אני עומדת בפתח חדר הילדים ומתבוננת בתאומים.
הם ישנים, שלווים ותמימים, מאחורי סורגי מיטות שמעלים בדמיוני סורגים אחרים, בית כלא ותאים. החדר עטוף באור לילי, כתום ורך. הרהיטים ממלאים בו כל חלקת רצפה פנויה, הרבה יותר מדי רהיטים בשביל חדר בגודל הזה: מיטות תינוקות, אחת ישנה ואחת חדשה; שידת החלפה; ערמות של חיתולים באריזות; ארון הספרים שמַאט ואני הרכבנו לבד, לפני שנים. המדפים כבר שקועים, כורעים תחת נטל הספרים שיכולתי לספר בעל־פה לשני הגדולים, אותם ספרים שנשבעתי שאקרא יותר לתאומים, אם רק אמצא זמן.
אני שומעת את צעדיו של מאט במדרגות וידי מתהדקת סביב הדיסק־און־קי, לופתת אותו בחוזקה. מעמידה פנים שאם אלחץ חזק מספיק הוא ייעלם, והכול יחזור להיות בדיוק כפי שהיה. שני הימים האחרונים יימחקו ולא יהיו יותר מחלום רע שחלף ועבר. אך הוא עדיין נמצא שם, בתוך היד שלי: קשה, מוצק ואמיתי.
רצפת העץ במסדרון חורקת במקום הקבוע. אני לא מסתובבת. הוא עומד עכשיו מאחוריי: קרוב כל כך, שאני מסוגלת להריח את הסבון שלו, את השמפו, את הריח שלו שתמיד ניחם אותי משום מה, ועכשיו גורם לו להיות — באופן בלתי מוסבר — זר עוד יותר. אני חשה בהיסוס שלו.
"אנחנו יכולים לדבר?" הוא שואל.
המילים נאמרות בשקט, ובכל זאת צֵ'ייס נחרד בשנתו. הוא נאנח ולאחר רגע נרגע ומתכרבל שוב, מגונן על עצמו בתנוחה עוברית. תמיד הנחתי שהוא דומה כל כך לאבא שלו: העיניים הרציניות שבולעות את הכול. ופתאום, אני כבר לא בטוחה כל כך, האם אוכל אי פעם להכיר אותו עד הסוף, או האם יהיו לו סודות כבדים עד כדי כך שימחצו תחתם את כל מי שקרוב אליו?
מאט עושה עוד צעד ומניח את ידו על זרועי. אני זזה מעט, מספיק כדי להתחמק מהמגע שלו. ידו קופאת לרגע באוויר, ואז נשמטת.
"מה תעשי?" הוא שואל.
אני מסתכלת על המיטה האחרת, אל כֵּיילֶבּ, שרוע על הגב בפיג'מה שלו: תלתלים בהירים, ידיים ורגליים פרושות לצדדים, כמו כוכבים. כפות הידיים פתוחות, השפתיים הוורודות פשוקות. אין לו מושג עד כמה הוא פגיע. כמה אכזרי יכול העולם הזה להיות.
תמיד אמרתי לעצמי שאגן עליו, שאתן לו את הכוח שחסר לו, שאוודא שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניו, שאדאג שיהיו לו חיים נורמליים ככל האפשר. איך אעשה זאת, אם לא אוכל להיות שם איתו?
אעשה הכול בשביל הילדים שלי. הכול. אני פותחת את האגרוף ומתבוננת בדיסק־און־קי, במלבן הקטן, חסר הייחוד הזה. קטן כל כך, ועם זאת אוצר בתוכו כל כך הרבה כוח. כוח לתקן, וכוח להרוס.
ממש כמו שקר, אם חושבים על זה.
"אתה יודע שאין לי ברירה," אני אומרת, ומכריחה את עצמי להסתכל עליו, על בעלי, האיש שאני מכירה טוב כל כך, ובאותו זמן לא מכירה כלל.
