שנת הארבה

היום שאחרי מחר...

חלק ראשון

1

פעם הלכתי להרוג איש. בזמנים אחרים, בימים צעירים יותר, העבודה שלי הובילה אותי דרך הסמטאות מוארות־הניאון של טוקיו, ראיתי את השמש זורחת מעל "מסגד תשע כיפות הצריחים", וחיכיתי על קו המים באיסטנבול העתיקה בזמן שדמעות אישה ירדו כמו גשם.

הפעם הזאת, זה היה רחוק מזרחה, במקום שבו הים האגאי מתנגש בים התיכון, והשמש הטורקית מכה בשרשרת איים זעירים. הכי קטן שבהם היה גם הכי מרוחק - גלים התנפצו על אוניית משא טרופה שרבצה על שונית, זרמים מסוכנים התערבלו מבעד למפרצונים נסתרים, ומכפר דייגים, שסירות העץ שלו נעלמו מזמן, לא נשארו עכשיו אלא הריסות.

קברניט מצרי של ספינת קיטור הוריד אותי בחוף בסוף האביב, והיה מספיק נבון לא לשאול הרבה שאלות. אני עדיין זוכר את הבריזה על הפנים שלי ואת הריח המשכר של מחטי אורנים כשחציתי יער שקט. כמו שעשיתי ברוב החיים המקצועיים שלי, נצמדתי לצללים.

היעד שלי באותו יום היה איש אמיץ, אין ספק, לכאורה גרמני מנירנברג - העיר העתיקה היפה ההיא שאפופה בכל כך הרבה היסטוריה אפלה - וכשהפתעתי אותו במטבח של הווילה המבודדת שלו, שנינו ידענו שעברתי כברת דרך ארוכה, בקילומטרים ובשנים גם יחד, כדי להגיע למפגש קטלני כזה.

עבדתי אז ב"סוכנות", ובמשך הרבה שנים שם הקוד שלי היה "קֵיין". חמש שנים מוקדם יותר, הגרמני היה סייען אמין של המודיעין האמריקאי בטהראן. מה שאף אחד לא ידע, אבל התברר די מהר, זה שהוא עבד בחשאי בתור קבלן עבור הרוסים. נראה שהיום כל דבר נעשה במיקור חוץ, אפילו ריגול.

בערב שקט של יום שני הוא הלך לארוחה מאוחרת בביסטרו במלון אֶסְפִּינַס פלאס המוזהב בטהראן, ובשירותי הגברים מסר לנציג של הביון הרוסי את השמות של עשרה מהמקורות האיראניים הכי חשובים שלנו. ידוע היטב בעולם החשאי שסוכנויות הביון של רוסיה ואיראן עבדו יד ביד במשך שנים, אז היה בלתי נמנע שרשימת השמות תגיע בסוף ל-PAVA, המשטרה החשאית האיראנית הברוטלית. כתוצאה מכך, רשת הריגול שלנו - שנבנתה במשך הרבה שנים במחיר עצום של חיים וכסף ושימשה, וזה יותר חשוב, בתור הדלת האחורית החיונית לתוכנית האטום האיראנית - הושמדה תוך שעות. אפילו עבור הסי־איי־אֵיי, ארגון שידע מנה נכבדה של כישלונות, זה היה אסון קולוסלי.

התוצאות עבור שמונת הגברים ושתי הנשים שנחשפו כתוצאה מהבגידה של הסייען היו הרבה יותר קטסטרופליות. הם הופיעו לפני שופט במשפט לילי מאוחר, ולמחרת בבוקר פועלים התחילו להרכיב עשרה עגורנים באחת הכיכרות הכי גדולות בטהראן. בהתחלה הציבור לא ממש התעניין, אבל תוך זמן קצר התבררה המטרה: הם הוקמו כדי לוודא שאנשים רבים ככל האפשר יהיו עדים לביצוע פסק הדין של בית המשפט. בהרבה ארצות במזרח התיכון לא מסתפקים בכך שאנשים מקבלים את העונש שלהם - העונש חייב להיות אות אזהרה לכולם.

