ולתקוע כדור בראשו, וכיצד — מאחר שהשעה כבר היתה מאוחרת והחשמליות חדלו לנסוע — הרגיש אנוס לנסוע במונית; וכיצד מצא את עצמו דואג משום שלא רצה לבזבז כסף על נסיעות במונית, וכיצד נאלץ לחייך לבסוף נוכח העובדה שהוא מסוגל להתייסר בעניינים שכאלה זמן קצר לפני מותו. שכן לאדם זה הנחוש להתאבד לא היתה אמורה להיות שום משמעות לקימוץ בהוצאות — נוכח המוות. כמה היטיב לבטא זאת רבינדרנת טאגור, את האכזבה שבני אדם חשים כלפי תביעתם לאושר בחייהם, בשירו שבו הוא אומר:

ישנתי וחלמתי
שהחיים הם שמחה.
התעוררתי והבנתי
שהחיים הם חובה.
עבדתי — וראה זה פלא,
החובה היתה שמחה.
ובזאת אנו מצביעים על הכיוון שנלך בו בהמשך דיוננו.

אז החיים הם איכשהו חובה, מחויבות אחת אדירה. ויש בהם בהחלט גם שמחה, אבל אי־אפשר לרדוף אחריה, אי־אפשר "להנכיחה מכוח רצוננו" כשמחה, עליה להתעורר באופן ספונטני, בדיוק כמו תולדה של דבר־מה: אושר אינו צריך להיות תכלית, אסור שיהיה תכלית, ולעולם לא יוכל להיות תכלית, אלא רק תולדה; תולדת ההגשמה של מה שמכונה בשירו של טאגור חובה, ושבהמשך ננסה להגדירו בצורה מדויקת יותר. מכל מקום, במובן זה כל בני האדם החותרים לאושר נידונו לכישלון, שכן המזל הטוב עשוי רק ליפול בחלקנו, אך לעולם לא נוכל לרודפו. קירקגור הוא שאמר את המשפט החכם, שהדלת לאושר תמיד נפתחת "החוצה", משמע שהיא נסגרת בדיוק כלפי האדם שמנסה לדחוף את הדלת לאושר "פנימה" כביכול.

פעם ישבו מולי שני אנשים שעייפו מן החיים — רצה הגורל והם ישבו מולי בעת ובעונה אחת — גבר ואישה. שניהם הצהירו מתוך הסכמה מוחלטת, מילה במילה, שחייהם חסרי משמעות, שהם "כבר לא מצפים לשום דבר מהחיים". איכשהו שניהם צדקו. אבל עד מהרה התברר שבניגוד לדבריהם, משהו ציפה לכל אחד מהם: לגבר — עבודה מדעית בלתי גמורה, ולאישה — ילד שחי בחו"ל, רחוק ומחוץ להישג יד. בנקודה הזאת יהיה מועיל, כפי שהיה אפשר לומר על קאנט, "לבצע מהפכה קופרניקאית", פנייה קונספטואלית של 180 מעלות, שלאחריה אין השאלה יכולה להיות עוד "לְמה אני יכול לצפות מן החיים?" אלא יכולה להיות עכשיו רק: "לְמה החיים מצפים ממני?" איזו משימה בחיים מצפה לי?

עכשיו אנו גם מבינים שבחשבון אחרון השאלה בדבר משמעות החיים אינה נשאלת כהלכה אם שואלים אותה בדרך הנהוגה: לא אנו אלה המורשים לשאול על משמעות החיים, החיים הם אלה ששואלים את השאלות, שמַפנים את השאלות אלינו — אנחנו הנשאלים! אנחנו אלה שצריכים לענות, שצריכים לתת תשובות לשאלת החיים הקבועה הנשאלת שעה־שעה, ל"שאלות החיים" המהותיות. לחיות כשלעצמו אין פירושו אלא להישאל; כל מעשה ההוויה שלנו אינו אלא להגיב לחיים — לשאת באחריות כלפיהם. מנקודת המבט המנטלית הזאת דבר אינו יכול להפחיד אותנו עוד, שום עתיד, שום חוסר משמעות לכאורה. כי עכשיו ההווה הוא הכול, והוא מציב בפנינו את שאלת החיים הנצחית החדשה. עכשיו הכול תלוי במה שמצופה מאיתנו. באשר למה שצופן לנו העתיד, איננו צריכים לדעת יותר מכפי שאנו מסוגלים לדעת. בהקשר הזה אני מספר לא פעם את הסיפור הבא, שהופיע בכתבה קצרה בעיתון לפני שנים רבות. גבר שחור שנידון למאסר עולם הוגלה לאי השדים. כשהיתה האונייה, לווייתן, בלב ים, פרצה בה דליקה. בגלל המצב הרה־האסון שוחרר האסיר משלשלותיו ונטל חלק במלאכת ההצלה. הוא הציל עשר נפשות. עקב כך זכה בהמשך לחנינה. אני שואל אתכם: אם מישהו היה שואל את האיש לפני צאתו לדרך, למעשה עוד על הרציף במרסיי, אם המשך החיים עשוי לשאת בעבורו משמעות כלשהי, הוא ודאי היה מניד את ראשו: מה כבר יכול לצפות לו? אבל איש מאיתנו אינו יודע מה מצפה לו, איזה רגע גדול, איזו הזדמנות יחידה במינה לפעול בדרך יוצאת דופן, בדיוק כמו הצלתן של עשר נפשות בידי אותו גבר שחור על סיפון הלווייתן.

השאלה שהחיים שואלים אותנו, ואשר במתן תשובה עליה יש ביכולתנו לקלוט את משמעות הרגע הנוכחי, משתנה לא רק משעה לשעה, אלא גם מאדם לאדם: השאלה שונה לגמרי בכל רגע נתון לכל אדם נתון.

אנו יכולים לראות אפוא כיצד השאלה בדבר משמעות החיים מוצגת בצורה פשטנית מדי, אלא אם כן היא מוצגת על כל ייחודיותה, בתוך הקשרה הקונקרטי בכאן ובעכשיו. לשאול על "משמעות החיים" באופן זה נראה לנו נאיבי בדיוק כמו כַּתב המראיין אלוף עולם בשחמט ושואל אותו, "ועכשיו, אדוני הרב־אומן, אמור לי בבקשה: מהו לדעתך מהלך השחמט הטוב ביותר?" האם יש מהלך, מהלך אחד מסוים, שיכול להיות טוב, או אפילו הטוב ביותר, מעבר למצב נתון במשחק מסוים למערך כלים מוגדר?

נאיבי לא פחות הוא הבחור הצעיר שדיבר איתי יום אחד לפני שנים רבות, כשעמדתי ללמד סמינר קטן על משמעות החיים במקום כלשהו. דבריו היו בערך כאלה: "שמע, פרנקל, אל תכעס עליי, הוזמנתי הערב לבית חותנַיי־לעתיד. אני באמת צריך ללכת ואיני יכול להישאר להרצאה שלך; תוכל לומר לי ברוב אדיבותך בשתי מילים, מהי משמעות החיים?"

יהיה אשר יהיה מה שמצפה לנו כעת, "אתגר השעה" המסוים הזה עשוי לתבוע תשובה במובן אחר. ראשית, תשובתנו עשויה להיות תשובה פעילה, לתת תשובה באמצעות עשייה, לענות על שאלות חיים ספציפיות במעשה שאנו מביאים לידי גמר, בעבודה שאנו יוצרים. אבל גם כאן עלינו לזכור כמה דברים. והדרך המוצלחת ביותר להביע את כוונתי עכשיו היא אולי באמצעות התייחסות לחוויה מסוימת: יום אחד ישב מולי בחור צעיר שהתעמת איתי בשאלה של משמעות החיים או חוסר משמעותם. זה היה טיעונו: "לךָ קל לדבר, אתה הקמת מרכזים טיפוליים, אתה עוזר לאנשים, אתה מנחה אותם; אבל אני — מי אני, מה אני — עוזר חייט. מה אני יכול לעשות? איך אני יכול לתת לחיי משמעות באמצעות פעולותיי?" האיש הזה שכח שהשאלה לעולם איננה היכן אדם עומד בחייו, או באיזה מקצוע הוא עוסק, אלא רק כיצד הוא נוכח במעגל החיים שלו וכיצד הוא ממלא את מקומו בו. מימוש החיים אינו תלוי באורכו של רדיוס הפעולה, אלא רק בשאלה אם המעגל מלא כולו.

בסביבת החיים המסוימת שלו כל אדם ואדם איננו בר־חיקוי או בר־החלפה, וזה נכון לכולם. המשימות שחייו מועידים נועדו רק לו, ורק הוא נדרש להגשימן. והחיים של אדם שלא מילא בשלמותו את מעגל החיים הגדול־יותר שלו (באופן יחסי), ממומשים פחות מאלה של אדם שעומד באמת ובתמים במשימות שהוא מוצא במעגלו ההדוק יותר. עוזר החייט יכול להשיג בסביבתו המסוימת יותר, והדברים שהוא עושה והדברים שאינו עושה עשויים להוביל לחיים בעלי משמעות רבה יותר מאלה של האדם שהוא מקנא בו, אם זה האחרון אינו מודע לאחריותו הגדולה יותר בחיים ואינו עושה איתה צדק.

"אז מה בעניין המובטלים," אתם עשויים להתנגד עכשיו, מתעלמים מכך שעבודה אינה התחום היחיד שבו אנו עשויים להעניק משמעות לחיינו בצורה פעילה. האם העבודה לבדה עושה את החיים משמעותיים? הבה נשאל את האנשים הרבים שמתלוננים באוזנינו (לא בלי סיבה) עד כמה נטולת משמעות היא עבודתם (התכופות מכנית), החיבור האינסופי של טורי מספרים או הדחיפה והמשיכה המונוטוניות בידית מכונה בפס ייצור בלתי נגמר. האנשים האלה יכולים להכניס משמעות בחייהם, למלא אותם במשמעות אנושית אישית, רק בזמנם החופשי המועט כל כך. מנגד, למובטל, שיש לו זמן חופשי בשפע, יש גם הזדמנות להעניק לחייו משמעות. אל לאיש לחשוב שדעתנו קלה עד כדי כך שאנו ממעיטים בערכם של קשיים כלכליים, מצב כלכלי נואש, או עצם הגורמים הכלכליים או החברתיים המעורבים בהקשרים כאלה. אנו יודעים היום יותר מאי־פעם כמה רחוק יכול לקחתנו "הלחם קודם למוסר".2 התפכחנו מאשליותינו בנידון. אבל אנו יודעים עד כמה חסר משמעות זה לזלול ולסבוא בלי שום מוסר, וכמה הרה אסון חוסר המשמעות הזה עלול להיות לכל מי שמעייניו נתונים לצריכה בלבד. ולבסוף, אנו יודעים מה גדולה משמעותה של "מוסריות": האמונה הבלתי מתפשרת במשמעות לחיים ללא תנאי, אמונה שבדרך זו או אחרת עושה את החיים נסבלים. משום שחווינו את המציאות שבה בני אדם נכונים באמת ובתמים לרעוב, אם לרעב יש מטרה או משמעות.

עם זאת, לא זו בלבד שראינו עד כמה קשה לרעוב בהיעדר "מוסריות", אלא שראינו גם כמה קשה לתבוע מוסריות מאדם אם מניחים לו לרעוב. פעם היה עליי להגיש לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית על נער מתבגר אשר — בעיצומו של מצב נואש מאוד — גנב כיכר לחם; בית המשפט המדובר שאל את השאלה המדויקת: האם הנער "נחות" או לא? בחוות הדעת נאלצתי להודות שמנקודת מבט פסיכיאטרית, אין לראות בו נחות בכל צורה שהיא. אבל לא עשיתי זאת בלי להסביר בה בעת שבמצבו המסוים היה עליו להיות "נעלה" כדי לעמוד בפיתוי נוכח רעב שכזה!

אין זה רק באמצעות פעולותינו שאנו יכולים להעניק משמעות לחיים — ככל שיש ביכולתנו לענות מתוך אחריות על השאלות הספציפיות שהחיים מציבים בפנינו, נוכל למלא אחר דרישות הקיום לא רק כסוכנים פעילים, אלא גם כבני אדם אוהבים: במסירותנו האוהבת ליפה, לנשגב, לטוב. שמא עליי לנסות להסביר לכם בעזרת איזה ביטוי שחוק כיצד יכולה חוויית היופי לצקת משמעות בחיים, ומדוע? אני מעדיף להגביל את עצמי לניסוי המחשבתי הבא: דמו לעצמכם שאתם יושבים באולם קונצרטים ומאזינים לסימפוניה האהובה עליכם, והתיבות האהובות עליכם בה מהדהדות באוזניכם, והמוזיקה נוגעת לליבכם עד כדי כך שהיא מעבירה צמרמורת בגווכם; ועכשיו דמו לעצמכם את האפשרות (כי מבחינה פסיכולוגית הדבר בלתי אפשרי מעיקרו) שמישהו ישאל אתכם באותו הרגע אם יש לחייכם משמעות. אני סבור שתסכימו איתי אם אקבע שבמקרה הזה תהיו מסוגלים לענות תשובה אחת בלבד, והיא תהיה פחות או יותר: "היה שווה לחיות ולו למען הרגע הזה בלבד!"

מי שחווים לא את האמנויות אלא את הטבע, עשויים להגיב באופן דומה, וכמוהם מי שחווים אדם אחר. האם איננו מכירים את התחושה שמשתלטת עלינו במחיצתו של אדם מסוים, שמיתרגמת בערך כך: העובדה שאדם זה קיים בעולם בכלל היא כשלעצמה נותנת לעולם הזה, ולחיים בו, משמעות.

אנו מעניקים לחיים משמעות באמצעות פעולותינו, אך גם באמצעות האהבה, ולבסוף באמצעות הסבל. כי צורת ההתמודדות של בני אדם עם הגבלת האפשרויות העומדות בפניהם מבחינת השפעתה על פעולותיהם ויכולתם לאהוב, ומבחינת אופן התנהגותם במגבלות האלה — האופן שבו הם משלימים עם סבלם במגבלות כאלה — בכל אלה נותרת בידם היכולת להגשים ערכים אנושיים.

לכן דרך התמודדותנו עם הקשיים מעידה על טיבנו האמיתי, וגם זה מאפשר לנו לחיות באופן משמעותי. ואל לנו לשכוח את הרוח הספורטיבית, אותה רוח ייחודית לאנושות! מה עושים אתלטים אם לא להציב לעצמם קשיים כדי שיוכלו לצמוח באמצעות ההתגברות עליהם? ככלל, כמובן, אין זה מומלץ להציב לעצמנו קשיים; ככלל, לסבל כתוצאה מפורענות יש משמעות רק אם הסבל הזה הוא מכת גורל, ועל כן בלתי נמנע ואין מנוס מפניו.

כלומר, את הגורל, את מה שקורה לנו, ניתן בהחלט לעצב בדרך זו או אחרת. "אין מצב שאי־אפשר לשפרו, אם באמצעות הישג או נשיאה בסבל," אמר גתה. או שאנחנו משנים את הגורל — עד כמה שזה ניתן, או שאנחנו מקבלים אותו על עצמנו מרצוננו — עד כמה שזה נחוץ. בשני המקרים חזקה עלינו לחוות צמיחה פנימית באמצעות הפורענות. ועתה אנו מבינים גם את כוונתו של הלדרלין כשהוא כותב: "כשאני דורך על הפורענות שלי, אני עומד גבוה יותר".