יומיים קודם לכן
1
"חדשות רעות, וִיו."
אני שומעת את הקול של מאט. המילים היו עלולות לעורר חרדה בכל אחד, אלא שהקול מרגיע, קליל ומתנצל. משהו לא טוב קרה, זה בטוח, ובכל זאת, כנראה המצב בשליטה. במקרה של משהו חמור באמת, הקול שלו היה נמוך בהרבה. נוסף לכך, הוא היה מתבטא במשפט שלם, וקורא לי בשם המלא: יש לי חדשות רעות, ויוויאן.
אני מצמידה את הטלפון אל האוזן עם הכתף, ומתגלגלת עם הכיסא אל צידו האחר של שולחן העבודה בצורת הרֵיש, אל המחשב, החבוי מתחת לשורה של ארונות אפורים. אני מזיזה את החץ אל אייקון בצורת ינשוף, ולוחצת פעמיים. אם מדובר במה שאני חושבת — במה שאני יודעת — לא נשאר לי הרבה זמן ליד השולחן שלי.
"אֵלָה?" אני שואלת. המבט שלי נודד לרגע אל אחד מציורי הפסטל שמוצמדים אל קירות עמדת העבודה עם נעצים. כתם של צבע בתוך ים האפור הזה.
"שלושים ושמונה פסיק שתיים."
אני עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה. חששנו מזה. חצי מהילדים בגן שלה כבר חולים, מדביקים זה את זה ונופלים כמו דומינו. זה היה רק עניין של זמן. ילדים בני ארבע הם לא החבורה הכי נקייה בעולם. אבל היום? זה היה חייב לקרות היום?
"עוד משהו?"
"רק החום," הוא עוצר לרגע. "מצטער, ויו. היא נראתה בסדר כשהבאתי אותה לגן בבוקר."
אני בולעת את הגוש שעולה לי בגרון ומהנהנת, אף שהוא לא יכול לראות אותי. בכל יום אחר הוא היה יכול לקחת אותה, הוא יכול לעבוד מהבית, בעיקרון לפחות. אני לא, וניצלתי כבר את כל ימי החופשה שלי כדי להאריך, רק עוד קצת, את חופשת הלידה. אבל היום הוא לוקח את כיילב העירה למרפאה, לסדרת הבדיקות האחרונה. במשך שבועות היו לי רגשי אשמה על כך שאצטרך להחמיץ את הבדיקות האלו. ועכשיו לא אהיה שם וגם אצטרך לקחת יום חופש שכבר אין לי.
"אהיה שם בעוד שעה," אני אומרת. לפי הנהלים יש לנו שעה לקחת את הילדים מרגע שהם מתקשרים. אם לחשב את ההליכה הארוכה עד האוטו, שנמצא בקצה מגרשי החניה האין־סופיים של מטה הסי־איי־איי בלַנְגלִי, יש לי בערך עוד רבע שעה כדי לסגור את יום העבודה. רבע שעה פחות במאזן הנוכחות השלילי שלי.
מבט אחד אל השעון בפינת המסך — עשר ושבע דקות — ואז נודדות עיניי אל כוס הסטארבקס המהבילה שליד המרפק הימני שלי. פינקתי את עצמי, בזבוז ראוותני לכבוד היום הגדול שלו חיכיתי כל כך הרבה זמן, תדלוק לקראת שעות עבודה ארוכות ומייגעות. דקות יקרות שבזבזתי בתור במקום לנבור בקבצים. הייתי צריכה להישאר עם מכונת הקפה הרגילה והמטרטרת, שמשאירה גרגירים צפים על שפת הכוס.
"זה מה שאמרתי לבית הספר," אומר מאט. "בית הספר" הוא למעשה המעון שבו מבלים שלושת ילדינו הצעירים יותר את ימיהם. קראנו לו "בית ספר" מאז שלוק היה בן שלושה חודשים. חשבתי שזה יוכל לרכך את המעבר, להפחית את תחושת האשם שכרוכה בהשארת הילד שלך במעון למשך שמונה או עשר שעות ביום. זה לא עזר, אבל השם כבר נדבק.
