שישה יחידים

מוסא אלעלמי

 

 

הוא יושב ובחיקו חתול קטן שחור. החתול מתבונן במצלמה. הוא מביט במישהו מחוץ לתמונה. נראה שהוא בביתו, הישיבה שלו נינוחה, ג'נטלמן מהלבָנט בחליפה אנגלית בהירה, דגם 'פרינס אוף ווילס', מתחת לז'אקט סוודר לבן מכסיף כמו שיערו. הוא מחייך מתחת לשפמו הלבן. אף שעיניו פונות הצידה ניכר בהן החיוך - מאיר פנים, במשהו מכסה. 'מוסא אלעלמי ביריחו' כתוב בצד התצלום.

 

כנגד קפלי הסוודר הרך מתקמר החתול הצעיר, שחור כולו מלבד הלבן בעיניים. המצלמה הקפיאה את תנועת האצבעות בעומק הפרווה. אצבעות כף־יד גדולה, קלות מגע, שרגילות לעבור בפרווה המשיית, לחוש את העור, את החום, את הדריכות שניכרת בקימור הגב, באוזניים הזקופות, בעיניים הפקוחות לרווחה, מלאות לבן מסנוור. ונראה שכך זה נכון: לא מוסא אלעלמי מביט אלינו אלא החתול השחור שבחיקו.

והדמות הזו שבתצלום, המביטה אל מישהו מחוץ לתמונה, נינוחה ומכסה כאחד, הביאה אותי לראות אחרת את האיש ההוא, שלא היה מנהיג פוליטי, אבל היה מעורב כל חייו בתהפוכות ההיסטוריות של הפלסטינים במאה העשרים. מי שמעולם לא השתייך לארגון או למפלגה כלשהי, אבל מפעם לפעם ובלא התלהבות, לקח חלק בפעילות הפוליטית בארץ ישראל המנדטורית. דמותו הייתה מוכרת וידועה בקרב הערבים הפלסטינים, אבל הוא היה שונה בתכלית מהמנהיגים הערבים באותה תקופה. ב־1948, כשקרס הסדר הקיים ורבים מהם עזבו את ביתם, נשאר אלעלמי בארץ והמשיך בדרכו שלו. איש לעצמו, שהיה מקובל על מנהיגי העולם הערבי, קשר קשרים אמיצים עם דמויות בולטות באירופה ובארצות הברית, היה יוצא ובא בין כולם ועם זאת נשאר מרוחק, מסוגר, איש שלא דיבר על חייו הפרטיים, והם היו כואבים ורבי טִלטולים, ממש כמו החיים הפוליטיים של אותם ימים.

אלעלמי נולד בירושלים ב־1897 לאחת המשפחות הנכבדות בעיר. בני אלעלמי, שנחשבו לצאצאי הנביא מוחמד, הגיעו במאה השביעית למרוקו כלוחמי דת. הם התיישבו בהרי הריף וכינו את עצמם 'עלמי', על שם ג'אבל עלאם שבאזור. יש אומרים שאחד מבני המשפחה הגיע לארץ ישראל עם המצביא המוסלמי המהולל סלאח א־דין בסוף המאה השתים עשרה ונשאר בארץ. אין ספק שענף של המשפחה קבע את מושבו בירושלים במאה השש עשרה לכל המאוחר. מקור כוחם של בני אלעלמי היה האסלאם. תחילה היו מורי דת ועמדו בראש ארגוני 'וואקף' שונים, לאחר מכן היו נושאי תפקידים רמים כמו 'מופתי' או 'קאדי' במערכת העות'מאנית המקומית. עם הרפורמות של המאה התשע עשרה צברו משפחות עילית, כמו בני אלעלמי, כוח והשפעה בממשל העות'מאני ונכסים בירושלים וברחבי הארץ.

מוסה אלעלמי בא לעולם בעיר העתיקה, בבית המשפחה של אמו, זוליכה. מספר ימים לאחר הלידה קיימה המשפחה מנהג מקומי שלפיו, אם נולדו באותו זמן ובאותה שכונה שני בנים זכרים, על האמהות להיפגש ולהיניק האחת את תינוקה של השנייה. מכאן והלאה נחשבו הנולדים ל'אחים חורגים' לכל ימי חייהם, והמשפחות שמרו על קשר. אחיו ה'חורג' של אלעלמי היה בנו של חנווני יהודי שגר באותו רחוב, וכשלושים שנה, עד שגברה האיבה בין ערבים ליהודים בשנות העשרים, נהגו שתי המשפחות לבקר זו אצל זו, להחליף מתנות בימי חג, לברך ולנחם אבלים. יש להניח ש'קרבת הדם' הזו, שנמשכה עד בגרותו של אלעלמי, הייתה אחת הסיבות למאמציו הממושכים להידברות עם היהודים.

