מחול הרפאים

פרק 1
הולדתו של "לא־שם"

האמת חייבת להיאמר שאדון ירמיהו השני (ששם משפחתו "השני" בא למנוע טעות בזהות עם נביא החורבן הידוע ירמיהו הראשון) גלגל במחשבתו במשך זמן רב את הרעיון שהוא עצמו יספר את סיפור חייו במו פיו, מה שחוקרי הספרות מכנים "סיפור בגוף ראשון". הרי ישנם סופרים שנקטו גישה סיפורית זו בהצלחה סבירה, ואפילו חוקרי הספרות מנו את יתרונותיה ואת חסרונותיה, ותלמידי החוג לספרות נבחנו על ספרים ועל מאמרים רבים בנושא. ובכן, ירמיהו השני שקל בדעתו לספר את סיפורו בגוף ראשון. יפה, מטרה ראויה, וכדי להוציאה מן הכוח אל הפועל, כדי לבחון אם החלטתו מתממשת כיאות, היה זקוק לאוזן שתשמע את שהוא אומר בגוף ראשון ולפה שיעיר ויאיר בגוף שני. על כן הוא יצר אותי. אני הייתי אמור להיות האוזן השומעת והפה המשבח את סיפורו.

כל בוקר לאחר שאכל ארוחה קלה — פרוסת לחם קלויה מרוחה בגבינה שמנה, ועליה חביתה ושתי חתיכות עגבנייה — ושתה כוס קפה שחור, קצת חלב ושני גרגרי סוכרזית, היה מר ירמיהו השני עומד מולי בעודי שרוע על כורסתו, שלצורכי ההאזנה החרמתי אותה, מסתכל בנייר שבידו, המלא הערות וראשי פרקים, ומתחיל לספר לי את סיפורו. תפקידי, כאמור, היה להקשיב ולאחר מכן לשבח ולהעיר פה ושם כמה הערות בונות — לא רבות מדי וגם לא בונות מדי. אולם אני מוכרח להודות שכבר ביום הראשון להרצאת הסיפור נפל עליי שעמום נורא ובקושי הצלחתי להילחם בשינה העמוקה שעמדה לטרוף אותי כבשר חלומות נוטף דם. איני יודע מה הייתה הסיבה לכך, האם החיים המשעממים, הסיפור המשעמם? או שמא טון הדיבור המונוטוני של ירמיהו השני הוא שנסך באיבריי עופרת? או שאולי אני פשוט טיפוס הנוטה להרגיז ולהתמרד. איך שלא יהיה, ביום השלישי, במקום לומר פעמיים כי טוב, הרגשתי שלמען שפיות דעתי והצלת נפשי המצטמקת עליי לעשות מעשה דרסטי. לכן במקום לשבח את הסיפור של אדוני ירמיהו השני, התחלתי לבקר אותו בביקורת כל כך קטלנית, שוטפת ומדויקת, עד שאדוני החליט בו במקום שאין טעם שימשיך בכתיבה, וזאת פשוט משום שהעולם טרם מוכן לכתיבה ספרותית מסוג מתקדם כשלו. משום כך קרע את רשימותיו, השליכן לסל והפנה אליי את גבו כאילו לא הייתי קיים מעולם. באותו רגע נוצרה עבורי בעיה קיומית רצינית ביותר, שאם לומר את האמת לא חשבתי עליה קודם לכן, עוד בטרם מתחתי עליו ביקורת כה קטלנית.

ומהי הבעיה? זוהי הבעיה: אם הסיפור של אדוני ירמיהו השני בגוף ראשון הוא תנאי הכרחי וגם תנאי מספיק לעצם קיומי, הרי שהחלטתו להפסיק את הסיפור היא עבורי החלטה הרת גורל. אם הסיפור לא יסופר, אין מקום לקיומי, כי אין צורך לא באוזן השומעת ולא בפה המשבח. אולם אם יסופר הסיפור, מיד אמצא את עצמי ישוב על הכורסה שעליה אני יושב כרגע, כולי אוזן לשמוע את אשר בפי המספר. ובכן, איך יוצאים מהבוץ הזה? כך חשבתי לעצמי, מבלי שהתייעצתי עם אדון ירמיהו השני מסיבות ברורות (הביקורת הקטלנית): קודם כול חייב להתממש התנאי שסיפור חייו של אדוני ירמיהו השני יסוּפר בגוף ראשון, זהו תנאי שממש אי־אפשר בלעדיו. לכן, כך חשבתי לעצמי, היות שאני במהותי איזשהו חלק, מרדני כנראה, של ירמיהו השני עצמו, נופלת עליי משימת סיפור הסיפור. ההיגיון מחייב שעליי לספר במו פי את הסיפור על אודות ירמיהו השני, כי ברגע שאספר אותו, וכל עוד אספר אותו, קיומי מובטח ואינו מוטל בספק. עתה כל מה שנותר לי לעשות, מה שחובה עליי לעשות, הוא לספר את הסיפור על אודותיו וכך יינצלו חיי. זוהי עובדה, ולראיה — אני חי וקיים ומפטפט כל הזמן ללא הפסק.

