מארז דואט בלו

1

קלי

זו הייתה תקופה מוזרה להבין ולהעריך את הגאונות של איינשטיין במלואה. תורת היחסות שלו הייתה דבר אמיתי מאוד, מוחשי מאוד. התיאוריה שלו היא היחידה שיכולה להסביר את הרגשתי, כשנסיעה במכונית שאמורה לארוך בדרך כלל חצי שעה נמשכת כמו צעדה בת שלוש שעות בגיהינום.

כשהבטתי מהחלון של צד הנוסע ובקושי ראיתי את הנוף החולף על פניי, הזכרתי לעצמי לשלוח הודעה למורה שלי לפיזיקה לשעבר ולספר לה על התנסותי האחרונה בהתרחבות הזמן. התלמידים שלה לא היו צריכים לעיין בטקסט מודפס או בדוחות מעבדה מורכבים ומפורטים. רבע שעה במכונית עם אקס הם די והותר ללמידה יעילה של הנושא.

הבטתי אל פניו המאובנות של ארוסי לשעבר, רוברט — המוּכר גם בתור החשוד ברציחתי העתידית. למען ההגינות, הוא האקס שלי רק שלוש דקות. אפשר לומר שזרקתי אותו.

הוא לא קיבל את זה בעין יפה.

הושטתי יד כדי להוריד את הטמפרטורה של המזגן והוא התפוצץ, "אל תיגע בשום דבר במכונית שלי."

"זו בקרת אקלים כפולה." למרות המילים, ידי קפאה באוויר. "פשוט קצת חם לי."

"ולמה זו הבעיה שלי?"

"אתה מתנהג כמו שמוק," התעצבנתי.

הוא צחק בקול חורקני ולא נעים. "אני חושב שאפשר להגיד את זה עליך הערב, קלי."

שמטתי את ידי בחיקי.

חזרתי להביט בחלון אבל לא ראיתי כלום. במקום זאת הצעת הנישואים האגדית שלו הוקרנה בראשי כמו סרט. ואני מתכוון לתואר "אגדית". ברמות של מישהו שטוחן פופקורן באמצע משחק פוטבול חשוב והפנים שלו מופיעות פתאום על המסך הענק.

לחיי היו תפוחות מרוב פופקורן כמו סנאי אוגר מזון והקשבתי לכרוז מהשאול אומר משהו בקול שרעם ברחבי המגרש — משהו על אהבה ונצח ו... לא יודע. אושר לנצח? טוב, תהרגו אותי. אני לא זוכר הכול. ניסיתי בעיקר ללמוד איך לשגר את עצמי מהמקום באופן מיידי.

עצמתי את עיניי ופקחתי אותן ו...פאק, עדיין הייתי שם. אלא שהפעם רוברט ירד על ברך אחת. "הינשא לי, קלי הולדן קאנון. ותהפוך אותי לגבר המאושר ביותר בעולם."

לפחות כך נדמה לי שהוא אמר. הכול התחיל להתנהל פתאום בהילוך איטי. ומי לעזאזל סיפר לו מה השם האמצעי שלי? התקשיתי לבלוע פופקורן כשעיניי התרוצצו מצד לצד כאילו שיחקתי פינג פונג בתוך הגולגולת. ניסיתי להיזכר מה עשיתי בעבר שזיכה אותי בכרטיסים בשורה הראשונה — כרטיסי "אורח הכבוד" — למופע האימים הזה. היו לי הרבה אפשרויות.

פעם אחת, בבית הספר היסודי, גנבתי ממתק ממכולת ליד הבית שלנו — טוב, הרבה ממתקים. ואז שיתפתי בשלל את אחותי קנדי ואת חברי הטוב ביותר, בְּלוּ. האבסנו את עצמנו והקאנו כל הדרך הביתה. התכווצתי. ככה גילינו שבלו רגיש לאגוזים ובוטנים. אמא שלי נאלצה לקחת אותו לבית החולים ואז היינו צריכים להסביר למה היו לו בקיבה כמה קילוגרמים של M&M בוטנים. לא אחד הרגעים היפים בחיי. או בחייו. או בחיי הרופא — בעיקר כשהר הגעש בלו התפרץ במפתיע והתיז מיצי מרה צבעוניים על הנעליים של הרופא. בלו עדיין שונא M&M בוטנים ואני תמיד טורח לקנות לו חבילה ענקית ליום ההולדת.

