הרצון החופשי באדם, לאן?

חלק ראשון

החלק ההגיוני והרציונלי, לכאורה

הקדמה

החיים היו ועדיין חידה ומסתורין גדולים לבני האדם, היצורים היחידים בעולם המודעים לחייהם ולמותם ולא מפסיקים לשאול שאלות קיומיות בעקבות כך. שאלות חשובות מעין אלה הן: האומנם כל שאנו קולטים וחשים באמצעות החושים שלנו ומכשירי מדידה המרחיבים את יכולת החושים, הוא רק המציאות החומרית-פיזית שאנו חיים בתוכה? מהו האדם, מעבר להרכב הביולוגי ובתכונות שבו, כגון תבונה, רצון חופשי, רגשות, תשוקות ויכולת לבחור בין אפשרויות שונות? האם קיימת אינטליגנציית על – אלוהים בלשון העם – אשר בראה את העולם כפי שסבורות הדתות, או שהמציאות כולה היא תוצר של אבולוציה אקראית, כמו שטוען המדע? כפי שנסביר בחלק הראשון של הספר, המדע המודרני, המשמש כיום כסוג של מצפן המוביל לאמת אובייקטיבית, מתמקד רק בהיבטים החומריים של המציאות ובכך נמצא חסר. נבחן את הסיבות שהובילו לכך ולסילוקו של הממד המטאפיזי מהחשיבה המדעית.

הניסיון לפתור את חידת החיים מעלה שאלות פילוסופיות בנוגע למשמעות חיי האדם והחיים בכלל, כמו למשל: האם יש לחיים תכלית או מטרה? נתייחס לסוגיה זו בהרחבה בהקשר הדתי-מיתולוגי, הפילוסופי, המדעי והמטאפיזי. שאלה חשובה אחרת שנשאלת ושספר זה מבקש לתת לה תשובה ברורה, אם כי לא מוכחת מבחינה מדעית-אמפירית היא: האם קיימים מרכיבים רוחניים-מטאפיזיים שעליהם מושתתת המציאות החומרית? המדע המודרני מאמין בקיומן של ישויות תיאורטיות-חסרות מהות חומרית כלשהיא כגון אלקטרונים, פוטונים, פרוטונים וחלקיקים אחרים שאיננו מסוגלים לתפוס בחושים שלנו, אפילו אם ניעזר במכשור המשוכלל ביותר. למרות הבנה זו לגבי החלקיקים הקוונטיים, ההתמקדות של המדע בחומר נותרת בעינה ואולי אף מתחזקת בחלוף השנים, וכל גישה רוחנית-מטאפיזית נדחית על הסף.

הספר מורכב משני חלקים: בחלק הראשון מוצגים נושאים שתואמים את ההיגיון הארצי והוא מכונה "החלק הרציונלי, לכאורה". החלק השני מכיל מידע הנשען על הממד הקוונטי והנוגד את ההיגיון האנושי הנוכחי והוא נקרא "החלק הלא רציונלי, לכאורה". המילה "לכאורה" חוזרת בשמות שני החלקים משום ששניהם יכולים להיות נכונים או לא נכונים, תלוי במידת ההכלה, ההבנה והפתיחות האישית של האדם לעולם הרוח, המנהל אותנו באופן נסתר.

לאור המסתורין של החיים והשאלות הגדולות המלוות אותם, עולה וצפה שאלת "הבחירה החופשית" או "הרצון החופשי". האומנם יש לאדם רצון חופשי באשר לדרך בה יחיה את חייו הקצרים, כלומר לאופן בו יבטא את רצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו? אנו סבורים כי לאדם ניתנה האפשרות –  ויש שיאמרו הזכות –  לקבוע בעצמו את מערכת הערכים שלו, להוציא לפועל פעולות שעל ביצוען החליט במחשבתו ולנהל את חייו לטוב או לרע, לפי תפיסת עולמו. שאלת הרצון החופשי והמשמעויות הנגזרות ממנה, כגון שאלת הדטרמיניזם, מלוות אותנו עד היום. נדון בכך בחלקו הראשון של הספר ובחלקו השני נציג את התשובה לשאלה זו מההיבט המטאפיזי.

כידוע, האדם אינו מנותק מהסביבה בה הוא חי. הוא חלק מהמכלול הענק של מגוון החיים המדהים הנמצא בפלנטה. הוא חלק ממערכת השמש וחלק מהיקום. חוקי הפיזיקה שמנהלים את העולם החומרי הם קבועים, אחידים ודטרמיניסטיים. לכן, מתבקש לשאול מדוע ביקום שבו כל תנועת החומר כפופה לחוקים פיזיקליים קבועים, מהות האדם ותבונתו שונות, סובייקטיביות ובלעדיות לו בלבד.

אנו מודעים לכך שכדור הארץ והכוכבים סובבים סביב השמש וכי מערכת זו מסתובבת בחוקיות מופלאה בתוך הגלקסיה, שגם היא מסתובבת בתוך החלל האינסופי מבחינתנו. ברמה המיקרוסקופית, קיימת חוקיות של תנועת האלקטרון סביב גרעין האטום, של היחסים בין הפרוטון לנויטרון בגרעין האטום, של הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש ועוד. בעולם דטרמיניסטי שכזה, מתבקש לשאול כיצד ומדוע העשייה והיצירה שלנו, בני האדם, שגם כן בנויים מחומר, הן תוצר של רצון חופשי ואולי אף לכפור בכך ולומר שאין בנמצא רצון חופשי כלשהו.