ברגע שהעגורנים הורכבו, התקינו גלילי חבלים בקצה הזרועות האופקיות שלהם, ובשעה מאוחרת ביום אביבי ארבעה טנדרים שחורים הביאו את האסירים לכיכר. בזמן שהדקות הזדחלו להן, כל אחד ואחד מהם הועלה בכלוב אל ראש העגורן הפרטי שלו.

שם, מעל המבט של הקהל שהתאסף למטה, חיילים ממשמרות המהפכה אילצו את הנשים והגברים המבועתים לעמוד על משטח קטן בקצה זרוע העגורן. על החזה של כל אסיר הם תלו שלט שהגדיר אותם כמרגל עבור "השטן הגדול", ועל הצוואר שלהם הניחו לולאה, שהכינוי הפופולרי שלה במדינה היה "עניבה איראנית".

הודות לתכנון המוקפד, כל האנשים שהצטופפו בכיכר זכו לצפות, בלי ששום דבר יסתיר להם, בעשר הדמויות שמעליהם. אל מול שמים כחולים וצלולים נראה כאילו הם תלויים בין הרקיע לארץ. בהתחשב בנסיבות, אני מניח שזה בדיוק המקום שבו הם היו.

קבוצה קטנה של גברים ונשים - ככל הנראה בני משפחה וחברים - רכנו על הברכיים קרוב לעגורנים, ייללו והתפללו. הם הרימו את המבט כשאיש במדים, בדרגת סגן־אלוף, עלה על אחד הטנדרים ודיבר בפרסית במגאפון, בקול שהדהד בכיכר. הוא הקריא את השם של כל אסיר, את האשמה, ואז את פסק הדין.

בסוף הוא הוריד את הניירות, ואמר בקול רם יותר מילה שהתרגום שלה הוא: "היכון!" אחד האסירים המורשעים שמע את המילה והתמוטט: הוא צרח וקרא לאלוהים להציל אותו.

כרגיל, לפחות לפי הניסיון שלי, לתחינה כזאת אין אפקטיביות גלויה לעין. החיילים ממשמרות המהפכה, בשגרה מתורגלת היטב, צעדו קדימה, וכל אחד הניח את יד ימין על הגב התחתון של כל אסיר.

דממה כבדה השתררה בקהל וילד, בן שש בערך, נעמד בקבוצת החברים ובני המשפחה והסתכל למעלה על אחד האסירים - ככל הנראה אם או אב - והתחיל לקרוא בשם. אישה לצידו משכה אותו שוב למטה, והילד התחיל לבכות. אחרי מה שנראה כמו נצח האיש עם המגאפון נתן את הפקודה הבאה: "עכשיו".

החיילים, בו־זמנית, דחפו קדימה את האסירים. עשרה זוגות רגליים עזבו את משטחי העץ, ואנחה לא רצונית בקעה מהקהל. בני המשפחה והחברים הסתכלו על הנעליים והסנדלים שהומטרו למטה כשהקורבנות נפלו באוויר.

גלילי החבלים הסתובבו במהירות מאחוריהם, וכשהגלילים הגיעו לסוף הסיבוב שלהם, הלולאות בקצות החבלים התהדקו מסביב לעשרה גרונות, האסירים טולטלו למעלה, והצוואר שלהם התפצח מיד. אף אחד בקהל לא אמר מילה. הצליל היחיד היה היבבות של המשפחות כשהגופות התנודדו להן לאט ברוח המזרח תיכונית החמה.

לא הופתעתי שהקהל הגיב בשקט. לצערי הייתי עד לכמה הוצאות להורג: חלק באמצעות כיתת יורים, שתיים בתלייה, ואחת כשאיש זקן רותק לכיסא חשמלי ואולץ "לדהור על הברק", כמו שהסוהרים בתאי הנידונים למוות מכנים את זה. ואני מבטיח לכם: האימה על הפנים של איש או אישה, כשכל מה שהם קיוו לו התפוגג לנצח, לא תעזוב אתכם אף פעם. הזיכרון הזה יצוף לכם בשלוש לפנות בוקר, כשכל מה שאתם הכי מפחדים ממנו בעולם עולה במדרגות בדרך אליכם.

