חזירים

1

12:00-09:00, נס ציונה, ירושלים

תאמינו למה שאתם רוצים. אני הייתי שם, עדה לרוב האירועים, או ששמעתי עליהם ממקור ראשון שאני סומכת על אמינותו. תמיד יהיו כאלה שיטענו לעוד קונספירציה. הקפדתי להביא בפניכם את העובדות ואת התיאורים באופן מדויק ככל האפשר. היה או לא היה? מציאות או דמיון? תשפטו בעצמכם. כל שאני מבקשת הוא שתנסו לקרוא בעיניים אובייקטיביות וללא דעות קדומות, כאילו שזה אפשרי.
אם מזל זה להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, אז להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, זה גם מזל. חזי, למשל, ישב פעמיים בכלא על לא עוול בכפו. 
רבים מכם בוודאי עדיין זוכרים את אותם חמישה ימים מתוחים, שבהם התרחשו האירועים המסתוריים בנס ציונה. בתקשורת כינו אותם בשמות שונים. בשב"כ זה תויק תחת השם "כשר למהדרין", ובחדרי ישיבות הממשלה נהגו לכנות אותם לעיתים כ"אירוע שלומציון". ככל הידוע לי, מעולם לא ניתן לציבור הסבר שלם, מלא ומקיף של אותם האירועים. לנוחות הקורא ערכתי אותם על פי סדרם הכרונולוגי. למעט דילוגים אחדים, לצורך הבהרה, הם מובאים כאן לראשונה בדיוק כפי שהתרחשו. הפילוסוף ג'ורג' סנטיניאנה אמר ש"אלה שאינם לומדים מההיסטוריה גורלם הוא שיחזרו עליה." אליהם מיועדים דבריי. קראו לזה מזל או קראו לזה דטרמיניזם, אבל מרגע שהרכבת עזבה את התחנה, קוביית הדומינו הראשונה נפלה, העט הותיר את חותמו על הנייר... נראה לי שהמטאפורה מספיק ברורה.
לכן, לא ברור עד היום איך זה שדווקא חזי היה הראשון שראה אותו. יחזקאל מזיין, או חזי בשבילכם, החזיק מעצמו כבר-מזל גדול. הוא יכול לחפור לכם שעות (וזה משהו שהוא מאוד טוב בו, כלומר חפירות) על כל המקומות הלא נכונים שאליהם נקלע, ואיך זה שתמיד הוא מפספס, ממש בקצת, אירועים משמעותיים בחייו. 
לחתונה של אחותו רחל הוא הגיע באיחור של יום, ומאז היא לא מדברת איתו. זה לא שחזי הוא חסר אחריות, או חלילה אדם שלא אכפת לו, אלא שחזי הוא מסוג האנשים שהחלל/זמן ביקום שלהם מתנהל אחרת, ולא תמיד הוא בסנכרון עם היקום של שאר האנושות.
לא תמיד חזי קיבל בשלווה את גורלו. היו פעמים שבהן השתדל להיות בכל המקומות שלדעתו הוא ראוי להיות בהם, גם אם זה אומר לקבל אחריות על מעשיהם של אחרים. האינטליגנציה הגבוהה שלו וחוסר האכפתיות ביחס לשאלה מה אחרים חושבים עליו יצרו עבורו הזדמנויות רבות לכך. אולי זה מה ששני כל כך אהבה אצלו: הדחף הזה שלו להיות נוכח ומעורב מצד אחד, והיכולת שלו לקבל בשלווה את מה שהיקום יזמן עבורו מצד אחר. לחזי היו שמות למקומות ולאנשים שלדעתו היו נכונים יותר. הוא היה אומר אותם בכזה ביטחון, שבהרבה מקרים מי ששמע אותו, גם אם הכיר את השם, התחיל לפקפק בעצמו. כמו שלחרמון היה קורא חרמון עם קמצים מתחת לחי"ת ולרי"ש, לפג'ו ורנו היה קורא פג'וט ורנוט, או שלפאוור סנטר בנס ציונה נהג לקרוא ישפרו. 
זו הייתה שעת בוקר רגילה למדי, קצת אחרי תשע בבוקר, ובישפרו, המרכז המסחרי הגדול של נס ציונה, היו לא מעט אנשים. השופרסל דיל עמד להיפתח בכל רגע וקבוצה גדולה של דוחפי עגלות המתינה בחוסר סבלנות בחוץ, ממהרת להגשים את הציווי התרבותי של הקניות לשבת, וגם להימלט אל תוך מקלט המזגן מפני החמסין שתפס בהפתעה את אזרחינו. בדואר הגיע תורו של מספר שלוש מאות חמישים וחמש, וצילה המנהלת בדיוק התחילה לסדר את החבילות. מאז שגם בשופרסל החלו בחלוקת חבילות, קטן באופן משמעותי העומס על צילה, אך עדיין זרם החבילות איים להכריע אותה בכל בוקר. צילה לקחה את זה באופן אישי. היא הייתה בטוחה שכל אתרי הקניות באינטרנט (ובייחוד עלי בבא) רקמו קנוניה נגדה ושהם הגורם העיקרי שבגללו הסניף שלה תמיד נראה מבולגן. במכון הרישוי הסמוך כבר חיכו שתי מכוניות לבדיקת טסט, ואצל זכריה במסעדה שפתו את סירי מרק הרגל על הכיריים.