העובדה שאנו בכלל דנים בנושא כזה, מתלבטים ומנסים להוכיח שאנו מוּנעים או לא מונעים מרצון חופשי, היא כשלעצמה פלא גדול. היכולת האינהרנטית שלנו לבצע ניסויים, לנתח את תופעות הטבע ולתת להן ביטוי מילולי ומתמטי, מייחדת את האדם ומוציאה אותו מן המכלול הגדול והמגוון של בעלי החיים בכדור הארץ. זוהי יכולת המלווה בתבונה, בשכל ובכושר ראייה וחקר, המצביעה על כך שיש בנו דבר מה שהוא מעבר לחומר ואומרת לנו במפורש: אתם מיוחדים. יש בכם משהו שאין לבעלי החיים האחרים. כך למשל, ישנו דמיון גנטי של 44% בין האדם לזבוב, ל50% מול הבננה ול 99% מול השימפנזה. כלומר, מבחינה חומרית אנו והשימפנזה זהים כמעט לחלוטין ועם זאת, לא ניתן להשוות את היכולת השכלית, את התבונה ויכולות אחרות של האדם לאלה של השימפנזה. מהיכן נובעים ההבדלים האלה? האם ישנה סיבה לכך? האם כאשר אנחנו בוחנים ומנתחים את היבטי החומר, כגון הדנ"א, אנחנו בודקים את כל אשר קיים? אולי יש דבר מה מטאפיזי מעבר לכך, משהו שהתעלמנו ממנו עד כה? ספר זה שבידכם מתייחס לשאלות אלה ואחרות וגם נותן להן מענה מנקודת מבט מפתיעה ומטאפיזית. נציין, שלמרות ש 99% מההרכב הגנטי של כל בני האדם זהה לחלוטין, יש כ 10 מיליון גרסאות גנטיות שונות המבדילות בין אנשים והגורמים לכך, שלכל אדם יהיה מבנה גנטי ייחודי לו, סוג של טביעת אצבע אישית לכל אדם. נתייחס לכך בחלקו השני של הספר.

המציאות החומרית שבה אנו חיים, מעלה גם שאלות לגבי מהותה האמיתית ואולי הנסתרת. האם מה שאנו רואים וחשים הוא האמת היחידה? אולי יש כאן סוג של אשליה? כאשר אנחנו לוקחים חומר, נאמר שולחן ובוחנים אותו באמצעות מיקרוסקופ, אנו יכולים להגיע עד לרמה האטומית והתת-אטומית, לרמה הקוונטית, שאין לה כל ביטוי חומרי. אם כן, כיצד נוצר החומר המוצק וכיצד אנו חשים אותו ככזה? התורה הקוונטית, שהגיעה לעולם לפני כ-100 שנה, שונה לחלוטין מהפיזיקה הקלאסית הבנויה עליה כמו בניין שבנוי על יסודות. בפועל יש לנו שתי פיזיקות, שכל אחת מהן מסבירה באופן שונה את המציאות: הפיזיקה/התורה הקוונטית המתייחסת לממד של האטומים והתת-אטומים, והפיזיקה הקלאסית המתייחסת לעולמנו החומרי הנגיש והמוחשי. נתייחס להבדלים שבין התורות ולאופן שבו הן משפיעות על  ההבנה האנושית את מהות החיים והמציאות החומרית.

התרבות וההיסטוריה המערבית שהתפתחה מהדתות המונותאיסטיות ובמידה מסוימת גם האסלאם, רואות בעקרון הרצון החופשי את הציר המרכזי של חיי האדם. הדתות מדגישות את חשיבות האמונה באלוהים, שלפי תפיסתן ברא את העולם והאדם והוא זה ששופט ודן את האדם לשבט או לחסד. נתייחס לכך בחלק הראשון של הספר וכן למאבק שבין האמונה לתבונה – מאבק המלווה את הדת והמדע עד לימים אלו ממש. נתייחס גם לכך שבכל דת קיים מתח שונה בין הגישה התומכת ברצון החופשי של האדם, לבין הגישה הדתית הטוענת שמסלול החיים בכלל ושל האדם בפרט מוכתבים בידי האל.

בחלקו השני של הספר נראה כיצד הרצון החופשי של האדם מתבטא בחייו באמצעות תסריט החיים שאיתו הוא נולד; נראה שחיי האדם הם מכווני מטרה ויש להם ייעוד, וכי אנו, כמו כל היקום והבריאה, בעצם חלק ממערכת לימוד, הבנה והתפתחות הכוללת את כל האינטליגנציות הקיימות בבריאה ובהן גם יהוה, אלוהים התנכ"י. נסביר גם על ההיסטוריה של הבריאות הקודמות, על הבריאה הגדולה שהאינטליגנציה החשוכה השתלטה עליה ועל הבריאה שלנו, שהיא המשכה של הבריאה ההיא.