כמה ימים לפני כן - בשירותי הגברים במלון אֶסְפִּינַס - הגרמני, בתמורה לרשימת השמות, קיבל תיק ג'יימס בונד שהכיל הון באיגרות חוב שווייצריות. אני לא אדם מאמין - אף אחד לא יכול להגיד את זה עלי - אבל לפני 2,000 שנה פאולוס הקדוש כתב משהו שברגע ששומעים אותו, לא קל לשכוח אותו: אהבת הממון היא שורש כל רע. היא בהחלט היתה כזאת באותו ערב מאוחר בטהראן.

מהרגע שהבוגד השאיר על שולחן בביסטרו את כוס הקפה שלו, מעיל גשם ישן, שני בדלי סיגריות וקבלה מקומטת על תשלום בכרטיס אשראי, נכנס לשירותי הגברים, עשה את ההחלפה, יצא דרך בר סיגרים סמוך, עלה על אופנוע־מונית שחיכה לו ונעלם לתוך העיר, עברו להערכת האנליסטים של הסי־איי־אֵיי 92 שניות. 92 שניות להפוך את עצמך למולטי־מיליונר, להשמיד רשת ריגול שלמה, ולחתום על פסק דין מוות לעשרה קולגות. לפי כל קנה מידה, הוא היה מרגל טוב מאוד. בתור פרילנסר אוטודידקט, הוא חשב מחוץ לקופסה.

כמו שניתן לצפות, הסי־איי־אֵיי - הארגון שפגום לעומק אבל לפעמים מבריק, שבו עבדתי ב־12 השנה הקודמות - התאמץ מאוד ללכוד אותו, אולם בלי הצלחה יתרה. עדויות לעסקאות הכפולות שעשה צפו אל פני השטח כמעט יומיום, והמעמד שלו צמח עד שהוא נהפך להיות מין אגדה אפלה במודיעין האמריקאי. לא פחות גרוע, האנליסטים של הסוכנות חפרו ומצאו שבמשך השנים הוא אימץ לעצמו כל כך הרבה זהויות מזויפות עד שהסי־איי־אֵיי נאלצו בסוף להודות בעובדה אחת סופית מצמררת: אין להם שמץ מושג מי הוא באמת. אולי הוא בכלל לא היה גרמני.

לנוכח זהות אמיתית שהיא תעלומה - ואני חושד שגם מתוך כבוד להיעלמות המרשימה שלו - אחת האינטלקטואליות שהסוכנות מעסיקה נתנה לו כינוי שדבק תוך זמן קצר. היא כינתה אותו בשם הקוד "אַמְגּוּשׁ", מָג, מכשף, מילה עם שורשים עמוקים בעת העתיקה. הברית החדשה מספרת לנו ששלושת החכמים שהביאו זהב, מור ולבונה כדי לציין את לידתו של ישוע, היו כולם אַמְגּוּשִׁים. אז הסי־איי־אֵיי - שלאורך ההיסטוריה שלו היה חלוץ בכל כך הרבה אומנויות אפלות של ריגול - נתקל סוף־סוף באשף שפועל לבדו, כמעט טוב כמוהו.

אין צורך להוסיף, שההכרה בכך תידלקה את התסכול של האיש בחליפה היקרה במשרד הפינתי שלנו ועודדה אותו להכפיל את מאמצי הסוכנות למצוא את הנעלם. תאמינו לי, מעולם לא היה מחסור בטסטוסטרון בדרגים הכי גבוהים בעולם הביון.

כשאפילו חיפוש עם הרבה יותר משאבים, שניהל צוות מובחר של כורי נתונים וסוכני שטח מעולים, לא הצליח למצוא שום עקבות לאַמְגּוּשׁ, הבעיה נחתה על השולחן שלי. היה יום שישי והייתי בדרך לארוחת צהריים מוקדמת - הסטארבקס במטה הסי־איי־אֵיי בלנגלי הוא, לדעת רבים, הכי עמוס בעולם - והתכוונתי להגיע לפני העומס הקטלני של אמצע היום. כשהמחשב והכספת הרצפתית שלי היו כבר נעולים שמעתי את הצליל הייחודי שמדווח לי שהודעה בחשיבות גבוהה נחתה בדיוק בתיבת הדואר הנכנס שלי.

