להפוך את הדף

טיול שנתי

הָלַכְנוּ בִּשְׁנֵי קַוִּים מַקְבִּילִים

אֲנִי וַאֲנִי.

הָאַחַת עוֹשָׂה, דּוֹחֶפֶת, מַשְׁפִּיעָה

הַשְּׁנִיָּה שְׁקֵטָה וְלֹא מוּדַעַת.

הָאַחַת מְחוֹלֶלֶת שִׁנּוּיִים

הַשְּׁנִיָּה תְּקוּעָה וְלֹא מִדַּעַת.

הָאַחַת מְחַבֶּרֶת וּמְיַסֶּדֶת

הַשְּׁנִיָּה דּוֹמֶמֶת וּמְדַמֶּמֶת.

וְיוֹם אֶחָד

הִתְחִילָה מַעֲרֶכֶת יְחָסִים,

בֵּין אֲנִי לַאֲנִי,

וְהִרְגַּשְׁתִּי

וְכָאַבְתִּי

וְנוֹלַדְתִּי

אַחַת שְׁלֵמָה, מְחֻבֶּרֶת

קַשּׁוּבָה וּמְלֵאַת חֶמְלָה עַצְמִית,

שֶׁהָלְכָה לִי לְאִבּוּד בֵּין הַקַּוִּים.

ללכת לאיבוד: התמודדות עם שינויים דרמטיים בחיים

הלכתם פעם לאיבוד? קרה שאיבדתם את נקודת הייחוס ונכנסתם ללופ בלתי נגמר? כשזה קורה, הגדרת העצמי שלנו מיטשטשת, מערכת האמונות שלנו מתנפצת, כל מה שהתבססנו עליו נשמט לנו. בשלב זה אנחנו מנסים להיזכר מי אנחנו: אנשים מגדירים את עצמם לרוב בהתאם לתפקידים שהם ממלאים בחיים של אחרים: מעמד משפחתי, מקצוע וכדומה. אבל מה קורה כשכאב כרוני משתק מרחיק מאיתנו את האני המוכר וכל ההגדרות שהכרנו כבר אינן רלוונטיות? האני הקיים מאבד משמעות, והאדם מאבד בהדרגה את זהותו, את כל מה שהגדיר אותו ואפיין אותו. כל מה שהוא הכיר וידע על עצמו מתפוגג ונעלם. זה בהחלט מפחיד.

כל זמן שהתודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות ורגשות אנו שומרים על האני שלנו, אבל כשמתחילים לאבד לאט-לאט את התפקידים והיכולות שלנו, למשל, את תפקיד ההורה כמלכד משפחה או את היכולת לשחק עם הנכדים או את היכולת להתמיד בקריאה, מאבדים יחד איתם את הבחירות שלנו: את הבחירה לעשות מה שאני רוצה, את הבחירה לתכנן ולבצע, את הבחירה והיכולת להפעיל את הגוף כמו בעבר. בדרך מאבדים גם את היכולת לקבל החלטות, מתחילה תחושה של ניתוק והצפה של מחשבות ורגשות וזוהי בדיוק הנקודה בה הולכים לאיבוד.

מתי אני הלכתי לאיבוד? בסך הכול הייתי מאושרת, זאת אומרת בקנה מידה של כל הסובבים אותי. החיים אולי לא חילקו לי קלפי פתיחה טובים, אבל מילדות הישרדותית הצלחתי לא להיכנע ולא להאשים את נסיבות החיים, אלא לקחת אחריות ולצמוח.

רק דבר אחד לא לימדו אותי: לאחריות יש משקל רב ואפילו עול כבד. אחריות ומחויבות הן שתי מילים משמעותיות בחיים שלי, ומהר מאוד למדתי בדרך הקשה את ההשפעה שלהן על חיי.

הייתי בשיא הקריירה שלי, צברתי כישורים והצלחות, אבל לא ידעתי שממש מעבר לפינה היקום תכנן טוויסט פרוע שיפיל אותי חזק.

תמיד הייתי זו עם החיוך המנצח וההתלהבות המדבקת, מוקפת בלקוחות וחברים נאמנים. מבחוץ החיים שלי נראו כמו הצלחה מסחררת, אבל עמוק בפנים התחיל מחול שדים שלא ידעתי על קיומו. החרדה והכאב הזדחלו להם והפכו אט-אט לבני בית קבועים, והדיכאון והפיברומיאלגיה החלו לכרסם לי את הגוף והנשמה.

כשצעדתי במסדרונות ההצלחה, איבדתי את הדבר החשוב ביותר: החיבור וההקשבה לעצמי. הייתי בטוחה שאני בשליטה מלאה, אבל הימים שלי היו טשטוש של פגישות, מספרים ועסקאות, שהותירו אותי מותשת וחסרת כוחות. לא הקשבתי לעצמי, לא הקשבתי לגוף שלי, ואז בום!!!