פיידי אלעלמי, אביו של מוסא, החל לעבוד בממשל העות'מאני כקצין מחוז זוטר, וכעבור שנים התמנה לראש עיריית ירושלים, לחבר המועצה שליד המושל ולנציג ירושלים בפרלמנט העות'מאני. מוסא, בנו היחיד ויורש רכושו ועמדת הכוח שלו, לא נשלח למוסדות החינוך המסורתיים אלא לבתי ספר מערביים, שבהם למד אנגלית וצרפתית. חליל אלסכאכיני, המורה הנודע ואיש הרוח, לימד אותו ערבית. מלבד אביו היה סכאכיני הדמות המשפיעה בחייו. סכאכיני האמין שטיפוח השפה הערבית, חינוך ליברלי מערבי ופתיחות לעולם המודרני, לרבות לשינויים שהתחוללו באימפריה העות'מאנית עם מהפכת הטורקים הצעירים - הם שיובילו להתעוררות ערבית לאומית.

ראיית העולם הזו ניכרה גם בבית שפיידי אלעלמי בנה מחוץ לחומות העיר העתיקה. היה זה בית רחב ידיים, מוקף גן גדול וכרם זיתים. הקומה הראשונה נועדה בעיקר לאירוח - משפחת אלעלמי נדרשה, מתוקף מעמדה, לארח לעתים קרובות נכבדים מירושלים ומחוצה לה. חדרי האירוח כבר לא רוצפו באבן המקומית, אלא באריחי שיש איטלקי. על הקירות לא תלו עוד שטיחים, הם כוסו בציורי פרסקו של אמנים איטלקים. במקום הריהוט המסורתי - שידות וכסאות מדמשק וספות נמוכות לאורך הקירות - הוזמנו ספות וכורסאות מאירופה כדי שהגברים במכנסיים ובמקטורן פראק (לפי אופנת קונסטנטינופול מאז מחצית המאה התשע עשרה), יוכלו לשבת בנוחות. בקומה השנייה, בחדרי השינה, החליפו כבר מיטות בסגנון אירופאי את מזרוני הרצפה, ורק חדרי האמבטיה לא השתנו: כיור אבן שמילאו אותו במים קרים וחמים לפי הצורך, קובייה של סבון שמן זית משכם, ושרפרף שעליו ישבו ונשטפו בכד ממי הכיור - שיטת רחצה שאלעלמי העדיף כל חייו.

בצמוד לבית נבנה ה'דיוואן' - חדר אירוח נפרד עם מטבח משלו, חדר קפה משלו, חדרי שינה וצוות משרתים משלו. לכאן הגיעו בני חסות של המשפחה: בני משפחות הפלאחים שעבדו בכפרים שבבעלות המשפחה, ואחרים ממעמד חברתי דומה, שבאו לתת כבוד לראש המשפחה או לבקש עצה או עזרה. מבקרים כאלה היו רבים ופיידי אלעלמי היה שוהה בדיוואן שלו לפחות כשעה בבוקר וכשעה בערב. מוסא, היורש, היה חייב להתלוות אליו, להקשיב לאביו שהיה יושב על מעין כס מוגבה ולאורחים שישבו משני צידיו על ספות דיוואן נמוכות. אנשים באו ויצאו, היו חילופי דברים נלהבים או שתיקות ארוכות. בין השאר היה אדון הבית מספר לאורחיו, שרובם לא יצאו מעודם מסביבות ירושלים, על נפלאות אירופה. סיפור אהוב עליו במיוחד היה הסיפור על ביקורו הראשון בבית משפחה בווינה. פתחה לו את הדלת נערה צעירה שהובילה אותו אל חדר קטן ללא ריהוט, שהחל לנוע מעצמו למעלה כשנסגרו הדלתות. כשנפתחו הדלתות מצא את עצמו ב'דיוואן' של אותה משפחה, כך תיאר פיידי אלעלמי, את נסיעתו הראשונה במעלית.