כתבתי את הסיסמה וראיתי שהתיבה מכילה קבצים סודיים שקשורים לבגידה בטהראן, סרטון מבעית על ההוצאה להורג הפומבית שההאקרים של הסוכנות שלפו מהמצלמות של PAVA, ודיווח על שרשרת המצודים הכושלים שהגיעו בעקבות הבגידה. כל זה לווה בהערה של ראש הסי־איי־אֵיי שביקש שאתוודע לחומר, ושאפגוש אותו במשרד שלו לפני עלות השחר ביום שני. הזמנה לפגישה איתו בשעה אכזרית כזאת לא היתה לא שגרתית, והיו כמה בסוכנות שטענו שהפגישות המוקדמות האלה היו תכסיס - הוא לא היה וורקוהוליק, הם אמרו, הוא פשוט אהב ליצור רושם כזה.

האמת היא שהם טעו: הוא היה איש שאפתן, ואף שמעטים מאוד ידעו את זה, הוא גדל בנסיבות משונות וקשות. תמיד חשבתי שהעבודה מילאה אצלו רִיק רגשי, ואם להיות כן, זה לא היה דבר נדיר בסוכנות שידועה באנשים המוזרים והחריגים שבה.

ראש הסי־איי־אֵיי היה איש גבוה בעל שיער כסוף, שעדיין שמר במידה רבה על המבנה האתלטי שהפך אותו בקולג' לכוכב במסלול הריצה. הוא גדל בשם ריצ'רד רוּרְק, אבל שנים שאף אחד לא קרא לו בשם הזה. הוא היה ידוע לכולם בשם "פַלקוֹן" [בַּז] מאז חדר בתור סוכן צעיר לאיראן כחלק מצוות אמריקאי־ישראלי שהמשימה שלו היתה לפגוע בצנטריפוגות גרעיניות שהוסתרו בהרים המחוספסים ליד עיר בשם נָתַנְז.

המשימה הסתיימה באסון, אבל אף על פי שרוּרְק היה החבר הכי פחות מנוסה בצוות, הוא הפגין לא רק אומץ בלתי רגיל אלא גם קור רוח מרשים בנסיבות קיצוניות: לפחות חמישה איראנים שעובדים עבור הסי־איי־אֵיי חייבים לו את חייהם. לפי שמועה שהתפשטה בעולם הביון, הוא ברח באמצע הלילה, תחת אש, ובלי לעצור חצה את הגבול לתוך עיראק עם חצי רשת של משתפי פעולה שישבו מאחור בטנדר שלו, ומאז השם "פַלקוֹן" נשאר איתו.

היו לו עיניים מרתקות ולסת מוצקה, והוא היה כנראה יותר מרשים מנאה, אבל דבר אחד היה ברור: הוא היה הגבר עם הלבוש הכי מוקפד שפגשתי אי־פעם. לא משנה מה היתה השעה, לא משנה עד כמה המצב היה טעון, הייתם מוצאים אותו מוקדם בבוקר במשרד שלו, או מאוחר בלילה במרכז המבצעים, לובש חליפה מחויטת של בְּרִיוֹנִי, עניבת משי וחולצה של שַרְבֶה. אפילו אוסף החפתים שלו היה משהו לשטוף בו את העיניים.

ברגע שהוא עזב את המבצעים בחזית, הוא עבד כמה עשורים בטיפוס על הסולם השמנוני בוושינגטון, והביגוד והדימוי היו כולם חלק מזה. במסדרונות הכוח ובסלונים החברתיים של האליטה בג'ורג'טאון הוא נתפס כמומחה וכמתוחכם מאוד. זוג בטוח של ידיים אלגנטיות.

הוא היה באמצע שנות ה־60 שלו כשקיבלתי את ההזמנה להגיע למשרד שלו, ואם להיות כן, לא הופתעתי לקבל אותה. שמעתי שמועות שהחיפוש האחרון אחרי האַמְגּוּשׁ לא היה יותר מוצלח מאלה שקדמו לו, ותיארתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר בכיר בקהילת המודיעין האמריקאי יבין שיש לי כנראה את הכישורים הנדרשים להביא גישה חדשה למרדף.