מעבר לקו נשמר שוב השקט, ואני שומעת את כיילב ממלמל לו ברקע. אני מקשיבה, ואני יודעת שגם מאט מקשיב עכשיו. שנינו כבר מתוכנתים להיות דרוכים, להקשיב בתשומת לב, אך אלו רק הברות, וגם הפעם — בלי שום זֵכֶר לעיצורים.
"אני יודע שהיום היה אמור להיות היום הגדול..." מאט אומר לבסוף, ומשאיר את סוף המשפט פתוח. אני רגילה למשפטים פתוחים, לרמיזות מעורפלות בקו הטלפון החיצוני שלי. אני יוצאת תמיד מנקודת הנחה שמישהו מצותת. הרוסים. הסינים. זאת עוד סיבה לכך שבית הספר מתקשר קודם כול למאט. אני מעדיפה שהוא זה שיתקשר לפה, ויחסוך מאוזניהם של האויבים שלנו חלק מהפרטים האישיים של הילדים.
אתם יכולים לקרוא לי פרנואידית, או אולי פשוט — אנליסטית ריגול נגדי בסי־איי־איי.
אבל באמת, זה כל מה שמאט יודע. הוא אינו יודע שניסיתי — לשווא עד כה — לחשוף רשת של סוכנים רוסים רדומים, ולא שפיתחתי שיטה לזיהוי האנשים המעורבים ברשת המסווגת הזו. הוא רק יודע שחיכיתי חודשים ליום הזה. שאני עומדת לגלות האם שנתיים של עבודה קשה השתלמו בסופו של דבר. והאם יש לי סיכוי לקבל את הקידום שאנחנו כל כך, אבל כל כך צריכים.
"טוב, נו," אני אומרת, מזיזה את העכבר קדימה ואחורה, מסתכלת על 'אתנה' נטענת ועל הטיימר המסתובב על המסך. "התור של כיילב זה מה שבאמת חשוב היום."
עיניי נודדות שוב אל קירות עמדת העבודה, אל ציורי הפסטל העליזים. הציור של אֵלָה, שמראה את המשפחה שלנו: ידי גפרורים ורגלי גפרורים מזדקרות ישר מתוך שישה פרצופים עגולים ושמחים. של לוּק, קצת יותר מתוחכם, דמות אחת: קווים עבים ובולטים ממלאים בצבע משטחים של שיער, בגדים ונעליים. אימא, כתוב שם באותיות גדולות מלבניות. מתקופת גיבורי־העל שלו. כן, כן, זו אני בגלימה, ידיים על המותניים, S על החולצה שלי. סוּפֶּר־אימא.
תחושה מוכרת עולה לי בחזה, לחץ גואה, הצפה המאיימת להתפרץ בדמעות. נשימות עמוקות, ויו. נשימות עמוקות.
"המלדיביים?" נשמע קולו של מאט מעברו האחר של הקו, ושמץ של חיוך מתגנב אל שפתיי. הוא תמיד עושה את זה: מוצא דרך לגרום לי לחייך ברגע קשה. אני מעיפה מבט אל הצילום של שנינו, העומד בפינת השולחן. התמונה האהובה עליי מהחתונה, לפני עשר שנים כמעט. שנינו כל כך שמחים. כל כך צעירים. תמיד אמרנו שניסע לאיזה מקום אקזוטי לכבוד חתונת העשור שלנו. זה לא עומד לקרות. אבל נחמד לחלום. נחמד ומדכא באותו הזמן.
"בּוֹרָה בּוֹרָה," אני אומרת.