ילדותו ונעוריו של אלעלמי היו דומים לאלה של בני המשפחות הגדולות בערים הערביות בסוף השלטון העות'מאני. הם לא השתייכו לעלית הפוליטית של הבירה, קונסטנטינופול, אבל קיימו אתה קשרים, וכנציגי האוכלוסייה המקומית היו יוצאים ובאים אצל המושלים העות'מאנים. הם היו גם מתראים עם הקונסולים הזרים שהוצבו במקומות בעלי חשיבות בינלאומית כמו ירושלים. הם היו נכבדי המקום, אלה ששמרו על היחסים העדינים עם נציגי השלטון האימפריאלי - תפקיד שהיה לרוחו של מוסא אלעלמי, ושמילא בהצלחה כעבור שנים.

פיידי אלעלמי, שנשלח כנציג ירושלים לפרלמנט בקונסטנטינופול, התגורר שם יחד עם אשתו ובתו בזמן מלחמת העולם הראשונה. בנו מוסא, שעדיין לא סיים את לימודיו בירושלים, גויס לגדוד קרבי, אך בזכות הקשרים של אביו הועבר למשרד הצנזור, וכך היה יכול לפקח על נכסי המשפחה גם בשנות המלחמה. בנובמבר 1917, כשהצבא האנגלי המנצח התקרב לירושלים, נסוגו הטורקים צפונה ואלעלמי הצטווה לעבור לדמשק.

הוא יצא מירושלים לדמשק בראש קבוצה של כעשרים משכילים צעירים, ומשם נסע לבקר את משפחתו בקונסטנטינופול. כשחזר לדמשק הואשם בעריקה מהצבא, ומצא מסתור אצל מורו לשעבר, חליל אלסכאכיני, שגר בבית קטן שבקצה רחוב ששמו 'ישר'. שם חי אלעלמי מהיד לפה כשישה חודשים, יוצא בלילות לקנות אוכל, בכל לילה בחנות אחרת, כדי שלא להפוך לפנים מוכרות. פעם עצרו אותו ברחוב פטרולים שחיפשו עריקים ודרשו ממנו רישיון שהייה שלא היה בידיו. אלעלמי שלף מכיסו קבלה על תשלום מס. הסמל, שלא ידע קרוא וכתוב, הניח לו ללכת.

בביתו של סכאכיני היו מתכנסים בסתר צעירים משכילים שהיו חברים באגודות החשאיות. החשובה באגודות הייתה 'אל פתאת' שיסדו גולים סורים בפריס ב־1911 והעבירו לדמשק ב־1914. חברי האגודה כבר חתרו אז לעצמאות פוליטית וחיפשו דרכים לשיתוף הפעולה עם בנות הברית נגד השלטון העות'מאני. אלעלמי היה לאחד מאותם צעירים שיהיו בעלי השפעה ניכרת בקרב העמים הערבים במזרח התיכון, ונכבש כמוהם לרעיונות ההתעוררות הלאומית הערבית.

בעוד הצבא הבריטי המנצח בפיקוד גנרל אלנבי מתקדם לעבר סוריה, החליט אלעלמי להצטרף אל הוריו בקונסטנטינופול. הוא נעצר במעבר הגבול לטורקיה, השוטרים הורידו אותו מהרכבת לחקירה, ושוב הוכיח הצעיר, שגודל בסביבה כה מוגנת, את יכולת האלתור שלו בתנאי חירום. הוא סיפר לחוקרים שהוא ושכנו לקרון, הודי שעמד בראש ההוספיס ההודי בירושלים, יצאו לקונסטנטינופול כדי לטפל בענייני הדת של קבוצת שבויי מלחמה מוסלמים, והפנה אותם לאימות דבריו אל אותו נכבד הודי בקרון הרכבת שכבר הרחיקה מעבר לגבול. לאחר שלושה ימי חקירה הוא שוחרר.

זמן לא רב לאחר שהבריטים כבשו את סוריה, והאמיר פייסל, המלך המיועד, הגיע בלוויית לורנס איש ערב למסע ניצחון בדמשק, הפליגה משפחת אלעלמי באניית משא קטנה חזרה לפלסטין. מוסא, שנטה לחלום בהקיץ, נפל אל פיר הפחם ושבר מספר צלעות. טיפל בו רופא ווטרינר שנמצא על האנייה, יהודי ספרדי שהמשפחה הכירה מירושלים. אבל בספינה היו גם נוסעים יהודים בלתי מוכרים. הם באו ממרכז אירופה, נשאו דגלים ציוניים, שרו את ה'תקווה', ועוררו בבני אלעלמי חשד ופחד.