כמה מוטעה נראה לנו כעת המצב, שבו אנשים פשוט מתלוננים על מזלם הרע או מר גורלם. מה היה על כל אחד מאיתנו ללא גורלנו? כיצד היה קיומנו לובש דמות וצורה, אם לא תחת מהלומות הקורנס של סבלנו ובחומו המלובן? מי שמתקוממים נגד גורלם — כלומר נגד נסיבות שאינן תלויות בהם, ואשר בפירוש אין ביכולתם לשנות — לא תפסו את משמעות הגורל. הגורל באמת בלתי נפרד מהטוטליות של חיינו; ואין לשבור מן הטוטליות הזאת אף לא מעט מזעיר ממה שהועידה לנו בלי להרוס את השלם, את תצורת קיומנו.

הגורל הוא אפוא חלק מחיינו וכמוהו הסבל. לכן אם יש משמעות לחיים, יש משמעות גם לסבל. מכאן שהסבל, כל עוד הוא הכרחי ובלתי נמנע, טומן בחובו גם את האפשרות להיות בעל משמעות. למעשה, ההכרה בו ככזה אוניברסלית. לפני שנים אחדות התבשרנו כי תנועת הצופים באנגליה העניקה פרסים לשלושה נערים על הישגיהם הגדולים ביותר; ומי קיבלו את הפרסים הללו? שלושה נערים חולים במחלה סופנית שהיו מאושפזים בבית החולים, ולמרות זאת נשאו את גורלם הכבד מתוך כבוד ובאומץ. זוהי הכרה ברורה בכך שסבל אמיתי הנובע מגורל אותנטי הוא הישג, ואכן ההישג הרם שבאפשר. החלופה המוזכרת במשפט של גתה שצוטט לעיל אינה נכונה עוד אם בוחנים אותה מקרוב: בחשבון אחרון, אין זו שאלה של הישג או נשיאה בסבל — לפעמים הנשיאה בסבל היא כשלעצמה ההישג הגדול ביותר.

מהות ההישג הטמון בסבל אמיתי זכתה לדעתי לביטוי הצלול ביותר במילותיו של רילקה, שזעק פעם: "כמה מדורי סבל צריך האדם לעבור!" השפה הגרמנית מדברת על הסבל שיש לגבור עליו כעל מלאכה שצריך לעשותה. אבל רילקה תפס שאת הישגינו המשמעותיים בחיים יש ביכולתנו להגשים בסבל לא פחות מאשר בעבודה.

בדרך זו או אחרת, בכל מצב נתון יש רק חלופה אחת שבאמצעותה אפשר להעניק משמעות לחיים, משמעות לרגע — כך שבכל רגע נתון עלינו להגיע לידי החלטה אחת בלבד כיצד לענות, אבל בכל פעם ופעם החיים שואלים אותנו שאלה מסוימת מאוד. מכל זה נובע שהחיים תמיד מציעים לנו אפשרות להגשים משמעות, לכן תמיד קיימת אפשרות שיש להם משמעות. אפשר גם לומר שקיומנו האנושי עשוי לקבל את משמעותו "ממש עד נשימתנו האחרונה"; כל עוד נותרה נשמה באפנו, כל עוד אנו בהכרה, כל אחד ואחד מאיתנו אחראי לענות על שאלות החיים. אין זה צריך להפתיע אותנו, אם ניזכר באמת היסודית הגדולה של היות אנושי — להיות אנושי אינו אלא להיות מודע ובעל אחריות!

אבל אם לחיים יש תמיד משמעות בהתאם לאפשרויות; אם השאלה אם הם מלאים בכל רגע ורגע במשמעות האפשרית המשתנה־תמיד הזאת תלויה רק בנו; אם היכולת להגשים את המשמעות הזאת מצויה כולה בתחום אחריותנו והחלטתנו — אזי אנו יודעים דבר אחר בוודאות: הדבר האחד שבלי ספק אין בו לא היגיון ולא משמעות הוא — להשליך את חייך. התאבדות בשום פנים ואופן איננה התשובה לשאלה כלשהי; התאבדות לעולם לא תוכל לפתור בעיה.

קודם לכן נזקקנו למשחק השחמט כאלגוריה לעמדתו של האדם בתוך הקיום, להתעמתות התמידית שלו עם שאלות החיים; באמצעות הדוגמה של "מהלך השחמט הטוב ביותר" רצינו להראות כיצד עלינו לראות בשאלת החיים שאלה קונקרטית מסוימת: שאלה יחידה המתייחסת לאדם אחד ולמצב אחד, לאדם אחד מסוים ולרגע אחד מסוים — שאלה אחת בכאן ובעכשיו. כעת עלינו לחזור לאלגוריית השחמט בבואנו להראות עד כמה אבסורדי בעליל הוא הניסיון "לפתור" בעיית חיים על ידי התאבדות.

הבה נדַמה זאת לעצמנו רגע: שחמטאי ניצב בפני בעיית שחמט ואינו מצליח למצוא את הפתרון. מה הוא עושה? הוא משליך את הכלים מהלוח. האם זהו פתרון לבעיית השחמט? בהחלט לא.

אבל כך בדיוק נוהג המתאבד: הוא משליך את חייו וחושב שבזה מצא פתרון לבעיית חיים בלתי־פתירה לכאורה. הוא אינו יודע שבעשותו כן, הוא מפנה עורף לכללי החיים — כשם שהשחמטאי באלגוריה התעלם מכללי השחמט, שבמסגרתם אפשר לפתור בעיית שחמט באמצעות הזזת פרש, הצרחה או אלוהים יודע מה, לפחות באמצעות מהלך שחמט פשוט, אבל בהחלט לא על ידי ההתנהגות המתוארת. כעת, ההתאבדות גם היא מפנה עורף לכללי משחק החיים; כללים אלה אינם דורשים מאיתנו לנצח בכל מחיר, אבל הם תובעים מאיתנו לא לוותר על המאבק לעולם.

אפשר שעכשיו יתנגד מישהו, יודה ש"התנהגותו של המתאבד מנוגדת לכל היגיון; אבל האין החיים עצמם מאבדים את משמעותם נוכח המוות העתיד לבוא בקיצו של כל אדם? האין המוות נוטל מראש את טעמן של כל ההתחלות, מאחר שדבר אינו נמשך לעד?" הבה ננסה למצוא את התשובה להתנגדות הזאת בהצבת השאלה מן הכיוון ההפוך; הבה נשאל את עצמנו, "מה היה אילו היינו בני אלמוות?" ונוכל לענות: אילו היינו בני אלמוות היה ביכולתנו לדחות הכול, אבל באמת הכול. כי לעולם לא היתה חשיבות לשאלה אם אנו עושים דבר־מה עכשיו, או מחר, או מחרתיים, או בעוד שנה, או בעוד עשר שנים, או בזמן מן הזמנים. שום מוות, שום סוף לא היה מיתמר מעלינו, לא היה גבול לאפשרויותינו, לא היינו רואים שום סיבה לעשות דבר־מה ברגע זה או להיכנע לחוויה ברגע זה — יש זמן, יהיה לנו זמן, זמן בכמות אינסופית.

לעומת זאת, העובדה — ורק העובדה — שאנו בני תמותה, שחיינו סופיים, שזמננו קצוב ואפשרויותינו מוגבלות, העובדה הזאת היא מה שבזכותו משמעותי לעשות דבר־מה, לנצל הזדמנות ולהופכה למציאות, להגשימה, להשתמש בזמננו ולמלא אותו. המוות מאציל עלינו כורח לעשות כן. המוות הוא אפוא הרקע לכך שמעשה ההוויה שלנו הופך לאחריות.

בהסתכלות כזאת אפשר שביסודו של דבר יתברר שאין שום חשיבות לשאלה מה משך חייו של אדם. משכם הארוך אינו הופך אותם אוטומטית לבעלי משמעות, וקוצרם האפשרי רחוק מלעשותם חסרי משמעות. אף איננו שופטים את תולדות חייו של אדם מסוים על פי מספר העמודים בספר המתארים אותם, אלא רק על בסיס עושר תוכנם.

ויש שאלה נוספת שעלינו להתייחס אליה בהזדמנות זאת: השאלה אם חייו של אדם שלא העמיד צאצאים עשויים לאבד את משמעותם בשל עובדה זו כשלעצמה. נוכל לענות: או שיש לחיים — לחיים פרטיים — משמעות, ועליהם לשמר משמעות זו גם אם אינם משתכפלים, אינם עוסקים ב"הנצחה" הביולוגית המתעתעת מאוד, יש לומר; או שלחיים הפרטיים האלה, לחייו של אדם פרטי, אין משמעות — ואז לעולם לא יוכלו לרכוש משמעות רק בעצם הניסיון "להנציח" את עצמם באמצעות רבייה. משום שלהנציח משהו ש"חסר משמעות" מעצם טבעו היא פעולה חסרת משמעות כשלעצמה.

מכך נוכל ללמוד רק דבר אחד: מוות הוא חלק משמעותי מהחיים בדיוק כמו הסבל האנושי. שניהם אינם גוזלים מן הקיום האנושי את משמעותו, אלא טוענים אותו במשמעות מלכתחילה. כלומר, הייחודיות של קיומנו בעולם, האי־יכולת להשיב את חיינו לאחור, האי־יכולת לשנות את כל מה שבאמצעותו אנחנו ממלאים אותם — או נכשלים בלמלא אותם — הן שנותנות ערך לקיומנו. אבל לא רק ייחודיותם של חיים פרטיים כיחידה שלמה מעניקה להם חשיבות, אלא גם ייחודיותם של כל יום, כל שעה, כל רגע שמייצג משהו שטוען את קיומנו במשקלה של אחריות נוראה, ואף על פי כן יפה להלל! כל שעה שתביעותיה אינן מתמלאות בה, או מתמלאות בחצי־לב, היא שעה אבודה, אבודה "לעד". לעומת זאת, מה שאנו לוכדים על ידי ניצוּל הרגע נושע אחת ולתמיד אל תוך המציאות, אל תוך מציאות שבה הוא "מתבטל" רק לכאורה בהופכו לעבר. לאמיתו של דבר, הוא משתמר במובן זה שהוא נשמר בבטחה. ובמובן זה העבר הוא אולי צורת ההוויה הבטוחה ביותר. ה"הוויה", המציאות ששימרנו באופן זה, בטוחה כעת מפני נזקי חֲלוֹף.

אין ספק כי במונחי הביולוגיה והפיזיקה חיינו בני־חלוף מטבעם. דבר אינו שורד — אבל כל כך הרבה נותר! מה שנותר מהם, מה שייוותר מאיתנו, מה שעשוי להאריך ימים אחרינו, הוא מה שהשגנו במהלך חיינו שהשפעתו נמשכת, מתעלה ונמתחת מעבר לנו. האפקטיביות של חיינו מאבדת את גשמיותה, ובמובן זה מזכירה רדיום, שגם מתכּונתו הפיזיקלית — במהלך מסלול "תקופת חייו" (וידוע כי משך החיים של חומרים רדיואקטיביים מוגבל) — מומרת יותר ויותר לאנרגיית קרינה, שלעולם לא תשוב לחומריות. מה שאנו "מקרינים" אל העולם, ה"גלים" הנובעים מהווייתנו, הם מה שיישאר מאיתנו אחרי שהווייתנו עצמה כבר תחלוף מזמן.

יש דרך פשוטה, אפשר לומר כמעט טריק, להדגים את מלוא שיעורה של האחריות שקיומנו טעון בה בצורה חריפה כל כך, אחריות שיש ביכולתנו להתייצב מולה רק ברעד, אך בסופו של דבר גם מתוך מידה של שמחה. שכן יש מעין צו קטגורי, שהינו גם נוסחת "התנהג כאילו", הדומה לחוק המפורסם של קאנט, וזו לשונו: "חֲיֵה כאילו אלה חייךָ השניים, וכאילו עשית בראשונים בדיוק אותן השגיאות שאתה עומד לעשות עכשיו!"

טבעו הסופי־במהותו של קיומנו בזמן, לכאורה נוכח המוות, גם אם המוות שוכן במחוזות העתיד הרחוק, אינו הדבר היחיד שעושה את קיומנו לבעל משמעות: טבעה הסופי של מערכת יחסים עם אדם אחר גם הוא עושה את חייו של כל פרט לא חסרי משמעות, כי אם רק בעלי משמעות. פירוש הדבר הוא עובדת קיומם של פגמינו, המגבלות הפנימיות שלנו, כפי שהם ניכרים במאפיינים השונים של בני האדם. אבל לפני שאנו רואים בפגמינו בעלי משמעות, עלינו לשאול אם יש בנמצא הצדקה כלשהי לייאושם של אנשים בעטיים של פגמיהם וליקוייהם. שכן עלינו לשאול אם אנשים שמודדים את "הווייתם" אל מול "מה שצריך להיות", שמודדים כך את עצמם לעומת אידיאל, יכולים בכלל להיות חסרי כל ערך. האין עצם זה שיש ביכולתם להתייאש מעצמם נזקף איכשהו לזכותם, ובסופו של דבר, במידה מסוימת, שולל מייאושם את הלגיטימיות? כלום היה ביכולתם של אנשים כאלה לשפוט את עצמם, אלמלא היו מסוגלים לכל הפחות לראות את האידיאל? האין המרחק מהאידיאל, מרגע שהם תופסים אותו, מאשר שלא בגדו כליל בנאמנותם לאידיאל הזה?

וכעת לשאלת משמעות פגמינו והיעדר איזונים מסוימים בחיינו: בל נשכח שכל אדם פרטי הינו בלתי־מושלם, אבל כל אחד בלתי־מושלם בצורה אחרת, כל אחד "למינהו". ובלתי־מושלם ככל שיהיה, הוא בלתי־מושלם יחיד במינו. לכן, אם לנסח זאת על דרך החיוב, הוא נעשה חסר תחליף במידה ידועה, בלתי ניתן לייצוג בידי איש, לא בר־המרה. כדי להדגים זאת, יש בידינו מודל הולם מן העולם הביולוגי: באבולוציה של אורגניזמים חיים ידוע כי לתאים, במקורם, ישנה היכולת לעשות כל דבר. תא "פרימיטיבי" יכול לעשות הכול: הוא יכול להיזון, להתנועע, להתרבות ואיכשהו "לחוש" את סביבתו וכו'. והתא הפרטי עובר התמחות רק בעקבות התהליך האיטי של האבולוציה של תאים לכדי צורות גבוהות של קבוצות תאים אורגניים, עד שהתא הפרטי ממלא בסופו של דבר תפקיד אחד ויחיד. בהתאם לעֶקרון חלוקת העבודה המתקדמת בתוך האורגניזם כולו, על חשבון טבעו הישים בכללותו של יכולותיו, התא נעשה חסר תחליף יחסית מבחינת תפקודו. לדוגמה, תא ברשתית העין אינו יכול עוד להיזון, אינו מתנועע עוד סביב ואינו מתרבה עוד, אבל את הדבר האחד שהוא יכול לעשות — כלומר, לראות — הוא עושה בצורה יוצאת מן הכלל. בתפקידו המסוים אין לו תחליף. תא עור, תא שריר או גמטה אינם יכולים לתפוס עוד את מקומו.