בפעם אחרת קנדי הרסה לי את הפלייסטיישן בלי להפגין טיפת חרטה. בתגובה בלו ואני אפינו לה תבנית של עוגיות שוקולד צ'יפס עם חומר משלשל במקום שוקולד. ופעם אחרת בלו ואני... בלעתי את שארית הפופקורן שלי. כשחושבים על זה, כנראה הייתי ילד טוב יותר ללא השפעתו הרעה של בלו.

ככל שחשבתי על העבר, הבנתי יותר ויותר שכן, אני אדם איום ונורא, ואכן הגיעה לי הצעת נישואים משפילה בפומבי.

הבטתי לתוך עיניו של רוברט והבנתי שבמגרש משתררת דממת אלוהים. סביר להניח שהשתהיתי יותר מדי. מתישהו בדרך נוצר אצלנו קצר בתקשורת; קצר ברמה של הפסקת חשמל ארצית. כנראה הייתי שקוע מדי בהיסחפות עם הזרם ולא הטלתי ספק בשום דבר.

לא הייתה לי ברירה אלא להגיד לא. ולכן, כדי להתמיד בשיטת הפעולה המבריקה שלי, אמרתי כן.

רגע. לפני שתתנפלו עליי, תנו לי רק להגיד שעשיתי את זה לטובתו של רוברט. הדבר היחיד שגרוע יותר מלהיזרק זה כשזה קורה מול מגרש פוטבול הומה אדם. ולכן, כדי להיות נחמד, אמרתי כן וגרמתי למופע מרהיב מאין כמוהו. המסך הענק נדלק כמו עץ חג מולד על סטרואידים. הקהל הריע. המעודדות רקדו, נופפו בפונפונים שלהן ובעטו ברגליהן העטויות גרבוני לייקרה.

רוברט תפס אותי, ולרגע קיוויתי שהוא עומד להעיף אותי מהיציע כדי להעניק לי המתת חסד מהירה. הסתבר שהוא פשוט רצה לחבק אותי חזק ומכל הלב. אנשים אחרים מהיציעים באו לחבק אותנו ולאחל מזל טוב. בחור עם כרס שנראה בעיניי כמו הומופוב לדוגמה נתן לי כיף כל־כך חזק, עד ששפכתי בירה על קפוצ'ון המיאמי היט האהוב עליי.

ואז הגיעה הנסיעה הביתה ברכב. חיכיתי עד שהגענו למגרש החניה כדי לבשר לו, כדי שאוכל להסביר לו בפרטיות שחתונה היא רעיון גרוע.

בשלב זה רוברט החל לנוע בין גמלוניות, האשמות נגד וזעם קר. אני מבחינתי תהיתי כמה זמן אשרוד אם אפתח את דלת המכונית ופשוט אברח. אם קופצים ממכונית בתנועה, חשבתי שאמורים להתגלגל. מכיוון שלא הייתי בטוח במאת האחוזים, נשארתי במקום.

הצמדתי את לשוני אל מאחורי שיניי והנעתי את כדור המתכת של הפירסינג בלשון שלי מצד לצד, בזמן שתהיתי איך לגשת לנושא. בסוף החלטתי לעשות זאת בעדינות. עדינות היא המפתח. "אולי כדאי שנדבר על..."

"אתה יודע כמה זה יהיה מביך?" הוא התפוצץ.

הנשימה שלי שרקה מבעד לשיניי. נראה שאנחנו לא הולכים לדבר על זה. אנחנו הולכים לצעוק על זה. "רוב, אני מצטער, אבל חשבתי שאנחנו באותו מקום. אפשר לומר שתפסת אותי לא מוכן."

"תפסתי אותך לא מוכן? לאן הקשר הזה היה אמור להתקדם? אנחנו כבר שנתיים יחד."

"לא כל הזמן יחד," התגוננתי.

"יותר יחד מאשר לחוד," אמר. "פגשת את ההורים שלי. יצאנו יחד לחופשות. הסברת לי שאם נתחתן זה יעזור לך לקבל קביעות..."

