פריז, 8:44
סירנה מייללת, הרחק מכאן.
קייט מור מתעכבת לפני בית הספר, למנה היומית של שחיית מדרכות בתוך ים של אמהות מהגרות, רכילות וקשקושים ופינג פונג מסחרר של נשיקות על הלחי — בדרך כלל על שתי הלחיים, ולפעמים נשיקה שלישית. הבלתי שפויים מגדילים והולכים על ארבע נשיקות נפרדות.
זה בית ספר בינלאומי ולכל ההורים, שהגיעו מעשרות מדינות שונות, יש דעות שונות על האורך ההולם של מפגש חברתי כזה. זה שדה מוקשים של נימוסים והליכות, לא פחות.
נימוסים והליכות מעולם לא היו הצד החזק של קייט.
היא מטה את ראשה ומנסה לקבוע אם הסירנה מתקרבת או מתרחקת. מין הרגל אינסטינקטיבי — מחויבות מקצועית — של הערכת רמות סכנה אפשריות. כאן בפריז, בשעה הזאת, סירנות הן דבר לא שגרתי. העיר הזאת פחות רועשת מבירות עולמיות אחרות כמו לונדון או ניו יורק, מומבאי או הונג קונג, אבל הרבה יותר רועשת מהמקומות שבהם קייט חיה לפני כן: לוקסמבורג — שהיא כנראה עיר הבירה הכי פחות רועשת בעולם כולו — וגם וושינגטון, שאפילו אינה מדורגת ברשימת עשרים הערים המאוכלסות ביותר בארצות הברית.
קייט גם טיילה הרבה. העבודה שלה שיגרה אותה ליעדים נידחים באמריקה הלטינית ובאירופה, ובשנים האחרונות היא טיילה להנאתה כשחיפשה הרפתקאות וחרשה את אירופה במסחרית המשפחתית המזדקנת שלהם, עם רשיון נהיגה של האיחוד האירופי וילדים דו־לשוניים.
כל הערים הגדולות נראו בעיניה כמו התקפות עזות יותר על מערכת השמיעה מפריז, עם צופרים שצפרו בתדירות גבוהה יותר ובתוקפנות גדולה יותר. היו בהן יותר משאיות ואופנועים קולניים, יותר פטישי אוויר ומלגזות ומוזיקה, עם דגש כבד על בס, שרועמת ממערכות סאונד ראוותניות. וכמובן רכבים של מכבי אש ואמבולנסים וניידות משטרה במירוץ נגד הזמן. כולם שידרו את סימני הכרך הבלתי נמנעים — חירום ובהילות.
בשעות הבוקר יש הרגשה שפריז חרישית או מוחרשת במיוחד, ועל אחת כמה וכמה בחלק הזה של הרובע הזה. בתי קפה מנומנמים חולשים על פינות שקטות של רחובות צרים, נשים לבושות היטב מפקידות ילדים מטופחים להפליא בדלת הירוקה המיתמרת אל על בחזית בית הספר שנראה כמו מצודה או מבצר, עם חומות אבן ששום קול לא יכול לבקוע מהן. גם לא קולם של ילדים, לצורך העניין.
הסירנה מתגברת ומתקרבת.
גדר בצד המדרכה מונעת מהילדים לרוץ אל הרחוב ולהתנגש במכוניות נוסעות. בכל מדרכה של כל בית ספר יש גדר כזאת, שאליה קשורים אופניים וקורקינטים מקושטים בסמלים של מועדוני כדורגל, תמונות של כוכבי פופ ופרחים.
הילדים מוגנים לחלוטין שם בפנים.
***
לאחר הטבח במערכת העיתון שרלי הבדו, סירנות התחילו לקבל משמעות חדשה בפריז ולעורר עוד דאגות גורליות. ואז התרחשו התקפות הטרור בנובמבר והציפו עוד יותר את המתח הכללי, ואחריהן התרחש פיגוע הירי בשאנז אליזה. האירועים האלה יצרו נטייה מובהקת לבהלה המונית אוטומטית.
סירנות כבר לא סימנו תאונות דרכים בפרברים או קרב כנופיות בסאן־דני — בעיות של אחרים במקום אחר. בימים האלה, סירנות יכולות לייצג תקרית ירי במועדון לילה, בני ערובה בסופרמרקט או מטורף שמשתולל במוזיאון ציבורי. סירנות יכולות להצביע על מצב שיגרום לקייט להסתער פנימה, לגרור החוצה את ילדיה, לפתוח בנוהל חירום, לשלוף את התיקים הארוזים מתוך ארון המצעים, לעלות על הרכב — המתודלק תמיד — שבמוסך ולהימלט מהעיר אל בית חווה סודי בחבל הארדנים, או בסיס חיל האוויר בעמק הרוהר, או מקום אחר, היכן שלא יהיה.
בימים האלה, סירנות יכולות להיות כל דבר שהוא. זה הנושא שעליו כולם מדברים. החנוונים, המסעדנים, המלונאים. ענף התיירות בנסיגה. התושבים המקומיים זהירים. הלקוחות מידלדלים. חיילים וכוחות סיור משטרתיים מפטרלים ברחובות בשלשות וברביעיות, חמושים בכבדות ועטויים באפודי מגן, ולא רק ליד משרדי ממשלה ושגרירויות, לא רק בשדרות המסחר ההומות ואתרי התיירות המפורסמים, אלא גם כאן, ברחובות שלווים של בתי מגורים. הנוכחות הצבאית נעשתה חלק קבוע מהנוף. השגרה החדשה. צלפים תופסים עמדות בין הסבכות של מגדל אייפל, על העמודים התומכים של הנוטרדאם, על הגג הניאו־קלאסי של שער הניצחון. כולם כבר התרגלו למערך הזה.