כפי שראינו קודם, כשם שהתברר שהמוות נחוץ למציאת משמעות בהצדיקו את הייחודיות של קיומנו ועימה את אחריותנו, עתה נוכל לראות שטבעם הבלתי־מושלם של בני אדם הינו בעל משמעות בהיותו — כעת בניסוח על דרך החיוב — מייצג את האינדיבידואליות של הווייתנו הפנימית המהותית. עם זאת, ייחודיות זו כערך חיובי אינה יכולה להיות מבוססת על עצמה בלבד. באופן אנלוגי לערכו התפקודי של התא הבודד באורגניזם כולו, האינדיבידואליות הייחודית של כל אדם מקבלת ערך באמצעות מערכת יחסיה עם שלם כולל, כלומר קהילה אנושית. אינדיבידואליות יכולה להיות בעלת ערך רק כשאינה למען עצמה, אלא למען הקהילה האנושית. העובדה הפשוטה שכל אדם נושא תבנית ייחודית לגמרי של טביעות אצבעות רלוונטית לכל היותר רק לקרימינולוגים החוקרים פשיעה או לחקירתו של פושע נתון; אבל ה"אינדיבידואליות" הביולוגית הזאת של כל אדם אינה הופכת אותו אוטומטית לאישיוּת או לנפש חיה, שייחודיותה מקנה לה ערך בחברה.

אילו ניסינו לסכם בנוסחה את טבעו הייחודי של הקיום, את ייחודיותו של כל אדם, ואת הייחודיות הזאת כייחודיות "למען" — משמע ייחודיות הממוקדת באחרים, בקהילה — נוסחה שתוכל להזכיר לנו את אחריותם הנוראה והנהדרת של בני האדם לרצינוּת חייהם, אזי היינו יכולים להיסמך על האִמרה שהיתה למוטו של הלל הזקן לפני כמעט אלפיים שנה: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" "אם אין אני" — בזה נעוצה ייחודיותו של כל אדם ואדם; "כשאני לעצמי" — בזה טבועים חוסר־הערך וחוסר־המשמעות של ייחודיות כזאת, אלא אם כן היא ייחודיות "משרתת"; "ואם לא עכשיו" — בזה טבועה הייחודיות של כל מצב אינדיבידואלי!

אם נסכם עכשיו את מה שאמרנו על "משמעות" החיים, נוכל לומר: החיים עצמם פירושם להישאל שאלות, פירושם לענות; כל אדם צריך להיות אחראי לקיומו שלו. החיים אינם נתפסים עוד כדבר נתון, אלא כדבר־מה שנמסר לנו, הם משימה בכל רגע ורגע. פירוש הדבר שהם יכולים רק להתמלא במשמעות רבה יותר ככל שהם הולכים וקשים. האתלט, המטפס שמבקש לו משימות בצורה פעילה, אפילו יוצר את הקשיים לעצמו: כמה מאושר הוא אותו מטפס, כשפני סלע מזמנים לו "גרסה" קשה אחרת של משימתו, קשה אפילו יותר משדמיין! עם זאת, בנקודה זו עלינו לציין כי אנשים דתיים, בראיית החיים שלהם, ב"הבנת ההוויה" שלהם, מתייחדים בכך שהם הולכים צעד אחד נוסף מעבר לאדם שמבין את חייו רק כמשימה, במובן זה שהם חווים גם את המקור הפועל ש"מטיל" עליהם את המשימה או מציב אותם בפני המשימה — הישות האלוהית! במילים אחרות, אנשים דתיים חווים את חייהם כשליחות אלוהית.

וכדי לסכם, מה נוכל לומר על שאלת "ערך" החיים? ההשקפה שנגלתה לנו מוצאת אולי את ביטויה ההולם ביותר במילותיו של הֶבֶּל: "החיים אינם דבר־מה, כי אם ההזדמנות לדבר־מה!"

2. ברטולד ברכט (בשיתוף עם קורט וייל), אופרה בגרוש, 1928; כאן בנוסח העברי הראשון של אברהם שלונסקי.

ויקטור א' פרנקל (1905 – 1997) היה פרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה באוניברסיטת וינה, ובמשך 25 שנה עמד בראש הפולי־קליניקה הנוירולוגית של וינה. האנליזה הלוגותרפית/אקזיסטנציאלית שייסד מוכרת גם כאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה. הוא שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות הרווארד, סטנפורד, דאלאס ופיטסבורג ופרופסור ללוגותרפיה באוניברסיטה הבינלאומית של ארצות הברית בסן דייגו, קליפורניה. מאוניברסיטת וינה קיבל תואר דוקטור לרפואה, ובהמשך גם דוקטור לפילוסופיה. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה שלוש שנים באושוויץ, בדכאו ובמחנות ריכוז אחרים. במשך ארבעה עשורים ערך אינספור סיורי הרצאות בכל רחבי העולם. הוא עוטר ב־29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות באירופה, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה, באסיה ובאפריקה, וזכה בפרסים רבים מספור, ובהם פרס אוסקר פּפיסטר מאיגוד הפסיכיאטרים האמריקני, ובחברוּת כבוד באקדמיה האוסטרית למדעים. 39 ספריו של פרנקל ראו אור ב־50 שפות עד כה. הגרסה הראשונה באנגלית של trotzdem Ja zum Leben sagen, שנקראה Man's Search for Meaning (האדם מחפש משמעות), נמכרה במיליוני עותקים ונכללה ברשימת "עשרת הספרים המשפיעים ביותר באמריקה". ויקטור פרנקל מת ב־1997, בווינה.

כן לחיים למרות הכול ויקטור פרנקל

הקדמה מאת דניאל גולמן


קיומו של הספר הזה הוא נס קטן. את ההרצאות העומדות בבסיסו נשא הפסיכיאטר ויקטור פרנקל ב־1946, תשעה חודשים בלבד אחרי שחרורו ממחנה העבודה, שרק זמן קצר קודם לכן היה בו על סף מוות. פרנקל ערך את ההרצאות לספר, ומו"ל קטן הוציא אותו לאור בגרמנית. בהמשך פסקה הדפסתו, והוא נשכח ברובו עד לאחרונה, כשאותו מו"ל גילה אותו מחדש בארכיוניו. "כן לחיים: למרות הכול" לא ראה אור מחוץ לגרמניה עד כה.

במהלך השנים הארוכות של הכיבוש הנאצי רעב קהל היעד של הרצאותיו של ויקטור פרנקל, המכונסות בספר זה, לגירוי המוסרי והאינטלקטואלי שהציע להם, ונזקק נואשות לקואורדינטות אתיות חדשות. עם מיליוני הנספים במחנות הריכוז בשואה נמנו גם הוריו של פרנקל ואשתו ההרה. ואולם, למרות טרגדיות אישיות אלה והעצב העמוק הבלתי נמנע שהמיטו על פרנקל, היה בכוחו להציג את הסבל מנקודת מבט שהפיחה השראה במיליוני קוראים בספרו הנודע ביותר, "האדם מחפש משמעות" — ובהרצאות שלפנינו.

הוא לא היה לבד, לא בחוויית האובדן הנורא והעמידה על סף מוות, ולא במציאתה של קרקע מוצקה להשקפה מלאת תקווה למרות הכול. בתם של ניצולי שואה סיפרה לי שלהוריה היה חוג חברים, שכמוהם שרדו את אותם מחנות השמדה איומים כמו פרנקל. ציפיתי שתגיד שהשקפתם על החיים היתה פסימית, אפילו דיכאונית.

אבל היא סיפרה לי שבילדותה בפרברי בוסטון נהגו הוריה להיפגש עם חברים, גם הם ניצולי מחנות — ולערוך מסיבות. הנשים היו "מתגנדרות", כפי שסבתי ילידת־רוסיה נהגה לומר, ומתעטפות במיטב מחלצותיהן כאילו מדובר בנשף מהודר. הם נפגשו לסעודות מפוארות, רקדו ושמחו יחד — "נהנו מהחיים הטובים בכל הזדמנות שהיתה להם," כניסוחה. היא זוכרת את אביה אומר "זה נקרא לחיות" על כל תענוג, קטן ככל שיהיה.

כפי שאמרה, "הם לא שכחו לרגע שהחיים הם מתנה שהמכונה הנאצית לא הצליחה לגזול מהם." אחרי שבעת מדורי הגיהינום שעברו, הם היו נחושים לומר "כן!" לחיים, למרות הכול.

הביטוי "כן לחיים", סיפר ויקטור פרנקל, לקוח ממילות שיר שנלחש לפעמים בקרב האסירים (כדי שלא להכעיס את השומרים) בחלק מארבעת המחנות שבהם היה כלוא, ובהם בוכנוולד הידוע לשמצה. מקורותיו של השיר מוזרים. אחד המפקדים הראשונים בבוכנוולד — שהוקם במקור ב־1937 כמתקן כליאה לאסירים פוליטיים — הורה לכתוב שיר מחנה. האסירים, לא פעם תשושים מיום של עבודה קשה ומזון מועט, אולצו לשיר את השיר שוב ושוב. ניצול מחנות אמר על השירה, "רתמנו את כל שנאתנו" למאמץ.

אבל אחרים מצאו במילות השיר תקווה, במיוחד בקטע הזה:

"...יביא העתיד מה שיביא:

עודנו רוצים לומר 'כן' לחיים,

כי יום יבוא — ונהיה חופשיים!"

אם אסירי בוכנוולד, מעונים ומועבדים ומורעבים כמעט עד מוות, יכלו למצוא שביב תקווה במילים הללו למרות סבלם האינסופי, האין אנו — שואל אותנו פרנקל — שחיים בנוחות אדירה פי כמה, צריכים להיות מסוגלים לומר "כן" לחיים, למרות כל מה שהם מעלים בפנינו?

האני־מאמין האופטימי הזה היה גם לשם הספר, מֶסר שפרנקל ביקש להעצים בהרצאותיו. התמות הבסיסיות שעליהן כתב בהרחבה בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" נרמזות בהרצאות אלה שנשא במרס ובאפריל 1946, בין כתיבתו של הספר לבין צאתו לאור.

עבורי יש בנושא כן לחיים הד אישי יותר. הורֵי הורַיי הגיעו לארצות הברית בסביבות 1900, אחרי שנמלטו מקדימונים לשנאה העזה ולברוטליות שפרנקל ושאר ניצולי השואה חוו בהמשך. פרנקל החל לשאת את הרצאותיו במרס 1946, בערך בתקופה שבה נולדתי, כשעצם קיומי הוא ביטוי להתרסה של הוריי נגד החורבן שהיו עדים לו זה עתה, תגובה אופטימית לאותן הזוועות.

במבט לאחור מקץ יותר משבעה עשורים, המציאות שפרנקל דן בה באותן הרצאות נעלמה זה מכבר בשובל ארוך של טראומות ותקוות דוריות שרדפו זו את זו. אנו, הילדים שלאחר המלחמה, היינו מודעים בקווים כלליים לזוועות של מחנות ההשמדה, שעה שכיום רק צעירים מעטים יחסית יודעים כי השואה התרחשה.

אף על פי כן, דבריו של פרנקל, שהתגבשו בכוח הפורענויות שנאלץ לשאת זה לא כבר, נראים רלוונטיים להפליא גם כיום.

בשיעורי האזרחות בבית הספר התיכון בקליפורניה קיבלנו שיעורי בית — לזהות "שקר גדול", משמע תכסיס תעמולה סטנדרטי. אחד השקרים הגדולים של הנאצים היה שמי שמכונים אָרים אמורים להיות "גזע עליון", שהוסמך איכשהו למשול בעולם. התבוסה הנאצית סתמה את הגולל על הפנטזיה הזאת.

בתום מלחמת העולם השנייה, עם עליית חזון הרפאים של המלחמה הקרה, קם גם האיוּם שאף הרוסים יפעילו תעמולה כחלק מארסנל הנשק שלהם. תלמידי תיכון בתקופתי למדו אפוא לאתר חצאי־אמיתות זדוניות ולסתור אותן.

כחיסון נגד שקרים שהופצו מרוסיה באותם ימים, למדנו לזהות את עיקריו של מידע כוזב מעין זה, את "השקר הגדול". תעמולה, כפי שלמדנו בשיעורי האזרחות, נסמכת לא רק על שקרים ומידע מוטעה, אלא גם על סטריאוטיפים שליליים מעוותים, ביטויים משלהבים ושאר טריקים מניפולטיביים, שנועדו לרתום את דעותיהם ואמונותיהם של אנשים לשירותה של אידיאולוגיה נתונה.

תעמולה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב השקפת עולמם של אנשים בתחום שליטתן של מעצמות הציר. היטלר גרס כי אנשים יאמינו לכל דבר אם יחזרו עליו לעיתים קרובות מספיק וידאגו להכחיש, להשתיק או לפקפק בכל מידע סותר באמצעות שקרים נוספים. פרנקל הכיר מקרוב את רעילותה של התעמולה שנקטו הנאצים במהלך עלייתם לשלטון ולאחריה. הוא ראה כי היא מכוונת כלפי ערך הקיום עצמו, טוענת לאפסיות החיים — לפחות באשר לכל אדם, שכמוהו עצמו משתייך לקטגוריה מושמצת: צוענים, הומוסקסואלים, יהודים ומתנגדים פוליטיים, בין היתר.

בתקופת כליאתו במחנות הריכוז הנאציים נעשה פרנקל עצמו קורבן לשקרים שיטתיים כאלה, להתאכזרות מצד שומרים שראו בו וברעיו האסירים פחות מבני אדם. כשנשא את ההרצאות שבספר, בקושי תשעה חודשים לאחר שחרורו ממחנה העבודה טורקהיים, הוא פתח את דבריו בגינוי התעמולה השלילית שהחריבה כל תודעה של משמעות, מוסר אנושי וערך לחיים.

פרנקל וקהלו הווינאי ידעו היטב כי הנאצים שיכללו את כישורי התעמולה שלהם לרמה גבוהה במיוחד. אבל שיעורי אזרחות מן הסוג שלימד לזהות עיוותֵי אמת מעין אלה עברו מן העולם.

שליטים רודנים ברחבי העולם משתמשים באותן שיטות יסוד של דיס־אינפורמציה זה מאות שנים, כולל כיום. תווי ההיכר ברורים: סגירתם של אמצעי תקשורת יריבים, השתקתם של קולות מתנגדים וכליאת עיתונאים שמעיזים לדווח על חריגה מהקו המפלגתי הרווח. הסכנה הטמונה בהמרתן של ידיעות חדשותיות אמיתיות ואובייקטיביות בסדרה של שקרים, תיאוריות קונספירציה רעועות וביטויי שנאה של אנחנו־נגד־הם התעצמה בעידן המדיה הדיגיטלית, כששותפים להשקפות עולם מעוותות יכולים למצוא לעצמם מקלט מקוון בקרב מי שעמדותיהם נטועות בתפיסת עולם אוהדת — בלי להיתקל בשום עדויות מפריכות. תעמולת הנישה שולטת.