עכשיו, לאחר שהצלתי את נפשי ואני חי וקיים ומספר סיפורים ללא הרף, אני חייב להכריז עליי, על עצמי, בגלוי ובפרהסיה כעל אישיות עצמאית, אוטונומית, שאינה תלויה עוד באדוני ירמיהו השני. אף שנבראתי כחלק מנפשו של ירמיהו זה, אני כמספר סיפורו מוכרח להבדיל את עצמי ממנו, לפחות במידת־מה, ולכן עליי להכריז כאן באופן פומבי על השם שלי המעיד כאלף עדים שאני הוא אני — רגע, מהו לעזאזל שמי? אולי ירמיהו שני, בלי ה־ה'? אולי ירמיהו בשנית או ירמיהו השני הבן (כמו שאומרים בשפת לעז, ג'וניור) או... זה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים. האמת שאיני ניחן בסבלנות רבה, ודברים מעצבנים כאלה מוציאים אותי מדעתי מהר מאוד. אתם יכולים להבחין בכך בעצמכם; אני אישיות גבולית, על סף חוסר הסובלנות והתוקפנות. האמת היא (ואני יכול להתוודות, כי מי בכלל ישמע את מה שאני מספר) שיש בי רוע מלוא החופן, ויעזור אלוהים למי שנתקל בי בסמטה חשוכה.אבל לו הייתי נשאל, לא הייתי מייחס לווידוי זה חשיבות רבה. אוקיי, אז אשאר ללא שם. מה יש, לכולם חייבים לתת שם? מה, מישהו הרוויח את השם שלו ביושר? אף אחד. לכל אדם מדביקים שם מבלי שיש בידו אפשרות למחות. למה? כדי שיוכלו להציק לו, לבעל השם הזה, ולא לאחר. אז אני אשאר ללא שם — ואיש לא יוכל להציק לי. רגע אחד, מה רע בעצם ב"לא־שם"? זה שם מצוין. ככל שאני חושב עליו כך הוא מוצא חן בעיניי יותר. אז הנה, החלטתי סופית, שמי הוא "לא־שם". ואם לא מנקדים את השם הזה, אפשר לראות בו גם תשובה לשאלה: "מי כאן האשם, אתה?" "לא־שם"; או לשאלה אחרת: "סליחה, אדוני, האם לא־שם נמצא שם?" והתשובה הנובעת ישירות משמי תהיה: "לא־שם". זו תשובה המשמחת אותי מאוד, אי־הוודאות הזו, אשם־לא־אשם, שם־לא־שם. מעצם מהותי איני אוהב שבני אדם ימצאו אותי. חתולים וכלבים, כן, למה לא? אבל בני אדם — לא ולא. גם זה יכול להיות שם נחמד: "לא־לא".