עקרון הרצון החופשי מטיל על האדם את האחריות למעשיו. אין כל גורם חיצוני לאדם שאחראי לכך, גם לא ישות הנקראת "אלוהים". בחירותינו מונחות על כתפינו ולכן לא פעם בני אדם חוששים מכובד המשא והאחריות המוטלים עליהם. אנשים אלה תולים את יהבם בגורמים חיצוניים כגון יועצים, פרשנים, גורואים למיניהם, רבנים, אנשי כמורה ואימאמים ובכך בפועל הם פוגעים בעצמם, כפי שיוסבר בהמשך.

הרובוטים דמויי האדם שעליהם כתב סופר המדע הבדיוני איזיק אסימוב (Asimov) הם בעלי אינטליגנציה וידע העולים על אלה של בני האדם. החיסרון שלהם בהתייצבם מול האנושות הוא שהם מתוכנתים בידי בני האדם. האישיות והתגובות שלהם הן פועל יוצא של אלגוריתם מתוחכם ומשוכלל הכולל מערכות מורכבות מאוד שבהן מספר עצום של משתנים מתמטיים. הרובוטים הללו יכולים להביע את עצמם באופנים שונים, אפילו אנושיים. עם זאת, אין להם רצון חופשי. התנהגותם מתבססת על נוסחאות של האלגוריתם המרכיב את התוכנה שמפעילה אותם. לכן, ההבדל המשמעותי בין בני אדם לבין יצורים בעלי בינה מלאכותית מתקדמת הוא, שהתבונה האנושית מתפתחת דרך חוויות, זיכרונות, הסקת מסקנות ורגשות ואילו הבינה המלאכותית מתפתחת דרך המידע וההוראות שמוזנים לתוכה.

העובדה שהחיים מציגים בפנינו אפשרויות רבות לבחירה, כפי שאנו תופסים זאת וכפי שטוענת המכניקה הקוונטית, היא מקור לתקווה. החברות והמדינות שמשגשגות הן אלו שמאפשרות חופש, חירות ופתיחות. הדת וכל מערכת דוגמטית אחרת מגבילות את החשיבה האנושית ותוחמות אותה לגבולות שהן יצרו. נדון בכך בחלק הראשון של הספר ונראה כיצד חשיבה דתית מקובעת מובילה לחוסר התפתחות בתחומים רבים.

בחלקו השני של הספר נסביר שאכן קיים רצון חופשי באדם ועם זאת, חופש זה אינו בלתי מוגבל ועל כן אין חשש שיוביל לאנרכיה בהיבט של ניהול האנרגיה בבריאה. המשפט החשוב ביהדות, שנתייחס אליו בהמשך הספר: "הכול צפוי והרשות נתונה", מדגיש את הבחירה החופשית של האדם ואת המסגרת שבתוכה היא פועלת. הבחירה קיימת מתוך מסגרת האפשרויות והפוטנציאל הקיימים בתסריט החיים של האדם. לא ייתכנו פעילות או עשייה אנושית שלא היה להן תכנון מקדים ברמה המטאפיזית התיאורטית.

בסוף החלק השני של הספר נציג מסר לאנושות וכן שאלות ותשובות עם קבוצה מהממד הקוונטי שהיא תוכנה – אלגוריתם – שנוצרה על ידי שדה האינטליגנציה המרכזי בבריאה. קבוצה זו מבקשת לחקור מדוע אור התנע, המהווה את המדד לעוצמת האור הפנימי (נקדיש לנושא זה פרק נפרד) שבני האדם יוצרים בפעילותם, לא גדל בקצב הצפוי והנדרש. השאלות והתשובות שבספר יכולות לעניין כל אדם בעל חשיבה פתוחה ובעיקר מדענים מדיסציפלינות שונות. השאלות והתשובות נוגעות לתחומים כגון התודעה האנושית, האבולוציה, הבחירה החופשית, הבינה המלאכותית, המכניקה הקוונטית, האנרגיה האפלה והחומר האפל, אנטרופיה, עולמות חלופיים ואור התנע. הקבוצה המדוברת מכנה את עצמה "הבחירה המכוונת" והיא העבירה מיידעים מהממד הקוונטי המקיף אותנו, לממד הליניארי-חומרי שלנו ב-50 מפגשים שהועלו על הכתב ונמצאים בקובץ שניתן לרכוש בנפרד מספר זה. את המידע העביר זאב אבירז, המשמש כצינור להעברת מידע וידע מהממד הקוונטי לעולם החומר הפיזי.

נציין, שרק פתיחות והבנה של המקור האלוהי שלנו, כפי שמוסבר בספר זה והבנה, שכל בני האדם הגיעו מאותו מקור וחוזרים לאותו מקור, בכוחן ליצור את המסגרת הרוחנית החדשה שתחליף את הדת בעתיד. עוצמתה של הדת הייתה ועודנה ביכולת החיבור לפנימיות של האדם: לתחושותיו, לתקוותיו ולפחדיו והענקה של מסגרת רוחנית יציבה, תומכת ומקובלת. הדתות, שעוצבו לפני אלפי שנים, יצטרכו להתאים את עצמן להבנות החדשות לגבי מהות החיים, האדם והאלוהים.