העולם שלי התמוטט. הגעתי לתחתית מהר יותר מקופץ בנג'י. הקריסה הייתה אכזרית, מפולת של רגשות קברה אותי בחיים. כל מה שעבדתי עליו קשה חמק לי מבין האצבעות כמו גרגירי חול.

אבל היי, זה לא הסיפור כאן. הסיפור הוא מה עשיתי משם. איך בזמן ששכבתי במיטה מתייסרת בכאב, פחדים וחרדות, הבנתי שהדרך היחידה להמשיך משם היא למעלה, אין אופציה אחרת בשבילי.

בתחילה התמסרתי לצלילה ולנפילה הממושכת, בלי להבין מה מתחולל בתוכי. אחר כך יצאתי למסע חיפוש עצמי שארך מספר שנים, שבהן התנתקתי מהעולם ומהסביבה הקרובה. היה זה מסע למציאת משמעות מחודשת, למציאת מטרה, שתחזיר לי את עצמי האותנטי.

במסע המטלטל שעברתי, זכיתי בכלים משמעותיים שעזרו לי להבין לעומק את הרגשות שלי, את הרצונות שלי, את הכעסים שלי – וללמוד לווסת אותם. גיליתי את החמלה העצמית שאיפשרה לי לצאת ממעגל הסבל. הבנתי שהמחשבות שמעיקות עליי הן לא אני. אנחנו זה לא המחשבות שלנו, הן כמו בגד שאנחנו לובשים ופושטים אותו.

הספר הזה הוא התיאור של התובנות שלי על עצמי, על הספק העצמי, על הפחד, על האיבוד וההתרחקות מעצמי – ועל מציאת "אני" משופר וגמיש יותר. גמישות יוצרת פרספקטיבה, מוכנות לשינוי גישה, פתיחות וקשב רב יותר לעצמי. ההליכה לאיבוד אפשרה לי לחוות חוסר סדר, היעדר כיוון וחוסר משמעות, ומשם התחלתי להטיל ספק בכל מה שהגדיר אותי. הרשיתי לעצמי ללכת לאיבוד ומצאתי את הדרך חזרה. אבל הסיפור שלי אינו רק עליי, אלא על כל אלה שמעדו ונפלו, ורק מחכים לקום מחדש ולגלות את החוסן העצמי הפנימי החבוי בהם ואת כוח הרצון.

בוא נעלה יחד על הרכבת המהירה של החיים, נעצור בתחנות שבהן כל אחד מאיתנו חייב לעצור ולבדוק מה יש בהן, לפני שהוא עובר לתחנת החיים הבאה. זה כוחה של הרוח האנושית, זה הקסם של מציאת משמעות במקומות הכי לא צפויים.

אחד מהכלים המשמעותיים היה לזהות מתי אני ערה, כי רוב הזמן לא הייתי בערות מלאה באמת. אתם בטוח מכירים את זה. הייתי, חייתי ופעלתי על אוטומט, תפעלתי את החיים, מזהים? גם לכם יצא לפעול על אוטומט?

רוב החיים שלנו הם על הילוך אוטומטי, כי זה פשוט נוח לא לחשוב יותר מדי ולא לקבל המון החלטות בכל רגע. אבל התוצאה היא שמפסיקים להרגיש. מתפעלים את החיים, לא חיים אותם.

אצלי הגיע הרגע שלא יכולתי להכיל את זה יותר. אם אתם מחזיקים את הספר הזה ביד, אני מקווה שזה רגע אחד לפני.

צעד 1:

לזהות רגעים של ערות

לחיות בערות משמעו להיות נוכח, לחוות את הכאן ועכשיו עם שימת לב, התכוונות ומודעות.

הזיכרון הראשון שלי לערות היה כשהייתי בערך בת חמש עשרה ולמדתי בכיתה י'. בתקופה ההיא היה נהוג לשלם שכר לימוד. אנחנו חמישה אחים במשפחה, ולהוריי לא היה מספיק כסף לשלם שכר לימוד עבור כולנו. יום אחד נכנסה לכיתה המזכירה ובידה רשימה של שמות התלמידים שלא שילמו שכר לימוד. מי שהיא הקריאה את שמו, נאלץ לעזוב את בית הספר. קמתי ויצאתי.

למוחרת חזרתי לכיתה, ושוב בשעה השנייה נכנסה המזכירה והקריאה שמות. שוב ארזתי את חפציי וחזרתי הביתה. כך יום-יום במשך שבועיים אותו סיפור. בסופו של דבר הבושה הכריעה אותי, והפסקתי להגיע לבית הספר. נשרתי מהלימודים נגד רצוני.

