רחוק יותר

א'

כשהביאו את המנוף החדש ידעתי שהעיר תשתנה, אבל מובן שלא ניחשתי עד כמה. בשנים האחרונות בונים אצלנו פחות בניינים חדשים. אבא הסביר לי ש"הרבה שנים נהגו להרוס את הבניינים הישנים ולהקים חדשים, בדרך כלל מגדלים. אבל עכשיו החליטו פחות להרוס ויותר לשפץ ולחדש". אימא שאלה אם יש לי אולי רעיון מוצלח להסביר את השינוי, ואני ביקשתי משניהם שיראו לי במציאות כמה דוגמאות ואז אולי אוכל לענות להם ברצינות. "אני שמחה שיש לנו ממש שיחה משפחתית אמיתית," אמרה אימא. אני חושב שאבא התכוון לפתח את הדיבורים לכיוון אחר בכלל, אבל לשמחתי לא גער באימא או בי.

ב'

אפשר לחלק עיר לפי רחובות, זה ברור. אבל אפשר גם לפי דברים אחרים לגמרי. מאז שהייתי ממש קטן אני מומחה בלבלבל את עצמי. לפעמים אני שם לב לכל פרט מסביבי ומחלק ומחבר ומכפיל ומוחק את כל מה שאני רואה. ולפעמים אני טיפשון שאפילו שוכח את הכיוון הנכון של הבית או של בית הספר. והדברים שתמיד מושכים אותי הם מכשירים גדולים שממש מזכירים לי צעצועים. אני יודע שבדרך כלל חושבים ההפך, זאת אומרת שמפתחים צעצועים שידמו לרכבות, למכוניות ולמטוסים אמיתיים. אבל אני מרגיש שיש כלי תחבורה ומכשירים שהיו פעם צעצוע ופשוט הגדילו אותם. כלי התחבורה היפים ביותר וגם המכונות הכי מרשימות הם אלה שמזכירים לי צעצועים. אחרת קשה לי להבין מדוע כל מיני אנשים נהנים לנהוג במכוניות ללא גג או בצבע אדום. גם כשאבא לקח אותי לנמל בחיפה, התרשמתי דווקא מאותן אוניות שהזכירו לי את אוסף הספינות הקטן שהיה לי פעם בגיגית בחצר.

ג'

הדבר העיקרי בנמל הוא היחסים בין מנופים למחסנים. המחסנים שבחוץ, או הרציפים, והמחסנים של האוניות, מחליפים ביניהם סחורות מכל הסוגים, והמתקן העסוק ביותר בנמל הוא המנוף. כשאני מסתכל מראש הכרמל על הנמל, אני מרגיש שכל העיר מסוגלת לעבור לאוניות באמצעות המנופים, ואפילו הים שלמטה לא יתנגד. טוב, אני יודע שקצת הגזמתי, אבל אין כמעט דבר יותר יפה מהנמל כשמביטים בו מרחוק ומלמעלה. כך אפשר ליהנות מהתנועות של האוניות והמנופים והגלים והמשאיות, ולא לשמוע את הרעשים, ולא להריח את השמנים ולא להיבהל מהאיחורים. רק להביט ולהתפעל מהתנועה הגדולה, שממנה יוצאות הרבה תנועות קטנות יותר. אימא אומרת שאני רגיש למה שקורה בנמל חיפה בגלל שנולדתי בעיר הזאת ועזבנו אותה כשהייתי בן חצי שנה. לדעתה, מה שלא הספקנו להשלים בילדותנו חוזר אלינו בכל מיני דרכים מוזרות.

ד'

אנחנו גרים מזמן בפתח תקווה. אבא סיפר לי שכאן היו הרבה סולמות בפרדסים ואחר כך הרבה מנופים קטנים לבניית בתים. אני לא יודע מדוע הורי בחרו לגדל את עצמם ואותי בפתח תקווה, אבל אין לי בעניין זה שום טענות כלפיהם. מבחינתי, המעקב אחרי מנופים בעיר הוא הדבר המעניין ביותר, חוץ כמובן מכמה מהספרים שאני קורא, אבל במעקב שלי אני מרגיש הרבה יותר עצמאי. העובדה שמנוף מניח קומה על קומה מבלבלת ומרגשת אותי. הבנתי שבעבר נדרש זמן רב מאוד להגביה בניין, ועכשיו הקומות מטפסות על עצמן ממש מהר. המנופים בתוך העיר פחות מרשימים מאלה שראיתי בנמל חיפה, אבל הם זריזים מאוד ומזכירים לי עוד יותר את מנופי המשחק שלי.