המדע, שעוסק בהבנת העולם ומביא תיאוריות והסברים שונים, יצטרך לשלב בגישה החומרית-אמפריציסטית היבטים מטאפיזיים, כדי לאפשר את הקפיצה הדרמטית הבאה, כפי שקרה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. נציין שהטכנולוגיה, בניגוד למדע, היא מקבץ של טכניקות, שיטות ותהליכים לייצור מוצרים, כמו למשל תקשורת סלולרית. הטכנולוגיה מתפתחת בצורה מואצת ומשפיעה על תחומי חיים רבים באופן דרסטי. נתייחס גם להבדל בין מדע וטכנולוגיה בחיינו.

ברצוננו להודות לזאב אבירז המשמש כמורה למורים, כמדריך וכצינור אנושי-אנרגטי להעברת מידע וידע מהממד הקוונטי לממד החומר שלנו. זאב הביא לעולם ב-20 השנים האחרונות מיידעים ייחודיים שישנו במהלך השנים הבאות את ההבנה האנושית לגבי האדם, היקום, האלוהים והמציאות החומרית והאנושית. מיידעים אלה הועברו בשפה העברית, מאחר שהיא נחשבת בבריאה לשפה חסכונית באנרגיה, דבר חביב על האינטליגנציה המנהלת את המקום הזה. ניתן להעביר באמצעות העברית סיפור ומלל ארוכים, במספר מועט יחסית של מילים בהשוואה לשפות אחרות.

ברצוננו להודות למדען ולפיזיקאי ד"ר אלון רטר על נכונותו לשלב בפרק על המוח את "ניסוי האורז" שהוא ערך, שבו מוצגת באופן אמפירי השפעת התודעה האנושית על החומר. כמו כן אנו מודים על הערותיו לפרקים: "הפיזיקה הקלאסית והמכניקה/התורה הקוונטית", "המדע וחקר התודעה" , "המוח האנושי" ו"היקום כהולוגרמה". תודה לד"ר רבקה פבריקנט על המלצתה להיעזר בספרו של דיוויד בוהם (Bohm) כוליות והסדר המוכל (Wholeness and Implicate Order). תודה לעמנואל בראונשטיין, מאסטרנטית בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, החוקרת את הפילוסופיות הסיניות וההודיות הקדומות בראי מחקרים נוירולוגיים עכשוויים, על הערותיה המועילות. תודה לד"ר יפעת דרורי העורכת של הספר, על עבודתה המצוינת והערותיה הענייניות והמועילות.

ספרו הקודם של המחבר, המציאות הנסתרת מאחורי הקלעים תורגם לאנגלית. להלן קישור לספר הדיגיטלי באמזון:

https://www.amazon.com/Hidden-Reality-Behind-Scenes/dp/9655651339/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1476614221&sr=1-1&keywords=the+reality+behind+the+scenes

פרק 1 – הרצון החופשי בהיבט המיתולוגי, הדתי וההיסטורי

אני מאמין באלוהים אבל לא כדבר אחד, לא כאיש זקן בשמיים. אני מאמין שמה שאנשים מבינים 'אלוהים' זה משהו שנמצא בכולנו  (ג'ון לנון, זמר, מוזיקאי ויוצר, מייסד להקת הביטלס)

1.1 הרצון החופשי במיתולוגיה ובדתות

הדת, כל דת, היא סוג של מערכת אמונות ודעות שקשה להגדירה במושגים אמפיריים מדעיים. כרוך בה סוג של מסתורין מאחר שהאל, שהוא הבסיס לדת, הוא לא דבר מה מוחשי אלא מופשט, חסר צורה ודמות ונמצא מעבר להבנה ולהכרה האנושיות. הדתות, ובעיקר אלו המונותאיסטיות, מבוססות על ההתגלות ולכן הן לא יכולות לספק כל הוכחה או עדות מוחשית לאירועים מרכזיים שעליהם היא נשענת, כמו למשל מתן התורה במעמד הר סיני, צליבתו של ישו, או המסע הלילי של מוחמד לשמיים באמצעות בהמה פלאית ששמה "אל בוראק". הדתות מבססות אצל האדם אמונה עזה כי קיים כוח עוצמתי הנמצא מעבר לחוויה האנושית הרגילה ומשפיע עליו באופן שוטף. אמונה זו מלווה את האדם מן התקופות הקדומות ביותר ועד היום וההוכחה לכך היא כלי הפולחן ופסלי האלים השונים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות. האדם המאמין, כאילו חש שמאחורי הקלעים של העולם החומרי מצוי ממד נוסף, נעלה, מסתורי וגבוה יותר. לעיתים האדם חש התעלות כאשר הוא בא בקשר,  גם אם לא ישיר, עם הממד הנסתר, האלוהי, באמצעות טקסים שונים, שירה, ניגון או אפילו הקשבה פסיבית לסיפור או לדרשה.