"אמממ... נראה לי שאוכל לחיות עם זה." הוא מהסס, ובין לבין אני שומעת שוב את כיילב ממלמל. עוד הברות, "אה־אה־אהה." בראשי אני מחשבת את מספר החודשים שעברו מאז שצ'ייס התחיל להגות עיצורים. אני יודעת שאני לא אמורה לעשות את זה — כל הרופאים אומרים לי לא לעמוד עם סטופר ביד — אבל זה מה שאני עושה.
"בורה בורה?!" אני שומעת מאחוריי את הפליאה המעושה. אני מכסה את הפייה עם היד ומסתובבת. זה עומָר, הסוכן המקביל אליי באף־־בי־איי, עם הבעה משועשעת על הפנים. "את היעד הזה יהיה קשה להצדיק, אפילו בסי־איי־איי," הוא אומר, פוצח בחיוך מאוזן לאוזן ומדביק, כמו תמיד, גם אותי.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת, עדיין מכסה את הפייה. בטלפון אני שומעת את כיילב ממשיך למלמל, אוֹ ארוכים הפעם, "אוֹוֹוֹ־אוֹוֹוֹ־אוֹוֹוֹ."
"הייתה לי פגישה עם פיטר." הוא מתקרב עוד צעד ומתיישב על קצה השולחן. קווי המתאר של האקדח התלוי לו על המותן בולטים מבעד לחולצה. "העיתוי היה צירוף מקרים... או שלא." הוא מעיף מבט אל המסך שלי וקצות שפתיו כבר מחייכות טיפה פחות. "זה היה היום, נכון? עשר בבוקר?"
אני מביטה אל המסך הכהה שלי, הטיימר ממשיך להסתובב. "זה היה היום." המלמול מעבר לקו נפסק. אני מפנה מעט את הכיסא, מתרחקת קצת מעומר, ומסירה את היד מהפייה. "מותק, אני חייבת לנתק. עומר פה."
"תמסרי לו ד"ש," אומר מאט.
"אמסור."
"אוהב אותָך."
"גם אני אותךָ." אני מניחה את השפופרת במקומה ומסתובבת בחזרה לעומר, שעדיין יושב על השולחן שלי במכנסיו המחויטים הארוכים. "מאט מוסר ד"ש."
"אהה, אז הוא איש הקשר שלנו בבורה בורה. מתכננים חופשה?" החיוך חוזר במלוא עוזו ושיניו.
"תיאורטית, כן," אני אומרת וצוחקת בלי חשק. הצחוק נשמע פתטי כל כך, עד שאני מרגישה איך הלחיים שלי מתחילות להסמיק.
הוא מביט בי עוד רגע ואז, תודה לאל, מוריד את המבט אל שעונו. "בסדר, השעה עשר ועשרה." הוא מפריד את קרסוליו השלובים, משלב אותם שוב בכיוון ההפוך, ואז רוכן קדימה. הציפייה שעל פניו אינה מותירה מקום לספק. "אז מה יש לך בשבילי?"
עומר עובד בתחום הזה זמן רב יותר ממני: עשר שנים, לפחות. הוא מחפש את הסוכנים הרדומים בארצות הברית, בעוד אני מנסה לחשוף את המפעילים. איש מאיתנו לא נחל בינתיים שום הצלחה. היכולת שלו להמשיך ולהתלהב מן העבודה לא מפסיקה להפתיע אותי.
"בינתיים, כלום. אפילו לא הסתכלתי עדיין." אני מנידה בראשי מול המסך והתוכנה שממשיכה להיטען לאיטה, ואז מציצה אל הצילום בשחור־לבן שמודבק על קירות העמדה שלי, ליד ציורי הילדים. יוּרי יָקוֹב. פנים בשרניות. הבעה קשה. עוד כמה לחיצות על העכבר ואהיה בתוך המחשב שלו. אוכל לראות את כל מה שהוא רואה, לשוטט בתוכנות שלו, לנבור בקבצים שלו ולהוכיח — יש לקוות — שהוא מרגל רוסי.