"זה לא אומר שהתכוונתי לעשות את זה," התעצבנתי. נכון, עבדתי במכללה פרטית, אקסקלוסיבית ומשפחתית. ונכון, כיוון שהייתי רווק, לא כללו אותי בהרבה דברים. אבל לא התייחסתי לנישואים בקלות ראש, ובהחלט לא רציתי לנצל אותם כדי לקדם את הקריירה שלי. "אף פעם לא אמרנו שנהפוך את הקשר לרציני."

הוא התעלם ממני והנהיגה שלו הפכה תזזיתית. "כאילו, פאק, קלי, יכולת להגיד לי..."

"לא ידעתי שאתה מתכוון לעשות את זה. תאמין לי שהייתי עוצר את זה."

"נהדר. פשוט נפלא. כמה מעודד לדעת שכל התושבים באזור יעשו ממני צחוק."

"למען השם, רוב, אף אחד לא יזכור אותנו. בעוד כמה שבועות פשוט נספר למשפחה שלנו שהחלטנו לא..."

"אנשים מחכים לנו אצלך בבית. למסיבת אירוסים." הוא האיץ במנהרה למהירות של מאה קמ"ש ולפת את ההגה. אורות המנהרה האירו את פניו לראשונה מאז שיצאנו מהמגרש, והרוגז ניכר בכל תו מתווי פניו. "כולם מחכים לאחל לנו מזל טוב על האירוסים."

לקח לי רגע להבין שאני בוהה בו בפה פעור. סגרתי את הפה. "אולי כדאי שפשוט נגרום להם להאמין..."

"זין על כולם, קלי!"

לא המשכנו בשיחה עד שלחץ על הבלמים מול הבית שלי וגרם לצמיגים האחוריים לחרוק בצורה דוחה. לאור מנורות הרחוב, לחייו היו אדומות מרוב רגש. "חשבתי שזה מה שרצית."

לא, לא נכון.

לעזאזל, שבועיים אחרי תחילת הקשר בינינו הבנתי שאנחנו לא ממש מתאימים. הוא שתלטן ותמיד חושב שהוא צודק. הוא מותח ביקורת על כל דבר — מגודל הדירה שלי ועד לצורת הלבוש שלי, ותמיד מתעצבן כשיש לי רעיונות משלי.

אף פעם לא הייתי מספיק שאפתן בעיניו והוא תמיד התעצבן מכך שנהניתי ללמד במכללה פרטית קטנה במקום לנצל את הדוקטורט שקיבלתי מאוניברסיטה בכירה. אבל התמזל מזלי שהתקבלתי ללמד בתוכנית המדעים המוערכת של וסטברוק ואהבתי את העובדה שהמחלקה עודדה את המרצים לפַנות זמן במערכת השעות למחקר. תרבות הקמפוס המגוונת והתומכת, קהילת הלהט"ב העצומה והדגש על סובלנות היו הדובדבן שבקצפת. אבל שום דבר מכל אלה לא היה חשוב לרוברט.

כל אחד מאיתנו מצא חשיבות בדברים אחרים ולפעמים הרגשתי שהוא קצת... שטחי. הוא שם דגש על מראית עין. כסף. הקריירה המתגמלת שלו בתור אדריכל. לעזאזל, בכל פעם שיצאנו עם החברים שלו, הוא ניסה להלביש אותי כאילו הייתי בובת קן פרטית, ופירוש הדבר שהיה עליי לכסות את הקעקועים והפירסינג.

לא יודע למה לא עזבתי אותו קודם לכן. אולי לא הייתי מספיק מושקע רגשית כדי שהבעיות שלו יפריעו לי. כנראה פשוט רציתי שמישהו ימלא את החלל הבודד בחיי, לא משהו מסיח דעת או מכאיב כמו אהבה. הבטתי בפניו המאדימות במהירות והבנתי עוד משהו.

הוא ידע את זה בדיוק כמוני — את הכול.

מעולם לא הולכתי את רוב שולל לגבי מי אני ומה רציתי. ברור שלא רק אני הרגשתי שהמרחק בינינו גדל. במקום ליזום פרידה, רוב כנראה החליט שנישואים יקרבו בינינו.

פיו התכווץ. "זה בגללו, נכון?"

החלטתי לחוס על שנינו ולא לשאול, "בגלל מי?" כנראה שבלו היה תקוע בינינו מהרגע הראשון. מה שגרוע יותר הוא שהוא אפילו לא ידע את זה. מבחינתו הייתי בסך הכול חברו הטוב, השכן ממול, הידיד מהילדות. הבחור שיכול היה לסמוך עליו שלא יציק לו.

