תושבי חוץ

1.

"לוקסמבורג?"

"כן."

"לוקסמבורג?"

"בדיוק."

קת'רין לא בדיוק ידעה איך להגיב, אז היא בחרה באפשרות של ברירת מחדל, סטייה מהנושא באמצעות הפגנת בורות. "איפה זה לוקסמבורג?" ברגע ששאלה את השאלה היא הצטערה עליה.

"במערב אירופה."

"כאילו, זה בגרמניה?" היא הפנתה את עיניה מדקסטר, מהבושה שנולדה מן הבור שכרתה לעצמה. "בשווייץ?"

דקסטר הסתכל עליה במבט אטום, אם כי ניכר ניסיונו המאומץ לא לומר משהו שגוי. "זאת מדינה בפני עצמה," הוא אומר. "דוכסות גדולה," הוא מוסיף מידע לא רלוונטי.

"דוכסות גדולה?"

הוא מהנהן.

"אתה צוחק עליי."

"הדוכסות הגדולה היחידה בעולם."

היא לא אומרת כלום.

"היא גובלת בצרפת, בבלגיה ובגרמניה," דקסטר ממשיך מבלי שהתבקש. "הן מקיפות אותה."

"לא," היא מנענעת בראשה, "אין מדינה כזאת. אתה מדבר על - אני לא יודעת - אלזס? או לורן? אתה מדבר על אלזס־לורן."

"אלו מקומות בצרפת. בלוקסמבורג, הממ, הלאום שונה."

"ומה הופך אותה לדוכסות גדולה?"

"היא נשלטת על ידי דוכס גדול."

קת'רין הפנתה את תשומת לבה לקרש החיתוך שלה. הבצל באמצע חיתוכו, מונח על משטח העבודה שמאיים להיפרד לחלוטין מהארון תחתיו. הארון מתרחק ממנו באמצעות מים, כוח המשיכה או אולי שניהם גם יחד. הוא מקצין את מצב המטבח מ'מרופט במידה סבירה' ל'מחורבן במידה בלתי סבירה' ובתוך זמן קצר יוכתר כ'לא־היגייני' וכ'ממש מסוכן לשימוש'. בסוף לא תהיה להם ברירה והם ייאלצו לשפץ את המטבח מהמסד עד הטפחות. גם אחרי שיוותרו על שדרוגים לא חיוניים ועל פינוקים אסתטיים, השיפוץ יעלה ארבעים אלף דולר שאין להם.

דקסטר אלתר זמנית על ידי מלחציים מעוגלים. הוא הצמיד אותם לקצות הארון בניסיון למנוע ממשטח העץ להחליק לגמרי. זה קרה לפני חודשיים. מאז גרמו המלחציים, שמוקמו באופן מגושם, לקת'רין לנפץ כוס יין. שבוע לאחר מכן, כשחתכה מנגו, גרמו המלחציים ללהב הסכין להינעץ בכף ידה השמאלית. המנגו וקרש החיתוך כוסו דם. היא עמדה ליד הכיור, ספוג רחיצת הכלים לחוץ כנגד הפצע, הדם מטפטף על השטיח המהוה, מתפשט בין סיבי הכותנה כמו ביום ההוא בוולדורף כשהייתה אמורה להסיט את מבטה אך לא עשתה זאת.

"ומה עושה הדוכס הגדול?" היא שואלת ומנגבת דמעות בצל מעיניה.

"הוא הבחור שאחראי על הדוכסות הגדולה."

"אתה ממציא את זה."

"אני לא." דקסטר מחייך חיוך קטן מאוד, כאילו שהוא אולי כן עובד עליה, אבל בעצם החיוך קטן מדי לבטא תרמית. זהו החיוך שלו כשהוא מעמיד פנים שהוא עובד עליה אף־על־פי שהוא רציני לגמרי. שמץ של חיוך מזויף.

"בסדר," היא אומרת, "אני אשחק את המשחק שלך. למה שנעבור ללוקסמבורג?"

"כדי שנוכל לעשות המון כסף ולטייל באירופה כל הזמן." הנה הוא סוף־סוף החיוך המלא, הבלתי מרוסן. "כמו שרצינו תמיד."

מבט פתוח של גבר שלא מסתיר סודות ולא מכיר באפשרות שלאנשים אחרים יש סודות. זהו הדבר שקת'רין מעריכה יותר מכול בבעלה.

"אתה הולך לעשות המון כסף באיך אמרת קוראים למקום הזה? לוקסמבורג?"