בשל מערכת נסיבות מוזרה הייתי אחד מקומץ מרגלים שהתמחו בחדירה למה שנקרא "אזורים אסורים לכניסה" - מקומות תחת שליטה עוינת טוטלית כמו רוסיה וסוריה, צפון קוריאה, איראן והמרחבים השבטיים בפקיסטן - אז ידעתי יותר מרוב האנשים איך מישהו שנרדף עד מוות יכול לחמוק מגילוי.

בקיצור, היה ברור שהאַמְגּוּשׁ יודע איך להסתתר. וגם אני.

2

הניסיון והכישורים הלא שגרתיים שלי הביאו לכך שביום שישי שגרתי למדי, כשאני ממהר לקנות לעצמי ארוחת צהריים, שוב מצאתי את עצמי חוטף מבט מהיר על תיקייה של קבצים סודיים ביותר.

כשפתחתי את הקובץ הראשון שבהם, קרה דבר מוזר: דממה עמוקה יותר מכל מה שהכרתי אי־פעם השתררה במשרד שלי, וגרמה לי לעצור. הסתכלתי דרך החלון: הרוח שהלכה והתחזקה לקראת סופה חורפית שככה לחלוטין, והעלים הבודדים שעוד נשארו על העצים נתלו עליהם עם לשון בחוץ. אנשים שמאמינים באמונות תפלות או דתיים היו בטח אומרים שהדממה המוזרה פירושה שהעולם דורש את תשומת הלב שלי, שהשמים מציינים את הרגע שבו מרגל פתח קובץ סודי ביותר וכוכבי הלכת התחילו להסתדר בשורה.

למרבה המזל, לא עבדתי תחת שום אשליה כזאת. בחיים שרחוקים ממני עכשיו קיבלתי תואר במדעים מקולג' נחשב מאוד, ותמיד האמנתי בעולם רציונלי. ראיתי באותה שנה איך החורף מכה חזק בווירג'יניה. רוב הבקרים היה כפור סמיך על האדמה, וכמה פעמים ראיתי עצים עטויים בשלדים חיצוניים של קרח, וידעתי מה הדממה בחוץ באמת אומרת: שלג כבד התחיל לרדת בקרבת מקום, והשתיק את הרעש של העולם כמו שהוא עושה הרבה פעמים.

חששתי מנסיעה הביתה בסופת השלג המתקרבת אז הגפתי את התריסים, שמעתי את הרוח שוב תופסת תאוצה, והתחלתי לעבור על הקבצים. שש שעות אחר כך, לאחר שקלטתי וספגתי אותם, ישבתי בלילה המעמיק וחשבתי על הקושי שבמציאת האַמְגּוּשׁ.

כדי לסבך את העניינים, הייתי בטוח שהרבה לפני שהוא נכנס לשירותי הגברים בטהראן הוא הכין סדרה של זהויות חדשות ונתיבי מילוט, עשרות מקומות ושמות שיוכל להשתמש ולהיפטר מהם עד שיהיה בטוח שהמסלול מאחוריו שקט ושהוא נבלע במרחבי העולם. לפי מאגר המידע של הסי־איי־אֵיי היו על כדור הארץ לפחות 200 מיליון אנשים לבנים בגיל העמידה. עבור סוכן ביון שניסה לאתר אחד מהם זה היה בהחלט עולם רחב.

בתיקייה שלו בלנגלי היתה ערימת תמונות שלו ונתונים ביומטריים, אבל לא היה לי ספק שמיד אחרי שעזב את טהראן הוא עצר בהרים בשווייץ בגשטאט או בווילאר־סור־אולון, כפרים אקסקלוסיביים שלא רק מארחים את שתי הפנימיות הכי יקרות על הכדור, אלא משמשים גם בית למוסדות מתחום אחר לגמרי. עמוק בעמקים שלהם תוכלו למצוא מרפאות לא מסומנות שמתמחות בניתוחים סודיים ומתקדמים. הפילגש של ולדימיר פוטין ילדה פעם באחת מהן, ואם הרוסים שילמו לך הון תוכל להגיח מהן עם פנים אחרות, קו שיער חדש, טביעות אצבעות שונות, ושתלי עצם שוק מגנטיים שמוסיפים לך סנטימטרים לגובה.

