היהירות האנושית

פרשת השחיתות של פקיד העירייה המתלמד בּאחוּרה

פקיד העירייה המתלמד בּאחוּרָה היה בחור צעיר וחסר ניסיון, שלא ידע כי ריבוא סכנות אורבות לאנשים מסוגו בבניין העירייה, וכי מתלמד צריך בו לאופי קשוח כדי שלא יישבר וימצא עצמו מסובך באיזו פרשיית שחיתות — עם הממונים עליו או בלעדיהם.

פקיד העירייה המתלמד בּאחוּרה לא ידע, כי ההידרה של תאוות־הבצע והממון אורבת שם ומאיימת לבלוע את נשמותיהם הרכות של פקידי עירייה מתלמדים, כשם שבלעה כבר גם שֵׂיבוֹת רבות של לבלרים ישישים.

כל פרשיות השחיתות העירוניות הגדולות שהסעירו את דעת הקהל (ואין כוונתי כאן לכתב־העת "דעת הקהל" של האדון העורך שאשֶק) מתגמדות נוכח פרשייתו של הפקיד המתלמד בּאחוּרה.

בּאחוּרה המושחת נודד ותועה היום בעולם, כיהודה איש קריות לפניו, שהרי השחית את דגלה הצח של עירייתנו ושב והשליך בו בוץ ורפש — לא זו אף זו, חרבן עליו פשוטו כמשמעו.

בבואנו לפרוש את הסיפור הזה מראשיתו, אין מנוס מלפתוח בפרשייה המכוערת שאירעה במאלָה סְטָראנָה.

במבוך הסמטאות העתיקות של מאלה סטראנה שוכן בית המרזח של מר שֵדיווי. שדיווי זה היה אחד מאותם אדונים מגודלים וטובי לב, שאינם שועים לכללי הבריאות של העירייה, וצינורות האוורור במסבאתם מגיעים אפוא — מזה עשרות שנים אולי — היישר אל המִשתנָה.

איש מהלקוחות מעולם לא התלונן, שכן הבירה הייתה חזקה ובמשתנָה היה חושך.

באותה משתנָה, שתפקיד חשוב שמור לה בפרשיית השחיתות של הפקיד המתלמד בּאחוּרה, לא היה אף לא חלון אחד שנפתח אל ארובת האוויר. לא היה גם פתח שישליך ולו מעט מן האור הטוב אל החדר הקודר והטחוב, ויהפוך את הכוך האפל לבהיר יותר, למעט יותר שמח.

אולם אלה שנהגו לבוא לכאן לשתות בירה היו מרוצים עד העצם. מאלה סטראנה השמרנית, בקיבעונה המאובן, לא השמיעה קול מחאה, ואין ספק כי מר לוֹבוּש יֶרָ'אבֶּק למשל היה מרוצה.¹

אך בחלוף העיתים פרץ פתאום שאון החיים המודרניים גם אל משתנתו של מר שדיווי. ועדת הבינוי העירונית גילתה שני דברים איומים: צינורות אוורור שנפתחים אל המשתנה (הועבר מייד לטיפולה של ועדת הבריאות), והמשתנה החשוכה עצמה, ללא פתחי אוויר.

וכך אירע שהפקיד המתלמד בּאחוּרה, בתפקידו כרשם ועדת הבינוי, התוודע לראשונה למר שדיווי. הוא סקר במבט חודר את כל תחבולותיו של המוזג, שהתעקש ומחה בתוקף כי הוועדה המהוללת עוד אפילו לא נולדה כשהמשתנה הזו כבר נענתה לצרכיהם של אי־אילו נקבים, ולאף אחד לא היה חסר שום דבר. אף אחד לא צריך לראות מה הוא עושה שם, מספיק שיש מרזב שיסלק את המים, דלת הרי יש שם, וזה פתח מספיק גדול שייכנס אוויר.

"תירגע," אמרו לו, "שלא תגלוש להעלבת עובד ציבור. אתה חושב שזה כזה תענוג, להסתובב בין משתנות?"