"כן."

"באיזה דרך?"

"יש שם מחסור חמור בגברים שנראים מעולה, ולכן ישלמו לי הרבה כסף כדי להיראות חתיך לגמרי וסקסי בטירוף."

זאת הייתה הבדיחה הקבועה שלהם כבר עשר שנים. דקסטר לא היה נאה באופן יוצא דופן וגם לא סקסי במיוחד. הוא היה חנוּן מחשבים קלאסי, גבוה וגמלוני. זה לא שהוא נראה רע. המאפיינים שלו היו פשוטים. שילוב שגרתי בין שיער בגוון חולי, סנטר מחודד, לחיים תפוחות ועיני שקד. עם תספורת נכונה, תרגול בתקשורת ואולי פסיכותרפיה, הוא יוכל להפוך לגבר נאה בהחלט. הוא הקרין כנות ואינטליגנציה במקום נוכחות גופנית או מינית.

זה מה שמשך את קת'רין בהתחלה: גבר שהיה לחלוטין לא אירוני, לא ערמומי, לא משועמם, לא מגניב, לא מטופל. דקסטר היה ישיר, קל לקריאה, אמין ונחמד. הגברים בעולמה המקצועי היו מניפולטיביים, יהירים, חסרי רחמים ואנוכיים. דקסטר היה תרופת הנגד שלה. גבר יציב, לא יומרני, ישר באופן בלתי נלאה ורגיל למראה.

הוא כבר השלים עם המראה השגרתי שלו ועם היעדר כל מרכיב מגניב בחייו, אז הוא הדגיש את החנוניות שלו באופן השגרתי ביותר: משקפיים מפלסטיק, בגדים מרושלים שנראו כאילו נבחרו באקראי, ושיער של מי שקם הרגע מהמיטה. הוא גם התבדח על המראה שלו. "אני אעמוד במקומות ציבוריים," המשיך, "ולפעמים, כשאתעייף, אולי אשב או משהו. וזהו, את יודעת, פשוט אהיה חתיך," הוא צחקק, מרוצה מהשנינות של עצמו. "לוקסמבורג היא בירת הבנקאות הפרטית של העולם."

"אז?"

"אז הציעו לי חוזה רווחי ביותר באחד הבנקים הפרטיים האלה."

"כמה רווחי?"

"שלוש מאות אלף יורו לשנה. לפי שער החליפין של היום זה יוצא כמעט חצי מיליון דולר. כשמוסיפים לזה הוצאות מחיה ובונוסים, הכול מסתכם במשהו כמו שבע מאות וחמישים אלף דולר בשנה."

בהחלט היה מדובר בהרבה כסף, יותר משהעלתה בדעתה שדקסטר ירוויח אי פעם. אף שהיה מעורב ברשת האינטרנט כמעט מההתחלה, לא היה לו מעולם הדחף או החזון שיאפשרו לו להתעשר. הוא ישב בצד רוב הזמן בשעה שרוב חבריו והקולגות שלו גייסו הון ולקחו סיכונים, פשטו רגל או הובילו הנפקות מוצלחות - וסיימו במטוסים פרטיים. לא הוא.

"ובהמשך הדרך," המשיך, "מי יודע? וחוץ מזה..." הוא הושיט את ידיו, מנסה להמתיק את הגלולה המרה, "אני אפילו לא אצטרך לעבוד כל־כך הרבה."

מתישהו, בעבר, לשניהם הייתה אמביציה. אבל אחרי עשר שנים יחד, חמש מתוכן עם הילדים, רק דקסטר נותר עם שאיפות. רוב מה שנותר מהן היה לעבוד כמה שפחות. כך לפחות היא חשבה. עכשיו כנראה שהוא שואף להתעשר. באירופה.

"איך אתה יודע?" היא שאלה.

"אני מכיר את היקף הפעילות, המורכבות וסוג העסקאות שמתנהלות שם. האבטחה שלהם לא כל־כך אינטנסיבית בהשוואה למה שאני עושה עכשיו. חוץ מזה, הם אירופאים. כולם יודעים שאירופאים לא עובדים כל־כך קשה."

דקסטר אף פעם לא התעשר, אבל הוא הרוויח בסדר גמור. קת'רין עצמה טיפסה לאט בסולם השכר. ביחד הם הרוויחו רבע מיליון דולר בשנה. עם תשלומי המשכנתה והשיפוצים הגדולים הבלתי נגמרים בבית הקטן והישן שלהם, בשוליה המתפתחים לכאורה של קולומביה הייטס, ובית הספר הפרטי - מרכז העיר בוושינגטון נודע כמקום מפוקפק ומסוכן בכל הקשור לבתי ספר ציבוריים - ושתי המכוניות, לא נותר להם הרבה כסף.