משפחת אלעלמי חזרה לארץ שונה לחלוטין: הטורקים נעלמו, צבא הכיבוש הבריטי שלט עתה בשטח שנקרא 'סוריה הגדולה', שכלל את סוריה, לבנון וארץ ישראל. על פי החלטת חבר הלאומים נועד שטח זה להתחלק בין בריטניה לבין צרפת והן יקימו בו שלטון מנדטורי. לארץ ישראל הגיעו בשנים הראשונות לכיבוש הבריטי יהודים ציונים, מסוג אלה שפגשו בני אלעלמי באנייה. הם באו בעקבות 'הצהרת בלפור', שניתנה מטעם הבריטים בזמן המלחמה (1917), והבטיחה לסייע בהקמת 'הבית הלאומי היהודי' בארץ ישראל. הצהרת בלפור עוררה מיד התנגדות עזה בקרב תושבי הארץ הערבים, כפי שכתב ההיסטוריון הערבי וואליד חאלידי:

ההצהרה שנכללה לאחר מכן במערכת המנדטים של חבר הלאומים נראתה בעיניהם [הערבים] משוללת תוקף מוסרי וחוקי, כיון שהיא לא נבעה מהסכמת הפלסטינים. היא נחשבה להפרה של עקרונות הנשיא ווילסון וההבטחות שנתנה בריטניה [לערבים] בזמן המלחמה.*

[* Khalidi Walid, 'The Arab Perspective', in Lewis Roger, The End of the Palestine Mandate, University of Texas Press, 1986]

 

כך התחיל המאבק הממושך בין שני העמים על ארץ אחת. גם בירושלים עצמה השתנו פני הדברים. החיים נעשו פתוחים ומגוונים יותר תחת השלטון הבריטי, כפי שתיארם ח'ליל אלסכאכיני ביומנו ב־21 באפריל 1918:

אחר הצהריים יצאנו, אני ומוסא אל־עלמי והעלמות עפיפה, מלכה ואולגה, והלכנו אל גינת העירייה, ... השמש נטתה לערוב, והגינה הוארה במנורות חשמל. להקת המנגנים היא אוסטרית ולהקת הזמרים והרקדנים היא ערבית. אך מה רב ההבדל ביניהן: נעימותיה של הראשונה מפותחות, חיוניות ומעוררות, מרוממות את הנפש ומפיחות רוח של חיים, מרץ ושמחה; נעימותיה של השנייה מפגרות, חלשות, דומות לקינות... כל נעימה של הלהקה המוסיקלית, אפילו הלמות התוף והמצלתיים, ממחישה כוח וחיים; כל נעימה של הלהקה הערבית ממחישה רפיון רוח, כאילו יצאה מתוך גרונות מתים ולא חיים. הלהקה המוסיקלית מסמלת את המערב, הלהקה הערבית מסמלת את המזרח: ההוא חי וזה מת.*

[* ח' אל־סכאכיני, "כזה אני רבותי" - מיומנו של ח'ליל אל־סכאכיני (תרגם גדעון שילה), ירושלים: כתר, 1990 (להלן: סכאכיני, כזה אני), עמ' 101.]

 

יש להניח שגם אלעלמי חשב על הערבים במונחים של חולשה וחולי ובו בזמן גם בהרגשת זהות עזה וכואבת. ייתכן שכמוסלמי חש קירבה לאותה מוזיקה מזרחית, ולא ביטל אותה כמורהו הנוצרי? ואולי חשב הצעיר הנאה, הנבון, שכל החיים לפניו, כי ניתן ליישב את כל זה והכול ימצא את מקומו: הלאומיות הערבית גם היא באה מן המערב, מה גם שבואם של הבריטים לפלסטין לא נראה בתחילה כמחולל שינוי יסודי באפשרויות הפתוחות לבן משפחת נכבדים ירושלמית, שקיבל חינוך מתאים וששלט באנגלית היטב. בזמן האימפריה העות'מאנית היה צעיר מיוחס כאלעלמי נוסע ללמוד בקונסטנטינופול. כעת פנה לבריטניה. בקיץ 1919 הוא נסע ללמוד משפטים בקיימברידג', ונוכח עד כמה החיים בטריניטי קולג' שונים מהמוכר לו. משחקי ספורט היו חשובים, אך אלעלמי, על אף מבנה גופו האתלטי, לא אהב משחקי ספורט. הסטודנטים האנגלים לא נטו להתיידד עם זרים, והוא הפגין כלפיהם ריחוק וגם התנשאות. באותה תקופה ניהל התכתבות רצופה ותכופה עם אביו, ובאוסף המכתבים בערבית, שנשמרו ממוספרים כולם, סיפר לא פעם על תחושת הזרות העמוקה שלו.

