מבוא
מעבר החברה היהודית במפנה המאה ה-20 ממרחב יהודי למרחב ציוני, ולבסוף, עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, למרחב ישראלי־אוטונומי, איננו גאוגרפי גרידא, אלא הוא חורג מגבולותיו של תחום דעת זה. למעשה, יותר משמעבר זה מבטא שינוי גאוגרפי שמתבטא בהגירת יחידים או קבוצות ממקום מוצא למקום יעד, יש בו כדי ללמד על שינוי בחשיבתו הקולקטיבית של העם היהודי, על תמורות בתפיסתו הפוליטית, האידיאולוגית והדתית וגם על עומק הזעזוע וגודל השבר שדחקו אותו לבצע שינוי מעין זה.
המרחב היהודי הוא אפוא מרחב הגלות - יחידה גאוגרפית שהייתה האפשרות היחידה שעמדה לרשות היהודים למן ימי חורבן בית שני וגלות העם בשנת 70 לספירה ועד התגבשות הרעיון הציוני בשלהי המאה ה-19. ממרחב זה היגרו לארץ ישראל קבוצות ויחידים כחלק ממהלך שבסופו ביקשו לכונן מרחב יהודי אוטונומי לאחר כ-1,800 שנות גלות. מרחב הגלות איננו מרחב גאוגרפי בלבד, אלא הוא גם מרחב סימבולי המייצג חסר, כניעות, חולשה, תלות בחסדי אומות אחרות, פגיעוּת ובעיתות משבר, פוגרומים וגזירות על העם היהודי, גם חוסר אונים ורפיון. לאור זאת, המרחב הציוני שהחל להתגבש בפלשתינה העות'מאנית למן שלהי המאה ה-19 ועד להכרזה על עצמאות המדינה בשנת 1948 הוא למעשה מרחב מעבר או מרחב ביניים בין מרחב הגלות למרחב הישראלי האוטונומי. תפקודו של המרחב הציוני הוא סימבולי יותר מאשר מרחבי־ממשי, שכן עד קום מדינת ישראל מימשו את הרעיון הציוני שיעור נמוך מאוד מכלל יהודי העולם (כ-5% בלבד) . ברם, בספרות ובעיתונות העם היהודי בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התקיים המרחב הציוני בהיקפים נרחבים יותר.
התממשות המרחב הציוני היא תולדה של שיח ספרותי ופובליציסטי שהתקיים בגלות. בתחילה פעל מרחב זה כמרחב מדומיין שיהודים כתבו על אודותיו וערגו אליו מעל דפי גיליונות כתבי העת הספרותיים והיומונים. התרחבות הכתיבה על אודות ציון והציונות הביאה להופעת פעילויות והתארגנויות של ארגונים וגופים ציוניים שהוקמו בגלות, ואלו קידמו והרחיבו את יריעת הכתיבה הפובליציסטית והספרותית על אודות ציון והציונות. מניעי הכותבים והעסקנים הציונים היו לאומיים וחילוניים, בדומה לעמים אחרים שביקשו תקומה לאומית לעמם בעת ההיא. בשונה מהם, בקרב רבים מהציונים פיעמה לצד ההתעוררות הלאומית־חילונית גם כמיהה נושנה דתית, תנ"כית, לשיבה אל המולדת ההיסטורית שהבטיח האל לעמו מקדמת דנא.
בשלב כלשהו במפנה המאה ה-20, המרחב הציוני שהתגבש והתפתח בספרות העברית ובספרות האירופית החל ללבוש דמות ממשית. רעיונותיו התגשמו בעשייה, כאשר חלקים הולכים וגדלים מהעם היהודי נחשפו אליו והיו שותפים לו, אף על פי שבפועל הוא היה עדיין רעיון תיאורטי, ורק עם הקמת המדינה קיבל ביטוי ממשי והשלים את הטרנספורמציה שלו, בהופכו ממרחב יהודי־גלותי למרחב ישראלי אוטונומי.
חיבור זה מתמקד ביצירות ספרות שנכתבו ופורסמו בפרק הזמן שבמפנה המאה ה-20, תקופה שבה התרחשו תמורות עמוקות בקורותיו ובמחשבתו של העם היהודי, שישב ברובו במרחב הגלותי ומיעוטו בפלשתינה העות'מאנית/מנדטורית, שבהיותה תחת שלטון עמים זרים תיפקדה בעיני רבים גם כמעין מרחב גלותי. במרחב זה, בזמן המתואר, יוצרים, עסקנים ופוליטיקאים גיבשו מרחב חדש - המרחב הציוני - שביקש להוות חלופה למרחב הקיים ולמאפייניו. מרחב זה, שראשיתו כמרחב חתרני תיאורטי בשדה הספרות והפובליציסטיקה, לבש כסות פוליטית וחברתית וביקש להיפרע ולהתממש בדמות כינון מדינה עצמאית. במימושו יש אפוא גם משום חיסולו, לטובת כינון מרחב ממשי בעל טריטוריה מובחנת ושטח גאוגרפי מובדל ומוגדר.
חיבור זה מורכב מארבעה עיונים ביצירות וביוצרים שפעלו בתקופה הנדונה במרחב הגלות ליצירת מרחב חלופי לעם היהודי, בשאיפה שיהווה פתרון לבעיותיו ולסבלותיו בגולה. מקצת היוצרים האלה שימשו בתפקידים בכירים בתנועה הציונית, ויצירותיהם לא היו אלא שופר לרעיונותיהם הפוליטיים למען כינונו של מרחב יהודי אוטונומי. אחרים יצרו מתוך דחק לאומי, קולקטיבי ואישי, וראו במרחב החלופי מפלט וסיכוי להיחלצות מחוסר אונים ורפיון. ואולם המשותף לכל היצירות והיוצרים הוא בהתעמתות עם המרחב הקיים במפנה המאה ה-20 ובפתרון המרחבי שהן מציעות לקורא היהודי, שבהעדר יכולת לכונן מדינה עצמאית, נע בין מרחב יהודי למרחב ציוני.