העולם הישן

א'

העולם הישן נשטף ונעלם תחת גל של שיטפונות.

לאחר עשרות שנים של אזהרות חוזרות ונשנות על התחממות כדור הארץ, התמוססות הקרחונים בקטבים ומפלס הים שעלה לאטו, יום אחד זה קרה.

גשם טורדני חזק ורצוף החל לרדת אי שם באזור סקנדינביה, התפשט ברחבי אירופה ומשם אל שאר כדור הארץ. גם המדבריות הצחיחים ביותר, שספגו טיפות מים ראשונות מזה עידן ועידנים, שָׁבו והתכסו לחלוטין במים וחזרו להיות קרקעית ים חולית, כמו לפני מיליוני שנים.

הכול קרה בדיוק כפי שצפו התרחישים האפוקליפטיים: ראשונות נעלמו ערי החוף, והמפלס הראשון התכסה כולו. בתחילה עוד היתה האנושות מוכנה. מקלטים נבנו בראשי ההרים ובני האדם הצטופפו על פסגות העולם הנמוכות. אך רבים לא שרדו את המחסור הפתאומי בחמצן או את הקור ששרר בגבהים.

אט-אט נכבשו הפסגות הראשונות והתכסו במים. רבים העדיפו להמשיך ולהצטופף על אוניות גדולות, שהמשיכו לשייט בתקווה שעם הזמן יירגעו פני המים. בדיעבד, זה היה הרעיון המוצלח ביותר.

לאחר כחודש היו מכוסים במים כבר שני שלישים משטחי היבשה, ונבלעו באוקיינוס החדש הגדול. בשלב זה נחלש סוף-סוף הגשם הטורדני, ובמשך ימים ספורים היינו בטוחים שהנה ניצלנו, שתיכף תצא לה השמש ותחמם ותייבש את הכול והמפלס ישוב וירד – אך לא. עננים המשיכו לכסות את השמים, ובמקום ההתחממות המיוחלת הכו עתה הוריקנים וטייפונים ברחבי הימים.

עד מהרה ניצבה שארית האנושות בפני סיוט חדש: מי שלא גווע בקור או בטביעה, נסחף כעת על ידי הרוחות האימתניות. אפילו השלג בפסגות הגבוהות ביותר לא עמד בעוצמתן של סופות אלה, ומפולות אדירות גררו איתן אל המעמקים עוד רבבות של בני אדם חסרי ישע.

עם המשבים האדירים סערו וגעשו פני הים, וגלים אדירים טלטלו את האוקיינוס ואת האוניות שלנו, שלפתע נראו קטנות כל כך וחסרות הגנה לחלוטין, ואך בנס הצליחו לשרוד את הזוועה.

ימים רבים עוד נשבו הרוחות והים סער.

רק לאחר אחד-עשר שבועות קשים מנשוא זרחה שוב השמש. משתאים והמומים עמדנו אל מול אורה החמים. איש לא יכול היה לזוז ממקומו, איש גם לא ניסה. מי יבטיח לנו שהשמש לא תיעלם כשירד הערב על אותו יום והחשכה תעטוף אותנו סביב? לא העזנו לעצום עין במשך כל הלילה. רועדים ומפוחדים חיכינו לבואו של יום המחרת. האם תשוב ותזרח השמש בשנית?

עם רדת החשכה, התפזרו לגמרי ענני הגשם, וזכינו לשוב ולראות, לראשונה מזה שבועות ארוכים וסוערים, את כיפת השמים ואת חופת הכוכבים כולה מנצנצת מעלינו. חרמש דקיק של ירח, שבישר את תחילתו של חודש חדש, חייך אלינו ממרומי הרקיע. הזמן שחלף מאז תחילת האסון הִקשה עלינו לחשב בצורה מדויקת איזה ראש חודש הוא זה.

כשאור ראשון עלה במזרח, נפלטו אנחות רווחה מכל עבר. זעקות שמחה ושבר פרצו מגרונותיהם של אלה שכבר לא יכלו יותר לעצור את עצמם. האוויר שהיה כלוא ברֵיאותינו מאז הופיעה השמש ושקעה כתריסר שעות קודם לכן, הציפייה והמתח שעצרנו בגופנו – כל אלה השתחררו כעת עם דמדומי שחר חדש, כשפרצו הקרניים הראשונות ונפרשו לאורך השמים המכסיפים. השמש זרחה שוב במלוא הדרה לאחר הלילה הארוך ומורט העצבים.

יפחות בכי קורעות לב וצהלות של אושר נמהלו אלה באלה. איש מאיתנו לא נשאר אדיש לנוכח המחזה המרהיב והקדום ביותר הצרוב בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי.

שלושה בקרים ברציפות עמדנו כך בצפיפות על פיסת הסלעים החשופה, מחכים כל בוקר מחדש לשובה של השמש. בלבנו נשאנו תפילה שהנס יחזור על עצמו, אך למעשה כולנו היינו חרדים ליום המחר.

במשך שעות היום עמדנו שם, מתחממים לאורה של החמה, מתמסרים בהנאה צרופה לצריבת עורנו ללא כל יכולת להתגונן. לאיש לא היה אכפת כעת מהקרניים האולטרה-סגוליות ומהשפעתן ההרסנית. עם לילה היינו שבים ומתיישבים בסירות בכדי לתת מנוחה לרגלינו ולנסות לישון מעט. אך השינה היתה מאיתנו והלאה. לחישות ותפילות באו ועלו, נחלצו בקושי מגרונות צרודים ונמלטו מבין שפתיים סדוקות ויבשות. כל רצוננו היה לדעת ולהאמין שהשמש תמשיך ותזרח, ותתחיל לייבש את המים. ארבעה ימים לאחר שפסק המבול נשמעה לבסוף תפילתנו.

כשהחל האור לעלות, ראינו לתדהמתנו ולשמחתנו הרבה שמפלס המים החל לרדת.

משתאים צפינו בפעילותה של יד נעלמה, משאבת ענק דמיונית אשר שאבה מאי שם את המים. משעה לשעה הלכו וירדו פני הים לנגד עינינו ממש.

בצהרי היום כבר נתגלו כשלושה מטרים של שכבת סלע הררית, שנחשפה עם ירידת המפלס. חצי מטר בכל שעה, ערכנו חישוב מהיר. הנחנו כי בקצב הזה תיחשף לרגלינו יבּשה במהירות רבה, אך לאור האסון הגדול שחווינו בשבועות האחרונים, איש לא העז להתנבא על זמן מדויק. ואכן, האסון הבא היה מונח כפסיעה אחת מאיתנו...

* * *