אינני זוכר את "השקר הגדול" המסוים שהתגלה בשיעורי הבית שלי. אבל אני יכול לחשוב על כמה כאלה שנחשפו במהלך העשורים הבאים. אחד מהם עניינו עישון. הממשל בארצות הברית הקפיד לחלק סיגריות לכוחות בעלות הברית באירופה ובאסיה — וכך גרם להתמכרות של דור שלם, שבסופו של דבר קיצרה את חייו. בצעירותי עישון נתפס כדבר זוהר (גם פרסום עשוי ליטול חלק בשקר הגדול). כיום אנו יודעים שהוא מגביר את הסכנה לחלות בסרטן ובמחלות לב ולמוות בטרם עת.

"שקר גדול" נוסף קשור בספקית החשמל המקומית שלי, PG&E. בצעירותי התהדר השירות הציבורי הזה בתדמית אמינה. כיום אנו יודעים שמרגע שהופרט, הובילו תאוות בצע ושיקולים כלכליים לכך שהרווחים הלכו לכיסים פרטיים במקום להיות מושקעים בתיקון ובתחזוקה של תשתיות. והיום, אותו הארגון שהיה פעם אמין, התגלה כסיבה לשריפות יער רבות מספור — ופשט את הרגל.

שיעור באיתור תעמולה מהסוג שקיבלתי בשעתי הושמט מזמן מתוכניות הלימודים בבתי הספר. ואולם נראה ששוב הגיעה העת להגן על אמיתות פשוטות וערכים אנושיים בסיסיים מפני גלים מסוכנים של תועמלנים יורקי־שנאה. האם הגיע הזמן להחזיר את שיעורי האזרחות — שיעורים בהבעת דעה חופשית, באזרחות אחראית ובזיהוי "השקרים הגדולים" של ימינו?

מעט מזה כבר מתרחש: יוזמות חדשות בכל רחבי המדינה — ולמעשה, העולם — פועלות להבטיח שתלמידי חטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים יקבלו שיעורים בתחומים חיוניים אלה.

בעידן שבו המדיה לסוגיה נעשתה כלי שכנוע ותעמולה, אלה שאלות מהסוג שכולנו צריכים לשאול.

קוראים בימינו עשויים להתפלא נוכח העובדה שפרנקל מקדיש פרק זמן מכובד להפרכתה של הנחת היסוד העומדת בבסיס המתת־חסד — לא במובנה המילולי של מוות "טוב", עדין ונטול כאבים, אלא דווקא במובנה הסוטה: שלחיים מסוימים אין ערך, ובכלל זאת חייהם של חולי נפש ומי שסובלים מבעיות התפתחותיות, ולכן מותם בר־הצדקה.

הנאצים רצחו אנשים כאלה, ללא ספק עובדה שעדיין היתה טרייה מאוד בזיכרונו של פרנקל חודשים ספורים אחרי תום המלחמה. כפסיכיאטר, פרנקל ודאי היה מודע עד כאב למדיניות "המתת החסד", שבמסגרתה נרצחו אנשים כמו מטופליו לשעבר במוסד שעבד בו לפני המלחמה.

פרנקל טוען שסֵבל, ואפילו מחלה חשוכת מרפא והכבוד הפנימי הטמון בלמות "את מותך", עשויים להיות בעלי משמעות. גם מול פני המוות עדיין תיתכן הצלחה פנימית, אם באמצעות הדבֵקוּת הבלתי מתפשרת בגישה מסוימת, ואם בהינתן הגשמת משמעות חייו של האדם הנתון. לכן הוא טוען שלאיש אין זכות לשפוט את חייו של אחר ולקבוע כי הם חסרי משמעות, או לקבוע כי אדם אחר אינו ראוי לזכות לחיים. הן רק לאחרונה השתחרר פרנקל עצמו ממחנות שבהם חיי אסירים כמותו "היו לא־כלום".

השואה נתפסת בצדק כרֶשע טהור כלפי קבוצות אתניות, פוליטיות ודתיות שהנאצים קבעו כי הן חסרות ערך, אך מדיניות ההשמדה יושמה גם לגבי בעלי מוגבלויות נפשיות, ובמספרים עצומים — כמה מאות אלפים לפי מקצת האומדנים. עד כמה שזה מוזר, מקורה של הגישה הזאת נעוץ בתנועת ה"אֶאוּגֶניקָה" האמריקנית, צורה של דרוויניזם חברתי שהצדיקה את החברה המבקשת להיפטר ממי שהיא תופסת כבלתי הולם, תכופות באמצעות עיקור כפוי. את הטיעון הזה מתחו הנאצים עד סופו ההגיוני המזעזע.

למרבה ההקלה, רציחתם של אנשים כאלה כאמצעי התמודדות עם מי שנתפסו פעם "בלתי רצויים", עברה ברובה מן העולם. בימינו ניטשים הוויכוחים העוסקים בהמתת חסד סביב מובן "המוות הטוב" של המונח, שבמסגרתו בוחר אדם החולה במחלה סופנית, ועל פי רוב סובל מכאבים עזים, להתאבד כדי לשים קץ לייסוריו.

תרומתו המרכזית של פרנקל לעולם הפסיכותרפיה היא בלשונו ה"לוגותרפיה", המטפלת בבעיות פסיכולוגיות באמצעות סיוע לאנשים למצוא משמעות בחייהם. במקום לרדוף אחרי האושר, הוא מציע, אנו יכולים לחפש תחושת מטרה שהחיים מזמנים לנו.

אושר כשלעצמו אינו יכול להיחשב מטרה; תענוגות אינם מעניקים לחיינו משמעות. להפך, לטענתו אפילו פרקים אפלים ונוגים בחיינו עשויים להיות תקופות שבהן נתבגר ונמצא משמעות. הוא אפילו גורס שככל שהצרות והאתגרים קשים יותר, כך הם יכולים להיות משמעותיים יותר. לתפיסתו, דרכנו להתמודד עם החלקים הקשים בחיינו "מעידה מי אנחנו".

אם איננו יכולים לשנות את גורלנו, לפחות יש באפשרותנו לקבלו, להסתגל אליו ואולי לחוות צמיחה פנימית בעיצומם של הקשיים. הגישה הזאת היתה חלק מאסכולה המוכרת בשם "תרפיה אקזיסטנציאלית", העוסקת בנושאים הגדולים יותר בחיים, כגון התמודדות עם סבל ומוות — שפרנקל סבור כי ההתמודדות עימם טובה יותר כשלאדם יש תחושה ברורה של מטרה. תרפיות אקזיסטנציאליות, כולל גרסתו של פרנקל, חוו פריחה של ממש בתנועת הפסיכולוגיה ההומניסטית, שהגיעה לשיאה בשנות השבעים של המאה העשרים ונמשכה בעשורים שלאחר מכן. אין ספק כי שושלת מוצקה של לוגותרפיה ואנליזה אקזיסטנציאלית מוסיפה להתקיים גם בימינו.

להשקפתו של פרנקל, יש שלוש דרכים עיקריות שאנשים עשויים להגשים בהן את משמעות חייהם. ראשית, באמצעות פעולה, כגון הכנתה של יצירה, אם בתחום האמנות ואם למטרות הנאה — משהו שישרוד אחרינו וימשיך להותיר רושם בסביבתו. שנית, הוא אומר, משמעות אפשר למצוא בהתפעלות מן הטבע, ביצירות אמנות או פשוט באהבת אנשים; פרנקל מצטט את קירקגור, שהדלת לאושר תמיד נפתחת החוצה. השלישית נעוצה בדרכו של אדם להסתגל ולהגיב לגבולות הבלתי נמנעים של אפשרויות חייו, כגון ההתמודדות עם מותו שלו או עם נשיאת גורל איום ונורא כמו מחנות הריכוז. בקצרה, חיינו לובשים משמעות באמצעות פעולותינו, באמצעות האהבה ובאמצעות הסבל.

בנקודה זו אני נזכר בעצה לחיים מהדלאי לאמה לרגל יום הולדתו השמונים, כשכתבתי את כוח לטוב: חזון הדלאי לאמה לעולמנו [A Force for Good: The Dalai Lama's Vision for Our World]. תחילה, הוא המליץ, השֵֹג מידה של שליטה פנימית בתודעתך ובאופן תגובתך לקשיי החיים. אחר כך אמץ לך אתיקה של חמלה ואלטרואיזם, את הדחף לעזור לאחרים. לבסוף, פעל מתוך נקודת המבט הזאת בכל דרך שחייך עשויים להציע לך.

פרנקל מצטט נוסחה מזוקקת של הלל הזקן מלפני אלפיים שנה כמעט: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" בעבור פרנקל, פירוש הדברים הוא כי לכל אחד מאיתנו יש מטרת חיים ייחודית משלו, וכי שירות של אנשים אחרים מרומם אותה. טווח הפעולות שלנו והיקפן חשובים פחות מהשאלה, עד כמה אנחנו מיטיבים להגיב לדרישות המסוימות של מעגל חיינו.

חוט משותף העובר בדברי החוכמה הנפרדים האלה תופס את הדרכים שבהן אנו מגיבים למציאות החיים בכל רגע ורגע, בכאן ובעכשיו, כדבר־מה שחושף את מטרתנו באתיקה של חיי היומיום. חיינו מציבים בפנינו שוב ושוב את השאלה בדבר משמעות החיים שלנו, שאלה שאנו עונים עליה באמצעות תגובתנו לחיים.

מובן כי פרנקל ראה גם חולשה אנושית. כל אחד מאיתנו, הוא מציין, בלתי־מושלם — אבל בלתי־מושלם למינהו,1 בדרכו שלו. גם את זה הוא מצליח להאיר באור חיובי, ומסכם כי החוזקות והחולשות הייחודיות שלנו עושות כל אחד מאיתנו חסר תחליף באופן יחיד במינו.

הרוב המכריע של מי ששוחררו ממחנות הריכוז הנאציים בחרו לעזוב למדינות אחרות במקום לחזור לבתיהם הקודמים, שרבים מדי מהדָרים בשכנוּת להם נגלו כרוצחים. אבל ויקטור פרנקל בחר להישאר אחרי השחרור בעיר הולדתו, וינה, ועם הזמן עמד בראש המחלקה הנוירולוגית בבית חולים ראשי בעיר.

האוסטרים שפרנקל חי בקרבם הותירו אותו לא פעם אובד עצות, באומרם שלא ידעו דבר על זוועות המחנות שהוא עצמו שרד אך בקושי. האליבי הזה נראה רופף בעיניו. הוא חש כי אנשים אלה בחרו לא לדעת.

ניצול אחר מאימי הנאצים, הפסיכולוג החברתי ארווין שטאובּ, ניצל ממוות בטוח בזכות ראול ולנברג, הדיפלומט שניפק דרכונים שוודיים לאלפי הונגרים נואשים והצילם מידי הנאצים. שטאוב חקר אכזריות ושנאה, וגילה כי אחד משורשי הרֶשע הזה הוא הסטת המבט, בחירתם של העומדים מן הצד לא לראות ולא לדעת. האי־ידיעה הזאת נתפסת בידי הפושעים עצמם כהסכמה שבשתיקה. אך שטאוב הבחין שכאשר עדים הרימו את קולם למחות על הרשע, היה לפועלי האוון קשה יותר להוציא לפועל את מעשיהם.

בעבור פרנקל, "האי־ידיעה" שנתקל בה בווינה שלאחר המלחמה התמקדה במחנות המוות הנאציים הפזורים ברחבי האימפריה קצרת הימים, ובצידה חוסר המודעות של אזרחי וינה לגורל שכניהם שנכלאו ונרצחו במחנות הללו. הוא מציין כי המניע הבסיסי לָאי־ידיעה הוא הרצון לברוח מכל תחושת אחריות לפשעים הללו או אשמה בגינם. הוא הבחין שאנשים ככלל נדחפו בידי שליטיהם הרודנים לא לדעת — עובדת חיים גם בימינו.

לטענת החפּוּת לא היה לי מושג יש הד בן־זמננו, המתבטא בהופעתו של מתח בין־דורי. צעירים ברחבי העולם כועסים על דורות מבוגרים מהם על שהותירו להם מורשת של כדור ארץ חרב, כשהמומנטום של ההרס הסביבתי עתיד להימשך עשרות אם לא מאות שנים.

האי־ידיעה הסביבתית הזאת נמשכת זה מאות בשנים, מאז המהפכה התעשייתית. מאז אותם ימים חזינו בהמצאתם של פלטפורמות ותהליכי ייצור רבים מספור, שרובם רקמו עור וגידים בתקופה שלא היה לנו מושג על השפעותיהם האקולוגיות. התפתחויות במדע ובטכנולוגיה מניעות שינוי ויוצרות בכך אפשרויות התייחסות למשבר האקלים, שזוכות לדִרבּוּן פעיל ברחבי העולם ועל פני דורות.

חלופות "ירוקות" באמת מעין אלה הן הדרך היחידה להפחית את עתידו הקודר של כדור הארץ 2.0 — כדור הארץ בעשורים העתידיים — עובדת חיים משכנעת בעיני צעירים כיום. אילו פרנקל היה איתנו כיום (הוא מת ב־1997), הוא בלי ספק היה שבע רצון לראות שרבים כל כך מהצעירים בימינו בוחרים לדעת ומוצאים מטרה ומשמעות בהצפת עובדות סביבתיות ובעשייה על בסיסן.

לאור הטירוף הגורף שהכה בחלק גדול מדי מן העולם ה"מתורבת" במהלך המלחמה הגדולה שהסתיימה זה עתה, פרנקל חש כי לדור הצעיר בימיו אין עוד מודלים לחיקוי מהסוג שיעניק להם תחושת אידיאליזם נלהב, אנרגיה שמניעה קִדמה. הוא חש כי הצעירים שהיו עדים למלחמה חזו ביותר מדי אכזריות, סבל חסר טעם ואובדן הרסני מכדי שיטפחו בקרבם השקפה חיובית, לא כל שכן התלהבות.

הוא ציין כי השנים שהובילו למלחמה כמו גם שנות המלחמה עצמה "נטלו לחלוטין את האמון" בכל העקרונות והותירו את התפיסה הניהיליסטית שהעולם עצמו חסר כל תוקף. פרנקל שאל איך אפשר להחיות ולאשש מושגים כגון משמעות נאצלת לחיים, שקרסו בהפקרות כזאת תחת מפולת שקרים.

בתובנה נוספת שהקדימה את זמנה הבין פרנקל כי גישה חומרנית, שבה אנשים מוצאים את עצמם צורכים ומתקבעים בבלי דעת במושא הקנייה הבא, מייצגת חיים נטולי משמעות, כדבריו, שבהם אנו "מבזבזים ומבזבזים" בלי להקדיש שום מחשבה למוסריות. להט הצריכה הזה נעשה היום להשקפת עולם דומיננטית, המשוללת כל מטרה פנימית או משמעות גדולה ממנה.

הוסיפו לכך את ביזוי הכבוד האנושי בידי מערכת כלכלית שהורידה גברים ונשים למדרגת "אמצעים גרידא", צימצמה אותם לכדי "כלים" להפקת רווחים בידי אחרים. פרנקל ראה זאת כעלבון לכבוד האנושי וטען כי אסור שאדם יהפוך לאמצעי להשגת מטרה אחרת.