כך מתהוות מדינות משטרה, לא? דרך מצב חירום שאינו נרגע לעולם. הכל רק נהיה יותר גרוע כל הזמן, אז הימין הקיצוני נכנס לתמונה ומבטיח לתקן הכל — את המיסים, האבטלה, את משברי העוני וההגירה והאלימות המחרידה בפרברים, מבריחי הנשק ממדינות הבלקן, סוחרי הסמים מאלבניה והגנגסטרים מקורסיקה. המשטרה נקראת לזירה ולעולם לא מתפנה ממנה.
אנשים מדברים על לעזוב את העיר, לקנות איזו חורבה שהיתה פעם טירה בכפר, לפתוח יקב אורגני או בית הארחה משפחתי ידידותי לסביבה. או בכלל להגיד "שצרפת תלך לעזאזל" ולנטוש אותה לגמרי, לעבור לציריך או להלסינקי, לליסבון או לאדינבורו, ערים שחסינות מפני פרעות כאלה, או כך לפחות נדמה.
קייט שומעת סירנה נוספת, שמגיעה מכיוון אחר.
נראה שהאמהות האחרות אינן מודעות לרעש וממשיכות לקשקש על לא כלום. קייט מתעלמת מהן, וסורקת את לוח המודעות שלידה, שבו נעוצות הודעות על חוגים ופעילויות, מפגשים קהילתיים, מטפלות, חופשות, התפריט השבועי של ארוחות הצהריים — עם סימונים של מזון אורגני, מזון מתוצרת מקומית ואפשרויות צמחוניות — ולצדו רשימת האלרגיות של כל ילד, לעיני כל מי שחולף במדרכה.
טקס הפרידה מתחיל. עם כל הנשיקות על הלחיים לוקח נצח שלם לומר שלום ולהתראות. זה כמו להוסיף קטגוריה שלמה לדף המטלות היומיות, לצד גיהוץ חולצות ושטיפת הרצפה במטבח.
"מתי נוח לך הערב?" שואלת אחת האמהות. "ומה אנחנו צריכים להביא?"
היא גרה בניו ג'רזי עד גיל שלושים ואחת, ורק אז עברה עם בעלה הבנקאי הבינלאומי ללונדון, ומשם לסינגפור ולבסוף לפריז. מתברר כי איפשהו במהלך המסלול היא החליטה להעמיד פנים שהיא בריטית.
"אל תביאו כלום," אומרת קייט. "רק את החברה הטובה שלכם. כולם באים בשבע."
"מקסים," הוא אומרת ורוכנת לנשיקה אחרונה באוויר.
קייט נאלצת לבזבז הרבה זמן על הנשיקות המיותרות עם כל הנשים האלה, אבל ילדיה אינם מקבלים בברכה את נסיונותיה לנשק אותם בפומבי. במיוחד לא הגדול, המבועת. אבל קייט בטוחה שהבן הקטן שלה רק זורם עם תפקיד הסרבן, כי זה מה שאחים קטנים עושים, ויודעת שהוא עדיין רוצה את הנשיקות של אמא. מהסיבה הזאת היא מגניבה לו אותן בחשאי, על הראש, כשג'ק הגדול לא מסתכל. זה הסוד הפרטי שלהם בתוך הקהל הרב.
הסירנות סוגרות עליהם.
רק עכשיו אנשים מתחילים סוף־סוף להגיב, ראשיהם מוטים ועיניהם מתרוצצות בחיפוש אחר האיום המיידי שמושך את המשטרה.
יש סיפורים עם מוסר השכל, דברים שאתה שומע עליהם: הריח שמתברר כצינור גז קרוע, הזיהום שהביא לכריתת רגל; שיעורים בעירנות, הדברים שהיית יכול וצריך לעשות אם רק היית דרוך מספיק. אם היית דואג בזמן ולא היית עצל ואנוכי. אם היה לך האומץ להקשיב לפחד הראשוני שלך. אבל רק במבט לאחור רואים את זה בבהירות. זה כנראה אחד מאותם רגעים.
כולם מסתובבים כאיש אחד לעבר קצה הרחוב הצר, בסוף שדרה רחבה, ומציצים מבעד לשיירה הנחפזת על פניהם, אופנועים שמלווים בניידות שמלוות בוואנים משוריינים שמאחוריהם מזדנב שובל של עוד אופנועים. כל הרכבים הכחולים־כהים האלה עם האורות המהבהבים, העדר הרועם ששועט לכיוון הנהר, המוזיאונים, הארמון הנשיאותי. הכל פשוט נמצא שם במרחק יריקה.
מרחק ירייה.
האימה גואה בתוכה של קייט. היא מתמלאת בתחושה שמשהו מאוד לא בסדר.
האם הגיע סוף־סוף הזמן לשלם על כל הטעויות שלה כאם וכבת וכאשת איש? הטעויות המקצועיות שלה? הפאשלות שלה בכל חלק של חייה? היא מתעוררת כל בוקר בציפייה שזה יקרה, שחייה יספגו מתקפה חזיתית.
ייתכן שזה קורה היום.