לעומת זאת התיידד אלעלמי עם סטודנטים יהודים, קרובי משפחות יהודיות שהכיר בירושלים. הם הזמינו אותו להתארח בביתם באחד מסופי השבוע, ולקחו אותו לאסיפת סטודנטים שהתגלתה כאסיפה ציונית נלהבת. בפתח האולם בירכו אותם בקריאות 'שלום' ובשאלה: 'מתי אתם בפלסטיין תגמרו עם הערבים המלוכלכים?' האם באמת כך אמרו? אלעלמי סיפר זאת כעבור שנים רבות, בהשפעת התבוסה והחורבן שבאו על ערביי פלסטין ב־1948. הוא הוסיף שידידיו הנבוכים מיהרו להתנצל בפניו, והוא השיב להם באירוניה דקה שאינו מניח שהם ידעו מיהו.

ב־1924 חזר אלעלמי לירושלים להיות עם אביו בימיו האחרונים. לאחר מותו של פיידי אלעלמי נטל לידיו את ניהול האחוזות. כעבור זמן מה עמד אלעלמי בהצטיינות בבחינת ההסמכה כעורך דין, התקבל ללשכת עורכי הדין, והתמנה ליועץ כתר זוטר במחלקה המשפטית של הממשל המנדטורי. דווקא שם, בירושלים המנדטורית, התברר לאלעלמי עד כמה השפיעה עליו השהות הארוכה בבריטניה: חוץ מלימודי המשפטים למד הצעיר הנבון והסקרן את העולם המערבי, את היהודים שחיים ופועלים בו, את השוני בין השלטון הבריטי באנגליה לבין זה שבמושבות. כבני טובים אחרים מרחבי האימפריה שנשלחו לאוניברסיטאות בבריטניה, אימץ לא מעט מנוסח החיים של ג'נטלמן אנגלי בסגנון הלבוש, באורח הדיבור וגם באופן ראיית העולם ממרחק מסוים - הריחוק הזה הלם את טבעו. אלעלמי רחש כבוד לאנגלים, אך גם חשד, שהלך והעמיק עם השנים.

בשנות לימודיו בבריטניה רכש פרספקטיבה שונה על המזרח התיכון וחזר לירושלים עם תובנה שלא הייתה לרוב הצעירים הפלסטינים בני מעמדו, שלא שהו מעולם מחוץ לתחומי האזור. הוא ראה אחרת מהם את המקום, את בני המקום ואת הבריטים שבאו לשלוט במקום, וראיית העולם הזו העמיקה בו איזו תחושת נבדלות מהשאר, שקיננה באלעלמי מאז ומתמיד. אלעלמי חש שהוא גם אחד מבני עמו וגם שונה מהם. כמי שבא מלב העולם המוסלמי השתדל שלא להפגין זאת, תחושת נבדלות לא הייתה עניין שהודו בו וקיבלו אותו בחברה המסורתית שבה גדל ובמשפחה המורחבת שבראשה עמד.

באותן שנים הוא נשא לאישה את סעדייה, בתו של איחסן אל גא'ברי, אחד מראשי המשפחות הגדולות בחלב, מנהיג לאומי סורי שגלה לג'נבה מפני השלטון הצרפתי, ודמות ידועה בעולם הערבי. סעדייה אל גא'ברי הייתה כלה מושלמת לגבר הנאה, השנון, בעל היכולת האינטלקטואלית המרשימה והשליטה המלאה באנגלית. היא הייתה צעירה יפה, טובת שכל, אלגנטית ובעלת קסם אישי, שגדלה והתחנכה באירופה. אפילו קומתה הגבוהה הלמה את קומתו של אלעלמי, שהיה משכמו ומעלה מעל כולם. הזוג הצעיר כבש לעצמו מקום מיוחד בחברה הירושלמית: הם היו מוקפים בחוג מכרים נרחב - ערבים, אנגלים ובתחילה גם מספר יהודים. הם אירחו לעתים קרובות, ברוחב לב ובסגנון משלהם, מזרחי ואירופי כאחד, סגנון של נינוחות ועידון שקבעה סעדייה ושאלעלמי עתיד לקיים שנים רבות לאחר מכן, כשיארח אורחים לבדו בבית המשפחה הישן ביריחו.