"אז נהיה מליאנים ונוכל לטייל?" שאלה קת'רין, "אתה תהיה איתי ועם הבנים או שתהיה בעבודה כל הזמן?"

בחודשיים האחרונים הִרבה דקסטר לנסוע מטעם העבודה והחמיץ הרבה מחיי המשפחה שלהם. בשלב הזה של חייהם היוו נסיעות העסקים שלו נקודה כואבת. בדיוק עכשיו חזר מכמה ימים בברצלונה, נסיעה של הרגע האחרון אשר למענה נדרש לבטל תכניות חברתיות של שניהם, שממילא היו מעטות. לא היו להם חיים חברתיים תוססים וגם לא חברים רבים, אבל זה היה יותר טוב מכלום.

בשלב מסוים בעברם דווקא הנסיעות העסקיות של קת'רין היוו את הבעיה הרצינית של בני הזוג. זמן קצר אחרי שג'ק נולד היא הפחיתה את מספר הנסיעות שלה כמעט לאפס וצמצמה את שעות העבודה, אבל גם תחת המשטר החדש הזה היא עדיין התקשתה לחזור הביתה לפני שבע בערב. זמן האיכות האמיתי שלה עם הילדים היה בסופי שבוע, דחוס בין קניות מצרכים, ניקיון הבית, החוגים וכל הדברים האחרים.

"לא צפויות לי הרבה נסיעות," דקסטר אמר באופן שהתעקש להיות לא מכריע ולא מדויק. היא הבחינה בניסיון ההתחמקות.

"לאן?"

"לונדון, ציריך, אולי לבלקן. כנראה פעם בחודש, מקסימום פעמיים."

"לבלקן?"

"סראייבו, אולי בלגרד."

קת'רין ידעה שסרביה היא אחד המקומות האחרונים שדקסטר ירצה לבקר בהם.

"לבנק יש שם אינטרסים," הוא אמר בחצי משיכת כתפיים. "בכל אופן, הנסיעות הן לא החלק העיקרי בעבודה שלי. המגורים באירופה הם החלק המכריע."

"אתה אוהב את לוקסמבורג?" היא שאלה.

"הייתי שם רק פעמיים. אין לי הרבה ידע לגבי המקום."

"יש לך ידע כלשהו? כי אני, כמו שאתה מבין, בכלל לא הייתי בטוחה לגבי היבשת שבה היא נמצאת."

ברגע שקת'רין התחילה עם השקר שלה היא ידעה שתצטרך ללכת איתו עד הסוף. זה העניין עם שקרים: אל תנסי להחביא אותם. תמיד היה לה קל באופן מטריד לשקר לבעלה.

"אני יודע שזאת מדינה עשירה," אמר דקסטר. "יש להם את שיעור התוצר המקומי הגולמי לנפש הכי גבוה בעולם כבר כמה שנים."

"זה לא יכול להיות נכון," היא אמרה על אף שידעה שזה נכון. "זאת חייבת להיות איזושהי מדינה שמייצרת נפט. אולי איחוד האמירויות או קטאר או כווית. לא איזה מקום שעד לפני חמש דקות חשבתי שהוא מחוז בגרמניה."

הוא משך בכתפיו וקת'רין אמרה, "טוב. מה עוד?"

"היא... הממ... קטנה."

"כמה קטנה?"

"בכל המדינה כולה גרים חצי מיליון בני אדם. הגודל שלה הוא בערך כמו רוד איילנד, למרות שאני חושב שרוד איילנד קצת יותר גדולה. קצת."

"והעיר? יש עיר, נכון?"

"יש עיר בירה. גם לה קוראים לוקסמבורג. חיים שם שמונים אלף איש."

"שמונים אלף? זאת לא עיר. זאת... אני לא יודעת... עיירה אוניברסיטאית?"

"זאת אכן עיירה אוניברסיטאית יפהפייה באמצע אירופה, ומישהו ישלם לי על זה המון כסף. זאת לא עיירת קולג' רגילה כמו אמהרסט, אלא עיירת קולג' שבה את לא תצטרכי לעבוד."