שר הבריאות בדיוק סיים את התפילה, ובעודו מקפל את הטלית חשב על הדיון הקרוב הצפוי לו. שוב הגישו החקלאים את מחאתם הזועמת נגד החלטת הממשלה על ביטול יצוא הקנאביס הרפואי, בניגוד להחלטת ממשלה אחרת, שדווקא עודדה אותו. עמדתו הרשמית הייתה בהתאם להמלצות הרבנים, שהקאנביס הוא סם ככל הסמים, ולכן ממשלת ישראל אינה יכולה להיתפס כמי שמעודדת יצוא שלו. בינו לבין עצמו הוא עדיין לא הכריע בשאלה ההלכתית, וגם הרבנים שעימם התייעץ היו חלוקים בדעתם. חוסר ההחלטיות שלו לגבי הסוגיה נבע בעיקר מכך שראש הישיבה לא הכריע בה, וכל עוד הוא לא ידע מהי פסיקתו, נותר מהסס, "על הגדר". מצד אחד עומד "ונשמרתם לנפשותיכם", שהוא בבסיס האיסור לצריכת סמים בכלל, ומצד אחר עומד הפסוק "והנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ". ואיך יפסוק בסוגיה כשהקנאביס הוא לצרכים רפואיים? הרי הרב ישראל זלמנוביץ כבר פסק כי אם חולה סובל מכאבים, הרי שזו מצווה לתת לו קנאביס, ואפילו הגאון, חבר מועצת גדולי התורה, הרב יצחק זילברשטיין, והגאון הרב קנייבסקי פסקו כי הקנאביס כשר לפסח. בעודו מושך בזקנו בהרהור, עשה דרכו לחדר הוועדה.
שרת הביטחון הייתה בדרכה לסיור בגבול הצפון. השקט השביר בגבול לבנון, המצב הכאוטי מהצד הסורי, הבחישה המתמדת של ממלכת האייתוללות במזרח התיכון, איום המנהרות, אינתיפאדת היחידים ובלוני התבערה, ועכשיו המגדלים ומפעל דיוק הטילים שנבנו בצד הלבנוני — כל אלה יובילו בסופו של יום להצהרה: "אני לא מציעה לאף אחד לנסות לבחון אותנו" ו"אין לנו כוונה להפר את השקט", בעודה סבורה שהמצב מאוד מתסכל, ולפעמים היא הייתה מעדיפה איזה מבצע קטן או מלחמת בזק שיהפכו את העולם להרבה יותר ברור. היא אהבה בהירות בחייה, וגם ידעה שאחריהם, הדיונים על תקציב הביטחון נעשים הרבה יותר 
קלים. יותר זמן מסך. מעשים ללא דיבורים. כך היא, כפוליטיקאית, העדיפה.
אני חייב לשים לזה סוף, חשב השר לביטחון לאומי. השב"כ והמשטרה המשיכו במריבות הקטנוניות שלהם והוא הרגיש כמו גננת. הוא החליט לזמן את המפכ"ל ואת ראש השב"כ לשיחה. בראשו כבר החל לחשוב על מחליפים. הוא ידע שלצורך כך יצטרך לערב את ראש הממשלה. אולי המידע שהגיע אליו לאחרונה על שר הבריאות יהיה קלף מיקוח טוב.
ראש ממשלת ישראל שתה אספרסו כפול וארוך בלשכתו, והשתדל להתענג על הטעם המר ולהתרגל לשתות אותו בלי הסוכר. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים של שקט. אף אחד לא דרש תשובה והחלטה או ביקש הסבר. לא היו כתבים מציקים שביקשו תשובות, ושום משבר דחוף בקואליציה, בתקשורת או במשרד החוץ. הכנסת עמדה לצאת לפגרה, המשפחה בחופשה, וליושב ראש הקואליציה צצו צרות מבית. נראה כי החום הבלתי צפוי לעונה הצליח למוסס התנגדויות מבית ואיומים מבחוץ. הוא מתח את רגליו על שולחן הלשכה המהודר, תוהה אם זה זמן טוב להצית סיגר. הוא נהנה מאוושת המזגן וממרירותו של הקפה והתעלם מהקולות בראשו: "תוריד את הרגליים מהשולחן!" "לא לשחרר רוצחים עם דם על הידיים", "הוא יותר חתיך ממך", "הם חותרים תחתיך", "צריך לשים סוף לסחיטה הדתית". הרצל הביט בו מתמונתו שעל הקיר. אולי אגדל זקן? צריך להתייעץ עם יועצי התקשורת. תקשורת, נאנח ראש הממשלה. הכול זה תקשורת. "מי ששולט בתקשורת שולט בעולם", אמר לו פעם מישהו. שלושה עמודים בפייס לא מספיקים. דפיקה בדלת.
"כן", נאנח ראש הממשלה והוריד במהירות את הרגליים מהשולחן. 
ממלא מקום מזכיר הממשלה שִרבב את ראשו.
"כן", חזר ואמר ראש הממשלה, הפעם בקולו הסמכותי, וחשב שאם ממלא המקום ימשיך בהססנות שלו יהיה עליו להחליפו. אין לי כוח לזה. כל כך קשה למצוא אנשים טובים, כאלה שניתן לסמוך עליהם וגם שיעברו את כל ועדות האיתור, האישורים והחטטנים למיניהם.
"אדוני, יש אירוע שאני חושב שידרוש את תשומת ליבך".
"פיגוע?"
"לא פיגוע אדוני, אההם, זה אההה..."
"מה?"
"אההם... חזיר אדוני".
"חזיר?!"
"כן, חזיר, בנס ציונה".