"מי את ומה עשית עם החברה שלי ויוויאן?" שואל אותי עומר בחיוך.
הוא צודק. אלמלא התור בסטארבקס, הייתי כבר מחוברת לתוכנה בעשר, על הדקה. יכלו להיות לי לפחות עוד כמה דקות לחטט. אני מושכת בכתפיי ומחווה בראשי לכיוון המסך, "אני מנסה," ואז לכיוון הטלפון, "אבל בכל מקרה, זה יצטרך לחכות. אלה חולה, כך שאני חייבת ללכת לאסוף אותה."
הוא נאנח בדרמטיות. "ילדים, תמיד בעיתוי הכי גרוע."
תזוזה על המסך מושכת את תשומת ליבי ואני מקרבת את הכיסא. 'אתנה' עולה סוף סוף. כותרות אדומות מכל הצדדים, הרבה מאוד מילים, כל אחת מציינת מנגנון בקרה אחר, מדור אחר. ככל שהטקסט ארוך יותר, כך הוא מסווג יותר. זה שכאן באמת ארוך מאוד.
אני לוחצת על העכבר ועוברת מסך אחד, מסך שני. כל לחיצה היא אישור. כן, אני יודעת שאני נכנסת למידע מסווג; כן, אני יודעת שאסור לגלות אותו או שאלך לכלא להרבה מאוד זמן; כן, כן, כן. רק תנו לי כבר לראות את המידע.
"זהו זה," אומר עומר, ומזכיר לי את דבר קיומו בקצה זווית הראייה שלי. הוא מביט הצידה בהחלטיות ראויה לציון, נמנע מכל קשר עין עם המסך, ומעניק לי קצת פרטיות. "אני מרגיש את זה."
"אני מקווה," אני ממלמלת. וזאת האמת, אבל אני עצבנית. השיטה הזאת היא הימור. הימור גדול. בניתי פרופיל למפעילים בפוטנציה — מוסדות חינוך, לימודים ותארים, בנקים, נסיעות אל רוסיה ובתוכה — ובסופו של דבר, הגעתי לאלגוריתם ומצאתי חמישה אנשים שמתאימים בצורה הטובה ביותר לאִפיון. מועמדים אפשריים.
הארבעה הראשונים התבררו כטעות, קצה ללא חוט. וכעת התוכנית כולה תלויה על בלימה, ועל יורי. מועמד מספר חמש. המחשב שלו היה הקשה ביותר לפיצוח, וזה שתליתי בו הכי הרבה תקוות מלכתחילה.
"וגם אם זה לא הוא," מוסיף עומר. "עדיין עשית משהו שאף אחד אחר לא הצליח לעשות. הגעת קרוב."
ההתמקדות במפעילים היא גישה חדשה. במשך שנים ניסה המשרד לזהות את הסוכנים הרדומים עצמם, אלא שהם מוטמעים בסביבתם באופן שהופך את הזיהוי שלהם לבלתי אפשרי כמעט. התא בנוי כך שהסוכנים הרדומים אינם מכירים איש מלבד המפעיל שלהם, וגם אותו — באופן מינימלי. נוסף לכך, הסוכנות התמקדה עד כה בראשי הרשת, אלו היושבים במוסקבה, אחראים על המפעילים ונמצאים בקשר ישיר עם ה-SVR, המודיעין הרוסי.
"קרוב זה לא נקרא," אני אומרת בשקט. "אתה יודע את זה יותר טוב מכולם."
בתקופה שהתחלתי לעבוד, עומר היה סוכן חדש ונלהב. הוא העלה יוזמה חדשה: להציע לסוכנים רדומים "לחזור מהכפור" ולהסגיר את עצמם בתמורה לחנינה. ההיגיון מאחורי התוכנית היה שבוודאי יש סוכנים רדומים שרוצים להפוך את סיפור הכיסוי שלהם למציאות חיים אמיתית, ואילו אנו נוכל לדלות מהם מספיק מידע שיאפשר לנו לחדור אל הרשת כולה.