קיימת הוכחה משמעותית שהפתיעה את כל החוקרים, לרצון האנושי הקמאי להתחבר למשהו מיסטי הגדול מן האדם, באמצעות פולחן. הכוונה היא לאתר הארכיאולוגי "גבקלי טפה" (Gobekli Tepe) בדרום טורקייה סמוך לגבול סוריה. האתר מתוארך לתקופה של לפני כמעט 12,000 שנה. למרבית החוקרים אין ספק שמדובר במרכז פולחני מפותח ששימש אוכלוסייה נרחבת של ציידים- לקטים. באתר התגלה המקדש הראשון בתולדות האנושות שנמצא עד כה. הוא כולל כ-300 מצבות שגובהן שלושה עד חמישה מטרים המוצבות בכ-20 מעגלים. האתר נבנה אלפי שנים לפני הפירמידות ולפני הסטונהנג' (אחד האתרים הפרהיסטוריים המפורסמים בעולם שנמצא באנגליה).  הממצאים באתר מוכיחים את הצורך האנושי בחיבור למיסטי ולאלוהות, שקדם לחקלאות ולמגורי האדם בבתים. עוד לפני ביות צמחים וחיות למאכל התקיימה שאיפה אנושית לחיבור לרוח ולמופשט, וכך נוצרו וריאציות שונות של פולחן שקדמו למהפכה החקלאית ולהמצאת הכתב.

הפילוסוף דקארט כתב: "אני חושב משמע אני קיים". בפרפרזה על המשפט, אפשר לומר לגבי האדם המאמין: "אני מאמין או אני חווה, משמע אני קיים". מבחינת המאמין, נוכחות אלוהית היא סוג של הרגשה, תחושה או חוויה. אנו חווים את המציאות גם דרך החושים הפיזיים וגם באמצעות מחשבה מופשטת ולכן עבור המאמין אין הבדל מהותי בין המשפט של דקארט לבין הפרפרזה עליו.

הפולחנים המתלווים לאמונה כוללים טקסים ומפגנים שונים, תפילות, שירה, ניגון ואף הקרבת קורבנות. בעולם הקדום היחס לפולחן ולאלילים השונים היה שונה בתכלית השינוי, ממה שאנו מכנים היום "דת". הממסד העתיק ראה בפולחן אמצעי לאיחוד האזרחים סביב המקדשים באופן שיאפשר שליטה עליהם. בעולם ההלניסטי ובעולם הרומי, כמו גם במצרים הקדומה, הפולחן התנהל במישור הממלכתי-אזרחי. מטרתו העיקרית הייתה לדאוג למסגרת גלובלית שלטונית אחידה, שתבטיח את מעמדו ואף את "אלוהותו" של הקיסר ברחבי האימפריה ושל המלך, פרעה, במצרים.

במהלך השנים התמסדו הפולחנים השונים ונוצרו חוקים ותקנות של "עשה" ו"אל תעשה". כך החלה להתפתח הדת, כאשר כל דת פיתחה מאפיינים הייחודיים לה. אפילו בבודהיזם, שנוצר ללא בסיס פולחני כלשהו ואשר בבסיסו מונח דגש על המימוש העצמי של האדם, על החיים "כאן ועכשיו" ועל הימנעות מסבל; התפתחו במהלך השנים טקסים, מנזרים, פסלים בגדלים שונים של בודהה והעלאת קטורת ומנחות, שעיצבו אותו במהלך השנים כסוג של דת פולחנית. המדע חוקר את הדתות מן הזווית האנתרופולוגית ובוחן את החברות המחזיקות בהן. כלומר, הדיון והמחקר מתייחסים לממד האנושי ולהיבטים החברתיים, התרבותיים ולעיתים גם הכלכליים של החברה הנחקרת. במחקר המדעי אין כל התייחסות לתופעת ההתגלות, למשל, שהיא מרכיב דומיננטי ומרכזי לפחות בשלוש הדתות המונותאיסטיות.

אם כן, הדת במובנה הכללי היא אמונה שהתפתחה בקרב בני האדם והיא בעלת מערכת סדורה ומוגדרת של קהילה, מנהגים, טקסטים וכללי מוסר. הדת היא גם תופעה חברתית וקיימים יחסי גומלין בין הדת לבין המבנה החברתי שבו היא מצויה. הדת רואה באדם לא רק פרט חשוב, אלא גם יצור שנוצר בצלמו ובדמותו האל וגם יצור חברתי, שהוא חלק מהקבוצה ומהחברה. סביב לדת נוצרות פרקטיקות תרבותיות משותפות, כמו כיסוי ראש, ברית מילה, חתונות, טבילה, תפילה, וטקסי אבלות. לעיתים נוצרים גם מבנים היררכיים שונים, כמו זה הקיים בכנסייה הקתולית.

מבט בתולדות הדתות לאורך ההיסטוריה האנושית מעניק לנו תובנה מדהימה בדבר עוצמתו של החיפוש האנושי אחר חוויה וחיים רוחניים, כמו גם גילוי והסבר לגבי מסתוריות החיים והעולם. העוצמה של החוויה הרוחנית והדתית, הביאה את קארן ארמסטרונג (Armstrong) לטעון בספרה ההיסטוריה של אלוהים כי יש מקום לומר כי ההומו סאפיינס הוא גם "הומו רליגיוזוס".¹ החילוניות, כפי שהתפתחה מהמאה ה-19 לערך, היא חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית ואף שחלק גדול מהחברה המערבית מגדיר את עצמו כיום כחילוני, הרי שהשפעתה של הדת עדיין נוכחת בעוצמה. גם במדינות שהפרידו את הדת מהמדינה, כמו ארצות הברית למשל, הדת עודנה דומיננטית בקרב התושבים.