והיו מחנות הריכוז, שחיים שנתפסו בהם כראויים רק למוות נוצלו אף על פי כן לעבודות כפייה עד קצה גבולם הביולוגי. כל אלה — בתוספת העובדה הפשוטה של שיתוף פעולה עם מנהיגים מרושעים — מילאו מדינות, במיוחד באירופה, בתחושת אשמה קולקטיבית. נוסף על כל זה, כניצול מחנות היה פרנקל מודע בחריפות לכך ש"הטובים שבנו" לא חזרו. ידיעה זו יכלה להפוך בקלות ל"אשמת ניצולים". אין פלא שניצולי מחנות כמוהו היו צריכים ללמוד מחדש כיצד לשמוח בכלל.

החילוץ של משמעות כלשהי מכל העלבונות הללו בא בעקבות משבר פנימי, לתחושת פרנקל, משבר שהוביל לתפיסת העולם נטולת הנחמה של אקזיסטנציאליזם ניהיליסטי — חִשבו על מחזהו הבתר־מלחמתי הקודר של בקט, מחכים לגודו, כביטוי לציניות ולחוסר התקווה של אותן שנים. בניסוחו של פרנקל, "אין זה צריך להפתיע אותנו שהפילוסופיה בת־זמננו תופסת את העולם כאילו אין בו שום טעם".

הָריצוּ קדימה שבעה עשורים או יותר. בימינו עדויות שונות מצביעות על כך שצעירים רבים מציבים כיום את תחושת המטרה והמשמעות במקום הראשון בסולם העדיפויות — התפתחות שפרנקל לא היה מסוגל לחזות בהינתן נקודת המבט הקודרת שהעניקו לו הזוועות ששרד זה עתה. אך בימינו אנשים שמגייסים ושוכרים כוח אדם לעבודה בחברות, למשל, מדווחים שיותר מבכל זמן אחר שזכור לנו, הדור החדש של עובדים עתידיים נמנע מלעבוד במקומות שפעילותם מתנגשת עם ערכיו האישיים.

התחושה האינטואיטיבית של פרנקל באשר למידת חשיבותה של מטרה, נתמכת בגוף מחקר מקיף. למשל, תחושת מטרה בחיים משמשת חוצץ נגד בריאות לקויה. הנתונים מראים כי אנשים בעלי מטרת חיים נוטים להאריך ימים יותר. וחוקרים גילו כי הַחזקה במטרה היא מעמודי התווך של רווחה גופנית ונפשית.

במחזהו של בקט, אסטרגון וּולדימיר — הגיבורים המחכים לגודו בעודם לכודים בנצח חסר תקווה — עושים שניהם ניסיונות מגושמים להתאבד כדי להימלט ממצבם הקשה וחסר הטעם. פרנקל, בניגוד להם, ייסד תוכנית מצליחה למניעת התאבדות בעשור שלפני שליחתו למחנות המוות בידי הנאצים. במכללות הגרמניות של אותם ימים אירעו מקבצי התאבדויות, כשסטודנטים צעירים קיבלו את תוצאות המבחן שקבע לאיזו הכשרה נוספת יוכלו — או לא יוכלו — להמשיך.

אבל פרנקל גרס שהתאבדות מייצגת את שיאו של חוסר המשמעות. "התאבדות", הוא כתב, "לעולם לא תוכל לפתור בעיה" או לענות על השאלה שהחיים שואלים אותנו. פרנקל הפציר שבמקום להתמקד בהשלכות הרות־האסון של ציונים גרועים או להפריז בהן, מוטב לסטודנטים להרהר בשאיפותיהם הגדולות יותר לחייהם. לפי מקורות אחדים, באחת השנים הראשונות להפעלתה צימצמה תוכניתו את מספר ההתאבדויות הללו לאפס.

"מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'", הכריז הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. פרנקל מציג את העיקרון הזה כהסבר לשאיפה לשרוד, שזיהה בכמה מעמיתיו האסירים. מי שמצאו משמעות ומטרות גדולות יותר בחייהם, מי שחלמו על מה שיוכלו לתרום, היו — להשקפתו של פרנקל — בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד מאלה שוויתרו.

לעובדה מכרעת אחת נודעה חשיבות כאן. למרות האכזריות שבה נהגו הסוהרים באסירים, המכות, העינויים, האיום הקבוע במוות, חלק אחד בחייהם נותר חופשי: התודעה. על אף הנסיבות האיומות — תקוותיהם, דמיונם וחלומותיהם של האסירים היו תלויים בהם בלבד. היכולת הפנימית הזאת היא חירות אנושית אמיתית; פרנקל הבחין כי אנשים היו מוכנים לרעוב, "אם לרעב היתה מטרה או משמעות".

מוסר ההשכל שפרנקל הפיק מן העובדה האקזיסטנציאלית הזאת: נקודת המבט שלנו על מאורעות החיים — כיצד אנו תופסים אותם — חשובה לא פחות, ואפילו יותר, ממה שעולה בגורלנו בפועל. "גורל" הוא מה שקורה לנו מעבר לשליטתנו. אבל כל אחד מאיתנו אחראי לגישתו כלפי המאורעות הללו.

פרנקל החזיק בתובנות אלה על חשיבותה הייחודית של תחושת משמעות עוד לפני שעבר את זוועות החיים במחנה, אך שנותיו כאסיר העמיקו את שכנועו עוד יותר. כשנעצר וגורש ב־1941, הוא תפר בבטנת מעילו את כתב־היד של ספר שבו טען בזכות השקפתו הזאת. הוא קיווה לפרסמו יום אחד, אך נאלץ למסור את המעיל — ואיתו את הספר שטרם ראה אור — ביומו הראשון כאסיר. תשוקתו לפרסם יום אחד את השקפותיו, בצד כמיהתו לראות את יקיריו שוב, העניקו לו מטרה אישית שעזרה לו להשאיר את ראשו מעל המים.

אחרי המלחמה, וכשהשקפתו האופטימית על החיים עומדת בעינה חרף כל מעשי האכזריות במחנות, הפציר פרנקל באנשים בהרצאותיו אלה לשאוף ל"אנושות חדשה" אפילו נוכח כל אובדנם, שיברון ליבם והתפכחותם. "האנושי עודנו תקף," הוא טען.

פרנקל מספר כיצד שאל את תלמידיו מה לדעתם מעניק תחושת מטרה בחייו של אדם. אחד מהם ניחש זאת במדויק: לעזור לאחרים למצוא את מטרתם. פרנקל מסיים את הרצאותיו — ואת ספרו — באמירה שכל מטרתו כולה היתה שכל אחד מאיתנו יוכל לומר "כן" לחיים, למרות הכול.

1. על משקל בראשית א': עוף כנף למינהו, נפש חיה למינה וכד' (הערת המת').

על משמעות החיים וערכם I

אפשר שנחוץ לדבר על משמעות החיים וערכם כיום (1946) יותר מאי־פעם; השאלה היא רק אם וכיצד הדבר "אפשרי". במובנים מסוימים קל יותר לעשות זאת היום: אנו יכולים לשוב ולדבר בחופשיות על כל כך הרבה דברים — דברים הקשורים מעצם טבעם לסוגיית היותו של הקיום האנושי בעל משמעות וערך, ולכָבוד אנושי. עם זאת, במובנים מסוימים נעשה קשה יותר לדבר על משמעות וערך וכבוד. עלינו לשאול את עצמנו: האם עודנו יכולים להשתמש במילים האלה בקלות כזאת כיום? האין עצם משמעות המילים הוטלה איכשהו בספק? האם לא היינו עדים בשנים האחרונות לתעמולה שלילית רבה מדי, התוקפת את כל מה שהן מציינות או ציינו בעבר?

התעמולה של השנים האחרונות כוונה בעיקרה נגד כל סוג של משמעות ונגד ערך הקיום עצמו, שהוטלו בספק! למעשה, השנים הללו ביקשו להמחיש את אפסות החיים האנושיים.

מאז קאנט הצליחה המחשבה האירופית לנפק הצהרות ברורות על כבודם האמיתי של בני אדם: קאנט עצמו אמר בנוסח השני של הצו הקטגורי, כי לכל דבר יש ערך משלו, אך לאדם יש כבוד משלו — לעולם ישמש אדם כתכלית ולא כאמצעי בלבד. אבל כבר במערכת הכלכלית של העשורים האחרונים הפכו מרבית האנשים העובדים לאמצעים בלבד, הושפלו למדרגת מכשיר ותו לא למימושם של חיים כלכליים. לא היתה זאת עוד העבודה ששימשה אמצעי לתכלית, אמצעי לחיים ובעצם מזון לחיים — אלא אדם וחייו, חיוניותו, "כוח־האדם" שבו, שנעשו האמצעי לתכלית.

ואז באה המלחמה — המלחמה שבה נעשו האדם וחייו עכשיו אפילו אמצעי למוות. ואז באו מחנות הריכוז. במחנות, אפילו החיים שנחשבו ראויים רק למוות נוצלו במלואם עד קצה גבולם המוחלט. איזה פיחות בערך החיים, אילו השפלה וביזוי של המין האנושי! הבה ננסה לדמיין — כדי שנוכל לחרוץ משפט — שמדינה מבקשת לעשות איכשהו שימוש בכל האנשים שדנה למוות, לנצל את יכולת העבודה שלהם עד רגעי חייהם האחרונים ממש — אולי מתוך שיקול שזה הגיוני יותר מסתם להרוג אותם מיד, או אפילו מלהאכיל אותם למשך שארית חייהם. והרי שמענו במחנות הריכוז השכם והערב שאיננו "שווים את המרק", המרק הזה שניתן לנו כארוחה יחידה ביום, ושאת מחירו היינו צריכים לשלם בעבודת פרך של חפירה בעפר. אפילו נדרשנו, חדלי אישים שכמותנו, לקבל את מתנת החסד הזאת שלא היינו ראויים לה באופן הולם: כל אסיר שקיבל את המרק היה צריך להסיר את כובעו. וכשם שחיינו לא היו שווים קערת מרק, גם מותנו היה בעל ערך מזערי, לא שווה אפילו כדור עופרת, רק קצת ציקלון בֶּה.

בסופו של דבר זה הגיע לרציחות המוניות במוסדות לחולי נפש. כאן התברר מעבר לכל ספק שכל אדם שחייו אינם "יצרניים" עוד, ולו גם בצורה העלובה ביותר, הוכרז פשוטו כמשמעו "בלתי ראוי לחיים".

אבל כפי שאמרנו קודם לכן, "אין־משמעות" היה גם חלק מן התעמולה של התקופה. לְמה כוונתנו?

כיום אין בגישתנו לחיים כמעט שום מקום לאמונה במשמעות. אנו חיים בתקופה טיפוסית שלאחר־מלחמה. אני אמנם משתמש כאן בביטוי קצת ז'ורנליסטי, אבל התיאור ההולם ביותר את הלוך הנפש והמצב הרוחני של האדם הממוצע כיום הוא "קריסה רוחנית". זה כשלעצמו רע מספיק, אבל המצב חמור עוד יותר נוכח העובדה שבה בעת אנו כורעים תחת התחושה המציפה, שהנה אנו חיים פעם נוספת במין תקופה של קדם־מלחמה. המצאתה של פצצת האטום מזינה את הפחד מפני אסון בקנה מידה עולמי, ומין מצב רוח אפוקליפטי של "סוף העולם" השתלט על חלקו האחרון של האלף השני. מצבי רוח אפוקליפטיים מעין אלה כבר מוכרים לנו מההיסטוריה. הם רווחו בתחילת האלף הראשון ובסופו. וכידוע, במאה האחרונה שררה תחושת מפנה־מאה, שלא היתה יחידה במינה בתבוסתנותה; בשורש כל מצבי הרוח האלה ניצב הפטליזם.

ואולם איננו יכולים להתקדם לקראת שיקום רוחני כלשהו מתוך תחושת פטליזם כזאת. עלינו להתגבר עליה תחילה. אבל בעשותנו כן, עלינו להביא בחשבון שאין ביכולתנו פשוט להפקיד כיום בידי ההיסטוריה, מתוך אופטימיות אדישה, את כל מה שהביאו איתן השנים האחרונות. נעשינו פסימיים. איננו יכולים להאמין עוד בקִדמה עצמה, באבולוציה הגבוהה של האנושות כדבר־מה שצפויה לו הצלחה אוטומטית. האמונה העיוורת בקִדמה אוטומטית נותרה עניינם של בלונים נפוחים מדושני עונג בלבד — אמונה כזאת תיחשב ריאקציונית היום. היום אנו יודעים לְמה בני האדם מסוגלים. ואם יש הבדל יסודי בין דרכם של בני אדם לתפוס את העולם סביבם בעבר לבין דרכם לתפוס אותו בהווה, אפשר אולי להגדירו בצורה הטובה ביותר באופן הבא: בעבר אקטיביזם נקשר באופטימיות, ואילו כיום אקטיביזם מצריך פסימיות. כי כיום כל דחף לפעולה נובע מן הידיעה שאין שום צורה של קִדמה שאנו יכולים לתת בה את אמוננו. אם אין ביכולתנו לעמוד מן הצד היום, הרי זה בדיוק משום שכל אחד ואחד מאיתנו קובע בדיוק מה "מתקדם" ועד כמה. בזאת אנו מודעים לכך שהתקדמות פנימית היא בגדר האפשר למעשה רק לכל פרט ופרט, ואילו התקדמות ההמון מבוססת לכל היותר על קִדמה טכנית, שיש בכוחה להרשים אותנו רק משום שאנו חיים בעידן טכני. פעולותינו כיום יכולות לנבוע רק מן הפסימיות שבנו; יכולתנו לנצל את הזדמנויות החיים עדיין מוגבלת לנקודת מוצא ספקנית, ואילו האופטימיות הישנה היתה פשוט מפייסת אותנו לכדי שאננות ומשליטה פטליזם, אם גם פטליזם ורוד. מוטב אקטיביזם מפוכח מכל פטליזם צבוע בוורוד!

כמה איתנה צריכה להיות אמונתו של אדם שהחיים הם בעלי משמעות, כדי לא להתנפץ לרסיסים נוכח ספקנות כזאת. איזו מידה של אמונה ללא תנאי במשמעות הקיום האנושי ובערכו נושאים אנו בקרבנו, אם יש בכוחה של אמונה זו לשאת ולקבל את הספקנות והפסימיות האלה. ודווקא בתקופה שכל האידיאליזם הכזיב כל כך, וכל הלהט נוצל כל כך לרעה; ובה בעת איננו יכולים אלא לפנות לאידיאליזם או ללהט. אבל לדור הנוכחי, לצעירים של היום — וזה הדור שבו גבוהים ביותר סיכויינו לאתר אידיאליזם ולהט — אין עוד מודלים לחיקוי. יותר מדי תהפוכות נאלץ הדור האחד הזה לחוות, יותר מדי קריסות חיצוניות — ופנימיות בהשפעותיהן; הרבה מדי לדור יחיד, הרבה מכדי שנוכל לסמוך עליו בצורה עיוורת כל כך שישמור על האידיאליזם והלהט שלו.