אחר כך הורו לו לפרוץ חלון בקיר המשתנה, אבל לאור העובדה שמדובר ככלות הכול במקרה של שינוי ייעוד במבנה מסחר, עליו להגיש תוכניות ובקשה לאישור הריסת הקיר.

כל זה קרה בבוקר. אחר הצהריים הגיעה ועדת הבריאות. זו הורתה לו להעביר את הצינורות מבעד לאותו פתח שייפתח בקיר אל ארובת האוויר.

הוא כמעט יצא מדעתו. חייבים לפרוץ חלון בקיר, זה מה שהורו לו, אבל חייבים גם להגיש תוכניות ובקשה לאישור כדי שבכלל יוּתר לו לעשות זאת, ואת צינורות האוויר עליו לפתוח — מסיבות בריאותיות! — אל אותה ארובת אוויר, שאליה נפתחים חלונותיהם של כל חדרי השירותים בבניין.

כל הלילה לא ישן ובבוקר הלך לבנאי־אוּמן כדי שיכין לו תוכנית לחלון, ואחר כך, כשהוא נעזר לשם כך בשירותיו של רשם מומחה מהרַדצ'אני, הגיש עתירה לאישורן בהקדם האפשרי על ידי העירייה המהוללת של אותן תוכניות הנוגעות לעניין המשתנה, תוך בקשה כי יונח לו להבקיע חלון אל אותה משתנה אמורה, שכן יהיה אסיר תודה על כך, ובשנותיו האחרונות ישמש המבקש מופת של התנהגות טובה.

שלושה שבועות חלפו ואישור אַיִן. המוזג שדיווי שֹם אפוא פעמיו אל בית העירייה כדי לזרז את ההליכים. במחלקת הבינוי מצא רק את המתלמד בּאחוּרה, שכן שאר הפקידים יצאו להפסקת עשר במסעדת "קורינתיה" שממול כבר בשעה תשע. עכשיו הייתה השעה שתים־עשרה.

"במה אוכל לעזור?" שאל המתלמד בּאחוּרה בכובד ראש.

"אני בא, אדוני הצעיר, בעניין המשתנה שלי. שדיווי, אתה זוכר, המשתנה במאלה סטראנה."

"אכן, אני זוכר," ענה בּאחוּרה באדנותיות, "דומני שאני זוכר. ומה רצונך בדיוק?"

"אתה מבין, עברו כבר שלושה שבועות ולא יזיק אולי לזרז מעט את העניינים, הלקוחות שלי כבר מצפים לחלון כמו ילדים קטנים, אצלנו הרי לא קורה שום דבר, אז מדובר פה באירוע של ממש."

בּאחוּרה נזכר שהבקשה טופלה כבר מזמן ושוכבת ממש כאן במגירה. רק לשלוח אותה. אבל מנהל המחלקה אמר לו: "עוד אל תשלח אותה, שהבחורצ'יק יחכה, לא יקרה לו כלום, העירייה צריכה להעמיד טיפוסים כאלה במקום."

הוא שתק לרגע ואז אמר בחומרה: "נו, נראה מה אפשר לעשות."

כעבור ארבעה־עשר ימים שוב התייצב שם המוזג שדיווי ושוב אמר לו בּאחוּרה בארשת של אדנותיות וגאווה: "נו, נראה מה אפשר לעשות."

לאחר אותו ביקור אחרון, כעבור שבוע בערך, יצא בּאחוּרה, שלא בתפקיד, להסתובב בטיילת פרנץ יוזף. נועדה לו שם פגישה עם עלמה אחת, ששמחה מאוד שהשיגה גבר שעובד בעירייה.

היה זה אחר צהריים נאה, חמים, בהיר. בּאחוּרה עצר לשתות גזוז בקיוסק, מזגו לו כוס אחת בטעם פטל ועוד כוס בטעם לימון, והוא צעד הלאה, אפוף כיסופים אל העלמה שעוד רגע קט יפגוש.