התוכנית יצאה לדרך בשקט, ובתוך שבוע היה לנו מישהו. דימיטרי היה מפעיל בדרג ביניים, שסיפר לנו דברים שהתאימו למה שידענו: מפעילים כמוהו היו אחראים לחמישה סוכנים; הוא דיווח לראש הרשת, שהיה אחראי על חמישה מפעילים; התא היה אוטונומי לחלוטין. העניין שלנו ללא ספק התעורר. ואז באו הטענות המופרכות, מידע שלא תאם לדברים שידענו בוודאות, ואז הוא נעלם. דימיטרי הפיתיון, קראנו לו אחר כך.
זה היה סוף התוכנית. גם כך לא ששו ראשי הבולשת להכיר באופן פומבי בעובדה שיש סוכנים רדומים בארצות הברית, או להודות שאיננו מצליחים למצוא אותם. בין זה לבין הסכנה שהרוסים ינסו להטעות אותנו בעזרת סוכנים כפולים ומידע מסולף, ספגה התוכנית ביקורת קשה ולבסוף נדחתה. אנחנו נוצף באין־ספור דימיטרים, אמרו המבקרים. וכך נבלמה קריירה שהתחילה באופן מבטיח, ועומר שקע באלמוניות. יום אחר יום הסתער בחריצות על אותה משימה כפוית טובה, מתסכלת ובלתי אפשרית.
המסך השתנה, ואייקון קטן ועליו שמו של יורי הופיע. אני תמיד מתלהבת בשלב הזה — לראות את השמות של המטרות שלי פה, לדעת שפתחנו חלון אל החיים הדיגיטליים שלהם, אל המידע שהם חושבים שהוא פרטי. כמו לפי סימן, עומר נעמד. הוא יודע שיורי הוא מטרה. הוא אחד מן האנשים היחידים שיודעים על התוכנית, והתומך הנלהב ביותר שלה. הוא מאמין באלגוריתם ובי, יותר מכל אחד אחר, ועדיין, אסור לו לראות את המידע באופן ישיר.
"תתקשרי אליי מחר, בסדר?" הוא אומר.
"בטח," אני עונה. הוא מסתובב, וברגע שאני רואה את גבו המתרחק, אני מחזירה את תשומת הלב שלי אל המסך. אני לוחצת על האייקון, וחלונית מוקפת בגבולות אדומים נפתחת ומראה לי את מסך המחשב של יורי. כעת אני יכולה לנבור בכל מה שיש בתוכו. יש לי רק עוד כמה דקות עד שאצטרך לצאת, אבל זה מספיק זמן כדי להציץ.
הרקע הוא כחול כהה, מנוקד בבועות כחולות בגוונים ובגדלים שונים. ארבע שורות של אייקונים מסודרות יפה בצד אחד. חצי מהאייקונים הם תיקיות. כל שמות הקבצים כתובים בכתב קירילי, סימנים שאני יודעת לזהות אך לא לקרוא, לפחות לא מספיק טוב. נרשמתי לקורס רוסית למתחילים לפני שנים, ואז לוק הגיע. אחר כך כבר לא חזרתי לזה. אני יודעת כמה משפטים בסיסיים, מזהה כמה מילים, אבל זהו זה בערך. בכל היתר אני תלויה במתרגמים, או בתוכנות תרגום.
אני נכנסת לכמה תיקיות, ואז אל הקבצים הנמצאים בתוכן. דף אחרי דף של כתב קירילי. אני מרגישה גל של אכזבה, אף שאני יודעת שאין סיבה. הרי ברור שמישהו רוסי במוסקבה לא יכתוב במחשב שלו באנגלית, ובמיוחד לא כותרת כמו רשימה של סוכנים שתולים בארצות הברית. אני יודעת שמה שאני מחפשת יהיה מוצפן. אני פשוט רוצה לראות איזשהו רמז, משהו, קובץ מוגן, כל סימן שהוא להצפנה.