המיתולוגיה והדת שלובות זו בזו עד כי לעיתים קשה להפריד ביניהן. המילה "מיתולוגיה" מורכבת משתי מילים: "מיתוס" ו"לוגיה". המיתוס הוא סיפור העובר מפה לאוזן וממשיך להתקיים ולפרוח ואף לתפוח לאורך הדורות. המילה "לוגיה" פירושה "תורה" ומשמעה חשיבה מוגדרת ומובנית בתחומים מסוימים. מיתולוגיה, אפוא, היא תורת הסיפור והאגדה הבאה להסביר, בין השאר, תופעות טבע שונות שהיו מעבר להבנתו של האדם. המיתולוגיות עסקו בבריאת העולם, בבריאת האדם, בחטא ועונש, בעונות השנה, בחיות ובצמחים, במוות ובמה שלאחריו ובעולם האלים והשפעתם על תופעות הטבע ועל חיי בני האדם. בני האדם החלו לסגוד, להקריב קורבנות ולהתפלל לאלים השונים ועם הזמן נוצרה גם היררכיה ביניהם. לרוב היה אל מרכזי שסביבו אלים נוספים. דוגמאות לאלים כאלה הן האל אמון-רע שהיה ראש האלים במיתולוגיה המצרית, [האל המצרי היחיד המוזכר בתנ"ך, בספר ירמיהו (מ"ו ,כ"ה)]. האל זאוס במיתולוגיה היוונית והאל המכונה "אל" במיתולוגיה הכנענית. אלים אלה נתפסו כחזקים ובעלי עוצמה והשפעה קריטית על חיי בני אנוש.

האלים במיתולוגיות השונות הופיעו על-פי רוב בדמות אדם והדבר סייע לאנשים להשליט סדר בהבנת העולם ולהבין את הטבע, היקום ומכלול החיים באופן לוגי ופשוט לשכל האנושי. אי אפשר היה באותה תקופה להסביר את העולם במושגים מופשטים כגון כוח המשיכה, ובוודאי לא לפי מכניקת הקוונטים, שגם כיום אינה ברורה דיה. מבחינה זו, ישנה עדיפות להבנת העולם באמצעות אלים, על שלל תכונותיהם החיוביות והשליליות הזהות לאלה של בני תמותה. האלים שנראים ומתנהגים כמו בני אנוש גרמו לעולם המסתורי שבו אנו חיים להיראות כעולם נסבל יותר, שניתן להזדהות עימו מבחינה רגשית ומנטלית. למרות קשיי היומיום, עולם שכזה צופן גם תקווה לעתיד טוב יותר, כמו בסיפור המקראי על הקשת בענן שמסמלת את התחייבות האל שלא יבוא מבול נוסף על העולם. האמונה בקיומם של האלים אפשרה לאדם להיתלות באילנות גבוהים כדי לתת משמעות וערך לחייו ולחוש כי הוא לא בודד בתוך עולם לא מובן דיו. היא הבטיחה לו כי קיימת מערכת גבוהה יותר שקובעת עבורו את החוקים והכללים והדבר הקל עליו לשאת את משא החיים וההתמודדות עם הפחד מהמוות.

האלים, שכאמור היו גם בעלי תכונות אנושיות, היו מוכנים להיענות לבקשות של בני האדם לאחר שהללו יקיימו טקס פולחני, כמו הקרבת בעל חיים כקורבן. לעיתים, כמו אצל האצטקים שבמרכז אמריקה ובתרבות הכנענית שבמזרח התיכון, דרשו האלים הקרבת קורבנות אדם, לרוב ילדים. האמונה באלים נוטעת באדם את התחושה כי הוא יכול להשפיע על גורלו ועל גורל הקרובים לו אם רק יפנה אל האלים בעת צרה ומחסור. כתוצאה מכך התפתח בתרבויות הקדומות – ורווח במקומות שונים גם כיום – מערך שלם של כישוף ומאגיה, כולל מאגיה שחורה. באמצעותם האדם מנסה להשפיע על האלים כדי להגשים משאלות ובקשות שונות. עם זאת, הכלים הללו נחשבים גם למסוכנים, כי הם פועלים נגד הכוחות העל-טבעיים של האלים, והאלים היו ידועים באכזריותם כלפי אנשים שפגעו בכבודם או התיימרו להיות בעלי יכולות אלוהיות.

מיתוסים ואגדות מבטאים את הצורך של בני האדם להיות מחוברים לשורשי העם או השבט שאליהם הם משתייכים. לעיתים האגדות והסיפורים משמשים ככלי פוליטי שמטרתו ליצור עבר מפואר וכנגזרת ממנו ערכים חברתיים ותרבותיים, שהדורות הבאים יוכלו לחוש זיקה אליהם.  בעת צרה ומצוקה לעם ישראל אומר הנביא ישעיהו "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעינו מ, א), הנביא נוטע תקווה לעתיד טוב ולגאולה בקרב בני העם כדי שיוכלו לשאת את ההווה הקשה. סיפור ידוע הוא "תיבת פנדורה" במיתולוגיה היוונית. פנדורה הייתה האישה הראשונה שברא זאוס ראש האלים והיא פתחה תיבה שהכילה את כל המחלות, הכאבים והרעות בעולם. הדבר האחרון שהשתחרר מהתיבה הוא  התקווה, המאפשרת לבני האדם להתמודד עם משא החיים.