טירת הראדצ'ני מתנשאת באופק, גבעת פֶּטר'ין מוריקה מעבר לנהר, עצי ערמון פורחים על אי הצַלפים. אך באמצע כל היופי הזה החלה בטנו לכאוב. בטרם יצא את ביתו אכל בּאחוּרה צנצנת יוגורט, מאכלם הלאומי של הבולגרים המובסים, והלימונדה וגזוז הפטל הביאו לכדי סיום מוצלח את התהליך הבלתי נמנע שבקע במבוך מעיו של הפקיד המתלמד.

בגני הטיילת, מול טירת הראדצ'ני, ניצב ביתן. ביתן קטן, אך חשוב הוא מכל הבתים שבסביבה (תמיד בעוברי שם, ליד אותו ביתן, אני נזכר: "בקתת רועים — לה כוח רב מכל צבא ערוך לקרב"). שני שלטים תלויים על הביתן; מצד הטיילת כתוב "גברים", ועל השלט הפונה (מעט מוצנע יותר) אל מגרש המשחקים שבגן, כתוב: "נשים".

בּאחוּרה מזנק פנימה כארי, כערבי צמא אל מעיין בנווה מדבר, כוועדת גיוס אל מגויסים.

"מספר אחת או מספר שתיים?" — "שתיים", עונה בּאחוּרה, צנוע ונחרץ.

הסבתא היושבת ליד הקופּה הסתכלה בו ואמרה: "ומניין אני מכירה את האדון?" היא תולשת כרטיס מן החבילה, בּאחוּרה מושיט אליו את ידו ומפליט באימה: "זה לא ייתכן. הייתי בטוח שיש לי כסף קטן."

הסבתא העיפה בו מבט נוסף ולָאַטה, מרֵעה עוד יותר את מצבו של בּאחוּרה: "והאדון יודע מניין אני מכירה אותו? דרך אחי, שדיווי, המוזג ממאלה סטראנה. הייתי בבית כשהאדון בא לבקר עם הוועדה שלו בעניין המשתנה. הנה כרטיס בחינם בשביל האדון, אני בטוחה שלא יתבזבז עליו סתם."

בּאחוּרה אץ אל התא הקטן וכשיצא ממנו שמח וטוב לב, קראה אחריו הסבתא: "ואל תשכח, אדון צעיר, לסדר את העניין בנוגע לשירותים של אחי!"

כבר ביום המחרת, בלי לשאול את פי המנהל, שלח בּאחוּרה למר שדיווי את הבקשה המאושרת ששכבה אצלו כבר חמישה שבועות, ונשם לרווחה בסיפוק.

כל בוקר, לפני השעה תשע, מבקר חבר המועצה סטַניֶיק באותו ביתן קטן בטיילת פרנץ יוזף, שבו הגיעה אל שיאה פרשת השחיתות הדוחה של פקיד העירייה המתלמד בּאחוּרה, והוא מדבר שם עם אותה סבתא ולומד ממנה מה שחות הבריות בענייני העיר, שהרי הזקנה מן השירותים הציבוריים היא עבורו קול העם. זה כבר הפך לתחביב של ממש.

"כן, כבודו, השחיתות הגיעה כבר אפילו לקטנים ביותר," פתחה הסבתא, "האדונים האלה בעירייה, אם אתה נותן להם לעשות אתה־יודע־מה בחינם... אז ישר הם לשירותך בכל דבר, למשל במקרה של אח שלי..." והיא תיארה לאדון חבר המועצה את כל פרשת השחיתות הדוחה של הפקיד המתלמד בּאחוּרה עד אחרון פרטיה הקטנים.

היום כבר יושב מתלמד אחר במקומו של בּאחוּרה. הוא פּוּטר מן העירייה עם סיום הבירור המשמעתי, שבו הוכחה עבירת השוחד במקרה של המוזג שדיווי.

כיהודה איש קריות הוא עתה נודד ותועה בעולם, ולאחרונה נראה בהמבורג כשהוא בוהה באופן חשוד במֵי התעלה האפלים.

מישהו שמע אותו מדבר לעצמו: "אילו לפחות הייתה נותנת לי מנוי לשנה... אכן, אכן, בסוף תמיד תולים את הגנב הקטן ביותר..."