קת'רין קפאה באמצע קיצוץ הבצל. זה היה הטוויסט בשיחה שלו ציפתה בעשר הדקות האחרונות, מהרגע ששאל אותה מה דעתה לעבור ללוקסמבורג. טוויסט שפירושו שהיא תוכל לעזוב את העבודה שלה לתמיד. ברגע הראשון הציפה אותה תחושת הקלה, כזו שנוצרת כשמופיע פתרון בלתי צפוי לבעיה שלפני כן נדמה היה שאי אפשר לפתור. היא תצטרך להתפטר. אין לה אפשרות אחרת.

היא מעולם לא הודתה בכך בפני בעלה - היא בקושי הודתה בזה בפני עצמה - אבל היא רצתה להתפטר. עכשיו ידעה שלעולם לא תצטרך להודות.

"אז מה אני אעשה בלוקסמבורג? ואגב, אני עדיין לא בטוחה שהיא אמיתית."

הוא חייך.

"אתה חייב להודות שזה נשמע לגמרי מומצא."

"תוכלי לחיות את החיים הטובים."

"תהיה רציני."

"אני רציני. תלמדי לשחק טניס, תתכנני את הטיולים שלנו, תעצבי בית חדש, תלמדי שפות, תכתבי בלוג."

"ואם ישעמם לי?"

"אם ישעמם לך תמצאי עבודה."

"בתור מה?"

"וושינגטון היא לא המקום היחיד בעולם שבו אנשים כותבים ניירות עמדה."

קת'רין החזירה את מבטה אל הבצל המושחת וחזרה לקצוץ אותו, מנסה להתעלם מהפיל שנכנס בזה הרגע לשיחה.

"למעשה," דקסטר המשיך, "לוקסמבורג היא אחת משלוש הבירות של האיחוד האירופי, יחד עם בריסל ושטרסבורג." הוא נהיה פרסומת מהלכת ללוקסמבורג המחורבנת. "אני מניח שיש שם הרבה עמותות שיוכלו להיעזר באמריקאית מתוחכמת ולהוסיף אותה בחדווה לרשימת מקבלי המשכורות השמנות שלהן." עכשיו הוא כבר הפך להיות מגייס כוח אדם. אחד הטיפוסים העליזים תמידית שעובדים במשאבי אנוש, עם קפלים בקדמת מכנסי החאקי שלהם, מטבעות נוצצים של פני בתוך נעליהם.

"אז מתי כל זה אמור לקרות?" קת'רין הרחיקה את הדיונים מעצמה, מהאפשרויות שלה ומעתידה. היה לה נוח להחביא את עצמה.

"ובכן," הוא נאנח בכבדות יתר, ממש כמו שחקן גרוע עם הערכה מוגזמת לכישורי המשחק של עצמו. "זה הקטע הפחות טוב."

הוא לא המשיך. זה היה אחד המנהגים האיומים ביותר של דקסטר: הוא גרם לה לשאול אותו שאלות במקום פשוט לספק את התשובות שבהן ידע שהיא מתעניינת.

"ובכן?" היא שאלה.

"הכי מהר שאפשר," הוא הודה כאילו תחת לחץ.

"מה זה אומר?"

"אנחנו נעבור לשם עד סוף החודש. אני אצטרך לקפוץ לשם פעם או פעמיים מוקדם יותר. נגיד, ביום שני."

פיה של קת'רין נפער לרווחה. לא רק שזה הגיע משום מקום אלא שגם בא בשיא המהירות. מוחה התרוצץ לכל הכיוונים כשניסתה להבין איך תצליח להתפטר בלוח זמנים צפוף כזה. זה יהיה קשה. זה יעורר חשד.

"אני יודע," אמר דקסטר. "זה נורא מהר. אבל כסף כזה מגיע עם הקרבות, וההקרבה הזאת לא כל־כך גרועה. זה רק אומר שאנחנו צריכים לעבור לאירופה תכף ומיד. ותראי," הוא הוציא מכיס הז'קט שלו נייר ויישר אותו על משטח העבודה של המטבח. זה נראה כמו תדפיס של טבלה כלשהי. הכותרת שנרשמה למעלה הייתה 'תקציב לוקסמבורג'.

"והתזמון דווקא די טוב," המשיך דקסטר כמתגונן. הוא עדיין לא הסביר מה סיבת הדחיפות הגדולה. קת'רין לא תבין את הדחיפות עד שלב הרבה יותר מאוחר. "עדיין חופשת קיץ ונוכל להספיק לעבור ללוקסמבורג כך שהילדים יוכלו להתחיל ללמוד בבית הספר יחד עם כולם, בתחילת השנה."