אחרי כמה ימים בבית, אמרה אחת השכנות לאבא שלי שהיא יכולה לסדר לי עבודה במפעל שבו היא עובדת. יום למוחרת מצאתי את עצמי מתלווה אליה בשעת בוקר מוקדמת לאוטובוס לתל אביב, ירדנו בתחנה המרכזית השוקקת ושמנו פעמינו לרחוב נווה שאנן.

אחרי כמה חנויות פנינו לסמטה צדדית ועלינו במדרגות למפעל שייצר ארנקים ותיקים. הציגו אותי בפני הבוס, והופ – קיבלו אותי לעבודה. התפקיד שלי היה לקפל עיתונים ולהכניסם לתיק או לארנק, כדי לשמור על צורתו. הושיבו אותי בחדר צדדי על ערמת עיתונים ובמשך כל היום קיפלתי עיתונים עד שאצבעותיי השחירו כולן.

ככה עברו עליי כמה חודשים ועוד כמה חוויות לא נעימות, קיבלתי משכורת שלא בדיוק ידעתי מה לעשות איתה (עד אז מעולם לא היו לי סכומי כסף כאלו), ושנת הלימודים התקרבה לקיצה. התחלתי לעכל את העובדה שנשרתי מהלימודים, ונמלאתי ייאוש: האם ככה ייראו חיי מעתה?

אלא שיום אחד עליתי על האוטובוס הביתה בסיום יום העבודה, ובמהדורת החדשות שהושמעה ברדיו דיברו על חקיקת חוק לימוד חובה וביטול שכר הלימוד. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר, הרגשתי שמישהו ממש שמע אותי – כבר אין סיבה שאמשיך ללכת לעבודה, אני יכולה לחזור ללימודים.

למוחרת החלטתי שאני לא נוסעת לעבודה, ובלי לומר מילה לאף אחד נסעתי לעיר סמוכה (התביישתי לחזור לתיכון הקודם שלי), נכנסתי לבית הספר הראשון שראיתי וביקשתי במזכירות להירשם ללימודים.

המזכירה שאלה לאיזו כיתה אני מבקשת להירשם, השבתי לכיתה י"א, ואז היא ביקשה ממני את תעודת הסיום של כיתה י'. מלמלתי במבוכה שאין לי תעודת סיום מפני שנאלצתי להפסיק את הלימודים, כי לא שילמתי שכר לימוד. "אם כך, את צריכה להישאר כיתה", היא הודיעה בפסקנות. ואני בלי לבדוק, בלי לשאול, בלי לחשוב פעמיים, בלי להתייעץ עם אף אחד, בלי לבקש הקלות בעונש – נרשמתי ללימודים ונשארתי כיתה. חזרתי ללמוד.

רגע הערות הזה חקוק בזיכרוני. הוא נוצר אני חושבת, כי התנגדתי לרעיון שאין לי השפעה על חיי. לא המשכתי על אוטומט, הייתי ערה לרצון שלי ולצורך שלי בלימודים. הרגשתי את הכאב שבנשירה מהלימודים, ולא רציתי להיות במקום הזה. ההקשבה לעצמי, מתוך כוונה והבנה למה שחשוב לי, דחפה אותי קדימה ומנעה ממני לגלוש לפסיביות. מחקרים מצאו, שאנשים עושים בחירות בהתחשב בכלים העומדים לרשותם באותו רגע, מה שהם יודעים הכי טוב באותה נקודה. שימו לב לכך, המשמעות היא שפעמים רבות בחירות הן תוצר של הרגל, והן לאו דווקא האפקטיביות. זו פעילות על אוטומט, מצב של ערות מניע אותנו לחפש פתרונות אחרים.

המשמעות של להיות ערים מבחינה תודעתית היא לשים לב לאופן שבו אנחנו מרגישים, מגיבים ומתנהגים; לשים לב למצב שבו אנו נמצאים, להבין איך להגיב אליו ולווסת רגשות; להיות ערים למה שאנחנו עושים ברגע נתון, לתחושות הגופניות, לרגשות ולמחשבות. ערות מניעה לפעולה.

ודאי נתקלתם בביטוי "להיות כאן ועכשיו", שמשמעו להיות נוכח בחיים שלך. ברגע הערות שתיארתי קודם הרגשתי במלוא העוצמה את המשמעות של להיות מחוברת לעצמי, של לייצר הלימה בין הרגש לשכל ולפעול באותנטיות. חשוב להבין שיש בידינו היכולת להגיע למה שאנחנו זקוקים לו, כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים. יכול להיות שבשלב זה המשפט לא נראה לכם ממש ברור. תזכרו אותו, הוא יתבהר בהמשך.