ישבתי לי לבד במשרד והבנתי שהתבקשתי למצוא זכר לבן בגובה ובלאום לא מוגדרים, עם שם שאנחנו לא יודעים מהו, במקום שאנחנו לא יכולים לאתר, עוטה פנים שאף פעם לא ראינו, ומשאיר טביעות אצבעות שהן לא שלו. אולי משהו בעבר הרחוק שלו יכול לעזור, רק שמעולם לא גילינו מי הוא היה באמת. בטורקיה יש ביטוי למשימה כזאת: הם אומרים שזה כמו לחפור באר עם מחט.

נעמדתי, ניגשתי לחלון ופתחתי את התריס אל תוך הלילה, בציפייה לראות שסופת השלג היכתה ושלג כבד הצטבר על הקרקע, אבל היתה רק הרוח שנשבה על העצים. מוזר, חשבתי, שדממה משתררת אבל הסערה החורפית לא מגיעה. הפסקתי לחשוב על זה, ואמרתי לעצמי שלמצוא את האמגוש זו בעיה מעניינת, אבל אם מוציאים ממנה את הנקמה ואת הטסטוסטרון, זו לא משימה מי יודע מה: האיש נעלם מזמן, חי לו מתחת לרדאר, וכבר לא מהווה איום על אף אחד.

הסתכלתי על העצים השלדיים וחשבתי על משהו שאבי, שמת עשר שנים לפני כן, אמר לי פעם: "אם אתה מחפש נקמה, תחפור שני קברים". השתעשעתי ברעיון להגיד לפלקון שעדיף שהסוכנות תתמקד במציאת הבוגדים של היום ולא להתאמץ כל כך על אלה של אתמול. למרבה המזל, משהו עצר אותי.

במקום זה, עקבתי אחרי המסלול של האמגוש, ואחד הפריטים הלא משמעותיים שהוא השאיר על השולחן במלון אֶספִּינַס הוביל אותי לאי בים האגאי. ידעתי שהוא חי לבדו, וכששמש הצהריים מחממת לי את הגב, בוגנוויליה אדומה שמוטה על חומת הווילה, וזיג זאואר שחור 9 מ"מ ביד, נכנסתי דרך דלת מרתף נעולה, הלכתי מבעד לבית השקט, ומצאתי אותו במטבח מבשל פסטה על כיריים גז ושר לעצמו בשקט שיר אהבה איטלקי. לא גרמני בכלל, כמו שהתברר.

הוא גמגם באמצע הצליל כי הרגיש בנוכחות שלי, והסתובב לכיוון חדר האוכל. הסתכלנו זה על זה ממרחק עשרה מטרים של אוויר ים תיכוני ריחני, ואז, בלי להסס, הוא עשה חצי צעד קדימה, והסתיר לרגע את יד שמאל. בתנועה אחת פתחתי את הנצרה והידקתי את האצבע על ההדק - אבל לא יותר. בשבריר השנייה שחלפה מרגע שהעין שלי ראתה אותו ועד לתגובה של היד שלי, הוא הפעיל חתיכת טריק יוצא מן הכלל שהשליך אותי, באוזניים מצלצלות וחצי חירש, אל ירכתי החדר, מספק לו 20 שניות לפתוח באש עם אקדח ששלף ולברוח לגינה. שוב ברח, ועשה את מה שהוא הכי טוב בו: נעלם.

אבל במבט לאחור, לחשיבות האמיתית של אותן שעות באי לא היה שום קשר אם מצאתי אותו, או אם הסי־איי־אֵיי הצליח לנקום. לא, החשיבות היתה שונה לגמרי: די במקרה האמגוש לימד אותי טריק מבריק, חתיכת מיומנות מרשימה, שהצילה בסוף את חיי.

