מתופף אחר

הדפס של ארון דאגלס, ‭ 1926

בינואר 2018 פירסמה העיתונאית והסופרת קתרין שולץ רשימה ב'ניו יורקר', שבה תיארה בפרוטרוט את הרגע שאליו נכסף כל נובר במכירות חצר: גילוי של יצירת מופת נשכחת. בשנים האחרונות פורסמו כמה וכמה ספרים תחת ההבטחה הזאת, ביניהם 'סטונר' של ג'ון ויליאמס, שהפך ללהיט ‭ 40‬ שנה אחרי צאתו לראשונה, וקובץ הסיפורים הנהדר של לוסיה ברלין, 'המדריך לעוזרות בית', שנעשה לרב־מכר כעשור לאחר מותה. היצירה שגילתה שולץ היא רומן הביכורים של ויליאם מלווין קלי, במקור מ־‭,1962‬ שיצא מחדש בעקבות הגילוי וזכה לתשבחות מקיר אל קיר. אבל השאלה שנותרה בעינה - ורלוונטית לכל גילוי מחודש כזה - היא מדוע בעצם לא זכתה היצירה להצלחה גדולה כזו עם צאתה?

עלילת 'מתופף אחר' מתרחשת ביוני ‭ ,1957‬בעיירה דמיונית בשם סאטון, שבמדינה דרומית מומצאת בין טנסי, מיסיסיפי ואלבמה. כשהמתגודדים הקבועים במרפסת המכולת בסאטון רואים משאית עמוסה במלח גבישי ונוצץ עולה אל השטח של טאקר קאליבן, חקלאי שחור, הם מחליטים לעקוב אחריה ומגלים אותו מפזר מלח בשדה ("ממש כאילו הוא זורע"), כלומר מחסל את אדמתו, ואז יורה בסוס ובפרה, מעלה באש את בית החווה - ועוזב, עם אשתו ובנו התינוק. הם יודעים שמשהו מתחיל, "שמשהו קורה, שמשהו משתנה". מה מתחיל? לא ברור. זהו, בפשטות, "הדבר הזה שכבר התחיל": כל התושבים השחורים במדינה לובשים את הבגדים הכי טובים שלהם, אורזים מזוודות, עולים על אוטובוסים ועוזבים.

החיפוש אחר המניע למה שהתחיל מתרכז בעיקר בבני משפחת ווילסון, שהיו המעסיקים, והבעלים, של בני משפחת קאליבן לאורך הדורות, והפכו ממחזיקי עבדים לשותפים למאבק למען זכויות שחורים בארה"ב. פרט לפתיח, עשרת פרקי הרומן קרויים על שם הדוברים או הגיבורים שלהם: כולם לבנים, בני העיירה, בגילים שונים, ממעמדות שונים, שקלי מצליח להעניק לכל אחד מהם קול אמין.

קלי, סופר שחור בראשית דרכו, מעז לשאול איך זה להיות לבן. איך זה להיות בן המעמד השליט, אבל לא אחד מאלה שבטוחים בעליונותם, לא אחד ממבצעי הלינצ'ים ושורפי הצלבים, אלא אדם לבן שחי, גם הוא, תחת - כלומר, מעל - משטר ונורמות של גזענות ואפליה. דמיינו מקום שיש בו שולטים ונשלטים, כובשים ונכבשים - עכשיו דבבו את קולם של אלו שנהנים מזכויות היתר, שחונכו לכך מאז ומעולם, כשהם כבר יודעים שזו עוולה. אלו הנעים בין ייסורי מצפון ובין המחשבה שיחסית לסביבתם הם דווקא  ממש בסדר. אלו שאומרים משפטים כמו, "היא הייתה פשוט יפהפייה... לא רק שהיא לא נראתה כמו עוזרת בית, היא לא באמת נראתה שחורה". עכשיו דמיינו שמי שמדמיין את המחשבות המדכאות הוא המדוכא, ותבינו את הטריק של קלי: ההצעה שלו היא גם אמפתיה למדכא, אבל גם אמירה חריפה על האופן שבו ההיסטוריה - גם אם דמיונית למחצה - מסופרת. לא זו בלבד שהאירועים מתוארים רק מנקודת מבטם של לבנים, לכל אורך הספר אנחנו לא יודעים מה חושבים גיבוריו השחורים. מילותיהם נשמעות רק בתוך דיאלוגים.