כעת, אחרי שהצלתי את עצמי וגם נתתי לעצמי שם כל כך מוצלח וצלופחי, אני יכול להעלות שאלה חדשה: האם אני חייב לספר את סיפורו של ירמיהו השני במדויק? מה כופה עליי לכתוב בדיוק נמרץ את קורותיו ואת מחשבותיו? הרי אני מכיר אותו היטב משום שהנני פרי יצירתו המחשבתית, ולכן כל מה שהוא חושב גלוי לפניי. אבל לא להפך, כפי שניתן להבין בקלות רבה, אחרת לא הייתי קיים ואתם לא הייתם יכולים לקרוא את מה שאני כותב עתה. האם אי־הדיוק עלול לעלות לי בחיי? לאחר מחשבה מעמיקה, התברר לי שאני דווקא לא חייב לדייק, כי הרי ירמיהו השני כלל אינו מודע לקיומי. הוא אנוכי עד כדי כך שהוא בטוח שאם אין לו סיפור לספר אזי אני, האוזן־פה שלו, נמחק מהעולם. אבל לא כך הוא. יתר על כן, בלי שום היסוסים או חשש מעונשים או מתביעות משפטיות בעתיד, אני יכול לכתוב גם על דברים שירמיהו השני לא מעוניין שאספר עליהם. מדוע? כי הרי חוץ ממני, מי יידע ומי יבקר את מה שאני מספר? הרי חוץ ממני איש אינו מודע לקיומי, ועם עצמי אני מסתדר נהדר, מאמין לכל בדיה שאני מספר. למה בעצם שלא אאמין? הרי איני קיים כי ירמיהו השני החליט לא לספר את סיפורו. משום כך אין לו צורך באוזן שומעת ובפה משבח, ולכן עבורו איני קיים וחוץ ממנו איש לא שמע על אודותיי.

מכאן נובעת מסקנה נוספת: איני קיים, ולכן מבחינת ירמיהו איני אוזן־פה לסיפור שלו, וּודאי וּודאי שעבורו גם איני אוזן לסיפור שלי על אודותיו ופה המשבח את שאני מספר. רק אני יודע שאני קיים כל עוד אני מספר. וברגע שאתעייף, שיימאס לי לספר או שיימאס לי לחיות, כל שאצטרך לעשות הוא להפסיק את הסיפור שלי, אפילו באמצע המשפט, והכול יסתיים. גם לא אכפת לי אם קורא או קוראת כלשהם יתרגזו על כתיבתי או יבקרו אותה, כי הרי ברגע שהסיפור יסתיים, אני כבר לא אהיה קיים. אז מה אכפת לי. הסיפור שלי על אודות ירמיהו השני הוא עוגן חיי, וברגע שיופסק, תיסחף האונייה שהיא קיומי אל עבר ים המוות האינסופי.

והכי חשוב, אני לא חייב לכתוב בדיוק את קורות ירמיהו השני, את רגשותיו, את מחשבותיו ואת מעשיו. בעצם, אני יכול לברוא ירמיהו חדש שכלל אינו דומה לירמיהו השני, ירמיהו השלישי, או ה־Nי. מי בכלל יכול לבקר אותי על כך — אין איש חוץ ממני. ועם עצמי, כמו שאמרתי, אני מצליח להסתדר יוצא מן הכלל. אין לי שום בעיה לרמות את עצמי, לתחמן את עצמי, בקיצור לעשות מה שבא לי בהתאם לגחמות הפתאומיות שלי. אוקיי, הנקודה ברורה. אני מלך העולם, הבורא האולטימטיבי, כל עוד, לפחות למראית עין, אני מספר סיפור על אודות ירמיהו השני, השלישי, הרביעי, בעצם על ירמיהו ה־Nי, בעצם על כל אדם, ולאמיתו של דבר על עצמי. אז הבה נתחיל, כי מוכרחים לחיות. ודרך אגב, לטובת כל מי שעדיין לא תפס במה דברים אמורים, אדגיש שכל מה שנכתב עד כה, מתחילת המשפט הראשון, "האמת חייבת להיאמר", הוא חלק מהסיפור שלי. אחרת לא הייתי חי, וללא הסיפור הזה אין שום עדות לעצם קיומי.