"לחשוב שאני עוד התלהבתי כשגיליתי שהוא החבר הכי טוב שלך. בריטון מונטגומרי הדגול." רוברט צחק במרירות. "כל החברים שלי קינאו בנו שקיבלנו גישה למושבי אח"מים או כרטיסים בשורות הראשונות. אבל אגיד לך מה, אתה יכול לשמור אותם לעצמך אם זה מה שאני מקבל בסוף."

התחלתי להרגיש קצת פחות אשם. דיבור שטויות על בלו היה דרך בטוחה להיכנס לרשימה השחורה שלי. "תשאיר אותו מחוץ לעניין," נהמתי.

"סוף־סוף. הוצאתי ממך קצת רגש." הוא שלח אליי מבט לעגני. "הוא יודע שאתה רוצה אותו? שאתה לא סתם אוהב אותו בתור חבר? שהחבר הטוב הגיי הלא־מאיים רוצה שכוכב הפוטבול הגדול יזיין אותו?"

הבטתי בו בלסת חשוקה. הוא חייך אל השתיקה המרוגזת שלי. "הוא יודע שאתה אוהב אותו? שאתה רוצה להיות איתו?"

חרקתי שיניים. נראה לי שלא יפה לדחות הצעת נישואים של מישהו וגם להכניס לו אגרוף בפרצוף. "לדעתי הגיע הזמן שתלך."

"היה יכול להיות בינינו משהו אמיתי." הוא נענע את הראש. "ואתה רוצה לזרוק הכול לפח בגלל מישהו שבכלל לא יודע שאתה קיים."

"נראה לי שאתה קצת נסחף."

"לא, הוא אוהב שאתה עומד ביציעים. הוא אוהב לבוא ולרבוץ לך על הספה ולאכול את האוכל שלך ולשאול ממך דברים. הוא אוהב שאתה נושא אליו עיניים מעריצות כאילו אתה סוגד לאדמה שהוא דורך עליה."

"רוברט."

"כאילו תמצוץ לו את הזין אם יקדיש לך אפילו קמצוץ..."

"רוברט, די." הבטתי בו בצורה שהביעה שאני רציני לחלוטין. "לפני שתגיד משהו שלא אוכל לסלוח לך עליו."

הוא עצר אבל היה ברור שיש לו עוד דברים להגיד. הוא שפשף את צווארו. לבסוף אמר, "היה יכול להיות בינינו משהו, שתדע. היינו יכולים להיות מאושרים."

היה קצת צדק בדבריו. אם השתדלתי מאוד, כמעט יכולתי לראות אותנו חיים יחד. השתלטנות התמידית שלו הייתה שוללת ממני את הצורך לקבל החלטות קשות. היינו גרים בבית היקר של רוברט במרכז העיר, עם הנופים המרהיבים. היינו מגדלים כלבים — סקוטים כנראה. רוב אהב סקוטים.

היינו עושים סקס טוב בהחלט. למרות שהוא בחיים לא היה נותן לי לזיין אותו, כדי לא לוותר יותר מדי על השליטה היקרה לו מכול. והקטע הקינקי של "אבאל'ה" שלפעמים התרציתי לשתף איתו פעולה — אם תזיין אותי מספיק טוב, אצליח להביא את עצמי לקרוא לך "אבאל'ה" מדי פעם, אם זה מה שמדליק אותך.

מעבודתי כמרצה ומעבודתו כאדריכל, היינו מרוויחים מספיק כסף. היו לנו חברים. בני משפחה. תמונות מחופשות בבגדי ים בהדפסים זוהרים, שותים מרגריטה וחוגגים מול המצלמה במקומות לחים ואקסקלוסיביים. היינו מצליחים יחד. מאושרים יחד. היה לנו נוח יחד.

וזין על אהבה.

וכאן היה העוקץ. למרות המרירות שלי לגבי הנושא, עמוק בלב אני חושב שבניתי על הפנטזיה והמשכתי לקוות לבלתי אפשרי. ולא הייתי מוכן להתפשר. נאנחתי בתוך תוכי. הזיתי וגיליתי אופטימיות כאילו הייתי נסיכת דיסני. יכולתי לשים את שלגייה בתור תמונת נושא. היא מצאה שבעה גברים. אין ספק שאוכל לקושש אחד.