כל התוכניות, כל הסיסמאות והעקרונות איבדו כל ערך עקב השנים האחרונות. דבר לא הצליח לשרוד, ואל לנו להיות מופתעים אפוא אם הפילוסופיה בת־זמננו תופסת את העולם כאילו הוא ריק מתוכן. אבל באמצעות הניהיליזם הזה, באמצעות הפסימיות והספקנות, באמצעות צלילות הדעת של "אובייקטיביות חדשה" שכבר איננה חדשה כל כך כי הזדקנה, עלינו לחתור לעבר אנושיות חדשה. השנים האחרונות הביאו התפכחות מוחלטת מאשליות, אבל הן גם הראו לנו שעדיין יש תוקף לאנושיות; הן לימדו אותנו שהכול תלוי באדם הפרטי. אחרי הכול, בסופו של דבר מה שנשאר הוא "רק" האדם! כי האדם הוא ששרד את תופת העבר הקרוב. והאדם הוא גם מה שנותר בחוויות מחנות הריכוז (היתה דוגמה לכך היכנשהו בבוואריה, שבה מפקד מחנה, איש אס־אס, קנה לאסירים "שלו" בחשאי תרופות מכיסו דרך קבע בבית מרקחת בעיירת־שוק בווארית סמוכה; שעה שבאותו המחנה "זקן המחנה", שהיה אסיר בעצמו, התעלל באסירים בצורה איומה ונוראה: הכול תלוי באדם הפרטי!).

מה שנותר הוא האדם הפרטי, האדם — ושום דבר מלבדו. הכול נשר ממנו במהלך אותן שנים: כסף, כוח, תהילה; דבר לא נותר ודאִי מבחינתו: לא החיים, לא הבריאות, לא האושר; הכול הועמד בספק מבחינתו: יוהרה, שאפתנות, מערכות יחסים. הכול הצטמצם לכדי קיום ותו לא. בוער מכאב, כל מה שלא היה חיוני התאדה — האדם התאדה לכדי מה שהיה בחשבון אחרון: או אחד ההמון, ולכן אף אדם ממשי, ולכן בעצם אף אחד — זה שהינו אנונימי, דבר(!) נטול שם שאליו "הוא" נעשה עכשיו, מספר אסיר בלבד; או שהצטמצם לכדי עצמיותו המהותית. אז בסופו של דבר, האם לא היה עליו להגיע לידי איזו החלטה? אל לנו להיות מופתעים, מפני ש"קיום" — שאל מערומיו וגולמיותו הוחזר האדם — אינו אלא זאת: החלטה.

אך ניתנה בידי האדם עזרה בהגיעו לידי החלטה; הגורם המכריע היה קיומם של אחרים, הווייתם של אחרים, במיוחד היותם מודלים לחיקוי. עובדה זו נשאה פרי יותר מכל דבר שנכתב או נאמר. משום שההוויה תמיד נחרצת מהמילה. והיה נחוץ, ויהיה כך תמיד, לשאול את עצמנו אם אין העובדה הבאה חשובה הרבה יותר מכתיבת ספרים או ממתן הרצאות: שכל אחד מאיתנו יממש את התוכן בעצם מעשה הווייתו. מה שבא לידי מימוש הוא גם הרבה יותר יעיל. אין די במילים לבדן. פעם נקראתי לטפל בגופתה של אישה שהתאבדה. על הקיר מעל לספה במעונה היתה תלויה מימרה במסגרת יפה: "חזק עוד יותר מן הגורל הוא האומץ לשאתו בנחישות". והיישר מתחת למוטו הזה נטלה האישה את חייה. אין ספק כי אותם אנשים מופתיים, שיכולים וצריכים לפעול את פעולתם פשוט בעצם הווייתם, מצויים במיעוט. הפסימיות שלנו יודעת זאת; אבל בדיוק משום כך האקטיביזם שלהם חשוב; זה בדיוק הבסיס לאחריותם האדירה של המעטים. מיתוס עתיק מספר שהעולם מתקיים בזכות ל"ו צדיקים נסתרים המצויים בכל דור ודור. רק שלושים ושישה! מיעוט זעיר שבזעירים. ואף על פי כן, הם מבטיחים את קיומו המוסרי המתמשך של העולם כולו. אבל הסיפור נמשך: ברגע שאחד הצדיקים נחשף כהווייתו, וסביבתו הקרובה — רעיו בני האדם — קורעת מעליו את המסכה כביכול, הוא נעלם, הוא "נלקח" ומת בו במקום. מה פירוש הדבר? לא נרחיק לכת אם נאמר זאת כך: אנחנו מרגישים בכוונה פדגוגית במודל לחיקוי — "וסר הלב"; אנו בני האדם איננו אוהבים שיטיפו לנו מוסר כמו לילדים.

מה כל זה מוכיח? מה הגיע עדינו מן העבר? שני דברים: הכול תלוי באדם הפרטי, יהיה מספרם של אנשים הדומים לו בחשיבתם ובדעותיהם קטן ככל שיהיה; והכול תלוי בכך שכל אדם, בפעולה ולא במילים גרידא, ייטע ביצירתיות את משמעות החיים כמציאות בהווייתו שלו. לפיכך עלינו לסתור את התעמולה השלילית של העת האחרונה, תעמולת ה"אין־משמעות", בתעמולה אחרת שצריכה להיות ראשית אינדיבידואלית ושנית פעילה. רק אז תוכל להיות חיובית.

עד כאן באשר לשאלתנו הראשונית אם, ובאיזה מובן, ובאיזו רוח, אפשר עוד לצדד בימינו במשמעות החיים ובערכם. אבל ברגע שאנחנו מדברים על משמעות הקיום, מניה וביה העמדנו אותה בסימן שאלה. ברגע שאנו תוהים עליה מפורשות, איכשהו כבר הטלנו בה ספק. וספקות באשר להיותו של הקיום האנושי בעל משמעות עלולים להוביל בקלות לייאוש. או־אז אנו פוגשים את הייאוש הזה בדמות ההחלטה להתאבד.

כאשר אנו מדברים על התאבדות, עלינו להבחין בין ארבע סיבות מהותיות אך נבדלות במהותן, שמהן נובע הרצון הפנימי להתאבד. ראשית, התאבדות עשויה להיות תולדה — לא של מצב נפשי בעיקרו, אלא של מצב גופני פיזיולוגי. הקבוצה הזאת כוללת את אותם מקרים שבהם אדם, שחווה שינוי מוכתב־בידי־הגוף של מצבו הנפשי, מנסה להתאבד כמעט כאילו הוא אנוס לעשות זאת. מטבע הדברים, מצבים כאלה אינם נמנים מלכתחילה עם אלה שאנו עוסקים בהם בהרצאה היום. אחר כך באים אנשים שנחישותם להתאבד ניזונה מחישובי ההשפעה שתהיה לכך על סביבתם: אנשים שרוצים לנקום במישהו על משהו שנגרם להם, ורוצים שדחף הנקמה שלהם ייטע באנשים המדוברים את כובד משקלו של מצפון אשם למשך שארית חייהם: לגרום להם תחושת אשמה בעקבות המוות בהתאבדות. גם את המקרים האלה יש לנפות בבואנו לעסוק במשמעות החיים. שלישית, יש אנשים שרצונם להתאבד נובע מכך שפשוט עייפו, עייפו מהחיים. אבל העייפות הזאת היא תחושה — וכולנו יודעים שתחושות אינן סיבות. העובדה שהאדם יגֵע, מרגיש תשוש, כשלעצמה אינה סיבה עבורו להפסיק הכול. אלא שהכול תלוי בשאלה אם יש משמעות אמיתית בלהמשיך הלאה, אם מוצדק להתגבר על העייפות לשם כך. מה שנחוץ כאן הוא פשוט תשובה לשאלת משמעות החיים, השאלה אם להמשיך לחיות למרות לאוּת עיקשת מן העולם. כשלעצמה, היא עדיין אינה מהווה טיעון־נגד להמשך החיים; אבל המשך החיים יהיה אפשרי רק בתוך ידיעת משמעותם המוחלטת.

למעשה, מי ששייכת לענייננו היא קבוצה רביעית של אנשים, אלה שמבקשים להתאבד משום שפשוט אינם יכולים להאמין במשמעות של המשך החיים, במשמעות החיים עצמם. התאבדות ממניע כזה מכונה בדרך כלל "התאבדות מַאֲזָן". בכל אחד מן המקרים היא נובעת ממאזן חיים שלילי כביכול. אנשים כאלה עורכים "מאזן" ומשווים את היש עם האין; הם שוקלים את מה שהחיים חייבים להם לעומת הרווח שעדיין יוכלו להפיק מהחיים לדעתם, והמאזן השלילי שהם מחשבים מביא אותם להתאבד. נבחן עתה את המאזן הזה.

על פי רוב עמודת הזכות מכילה את כל הסבל והכאב, ועמודת החובה את כל האושר והמזל הטוב שעדיין לא הושגו. אבל המאזן הזה שגוי מיסודו. כי כמאמר הפתגם, "לא באנו לעולם כדי ליהנות". וזה נכון במובן הכפול של מה שיש (הוויה) ומה שצריך להיות. כל מי שלא הרגיש זאת בעצמו מופנה בזאת לכתביו של פסיכולוג רוסי אקספרימנטלי, שהוכיח פעם שאדם ממוצע חווה תחושות של אי־שביעות רצון בהיקף רב משמעותית מתחושות הנאה. לפיכך מלכתחילה לא יהיה זה אפשרי לחיות רק למען הנאות. אבל האם זה נחוץ בכלל — האם זה לוז החיים? נדַמה לעצמנו אדם שנידון למוות, ושעות ספורות לפני הוצאתו להורג נאמר לו שהוא חופשי לקבוע את תפריט ארוחתו האחרונה. הסוהר נכנס לתאו ושואל אותו מה ירצה לאכול, מציע לו שלל מעדנים; אבל האיש דוחה את כל הצעותיו. הוא חושב לעצמו שאין שום חשיבות לשאלה אם יפטם את בטן האורגניזם שהינוֹ במזון טעים או לא, מאחר שבתוך כמה שעות יהיה גווייה. ואפילו תחושות ההנאה שעדיין עשויות להיקלט בתאי העצב הצרברליים של האורגניזם הזה נראות חסרות טעם נוכח העובדה שכעבור שעתיים יושמדו לעד.

אבל החיים במכלולם עומדים נוכח המוות, ואם האיש הזה צודק, אזי כל חיינו היו נטולי משמעות אילו חתרנו רק להנאות ותו לא — מוטב למֵרב ההנאות במֵרב מידתן. הנאה כשלעצמה אינה יכולה להעניק משמעות לקיומנו; לפיכך היעדר הנאה אינו יכול ליטול מהחיים את משמעותם, מה שכבר נראה לנו ברור מאליו.

אדם שחייו ניצלו אחרי ניסיון התאבדות סיפר לי יום אחד כיצד רצה לצאת מהעיר ולתקוע כדור בראשו, וכיצד — מאחר שהשעה כבר היתה מאוחרת והחשמליות חדלו לנסוע — הרגיש אנוס לנסוע במונית; וכיצד מצא את עצמו דואג משום שלא רצה לבזבז כסף על נסיעות במונית, וכיצד נאלץ לחייך לבסוף נוכח העובדה שהוא מסוגל להתייסר בעניינים שכאלה זמן קצר לפני מותו. שכן לאדם זה הנחוש להתאבד לא היתה אמורה להיות שום משמעות לקימוץ בהוצאות — נוכח המוות. כמה היטיב לבטא זאת רבינדרנת טאגור, את האכזבה שבני אדם חשים כלפי תביעתם לאושר בחייהם, בשירו שבו הוא אומר:

ישנתי וחלמתי
שהחיים הם שמחה.
התעוררתי והבנתי
שהחיים הם חובה.
עבדתי — וראה זה פלא,
החובה היתה שמחה.
ובזאת אנו מצביעים על הכיוון שנלך בו בהמשך דיוננו.

אז החיים הם איכשהו חובה, מחויבות אחת אדירה. ויש בהם בהחלט גם שמחה, אבל אי־אפשר לרדוף אחריה, אי־אפשר "להנכיחה מכוח רצוננו" כשמחה, עליה להתעורר באופן ספונטני, בדיוק כמו תולדה של דבר־מה: אושר אינו צריך להיות תכלית, אסור שיהיה תכלית, ולעולם לא יוכל להיות תכלית, אלא רק תולדה; תולדת ההגשמה של מה שמכונה בשירו של טאגור חובה, ושבהמשך ננסה להגדירו בצורה מדויקת יותר. מכל מקום, במובן זה כל בני האדם החותרים לאושר נידונו לכישלון, שכן המזל הטוב עשוי רק ליפול בחלקנו, אך לעולם לא נוכל לרודפו. קירקגור הוא שאמר את המשפט החכם, שהדלת לאושר תמיד נפתחת "החוצה", משמע שהיא נסגרת בדיוק כלפי האדם שמנסה לדחוף את הדלת לאושר "פנימה" כביכול.

פעם ישבו מולי שני אנשים שעייפו מן החיים — רצה הגורל והם ישבו מולי בעת ובעונה אחת — גבר ואישה. שניהם הצהירו מתוך הסכמה מוחלטת, מילה במילה, שחייהם חסרי משמעות, שהם "כבר לא מצפים לשום דבר מהחיים". איכשהו שניהם צדקו. אבל עד מהרה התברר שבניגוד לדבריהם, משהו ציפה לכל אחד מהם: לגבר — עבודה מדעית בלתי גמורה, ולאישה — ילד שחי בחו"ל, רחוק ומחוץ להישג יד. בנקודה הזאת יהיה מועיל, כפי שהיה אפשר לומר על קאנט, "לבצע מהפכה קופרניקאית", פנייה קונספטואלית של 180 מעלות, שלאחריה אין השאלה יכולה להיות עוד "לְמה אני יכול לצפות מן החיים?" אלא יכולה להיות עכשיו רק: "לְמה החיים מצפים ממני?" איזו משימה בחיים מצפה לי?