חשיפות קודמות של סוכנים בעלי סיווג גבוה לימדו אותנו שזהות הסוכנים הרדומים ידועה רק למפעילים, וששמותיהם שמורים רק באופן מקומי, ולא במוסקבה. שכן אנשי ה-SVR — הסוכנות הרוסית לריגול חוץ — חוששים מחפרפרות בתוך הארגון שלהם. החשש שלהם גדול כל כך, עד שהם מעדיפים לקחת את הסיכון שיאבדו סוכן מאשר להחזיק את השמות ברוסיה. נוסף על כך, אנחנו יודעים שאם יקרה משהו למפעיל, ייכנס ראש הרשת שלו אל הקבצים ויפנה אל מוסקבה כדי לקבל קוד פענוח, כחלק מנוהלי הצפנה מורכבים ומסודרים. הקוד הרוסי נמצא כבר בידינו. עד עכשיו פשוט לא היה לנו שום דבר לפענח.
רשת הריגול התגלתה עד כה כבלתי חדירה. אנחנו לא מצליחים לפרוץ אותה. אנחנו לא יודעים אפילו מה המטרה שלה, אם יש לה כזו. אולי מדובר רק באוסף פסיבי של סוכנים, או אולי במשהו חמור הרבה יותר. אך מכיוון שאנחנו יודעים שראש הרשת מדווח לפוטין בכבודו ובעצמו, אנחנו נוטים להניח שמדובר באפשרות השנייה. ולכן אנחנו מוטרדים כל כך.
אני ממשיכה לשוטט במחשב, עוברת במהירות על כל תיקייה, אף שאינני בטוחה עד הסוף מהו הדבר שאני מחפשת. ואז אני רואה מילה קירילית שאני מזהה. Друзья. חברים. האייקון האחרון בשורה האחרונה. עוד לחיצה כפולה, התיקייה נפתחת ומגלה חמש תמונות JPEG. חמישה סוכנים לכל מפעיל, המידע הזה מאושר ממגוון מקורות. והכותרת: חברים.
אני לוחצת על התמונה הראשונה. פנים חסרות ייחוד של אדם בגיל העמידה, במשקפיים עגולים. רטט של התרגשות עובר בתוכי. הסוכנים הרדומים מוטמעים היטב בסביבה. אנשים בפרופיל נמוך, כמעט שקופים למעשה. הפנים האלו בהחלט יכולות להתאים למשימה.
אני פותחת את התמונה השנייה. אישה, שיער כתום, עיניים כחולות בהירות, חיוך רחב. עוד צילום ראש. עוד סוכנת פוטנציאלית. אני מתבוננת בה ומנסה להתעלם מהמחשבה המנקרת בראשי. אלו רק תמונות. שום פרט על זהות האנשים, שום דבר שיוכל לשמש את ראש הרשת כדי ליצור עימם קשר.
ועדיין. חברים. תמונות. אם כן, ייתכן שיורי אינו המפעיל החמקמק שקיוויתי לחשוף, זה שהסוכנות גייסה כל כך הרבה משאבים כדי לתפוס. אולי הוא מגייס? ויש כאן חמישה אנשים. הם בטח חשובים. או אולי אלו המטרות?
אני לוחצת על התמונה השלישית ופנים מופיעות על המסך שלי. צילום ראש, תקריב. כל כך מוכר, כל כך צפוי — ובכל זאת לא, לא כאן, במקום שאינו שייך. אני עוצמת את העיניים ופותחת שוב, פעם, פעמיים, שׂכלי מנסה לגשר בין מה שרואות עיניי לבין מה שנקלט במוחי. ואז, אני נשבעת — הזמן קופא מלכת. אצבעות קרות לופתות את ליבי וסוגרות עליו, וכל מה שאני מסוגלת לשמוע הוא הדם שהולם באוזניי.
אני בוהה בפניו של בעלי.