כמה זמן אחר כך, במשימה הרבה יותר משמעותית ומלחיצה מכל דבר שקיבלתי על עצמי אי־פעם, חציתי אוקיינוסים של זמן, מבעד לנוף שהפחד שלט בו, והגעתי לחורבות של קומפלקס תעשייתי גדול. זה היה מתקן ברפובליקה הסובייטית לשעבר, קזחסטן, ואף שמעט אנשים אולי זוכרים את זה עכשיו, זה היה האתר של אחד ההישגים הגדולים ביותר של האנושות. זה היה המקום שבו מצאתי את עצמי בסוף בדו־קרב ברוטלי כנגד כל הסיכויים - ופנים אל פנים מול הנצח - והמקום שבו חפרתי בזיכרון ונזכרתי במה שהאמגוש עשה. לעולם לא אסלח לאיש על הבגידה שלו בטהראן, אבל אין ספק שאני חייב לו תודה עצומה, ובהתחשב בגודל המשימה שלי, ייתכן שגם העולם חייב לו. הנה דוגמה נוספת, אם צריך בכלל, לכך שהחיים מלאים באירוניה.

אמנם המשימה הגיעה לסיום הקטלני שלה בקוֹסְמוֹדְרוֹם, נמל החלל בַּייקוֹנוּר ההיסטורי והמתפורר בקזחסטן, אבל היא התחילה אלפי קילומטרים משם, בחלקת הארץ הפרועה ונטולת החוקים שבה נפגשים כל הגבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן. זה משולש רצחני, אזור אסור לכניסה, מרחב שבו בזים נודדים, היצורים הכי מהירים בעולם, צדים עם שחר, וחיי מרגל נמדדים לרוב בימים אחדים.

הלכתי לשם לצורך פגישה עם מודיע, איש שידע עולם של סודות על ארגון הטרור הכי מסוכן בעולם. לא יודע אם אני יכול להגיד לכם שהוא היה איש אמיץ - הוא רצה כסף ודרכונים כדי להעניק לאשתו ולילדים שלו חיים טובים יותר - אבל ידעתי את זה: אם הוא ייחשף, תוחלת החיים שלו תהיה קצרה אפילו משלי.

3

עבור מסע אל תוך לב האפלה, זו לא היתה התחלה מבשרת טובות. טסתי לקראצ'י, העיר הכי גדולה בפקיסטן, ביום הכי חם בהיסטוריה המתועדת של העיר, וזה היה רק סוף אפריל. כשיצאתי מהטרמינל הממוזג, החום היכה בי כל כך חזק עד שהנשימה נעצרה לי, פשוטו כמשמעו.

קראצ'י היא העיר החמישית בגודלה בעולם, וככל הנראה הכי כאוטית. חיים בה 20 מיליון אנשים, כמעט כולם עניים, שמצטופפים באזור בין דלתא של נהר מצד אחד למים המזוהמים של הים הערבי מהצד האחר. חמש פעמים ביום, מ־3,000 מסגדים, המואזין קורא לתושבים להתפלל; האוויר רעיל מאדי דיזל, ומי השתייה לא הרבה יותר טובים. שום דבר לא מכין אתכם למתקפה על החושים שלכם. בדרך לחניון המכוניות ראיתי כמה אנשים שהתאספו סביב שני קבצנים שהתמוטטו מרוב חום, אחד מהם כנראה מת. איש שמאמין יותר באמונות תפלות, מישהו שנעצר אולי על השקט לפני הסערה, היה רואה את זה בתור סימן.

יצאתי מהעיר ונהגתי 800 קילומטר מערבה, הכי מהר שיכולתי, כשמשמאלי ים טורקיז ומולי שום דבר חוץ מאספלט ריק ומנצנץ. ככל שהקילומטרים נעלמו במראה האחורית, מצאתי שזה אחד המקומות הכי בודדים ואומללים שראיתי מימַי עד - שסוף־סוף - עצרתי על רכס, הסתכלתי לעבר האופק וראיתי מולי שממה של אדמה צחיחה, ערוצים עמוקים וצוקי גרניט בלתי עבירים - ההצצה הראשונה שלי על ג'וֹמְהוּרִי־יֶה אֶסְלַאמִי־יֶה אִירַאן - הרפובליקה האסלאמית של איראן.

רק קומץ מרגלים אמריקאים חדרו בהצלחה לאיראן, ומעטים יותר חזרו בחיים. ועכשיו, 30 קילומטר ממול, בשממה ומחוץ לטווח הראייה, היה הגבול שלה, שהיה מפוטרל בלי הפסקה. כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לחצות אותו, בלי להיראות, כמו רוח רפאים בלילה.