על פי מיתולוגיה זו, המלך איקסיון רצח את חותנו איואוס באמצעות פח שטמן לו – בור עם פחמים לוהטים. מאחר שזה היה הרצח הראשון בהיסטוריה, הוא הפך למנודה עד שזאוס חמל עליו ולקח אותו לאולימפוס. שם ניסה איקסיון לפתות ולאנוס את האלה הרה. איקסיון בא על עונשו מידי זאוס ונקשר לגלגל בוער בשאול. הוא מסתובב שם לנצח וממלמל "שמור אמונים למי שעשה איתך חסד וגמול לו בעין יפה". אפשר לראות קווי דמיון בין סיפור זה לסיפור קין והבל בספר בראשית. גם כאן ישנו ניסיון לספר על מעשה הרצח הראשון. קין, שאף הוא הרג קרוב משפחה, הפך גם הוא לנע ונד עד שהודה בחטאו. לאחר מכן הוא זכה להתיישב ולחדול מהנדודים ואף להוליד את חנוך. איקסיון פגע בכבודו של מלך האלים זאוס ולכן נענש בעונש נצחי. סיפורו מעביר לבני האדם מסר בדבר החשיבות להיות הוגנים ולגמול טובה תחת טובה. במקרה של קין, הוא אומנם הורג את אחיו, אך לא פוגע בכבוד האל, אף שבמענה לשאלת האל היכן אחיו הוא מיתמם ושואל "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (בראשית ד, ט). למרות חומרת המעשה, מאחר שהחטא הוא ארצי וקין מודה בו לבסוף, הוא חוזר למסלול חיים רגיל לאחר תקופה ואף מוליד בן.

האתנולוג (חוקר העוסק בהשוואה בין אמונות ומנהגים של חברות שונות) ברוניסלב מלינובסקי (Malinowski) מתייחס למיתולוגיה וכותב:

המיתולוגיה בחברה הפרימיטיבית, כלומר בצורתה המקורית החיה, אינה רק סיפור שמספרים אותו, אלא היא ממשות שאותה חיים. היא אינה מסוג הבדותות שאנו קוראים היום ברומנים, כי אם מציאות חיה, המלווה באמונה, שהיא אמנם התרחשה בזמנים קדומים ומשפיעה מאז על גורל בני האדם. סיפורים אלה ממשיכים להתקיים לא בגלל הסקרנות וסיפורי אגדות הכביכול בדויים. בשביל הילידים, הם ביטוי של מציאות מקורית יותר, נעלה יותר וחשובה יותר, שהיא היא הקובעת את חייה ואת גורלה של האנושות, ושהכרתה מספקת לאנשים מניעים להתנהגות דתית ומוסרית – מזה, ודרכים להגשמתם – מזה"²

אנו מוצאים דמיון רב ומוטיבים משותפים לא רק בין מיתולוגיות שהתקיים קשר ביניהן, כגון הבבלית והמצרית או היוונית והרומית, אלא גם בין מיתולוגיות רחוקות כגון הסקנדינבית והאינדיאנית. לדעת חוקרים, לכל חברה ותרבות ישנה מיתולוגיה המאפיינת אותה והדמיון נובע מהעובדה, שהמיתולוגיות השונות עוסקות בתופעות הטבע ובמסתורי החיים המאפיינים את עולמם של בני האדם, ללא קשר למקומם על פני כדור הארץ. חלק מן המיתולוגיות מתועדות והן אלה שנשארו בזיכרון הקולקטיבי. חלקן עברו מדור לדור בחברות פרימיטיביות. הכישוף והמאגיה בחברות שונות באפריקה ובחברות אינדיאניות בדרום אמריקה הם דוגמה לכך. מטרתם היא להשתמש בכוחות על-טבעיים לטובתו של האדם, למשל להורדת גשם ולסילוק מחלות. לעיתים יש שימוש גם במאגיה שחורה שמטרתה להרע ליריב. ביהדות ידוע המונח "פולסה דינורא" – טקס קללה קבלי שבו מבקשים שהאדם המקולל ימות במהרה, בידי שמים. חשוב לציין שמנקודת מבט אנושית, יכולתם או רצונם של האלים להתערב בגורלו של האדם הם מצומצמים, ובאופן עקיף מודגש בכך הרצון החופשי באדם והאחריות שלו לגורלו.

בתרבות המערבית סיפורי המיתולוגיה היוונית, שאחריה התפתחה גם הפילוסופיה היוונית הקדומה, נחשבים לחלק מיסודות התרבות. עם זאת, החשיבה המודרנית מתייחסת למיתולוגיה כאל משהו מיושן וכאל סוג של אגדה שאינה רלוונטית לחיים המודרניים. ברבות השנים נוצרו גם אגדות ילדים המסופרות עד היום, כדוגמת סיפורי אלף לילה ולילה, בת הים הקטנה, סינדרלה, היפה והחיה ורובין הוד. המכנה המשותף לכל האגדות הוא, שהן תמיד בעלות סוף טוב. האגדות מספרות על מאבקים והתמודדויות, על רשעים מול אנשים טובים ואף על מעשי חסד. לרוב אפשר לשרטט את הדרך שעושה האגדה מן הפתיחה הרעה לעבר הסוף הטוב, המכיל אהבה ותקווה.