עכשיו אנו גם מבינים שבחשבון אחרון השאלה בדבר משמעות החיים אינה נשאלת כהלכה אם שואלים אותה בדרך הנהוגה: לא אנו אלה המורשים לשאול על משמעות החיים, החיים הם אלה ששואלים את השאלות, שמַפנים את השאלות אלינו — אנחנו הנשאלים! אנחנו אלה שצריכים לענות, שצריכים לתת תשובות לשאלת החיים הקבועה הנשאלת שעה־שעה, ל"שאלות החיים" המהותיות. לחיות כשלעצמו אין פירושו אלא להישאל; כל מעשה ההוויה שלנו אינו אלא להגיב לחיים — לשאת באחריות כלפיהם. מנקודת המבט המנטלית הזאת דבר אינו יכול להפחיד אותנו עוד, שום עתיד, שום חוסר משמעות לכאורה. כי עכשיו ההווה הוא הכול, והוא מציב בפנינו את שאלת החיים הנצחית החדשה. עכשיו הכול תלוי במה שמצופה מאיתנו. באשר למה שצופן לנו העתיד, איננו צריכים לדעת יותר מכפי שאנו מסוגלים לדעת. בהקשר הזה אני מספר לא פעם את הסיפור הבא, שהופיע בכתבה קצרה בעיתון לפני שנים רבות. גבר שחור שנידון למאסר עולם הוגלה לאי השדים. כשהיתה האונייה, לווייתן, בלב ים, פרצה בה דליקה. בגלל המצב הרה־האסון שוחרר האסיר משלשלותיו ונטל חלק במלאכת ההצלה. הוא הציל עשר נפשות. עקב כך זכה בהמשך לחנינה. אני שואל אתכם: אם מישהו היה שואל את האיש לפני צאתו לדרך, למעשה עוד על הרציף במרסיי, אם המשך החיים עשוי לשאת בעבורו משמעות כלשהי, הוא ודאי היה מניד את ראשו: מה כבר יכול לצפות לו? אבל איש מאיתנו אינו יודע מה מצפה לו, איזה רגע גדול, איזו הזדמנות יחידה במינה לפעול בדרך יוצאת דופן, בדיוק כמו הצלתן של עשר נפשות בידי אותו גבר שחור על סיפון הלווייתן.

השאלה שהחיים שואלים אותנו, ואשר במתן תשובה עליה יש ביכולתנו לקלוט את משמעות הרגע הנוכחי, משתנה לא רק משעה לשעה, אלא גם מאדם לאדם: השאלה שונה לגמרי בכל רגע נתון לכל אדם נתון.

אנו יכולים לראות אפוא כיצד השאלה בדבר משמעות החיים מוצגת בצורה פשטנית מדי, אלא אם כן היא מוצגת על כל ייחודיותה, בתוך הקשרה הקונקרטי בכאן ובעכשיו. לשאול על "משמעות החיים" באופן זה נראה לנו נאיבי בדיוק כמו כַּתב המראיין אלוף עולם בשחמט ושואל אותו, "ועכשיו, אדוני הרב־אומן, אמור לי בבקשה: מהו לדעתך מהלך השחמט הטוב ביותר?" האם יש מהלך, מהלך אחד מסוים, שיכול להיות טוב, או אפילו הטוב ביותר, מעבר למצב נתון במשחק מסוים למערך כלים מוגדר?

נאיבי לא פחות הוא הבחור הצעיר שדיבר איתי יום אחד לפני שנים רבות, כשעמדתי ללמד סמינר קטן על משמעות החיים במקום כלשהו. דבריו היו בערך כאלה: "שמע, פרנקל, אל תכעס עליי, הוזמנתי הערב לבית חותנַיי־לעתיד. אני באמת צריך ללכת ואיני יכול להישאר להרצאה שלך; תוכל לומר לי ברוב אדיבותך בשתי מילים, מהי משמעות החיים?"

יהיה אשר יהיה מה שמצפה לנו כעת, "אתגר השעה" המסוים הזה עשוי לתבוע תשובה במובן אחר. ראשית, תשובתנו עשויה להיות תשובה פעילה, לתת תשובה באמצעות עשייה, לענות על שאלות חיים ספציפיות במעשה שאנו מביאים לידי גמר, בעבודה שאנו יוצרים. אבל גם כאן עלינו לזכור כמה דברים. והדרך המוצלחת ביותר להביע את כוונתי עכשיו היא אולי באמצעות התייחסות לחוויה מסוימת: יום אחד ישב מולי בחור צעיר שהתעמת איתי בשאלה של משמעות החיים או חוסר משמעותם. זה היה טיעונו: "לךָ קל לדבר, אתה הקמת מרכזים טיפוליים, אתה עוזר לאנשים, אתה מנחה אותם; אבל אני — מי אני, מה אני — עוזר חייט. מה אני יכול לעשות? איך אני יכול לתת לחיי משמעות באמצעות פעולותיי?" האיש הזה שכח שהשאלה לעולם איננה היכן אדם עומד בחייו, או באיזה מקצוע הוא עוסק, אלא רק כיצד הוא נוכח במעגל החיים שלו וכיצד הוא ממלא את מקומו בו. מימוש החיים אינו תלוי באורכו של רדיוס הפעולה, אלא רק בשאלה אם המעגל מלא כולו.

בסביבת החיים המסוימת שלו כל אדם ואדם איננו בר־חיקוי או בר־החלפה, וזה נכון לכולם. המשימות שחייו מועידים נועדו רק לו, ורק הוא נדרש להגשימן. והחיים של אדם שלא מילא בשלמותו את מעגל החיים הגדול־יותר שלו (באופן יחסי), ממומשים פחות מאלה של אדם שעומד באמת ובתמים במשימות שהוא מוצא במעגלו ההדוק יותר. עוזר החייט יכול להשיג בסביבתו המסוימת יותר, והדברים שהוא עושה והדברים שאינו עושה עשויים להוביל לחיים בעלי משמעות רבה יותר מאלה של האדם שהוא מקנא בו, אם זה האחרון אינו מודע לאחריותו הגדולה יותר בחיים ואינו עושה איתה צדק.

"אז מה בעניין המובטלים," אתם עשויים להתנגד עכשיו, מתעלמים מכך שעבודה אינה התחום היחיד שבו אנו עשויים להעניק משמעות לחיינו בצורה פעילה. האם העבודה לבדה עושה את החיים משמעותיים? הבה נשאל את האנשים הרבים שמתלוננים באוזנינו (לא בלי סיבה) עד כמה נטולת משמעות היא עבודתם (התכופות מכנית), החיבור האינסופי של טורי מספרים או הדחיפה והמשיכה המונוטוניות בידית מכונה בפס ייצור בלתי נגמר. האנשים האלה יכולים להכניס משמעות בחייהם, למלא אותם במשמעות אנושית אישית, רק בזמנם החופשי המועט כל כך. מנגד, למובטל, שיש לו זמן חופשי בשפע, יש גם הזדמנות להעניק לחייו משמעות. אל לאיש לחשוב שדעתנו קלה עד כדי כך שאנו ממעיטים בערכם של קשיים כלכליים, מצב כלכלי נואש, או עצם הגורמים הכלכליים או החברתיים המעורבים בהקשרים כאלה. אנו יודעים היום יותר מאי־פעם כמה רחוק יכול לקחתנו "הלחם קודם למוסר".2 התפכחנו מאשליותינו בנידון. אבל אנו יודעים עד כמה חסר משמעות זה לזלול ולסבוא בלי שום מוסר, וכמה הרה אסון חוסר המשמעות הזה עלול להיות לכל מי שמעייניו נתונים לצריכה בלבד. ולבסוף, אנו יודעים מה גדולה משמעותה של "מוסריות": האמונה הבלתי מתפשרת במשמעות לחיים ללא תנאי, אמונה שבדרך זו או אחרת עושה את החיים נסבלים. משום שחווינו את המציאות שבה בני אדם נכונים באמת ובתמים לרעוב, אם לרעב יש מטרה או משמעות.

עם זאת, לא זו בלבד שראינו עד כמה קשה לרעוב בהיעדר "מוסריות", אלא שראינו גם כמה קשה לתבוע מוסריות מאדם אם מניחים לו לרעוב. פעם היה עליי להגיש לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית על נער מתבגר אשר — בעיצומו של מצב נואש מאוד — גנב כיכר לחם; בית המשפט המדובר שאל את השאלה המדויקת: האם הנער "נחות" או לא? בחוות הדעת נאלצתי להודות שמנקודת מבט פסיכיאטרית, אין לראות בו נחות בכל צורה שהיא. אבל לא עשיתי זאת בלי להסביר בה בעת שבמצבו המסוים היה עליו להיות "נעלה" כדי לעמוד בפיתוי נוכח רעב שכזה!

אין זה רק באמצעות פעולותינו שאנו יכולים להעניק משמעות לחיים — ככל שיש ביכולתנו לענות מתוך אחריות על השאלות הספציפיות שהחיים מציבים בפנינו, נוכל למלא אחר דרישות הקיום לא רק כסוכנים פעילים, אלא גם כבני אדם אוהבים: במסירותנו האוהבת ליפה, לנשגב, לטוב. שמא עליי לנסות להסביר לכם בעזרת איזה ביטוי שחוק כיצד יכולה חוויית היופי לצקת משמעות בחיים, ומדוע? אני מעדיף להגביל את עצמי לניסוי המחשבתי הבא: דמו לעצמכם שאתם יושבים באולם קונצרטים ומאזינים לסימפוניה האהובה עליכם, והתיבות האהובות עליכם בה מהדהדות באוזניכם, והמוזיקה נוגעת לליבכם עד כדי כך שהיא מעבירה צמרמורת בגווכם; ועכשיו דמו לעצמכם את האפשרות (כי מבחינה פסיכולוגית הדבר בלתי אפשרי מעיקרו) שמישהו ישאל אתכם באותו הרגע אם יש לחייכם משמעות. אני סבור שתסכימו איתי אם אקבע שבמקרה הזה תהיו מסוגלים לענות תשובה אחת בלבד, והיא תהיה פחות או יותר: "היה שווה לחיות ולו למען הרגע הזה בלבד!"

מי שחווים לא את האמנויות אלא את הטבע, עשויים להגיב באופן דומה, וכמוהם מי שחווים אדם אחר. האם איננו מכירים את התחושה שמשתלטת עלינו במחיצתו של אדם מסוים, שמיתרגמת בערך כך: העובדה שאדם זה קיים בעולם בכלל היא כשלעצמה נותנת לעולם הזה, ולחיים בו, משמעות.

אנו מעניקים לחיים משמעות באמצעות פעולותינו, אך גם באמצעות האהבה, ולבסוף באמצעות הסבל. כי צורת ההתמודדות של בני אדם עם הגבלת האפשרויות העומדות בפניהם מבחינת השפעתה על פעולותיהם ויכולתם לאהוב, ומבחינת אופן התנהגותם במגבלות האלה — האופן שבו הם משלימים עם סבלם במגבלות כאלה — בכל אלה נותרת בידם היכולת להגשים ערכים אנושיים.

לכן דרך התמודדותנו עם הקשיים מעידה על טיבנו האמיתי, וגם זה מאפשר לנו לחיות באופן משמעותי. ואל לנו לשכוח את הרוח הספורטיבית, אותה רוח ייחודית לאנושות! מה עושים אתלטים אם לא להציב לעצמם קשיים כדי שיוכלו לצמוח באמצעות ההתגברות עליהם? ככלל, כמובן, אין זה מומלץ להציב לעצמנו קשיים; ככלל, לסבל כתוצאה מפורענות יש משמעות רק אם הסבל הזה הוא מכת גורל, ועל כן בלתי נמנע ואין מנוס מפניו.

כלומר, את הגורל, את מה שקורה לנו, ניתן בהחלט לעצב בדרך זו או אחרת. "אין מצב שאי־אפשר לשפרו, אם באמצעות הישג או נשיאה בסבל," אמר גתה. או שאנחנו משנים את הגורל — עד כמה שזה ניתן, או שאנחנו מקבלים אותו על עצמנו מרצוננו — עד כמה שזה נחוץ. בשני המקרים חזקה עלינו לחוות צמיחה פנימית באמצעות הפורענות. ועתה אנו מבינים גם את כוונתו של הלדרלין כשהוא כותב: "כשאני דורך על הפורענות שלי, אני עומד גבוה יותר".

כמה מוטעה נראה לנו כעת המצב, שבו אנשים פשוט מתלוננים על מזלם הרע או מר גורלם. מה היה על כל אחד מאיתנו ללא גורלנו? כיצד היה קיומנו לובש דמות וצורה, אם לא תחת מהלומות הקורנס של סבלנו ובחומו המלובן? מי שמתקוממים נגד גורלם — כלומר נגד נסיבות שאינן תלויות בהם, ואשר בפירוש אין ביכולתם לשנות — לא תפסו את משמעות הגורל. הגורל באמת בלתי נפרד מהטוטליות של חיינו; ואין לשבור מן הטוטליות הזאת אף לא מעט מזעיר ממה שהועידה לנו בלי להרוס את השלם, את תצורת קיומנו.

הגורל הוא אפוא חלק מחיינו וכמוהו הסבל. לכן אם יש משמעות לחיים, יש משמעות גם לסבל. מכאן שהסבל, כל עוד הוא הכרחי ובלתי נמנע, טומן בחובו גם את האפשרות להיות בעל משמעות. למעשה, ההכרה בו ככזה אוניברסלית. לפני שנים אחדות התבשרנו כי תנועת הצופים באנגליה העניקה פרסים לשלושה נערים על הישגיהם הגדולים ביותר; ומי קיבלו את הפרסים הללו? שלושה נערים חולים במחלה סופנית שהיו מאושפזים בבית החולים, ולמרות זאת נשאו את גורלם הכבד מתוך כבוד ובאומץ. זוהי הכרה ברורה בכך שסבל אמיתי הנובע מגורל אותנטי הוא הישג, ואכן ההישג הרם שבאפשר. החלופה המוזכרת במשפט של גתה שצוטט לעיל אינה נכונה עוד אם בוחנים אותה מקרוב: בחשבון אחרון, אין זו שאלה של הישג או נשיאה בסבל — לפעמים הנשיאה בסבל היא כשלעצמה ההישג הגדול ביותר.

מהות ההישג הטמון בסבל אמיתי זכתה לדעתי לביטוי הצלול ביותר במילותיו של רילקה, שזעק פעם: "כמה מדורי סבל צריך האדם לעבור!" השפה הגרמנית מדברת על הסבל שיש לגבור עליו כעל מלאכה שצריך לעשותה. אבל רילקה תפס שאת הישגינו המשמעותיים בחיים יש ביכולתנו להגשים בסבל לא פחות מאשר בעבודה.

בדרך זו או אחרת, בכל מצב נתון יש רק חלופה אחת שבאמצעותה אפשר להעניק משמעות לחיים, משמעות לרגע — כך שבכל רגע נתון עלינו להגיע לידי החלטה אחת בלבד כיצד לענות, אבל בכל פעם ופעם החיים שואלים אותנו שאלה מסוימת מאוד. מכל זה נובע שהחיים תמיד מציעים לנו אפשרות להגשים משמעות, לכן תמיד קיימת אפשרות שיש להם משמעות. אפשר גם לומר שקיומנו האנושי עשוי לקבל את משמעותו "ממש עד נשימתנו האחרונה"; כל עוד נותרה נשמה באפנו, כל עוד אנו בהכרה, כל אחד ואחד מאיתנו אחראי לענות על שאלות החיים. אין זה צריך להפתיע אותנו, אם ניזכר באמת היסודית הגדולה של היות אנושי — להיות אנושי אינו אלא להיות מודע ובעל אחריות!

אבל אם לחיים יש תמיד משמעות בהתאם לאפשרויות; אם השאלה אם הם מלאים בכל רגע ורגע במשמעות האפשרית המשתנה־תמיד הזאת תלויה רק בנו; אם היכולת להגשים את המשמעות הזאת מצויה כולה בתחום אחריותנו והחלטתנו — אזי אנו יודעים דבר אחר בוודאות: הדבר האחד שבלי ספק אין בו לא היגיון ולא משמעות הוא — להשליך את חייך. התאבדות בשום פנים ואופן איננה התשובה לשאלה כלשהי; התאבדות לעולם לא תוכל לפתור בעיה.