ירמיהו יושב עתה בכורסה שאני ישבתי בה כשהרצה בפניי את סיפור חייו המשעמם. הוא, לאמיתו של דבר, אינו סופר ויכולתו בכתיבה מצטמצמת לכתיבת צ'קים בתום מסע קניות בסופרמרקט הגדול. הוא כמובן לא סוחב את המצרכים לביתו אף על פי שהוא איש חסון. ייתכן מאוד שירמיהו יתרגז אם אצמיד לו את התואר "איש", משום שלדעתו הוא עדיין בחזקת גבר ולא איש על מפתן שנות השישים לחייו. אבל זו האמת, לפני כחודש וחצי החליף ירמיהו את הקידומת המספרית מחמש לשש. לא נעים, אבל זו המציאות. ובכן, ירמיהו משתמש בשירות המשלוחים של הסופרמרקט, ועבור תוספת מחיר קטנה, שליח מיוחד מביא את המצרכים לביתו. נחזור לירמיהו הישוב בכורסה שלי. הוא מחזיק בידו בקבוק בירה קרה, לוגם ממנה מדי פעם ומתבונן בטלוויזיה המרצדת מולו. בעצם, ירמיהו לא רואה ממש את שהטלוויזיה מציגה לפניו, כי מאז התפטר מהמשטרה, הוא מגלגל בראשו כל הזמן מחשבה אחת: איני יודע מה לעשות עם עצמי, מה לעשות? הוא התפטר מהשירות משום שנרמז לו שההעלאה שלו לדרגת ניצב־משנה (נצ"מ) נדחתה לזמן בלתי מוגבל. ועוד נרמז לו שאם יתפטר, יקבל את מלוא הפנסיה שמגיעה לו וגם יסדרו לו פיצויים נדיבים ביותר. אבל אם יחליט להישאר במשטרה, בתוך זמן קצר יעבירו אותו לתפקיד של סגן מפקד תחנה בעיירה שכוחת אל בפריפריה של מדינת ישראל; אין לו שום סיכוי לשנות את רוע הגזירה משום שההוראה להקפאת דרגתו ניתנה מגבוה, ואין איש שהוא יכול להאשים בקטיעת הקריירה שלו חוץ מאשר את עצמו. הרי רמזו לו יותר מפעם אחת ברמזים עבים מעור של קרנף, שיניח לחקירת השחיתות העלולה להגיע עד לסביבה הקרובה לראש(ת) המשטרה. בכוונה אני כותב "ראש(ת)" משום הסכנה האישית הכרוכה בכך, וזאת אף שאיש אינו מודע לקיומי חוץ ממני. עקרון אי־הוודאות החביב עליי עשוי לעזור גם כאן. האם לא גילה הייזנברג הפיזיקאי, זוכה פרס נובל, שכל העולם מושתת על אי־ודאות? אתם יכולים לעבוד בפרך, להגיר זיעה כנחל גואה, וכלום לא יעזור; בסופו של דבר אין ודאות בדבר, גם לא במה שאני מספר, וזוהי הוודאות היחידה שתמצאו בטקסט הזה.

ובכן, ירמיהו השני, כמו ירמיהו הראשון, נשא נאום חוצב להבות על חורבנה המוסרי של משטרת ישראל ועל השחיתות שתאכל את תשתיות המדינה כולה, נאום נמלץ אבל בשפה פרוזאית, שונה מזו הפואטית של ירמיהו הראשון, ונשאר במשטרה עוד כמה שנים עלובות. מה קרה? מה שהבטיחו לו. הוא נזרק לחור נידח, עסק בלי סוף בניירת חסרת משמעות, ולבסוף נשבר והתפטר. הוא קיבל פנסיה מלאה כמקובל, אבל את הפיצויים הנדיבים המובטחים לא קיבל. הבטיחו, אז הבטיחו. פעם הבטיחו, אבל היום לא הבטיחו שיקיימו את ההבטחה. לדעתי, ירמיהו השני הוא עקשן גדול וגם טיפש גדול. הוא היה צריך בזמנו להכות בברזל בעודו לוהט, כלומר לקבל מכתב שֶבח והתחייבות ממפקדו, שבו מוזכרים הפיצויים הנדיבים כאות על תרומתו העצומה למשטרה — ורק אז להתפטר. (ופה אני מוכרח לציין נגד רצוני שירמיהו זה היה דווקא שוטר מעולה, ולאמיתו של דבר בדרגים הגבוהים חשבו שיום אחד יהיה מפקד האגף לחקירה פלילית אם לא למעלה מזה, אבל אז הוא הלך והסתבך בחקירת השחיתות הזו בעקשנות של צדיק פנאטי. ואני אומר לכם שחקירה עקשנית של שחיתות היא או טיפשות או בעצמה שחיתות.)