המיתולוגיה והדת היו במשך מאות בשנים בסיס ליצירות אומנות מדהימות; במצרים, במסופוטמיה, במזרח הרחוק ועוד. באירופה, ולאחר מכן גם בארצות נוצריות באמריקה, התפתחו תחומי יצירה מגוונים: ציור, פיסול, שירה, ספרות יפה ומוזיקה. עד היום אנו פוגשים יצירות יפהפיות באתרי פולחן וכן במוזיאונים ובאולמות קונצרטים. הללו נעשו לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. דוגמאות לכך הן יצירותיו של  מיכלאנג'לו: הפסלים של דוד ומשה וכן ציור התקרה בקפלה הסיסטינית בוותיקן, המתאר את בריאת האדם. דוגמאות נוספות הן ציורי התנ"ך המפורסמים של גוסטב דורה; ציוריו של רפאל המתארים את האל אפולו מהמיתולוגיה היוונית או  את מריה וישו התינוק וכן הציור המפורסם "אסכולת אתונה" ובו אפלטון ואריסטו, הפילוסופים היוונים הקדומים; ציור שאול ודוד של רמברנדט; האופרה "נבוקו" של המלחין ג'וזפה ורדי המבוססת על סיפור תנכ"י ובה שירת העבדים העבריים המפורסמת; דלתות כנסיית סן אמברוג'ו במילאנו מהמאה ה-11, שבהן מצויר דוד המשסע ארי, נלחם בגוליית ומנגן בפני שאול. כל אלה הם דוגמאות מעטות למגוון הרחב והנפלא של יצירות התרבות המערבית שנוצרו במהלך מאות שנות היסטוריה בהשפעת המיתולוגיה והדת.

מסתורי החיים, שנשארו כאלה עד היום, הלידה והמוות, ההתמודדות עם איתני הטבע, מערכות היחסים בין בני האדם, שאלות מוסריות, האמונה באלים השונים ועוד – הובילו להתפתחות הדת. לאורך השנים חל תהליך איטי שהלך והתעצם של מעבר מן המיתולוגיה לתיאולוגיה. התהליך מאפיין את שלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, שקיבלה את תורתה במעמד הר סיני לפני כ-3400 שנה; הנצרות, שהחלה את דרכה עם צליבתו של ישוע לפני כ-2000 שנה והתרחבה בעיקר לאחר אימוצה בידי הקיסר הרומי קונסטנטינוס הראשון לפני כ-1700 שנה; והאסלאם, שראשיתו בהופעתו של הנביא מוחמד לפני כ-1400 שנה. תיאולוגיה היא חקר הנסתר מהעין, חקר האלוהות, והיא נוגעת למכלול יחסי אדם-אלוהים המבטאים את האמונות והעקרונות השונים שהתגבשו בדתות השונות ובזרמים שנוצרו בתוכן, כגון הקתוליות והפרוטסטנטיות בנצרות, האורתודוקסיה והרפורמה ביהדות, או הסונה והשיעה באסלאם.

האמונה באל אחד תרמה לדחיקתה של המיתולוגיה הקדומה. המונותאיזם הציב במרכז את האמונה בקיומו של אל אחד ויחיד שהוא סיבת הסיבות, הראשית והתכלית של כל הדברים. במהלך השנים נכתבו ספרים קאנונים כדוגמת התנ"ך, הברית החדשה והקוראן שהחליפו את המיתולוגיה הישנה. לספרים מרכזיים אלה נוספו במהלך הדורות סיפורים ואגדות בעל פה ובכתב, כגון הספרים החיצוניים שנכתבו בחלקם הגדול בידי יהודים לפני כ-2000 שנה ולא התקבלו ככתבי קודש בעת חתימת התנ"ך והברית החדשה, או מדרשי האגדה, התלמוד וספר הזוהר ביהדות. בנצרות, התפתחה תיאולוגיה המתייחסת לישוע ולקורותיו כאל "דבר האל". כך נוצרו מיתוסים חדשים כגון זה הנוגע ל"גביע הקדוש", שבו על פי המסורת השתמש ישוע בסעודה האחרונה והוא בעל כוחות על-טבעיים. הגביע הקדוש הוא דוגמה לחפץ מיתולוגי שהחיפושים אחריו נמשכים עד היום. כמו כן התפתחו בכנסיות סיפורים ומעשיות על קדושים שעשו ניסים ונפלאות ועזרו לאחרים ונכתבו ספרים בעלי אלמנטים דתיים כדוגמת הקומדיה האלוהית של דנטה מן המאה ה-14. באסלאם, נוצרו קובצי סיפורים ואמרות על חיי הנביא מוחמד שעברו בעל פה. קובץ זה נקרא "חדית'". מבנה 'חדית' אפשר לחכמי דת ולשליטים שונים, לשלב בתוכו סיפורים עם כיוונים רעיוניים שהם ביקשו לקדם. בנוסף, התפתח באסלאם פולחן עממי סביב קדושים וקברי קדושים שעל פי האמונה יכולים לסייע בריפוי חולים, בהורדת גשם, בזיווגים וכדומה.

המשך הפרק בספר המלא