ה'

ואז הכרתי את המנופאי שעובד בבניין. כמעט בכל יום בדרך הביתה מהלימודים נעמדתי מול הבניין החדש ברחוב המקביל לנו, רחוב ראשון לציון, ולא יכולתי להפסיק להתבונן בעבודה. פעם אחת אפילו ניגש אלי אחד העובדים וביקש שאזוז מעט לאחור מכיוון שנהגי המשאיות, שנכנסות ויוצאות, התלוננו שאני "מצמצם להם את שטח התמרון החופשי". אלה היו המילים שלו, שנשמעו לי קצת מסובכות ואולי מעט מבהילות, אבל הבנתי שאין טעם להתווכח. ניסיתי להצחיק את עצמי במחשבה שהמנוף הזה יכול לקחת קומה מאחד הבתים השכנים ולהעביר אותה לבניין החדש. כך יוכל לחסוך הרבה עבודה, אבל אז הבנתי שהוא גם יביא להרס גדול.

והנה, לפני שבועיים, כשהמנוף לא פעל, שמעתי מישהו צועק מלמעלה, "ילד, אתה רוצה משהו ממש טעים?" הבטתי סביב, כי לא ידעתי מהיכן יצא הקול הזה ולמי הוא מופנה. לפתע ראיתי יד מנופפת לכיווני מחלון התא של המנופאי, והקול צעק משם: "זה אני, וזה אתה. אין כאן שום שיחה אחרת. אני פשוט רואה שאתה מתעניין במנוף שלי ואשמח לארח אותך. הממתקים שבדרך הם רק כדי לתפוס את תשומת לבך." התרגשתי מאוד מהפנייה שלו והינהנתי בחוזקה. ראיתי את מוטת המנוף זזה לאט־לאט לכיוון שבו עמדתי, ושרשרת צרה וארוכה ירדה ממנה אלי כשבקצהָ שקית כרוכה בחבל. השרשרת עצרה בערך מטר מעלי ומובן שלא יכולתי להגיע אליה.

ו'

"אז אתה באמת רוצה?" הוא שוב מדבר בקול רם, "אם לא, אז אני מחזיר אלי את הממתקים." עכשיו אני מוכרח לענות: "רוצה, רוצה. תודה." אני נבהל מהתשובה שלי. השרשרת מתקרבת אלי ונעצרת מול פני. אני מסיר ממנה את השקית, אבל השרשרת נשארת מולי, אולי כדי להשגיח עלי.

אני פותח את השקית ומוצא חפיסת שוקולד ושקית של סוכריות טופי. זה קצת מביך וקצת מצחיק. בבת אחת כל המחשבות נהיות אצלי עקשניות במוח: התרגשות ממישהו חדש שמשמח אותי, שביעות רצון מהרפתקאות בלתי צפויות, אזהרות וחרדות של אבא ושל אימא מאנשים זרים שפונים אלי. "מה אתה מהסס?" הוא ממשיך לדבר במיקרופון שלו ומזכיר לי הופעה של זמר מזדקן שנהנה לדבר ומפחד לשיר, "אין כאן שום סכנה, רק הזמנה רצינית לנער שמתעניין במנוף שלי."

השרשרת סוף־סוף מתרחקת ממני, ואני מרגיש קצת יותר משוחרר. עכשיו השאלה היא אם להסתלק או להיות אמיץ ולהישאר כאן. פתאום המנוף מסתובב לצד השני וממשיך בעבודתו, כאילו לא קרה כלום. אני צריך לחשוב אחר כך בשקט כיצד מנוף מסוים אחד בונה בית ובאותו הזמן גם מחלק ממתקים. זה מבלבל אותי וגורם לי לחשוב על בית שבונים אותו לא מחומרים רגילים, אלא מהפתעות שסגורות בשקיות בגדלים שונים.

"אתה יכול לעלות אלי," הוא משמיע את קולו עוד פעם, ואני חושב שאולי הקולות הכי מעניינים בחיים הם אלה שיוצאים ממקומות מחבוא. אני מתקרב למנוף, ולא יודע כיצד אפשר להגיע למפעיל. ואז אני רואה אותו יוצא מהתא, ובמהירות גדולה יורד בסולם שלו ומגיע אלי. הוא יותר מבוגר מכפי שחשבתי, פניו לא מגולחות, אבל עדיין אי אפשר לכנות את מה שיש שם זָקָן. "מה אתה אומר? אני אעזור לך לטפס לתא הפיקוד? זה ממש פשוט."

"אבל אני לא כל כך מהילדים המטפסים. לרוץ אני יודע לא רע, אבל בענייני גמישות אני כמעט נתקע."

הוא מושיט לי את ידו, אנחנו מתקרבים יחד למנוף, והוא עוזר לי לטפס. "תביט רק למעלה, לאן שאנחנו צריכים להגיע, ולא למטה, לא למקור שממנו מתרחקים." הדיבור שלו קצת מצחיק, אפילו מוזר. אבל אולי למנופאים יש שפה משלהם. הרי כל החיים שלהם הם עסוקים בעליות ובירידות, בהורדת משאות ובהרמה מלמטה למעלה. אין להם כמעט שום דבר שנשאר בגובה קבוע. יכול להיות שבשביל נער בכיתה ט' ההתנהגות שלי במקרה הזה קצת ילדותית. גם להתעניין בממתקים וגם להתפתות כה מהר להצעה שלו להצטרף אליו.