קאליבן, החקלאי שהצית את האקסודוס השחור, הוא צאצא של דמות מיתולוגית בשם "האפריקאי", עבד ענק ממדים שהובא למדינה בבטנה של ספינת עבדים לפני כמה דורות. על "האפריקאי" מסופר שהנהיג את כל העבדים בספינה, שקול שאגתו היה "כל כך חזק עד שדופנות האוניה התנפחו", שתלש את שלשלאות הברזל במו ידיו, שנשא תינוק קטן תחת זרועו. "הראש שלו היה גדול כמו קדירה שרואים בסרטים על קניבלים", והעיניים שלו "היו שקועות עמוק כל כך בתוך הראש שלו, שהוא נראה כמו גולגולת שחורה ענקית". כבר כאן, בראשית הרומן, מבסס קלי את זווית הראייה הלבנה, שגם כשהיא אינה מתכוונת לדבר "גזענית", עושה שימוש בדימויים של קניבליזם ומוות כדי לתאר את האפריקאי המיתי. טאקר קאליבן, נכד נכדו של האפריקאי, זה שמוביל את השחורים בעזיבתם, מתואר כהפך הגמור לו: הוא נמוך, כחוש וממושקף.

השאלה "למה הם לא עוזבים?" או "למה הם לא קמים כאיש אחד?" היא שאלה שהולמת מתחת למבני הכוח כולם. 'מתופף אחר' נכתב בימי השיא של מאבקי התנועה לזכויות האזרח, שדגלה בהתנגדות לא אלימה שעיקרה אי-שיתוף פעולה עם חוקי ההפרדה. על רקע צעדות הענק, על רקע מחאות כמו "נסיעות החופש" באוטובוסים שבהם הונהגה הפרדה גזעית או "מחאות ישיבה" במסעדות "מופרדות" - הצעת העזיבה ההמונית של קלי בספר היא חלק בלתי נפרד מהתנועה וממסריה.

פרט לקאליבן, בן העבדים שהפך לחקלאי, מופיע בסיפור גיבור שחור נוסף: ניו-יורקי, משכיל, רדיקלי, שהופך למייסדה של 'כנסיית התחייה של ישו השחור של אמריקה בע"מ', כלומר למעין עסקן מהפכה שמסתובב בלימוזינה עם נהג צמוד. המתח בין שתי הדמויות השחורות הוא עוד ציר מפתח ברומן וגם בחייו של קלי עצמו, בן של "בורגנות שחורה", תלמיד בבתי ספר לבנים, סטודנט מצטיין מהרווארד שסבתו הייתה בתם של שפחה ושל קולונל. אביו היה עיתונאי, וקלי חש שכתיבתו התכחשה למוצאו, או ניסתה להתעלות, להתערות, להתפשר. ייתכן שגם ספרו של קלי עלול להיתפס כפשרני יחסית לווליום המאבקים של היום, ובעיקר מול חוסר הטולרנטיות לכל דבר שאינו מזהה עצמו מיד כשחור או לבן.

'מתופף אחר' הוא ספר טוב, שצריך להיות לו מקום שמור במדף הרומנים לבגרות, אם עדיין יש כזה. האם העובדה שלא זכה לתהילת עולם נעוצה בכך שיצא שנתיים אחרי 'אל תיגע בזמיר', שעוסק בנושאים דומים ומתרחש גם הוא בעיירה דמיונית? או שאולי הספרים שכתב קלי בהמשך, שהיו טובים פחות, השכיחו אותו? ואולי הבחירה הספרותית המחוכמת שלו, לכתוב את קולם של הלבנים בסיפור - ניכוס מחוצף בלשון ימינו - היא שהפילה אותו בין הכיסאות: הקהל השחור לא רצה לשמוע מה מרגישים הלבנים, והקהל הלבן לא רצה שסופר שחור יספר לו מה הוא חושב באמת.

עוד 3 ספרים על מתח גזעי בדרום האמריקאי
הביתה > טוני מוריסון
בן כושים > ריצ'רד רייט
אל תיגע בזמיר > הרפר לי

שרון קנטור
הדפס של ארון דאגלס, ‭ 1926

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"