"ובית הספר יהיה...?"

"בית ספר פרטי דובר אנגלית." הייתה לדקסטר תשובה מהירה מוכנה לכל שאלה. הוא הכין את טבלת התקציב, בשם אלוהים. כמה רומנטי. "והלקוח ישלם על זה."

"זה בית ספר טוב?"

"אני חייב להניח שבבירת הבנקאות הפרטית של העולם, עם ההכנסה הגבוהה ביותר בעולם, יש לפחות בית ספר אחד ראוי, אולי שניים."

"אתה לא צריך להיות סרקסטי. אני רק שואלת כמה שאלות שוליות לגבי החינוך של הילדים שלנו והמקום שבו אנחנו עומדים לגור. אתה יודע, דברים קטנים כאלה."

"סליחה."

קת'רין נתנה לדקסטר לסבול עוד כמה שניות את הזעם שלה לפני ששאלה, "כמה זמן נגור בלוקסמבורג?"

"החוזה הוא לשנה עם אפשרות לחידוש לשנה נוספת תמורת העלאת שכר."

היא סרקה את הטבלה ומצאה את השורה התחתונה: חיסכון נטו של כמעט מאתיים אלף בשנה. יורו? דולר? לא משנה.

"ואז מה?" היא שאלה, מתחממת באורה של השורה התחתונה. היא כבר מזמן השלימה עם העובדה שיהיו מרוששים, כנראה לנצח. לפתע התברר שגם לנצח יש סוף.

"מי יודע."

"זאת תשובה די עלובה."

הוא צעד מסביב למטבח המתפרק וחיבק אותה מאחור, משנה את טון השיחה. "זהו זה, קת'," הוא אמר, נשימתו חמה כנגד עורה. "זה שונה ממה שתמיד דמיינו, אבל זהו זה."

האמת היא שזה בדיוק מה שהם חלמו עליו - להתחיל חיים חדשים במדינה אחרת. שניהם הרגישו שהחמיצו חוויות חשובות, ושניהם סבלו מנסיבות ייחודיות שמנעו מהם ליהנות מנעורים חסרי דאגות. עכשיו, בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, הם עדיין כמהו לדברים שפספסו, עדיין חשבו שזה אפשרי, או מעולם לא הודו בכך שזה בלתי אפשרי.

"אנחנו יכולים לעשות את זה," הוא אמר ברכות, עדיין לתוך צווארה.

היא הניחה מידה את הסכין. הקץ לנשק, ולא בפעם הראשונה שלה.

מאוחר בלילה, אחרי כמה כוסות יין, הם דנו בזה ברצינות, או לפחות בכל הרצינות שיכלו להקדיש לנושא בשעה כה מאוחרת וכשהם קצת שתויים. הם הסכימו שעל אף שלא היה להם מושג אם קשה לעבור למדינה אחרת, הם יודעים בוודאות שיהיה להם קל לעזוב את וושינגטון.

"אבל לוקסמבורג?" היא שאלה.

היעדים שעליהן פנטזו היו מקומות כמו פרובנס או חבל אומבריה, לונדון או פריז, אולי פראג או בודפשט. אפילו איסטנבול עלתה בדמיונם. מקומות רומנטיים. מקומות שאליהם - כמו כולם - רצו לנסוע. לוקסמבורג לא הייתה ברשימה הזאת. לוקסמבורג לא הייתה ברשימה של איש. אף אחד לא חולם לנסוע ללוקסמבורג או מגיע אליה אלא אם כן הוא ממש חייב. בטח איש לא עובר לחיות בה.

"אולי אתה יודע במקרה," היא שאלה, "איזה שפה מדברים בלוקסמבורג?"

"זה נקרא לוקסמבורגית. מין דיאלקט גרמני עם קצת תוספת של צרפתית."

"אין מצב שזה אמיתי."

הוא נישק את צווארה. "זה מאוד אמיתי, אבל הם גם מדברים גרמנית רגילה, וצרפתית, ואנגלית. זה מקום מאוד בינלאומי. אף אחד מאיתנו לא יצטרך ללמוד לוקסמבורגית."

"אבל השפה שלי היא ספרדית. למדתי רק שנה אחת צרפתית."

"אל תדאגי. השפה לא תהווה בעיה."

הוא נישק אותה פעם נוספת, מלטף את בטנה מתחת לקו המותן של החצאית שאותה התחיל למשוך כלפי מעלה, חופן אחד בכל פעם. הילדים היו אצל חברים.

"פשוט תסמכי עליי."ש