לא הייתה לי ברירה אלא לצאת מהמכונית. סגרתי את הדלת מאחוריי ועמדתי שוב על שפת המדרכה עם הידיים תחובות בכיסי הג'ינס שלי. המכנסיים היו שחוקים ומלאים חורים עד שאחת מאצבעותיי הציצה מבעד לבד.

"רוברט." הבטתי בפניו הנרגזות והרגשתי חוסר אונים קל. "אני רוצה שתדע שאני באמת מצטער." בשלב זה כבר לא ידעתי על מה אני מתנצל. על חוסר היכולת שלי לאהוב אותו? על שסירבתי להצעתו? על שאני אוהב מישהו אחר?

באותה מידה יכולתי לשתוק.

הוא נסע משם בצווחה איומה ואז לחץ על הבלמים. כשהאורות האדומים נדלקו והוא עשה רוורס, הלב שלי הלם ביתר עוז.

נו, באמת. הוא החליט שלא מספיק לצעוק אלא צריך שהתמונה שלי תופיע בחדשות. כנראה תמונת כרטיס העובד שבה אני נראה בהנגאובר ובאמצע עיטוש. בחדשות תמיד משתמשים בתמונה הכי גרועה שיש.

הוא נעצר מולי והלקסוס שלו היטלטלה מעט. הוא הושיט את ידו בזעם. הבטתי בו בהבעה אטומה לרגע לפני שהבנתי מה הוא רוצה.

"אה. סליחה." הורדתי את הטבעת מאצבעי והעוויתי מעט את פניי כי היא נתקעה על המפרק. הנחתי אותה בכף ידו והוא תחב אותה לכיסו.

"אני מקווה שתיהנה לתפקד בתור להקת מעודדות של איש אחד בשביל מונטגומרי עד יומך האחרון."

"אנחנו סתם חברים."

"ספר לסבתא," אמר בזעף. הוא הסתלק בלי להעיף בי מבט נוסף.

עמדתי שם לרגע, מותש לחלוטין מהכול. לפחות הערב הזה לא יוכל להידרדר יותר. דידיתי בשביל הקדמי ופתחתי את הדלת בקוד הכניסה. הייתי מוכן לרצוח מישהו בשביל מקלחת קרה ודיאט קולה קרה לא פחות. ואז...

"הפתעה!"

מצמצתי אל חדר מלא בחברים. שיט. שכחתי ממסיבת ההפתעה. הבטתי סביב בפה פעור והתבוננתי בקישוטים הצבעוניים ובכרזה הענקית שעליה נכתב מזל טוב באותיות זרחניות וצעקניות.

"היי, אחי," נשמע קול משמאלי ואני סובבתי את הראש.

"קנדי?" שאלתי בפה פעור. "מה את עושה כאן?"

אחותי התקדמה ונתנה לי מכה בכתף. "באתי לרגל האירוסים ההומואיים הגדולים שלך." כשלא צחקתי, החיוך שלה נעלם. "מה קרה?"

מה קרה? יש מצב שהרגע נתתי להזדמנות האחרונה שלי לאהבה ולנישואים להסתלק בחריקת צמיגי לקסוס ולוחית רישוי מפוארת. לפי המהירות של רוב, הוא בטח כבר שבר שיאים על־קוליים ויצא מהאטמוספירה רותח מעצבים.

נאנחתי בעייפות והעפתי מבט בחדר המקושט. הם השקיעו הרבה מאמץ, ולמרות עייפותי המחווה נגעה ללבי. הבטתי בשולחן המזנון שחרק מרוב עומס של אוכל טעים, ומבטי המדוכדך נדלק כשראיתי קינוח ענק אורב מאחורי שני מגשי חימום מכסף.

הבטן שלי נהמה ולא ניכר בה שאירועי הערב המזוויעים הטרידו אותה. כן, החיים היו דפוקים והייתי נחוש למות לבד. יש מצב שאני קצת מאוהב בחברי הטוב, הסטרייט, ולמרבה מזלי, הוא לא יודע על זה כלום. אבל חיכתה לי עוגה — עוגת שוקולד עם זיגוג שוקולד כפול וקטיפתי.

לפעמים הכול תלוי בדברים הקטנים.