זוהי, בקיצור רב, ההיסטוריה המטופשת של ירמיהו השני. עתה נחזור סוף־סוף למצב שבו שרוי איש זה, המגלגל בראשו באופן כפייתי מחשבה אחת מאז פרש מהמשטרה: מה אני עושה עם עצמי עכשיו כשכל עתותיי בידי? שימו לב, רבותיי, זו לא שאלה שעלתה אך ורק בראשו של ירמיהו, אלא היא עולה מעצם מהותו של היצור האנושי. אני חש שאתם סבורים כי טעות בידי. מה הוא מקשקש, אתם אומרים לעצמכם. מה הבעיה של ירמיהו השני? שיעשה חיים, שיבלה, שילך לים וישתזף, שיתבטל, שיטייל בעולם, שיקרא ספרים, שיצפה בסרטים, שילך לקונצרטים, אפילו לתיאטרון ולאופרה, מה, שירדוף נשים, שיעשה ספורט — חסר מה לעשות? זה נשמע די טיפשי להיכנס לדכדוך (וזה למעשה המצב שבו שרוי ירמיהו השני) בגלל עודף זמן! הוי, אתם אומרים, כמה שאני אשמח להיפטר מהבוס(ית) שלי, הלוואי שימותו סוחרי העבדים האלה. תנו לי רק חופש ותראו מה שאני עושה — חיים, חיים משוגעים.

אבל אני אומר לכם שזה לגמרי לא ככה. זה ממש הפוך. למה? כי אם אין לאדם כיוון, לאן ילך? אם כל האפשרויות פתוחות לפניו: לך ימינה — טוב מאוד; לך שמאלה — מצוין; לך קדימה — יוצא מן הכלל; לך אחורה — פנטסטי, אז לאן ילך? לאן יפנה? לכל אשר יפנה, בחר טוב כפי שבחר רע. מה לעשות? אולי אלך להשתזף בים? אולי לקולנוע? אולי אישן עוד קצת? אטייל בצרפת? באנגליה? בסין או ביפן? מה עליי לעשות, קיבינימט? מה אומר לי הלב? הנה מה שהוא אומר: תעשה מה שאומר לך השכל; ומה אומר השכל? הנה מה שהוא אומר: אתה יכול להשתזף או לישון או ללכת לקולנוע או לתיאטרון או לטוס לאנגליה או לצרפת. לכן מדובר כאן בבעיה הטבועה בעצם טבעו של האדם: מה לבחור ואיך לבחור. וירמיהו השני לא היה שונה מכל אדם, ולכן עדיין לא הצליח להתמודד עם בעיית הבחירה שנכפתה עליו מרגע שהתפטר מהמשטרה.

התרבות האנושית פתרה בעיה זו על ידי יצירת כללים שחובה לעמוד בהם — מהלידה מתחילים ללמד את התינוק: כך תעשה ולא אחרת, ואם לא תעשה כפי שמחייבים הכללים — תיענש בעונש כבד. ומשום שהדבר לא הספיק ולא יכול להספיק, כי הרי בסופו של דבר לא ניתן לפקח על כל אדם בכל שנייה ושנייה, נטעו באדם אמונה דתית. ובכל פעם שהוא מנסה לעבור על הכללים (כי לגנוב זה טוב אם לא תופסים אותך; לנאוף — ממש תענוג; ולרצוח — מעשה המחסל סופית המון בעיות וגם נותן באיזשהו מקום הרגשה טובה של מלך העולם), בכל פעם שהיצר או השטן (כפי שקוראים ליצר) מפתה, מתעורר מיד בַּלב המצפון הדתי ובולם את האדם מעשיית חטאים. אוקיי, במחשבה שנייה יכול להיות שיש עוד תשובות לשאלה מדוע אנשים מאמינים באל והופכים להיות דתיים — ייתכן. אבל אני סבור שבסופו של דבר בני האדם כל כך מבולבלים ונפחדים בגלל אינסוף אפשרויות הבחירה העומדות לפניהם, עד שהם זקוקים להנחיות ולהוראות מה לעשות ואיך להתנהג. העובדה שאנשי הדת מנצלים תלות זו כדי להיטיב עם עצמם, מה שנקרא "לעשות לביתם", היא סיפור אחר, סיפור של שחיתות, שהמלחמה בה הזיקה לירמיהו השני אחרי ככלות הכול. (וכן, אני חייב לציין שגם ירמיהו הראשון סבל מהמלחמה בשחיתות כל ימי חייו. אבל שוב, זה סיפור אחר, אולי אותה גברת בשינוי אדרת, אבל גם תעשיית האדרות מושתתת על ניצול משווע ומושחתת עד היסוד.)