קודם לכן נזקקנו למשחק השחמט כאלגוריה לעמדתו של האדם בתוך הקיום, להתעמתות התמידית שלו עם שאלות החיים; באמצעות הדוגמה של "מהלך השחמט הטוב ביותר" רצינו להראות כיצד עלינו לראות בשאלת החיים שאלה קונקרטית מסוימת: שאלה יחידה המתייחסת לאדם אחד ולמצב אחד, לאדם אחד מסוים ולרגע אחד מסוים — שאלה אחת בכאן ובעכשיו. כעת עלינו לחזור לאלגוריית השחמט בבואנו להראות עד כמה אבסורדי בעליל הוא הניסיון "לפתור" בעיית חיים על ידי התאבדות.

הבה נדַמה זאת לעצמנו רגע: שחמטאי ניצב בפני בעיית שחמט ואינו מצליח למצוא את הפתרון. מה הוא עושה? הוא משליך את הכלים מהלוח. האם זהו פתרון לבעיית השחמט? בהחלט לא.

אבל כך בדיוק נוהג המתאבד: הוא משליך את חייו וחושב שבזה מצא פתרון לבעיית חיים בלתי־פתירה לכאורה. הוא אינו יודע שבעשותו כן, הוא מפנה עורף לכללי החיים — כשם שהשחמטאי באלגוריה התעלם מכללי השחמט, שבמסגרתם אפשר לפתור בעיית שחמט באמצעות הזזת פרש, הצרחה או אלוהים יודע מה, לפחות באמצעות מהלך שחמט פשוט, אבל בהחלט לא על ידי ההתנהגות המתוארת. כעת, ההתאבדות גם היא מפנה עורף לכללי משחק החיים; כללים אלה אינם דורשים מאיתנו לנצח בכל מחיר, אבל הם תובעים מאיתנו לא לוותר על המאבק לעולם.

אפשר שעכשיו יתנגד מישהו, יודה ש"התנהגותו של המתאבד מנוגדת לכל היגיון; אבל האין החיים עצמם מאבדים את משמעותם נוכח המוות העתיד לבוא בקיצו של כל אדם? האין המוות נוטל מראש את טעמן של כל ההתחלות, מאחר שדבר אינו נמשך לעד?" הבה ננסה למצוא את התשובה להתנגדות הזאת בהצבת השאלה מן הכיוון ההפוך; הבה נשאל את עצמנו, "מה היה אילו היינו בני אלמוות?" ונוכל לענות: אילו היינו בני אלמוות היה ביכולתנו לדחות הכול, אבל באמת הכול. כי לעולם לא היתה חשיבות לשאלה אם אנו עושים דבר־מה עכשיו, או מחר, או מחרתיים, או בעוד שנה, או בעוד עשר שנים, או בזמן מן הזמנים. שום מוות, שום סוף לא היה מיתמר מעלינו, לא היה גבול לאפשרויותינו, לא היינו רואים שום סיבה לעשות דבר־מה ברגע זה או להיכנע לחוויה ברגע זה — יש זמן, יהיה לנו זמן, זמן בכמות אינסופית.

לעומת זאת, העובדה — ורק העובדה — שאנו בני תמותה, שחיינו סופיים, שזמננו קצוב ואפשרויותינו מוגבלות, העובדה הזאת היא מה שבזכותו משמעותי לעשות דבר־מה, לנצל הזדמנות ולהופכה למציאות, להגשימה, להשתמש בזמננו ולמלא אותו. המוות מאציל עלינו כורח לעשות כן. המוות הוא אפוא הרקע לכך שמעשה ההוויה שלנו הופך לאחריות.

בהסתכלות כזאת אפשר שביסודו של דבר יתברר שאין שום חשיבות לשאלה מה משך חייו של אדם. משכם הארוך אינו הופך אותם אוטומטית לבעלי משמעות, וקוצרם האפשרי רחוק מלעשותם חסרי משמעות. אף איננו שופטים את תולדות חייו של אדם מסוים על פי מספר העמודים בספר המתארים אותם, אלא רק על בסיס עושר תוכנם.

ויש שאלה נוספת שעלינו להתייחס אליה בהזדמנות זאת: השאלה אם חייו של אדם שלא העמיד צאצאים עשויים לאבד את משמעותם בשל עובדה זו כשלעצמה. נוכל לענות: או שיש לחיים — לחיים פרטיים — משמעות, ועליהם לשמר משמעות זו גם אם אינם משתכפלים, אינם עוסקים ב"הנצחה" הביולוגית המתעתעת מאוד, יש לומר; או שלחיים הפרטיים האלה, לחייו של אדם פרטי, אין משמעות — ואז לעולם לא יוכלו לרכוש משמעות רק בעצם הניסיון "להנציח" את עצמם באמצעות רבייה. משום שלהנציח משהו ש"חסר משמעות" מעצם טבעו היא פעולה חסרת משמעות כשלעצמה.

מכך נוכל ללמוד רק דבר אחד: מוות הוא חלק משמעותי מהחיים בדיוק כמו הסבל האנושי. שניהם אינם גוזלים מן הקיום האנושי את משמעותו, אלא טוענים אותו במשמעות מלכתחילה. כלומר, הייחודיות של קיומנו בעולם, האי־יכולת להשיב את חיינו לאחור, האי־יכולת לשנות את כל מה שבאמצעותו אנחנו ממלאים אותם — או נכשלים בלמלא אותם — הן שנותנות ערך לקיומנו. אבל לא רק ייחודיותם של חיים פרטיים כיחידה שלמה מעניקה להם חשיבות, אלא גם ייחודיותם של כל יום, כל שעה, כל רגע שמייצג משהו שטוען את קיומנו במשקלה של אחריות נוראה, ואף על פי כן יפה להלל! כל שעה שתביעותיה אינן מתמלאות בה, או מתמלאות בחצי־לב, היא שעה אבודה, אבודה "לעד". לעומת זאת, מה שאנו לוכדים על ידי ניצוּל הרגע נושע אחת ולתמיד אל תוך המציאות, אל תוך מציאות שבה הוא "מתבטל" רק לכאורה בהופכו לעבר. לאמיתו של דבר, הוא משתמר במובן זה שהוא נשמר בבטחה. ובמובן זה העבר הוא אולי צורת ההוויה הבטוחה ביותר. ה"הוויה", המציאות ששימרנו באופן זה, בטוחה כעת מפני נזקי חֲלוֹף.

אין ספק כי במונחי הביולוגיה והפיזיקה חיינו בני־חלוף מטבעם. דבר אינו שורד — אבל כל כך הרבה נותר! מה שנותר מהם, מה שייוותר מאיתנו, מה שעשוי להאריך ימים אחרינו, הוא מה שהשגנו במהלך חיינו שהשפעתו נמשכת, מתעלה ונמתחת מעבר לנו. האפקטיביות של חיינו מאבדת את גשמיותה, ובמובן זה מזכירה רדיום, שגם מתכּונתו הפיזיקלית — במהלך מסלול "תקופת חייו" (וידוע כי משך החיים של חומרים רדיואקטיביים מוגבל) — מומרת יותר ויותר לאנרגיית קרינה, שלעולם לא תשוב לחומריות. מה שאנו "מקרינים" אל העולם, ה"גלים" הנובעים מהווייתנו, הם מה שיישאר מאיתנו אחרי שהווייתנו עצמה כבר תחלוף מזמן.

יש דרך פשוטה, אפשר לומר כמעט טריק, להדגים את מלוא שיעורה של האחריות שקיומנו טעון בה בצורה חריפה כל כך, אחריות שיש ביכולתנו להתייצב מולה רק ברעד, אך בסופו של דבר גם מתוך מידה של שמחה. שכן יש מעין צו קטגורי, שהינו גם נוסחת "התנהג כאילו", הדומה לחוק המפורסם של קאנט, וזו לשונו: "חֲיֵה כאילו אלה חייךָ השניים, וכאילו עשית בראשונים בדיוק אותן השגיאות שאתה עומד לעשות עכשיו!"

טבעו הסופי־במהותו של קיומנו בזמן, לכאורה נוכח המוות, גם אם המוות שוכן במחוזות העתיד הרחוק, אינו הדבר היחיד שעושה את קיומנו לבעל משמעות: טבעה הסופי של מערכת יחסים עם אדם אחר גם הוא עושה את חייו של כל פרט לא חסרי משמעות, כי אם רק בעלי משמעות. פירוש הדבר הוא עובדת קיומם של פגמינו, המגבלות הפנימיות שלנו, כפי שהם ניכרים במאפיינים השונים של בני האדם. אבל לפני שאנו רואים בפגמינו בעלי משמעות, עלינו לשאול אם יש בנמצא הצדקה כלשהי לייאושם של אנשים בעטיים של פגמיהם וליקוייהם. שכן עלינו לשאול אם אנשים שמודדים את "הווייתם" אל מול "מה שצריך להיות", שמודדים כך את עצמם לעומת אידיאל, יכולים בכלל להיות חסרי כל ערך. האין עצם זה שיש ביכולתם להתייאש מעצמם נזקף איכשהו לזכותם, ובסופו של דבר, במידה מסוימת, שולל מייאושם את הלגיטימיות? כלום היה ביכולתם של אנשים כאלה לשפוט את עצמם, אלמלא היו מסוגלים לכל הפחות לראות את האידיאל? האין המרחק מהאידיאל, מרגע שהם תופסים אותו, מאשר שלא בגדו כליל בנאמנותם לאידיאל הזה?

וכעת לשאלת משמעות פגמינו והיעדר איזונים מסוימים בחיינו: בל נשכח שכל אדם פרטי הינו בלתי־מושלם, אבל כל אחד בלתי־מושלם בצורה אחרת, כל אחד "למינהו". ובלתי־מושלם ככל שיהיה, הוא בלתי־מושלם יחיד במינו. לכן, אם לנסח זאת על דרך החיוב, הוא נעשה חסר תחליף במידה ידועה, בלתי ניתן לייצוג בידי איש, לא בר־המרה. כדי להדגים זאת, יש בידינו מודל הולם מן העולם הביולוגי: באבולוציה של אורגניזמים חיים ידוע כי לתאים, במקורם, ישנה היכולת לעשות כל דבר. תא "פרימיטיבי" יכול לעשות הכול: הוא יכול להיזון, להתנועע, להתרבות ואיכשהו "לחוש" את סביבתו וכו'. והתא הפרטי עובר התמחות רק בעקבות התהליך האיטי של האבולוציה של תאים לכדי צורות גבוהות של קבוצות תאים אורגניים, עד שהתא הפרטי ממלא בסופו של דבר תפקיד אחד ויחיד. בהתאם לעֶקרון חלוקת העבודה המתקדמת בתוך האורגניזם כולו, על חשבון טבעו הישים בכללותו של יכולותיו, התא נעשה חסר תחליף יחסית מבחינת תפקודו. לדוגמה, תא ברשתית העין אינו יכול עוד להיזון, אינו מתנועע עוד סביב ואינו מתרבה עוד, אבל את הדבר האחד שהוא יכול לעשות — כלומר, לראות — הוא עושה בצורה יוצאת מן הכלל. בתפקידו המסוים אין לו תחליף. תא עור, תא שריר או גמטה אינם יכולים לתפוס עוד את מקומו.

כפי שראינו קודם, כשם שהתברר שהמוות נחוץ למציאת משמעות בהצדיקו את הייחודיות של קיומנו ועימה את אחריותנו, עתה נוכל לראות שטבעם הבלתי־מושלם של בני אדם הינו בעל משמעות בהיותו — כעת בניסוח על דרך החיוב — מייצג את האינדיבידואליות של הווייתנו הפנימית המהותית. עם זאת, ייחודיות זו כערך חיובי אינה יכולה להיות מבוססת על עצמה בלבד. באופן אנלוגי לערכו התפקודי של התא הבודד באורגניזם כולו, האינדיבידואליות הייחודית של כל אדם מקבלת ערך באמצעות מערכת יחסיה עם שלם כולל, כלומר קהילה אנושית. אינדיבידואליות יכולה להיות בעלת ערך רק כשאינה למען עצמה, אלא למען הקהילה האנושית. העובדה הפשוטה שכל אדם נושא תבנית ייחודית לגמרי של טביעות אצבעות רלוונטית לכל היותר רק לקרימינולוגים החוקרים פשיעה או לחקירתו של פושע נתון; אבל ה"אינדיבידואליות" הביולוגית הזאת של כל אדם אינה הופכת אותו אוטומטית לאישיוּת או לנפש חיה, שייחודיותה מקנה לה ערך בחברה.

אילו ניסינו לסכם בנוסחה את טבעו הייחודי של הקיום, את ייחודיותו של כל אדם, ואת הייחודיות הזאת כייחודיות "למען" — משמע ייחודיות הממוקדת באחרים, בקהילה — נוסחה שתוכל להזכיר לנו את אחריותם הנוראה והנהדרת של בני האדם לרצינוּת חייהם, אזי היינו יכולים להיסמך על האִמרה שהיתה למוטו של הלל הזקן לפני כמעט אלפיים שנה: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" "אם אין אני" — בזה נעוצה ייחודיותו של כל אדם ואדם; "כשאני לעצמי" — בזה טבועים חוסר־הערך וחוסר־המשמעות של ייחודיות כזאת, אלא אם כן היא ייחודיות "משרתת"; "ואם לא עכשיו" — בזה טבועה הייחודיות של כל מצב אינדיבידואלי!

אם נסכם עכשיו את מה שאמרנו על "משמעות" החיים, נוכל לומר: החיים עצמם פירושם להישאל שאלות, פירושם לענות; כל אדם צריך להיות אחראי לקיומו שלו. החיים אינם נתפסים עוד כדבר נתון, אלא כדבר־מה שנמסר לנו, הם משימה בכל רגע ורגע. פירוש הדבר שהם יכולים רק להתמלא במשמעות רבה יותר ככל שהם הולכים וקשים. האתלט, המטפס שמבקש לו משימות בצורה פעילה, אפילו יוצר את הקשיים לעצמו: כמה מאושר הוא אותו מטפס, כשפני סלע מזמנים לו "גרסה" קשה אחרת של משימתו, קשה אפילו יותר משדמיין! עם זאת, בנקודה זו עלינו לציין כי אנשים דתיים, בראיית החיים שלהם, ב"הבנת ההוויה" שלהם, מתייחדים בכך שהם הולכים צעד אחד נוסף מעבר לאדם שמבין את חייו רק כמשימה, במובן זה שהם חווים גם את המקור הפועל ש"מטיל" עליהם את המשימה או מציב אותם בפני המשימה — הישות האלוהית! במילים אחרות, אנשים דתיים חווים את חייהם כשליחות אלוהית.

וכדי לסכם, מה נוכל לומר על שאלת "ערך" החיים? ההשקפה שנגלתה לנו מוצאת אולי את ביטויה ההולם ביותר במילותיו של הֶבֶּל: "החיים אינם דבר־מה, כי אם ההזדמנות לדבר־מה!"

2. ברטולד ברכט (בשיתוף עם קורט וייל), אופרה בגרוש, 1928; כאן בנוסח העברי הראשון של אברהם שלונסקי.