השנים עד 1929 היו השנים השקטות ביותר בתולדות המנדט הבריטי בארץ ישראל. עליית היהודים הייתה מועטה, העזיבה רבה. הם לא איימו על קיום רוב ערבי באוכלוסייה, והקהילה הערבית הרגועה לא נמנעה משיתוף פעולה מוגבל עם יהודים בעיריות ובלשכות המסחר. חייו של אלעלמי התנהלו בנחת, בין ניהול אחוזות המשפחה, נסיעות תכופות למדי לארצות השכנות ולאירופה - לפגוש שם בני משפחה, ידידים, אישים פוליטיים - ועבודה במחלקה המשפטית של המנדט.

הוא חש בנוח בין אנשי הממשל המנדטורי, בריטים וערבים משכילים שבאו לחיות ולעבוד בעיר באותם ימים. ידידו הקרוב היה ג'ורג' אנטוניוס,* שאז כבר עבר מאלכסנדריה לעבודה במחלקת החינוך המנדטורית של פלסטיין. אנטוניוס ועמיתיו האנגלים קיבלו כמובנת מאליה את העובדה שבמוסא אלעלמי יש מידה של ריחוק, של שוני. הם ראו בו אדם נטוע היטב בעולמו, בין בני החברה המוסלמית המסורתית, ועם זאת גם אחד מהם. ייתכן שגם הבחינו בעצב שהיה בו, עצב שניכר מאז ומתמיד בתצלומים ובמיוחד במבט: תמיד יש אצלו הבדל בין העיניים למכלול הפנים. בתצלום מ־1918 הוא בן עשרים ואחת, בחור רם קומה, נאה, חיוך קל על השפתיים החושניות שמתחת לשפם המטופח, אבל העיניים כמו מביטות בנפרד. במקום אותו חיוך קל מסתמנת בהן עגמה - נראה שמשהו בחייו של הצעיר הנאה והאלגנטי הזה אינו קל.

[* ראו פרק על ג'ורג' אנטוניוס.]

בשנים אלה הלך והתבסס מעמדו של אלעלמי כאיש בעל מחשבה פוליטית שמן הראוי לשאול לדעתו. הוא היה קורא הרבה, בעיקר ספרי היסטוריה ופוליטיקה באנגלית, ונחשב למשכיל, לאינטלקטואל שהוא גם איש מעשה, ויש לו ראייה משלו על מקומו של העם הערבי בעולם, מעין חזון ברוח הדברים שכתב מורו, ח'ליל אל־סכאכיני, ביומנו עוד ב־1919:

...כל אדם וכל אומה צריך שיהיה להם קיום אישי. אני אוהב את האומה האנגלית, ומעריץ את מידותיה ועקרונותיה, כוחה ועוצמתה... אבל אני אינני אנגלי... אני אוהב את אירופה ואת אמריקה, אבל אינני רוצה להשליך מעלי את מזרחיותי... אפשר שאמאס בחיי כבן המזרח... אפשר אפילו שארצה להיפטר ממזרחיותי - אבל איני יכול שלא להיות בן המזרח. אינני רוצה לבטל את עצמי מפני זולתי; אני רוצה שיהיה לי קיום עצמי, אני רוצה שאם אהיה מאושר בעצמי אהיה מאושר בעצמי ואם אהיה אומלל אהיה אומלל בעצמי; אני רוצה למשול על עצמי בעצמי; וזה הכול.*

[* סכאכיני, כזה אני, עמ' 130.]

 

אלעלמי אימץ את הלאומיות המובהקת הזו. הוא תמך בהחלטת נציגות הנכבדים הערבים מירושלים לדחות הקמת סוכנות ערבית כמשקל נגד לסוכנות היהודית: הלוא היהודים הם זרים שבעצם הוצנחו לבין הערבים הפלסטינים, ולכן הקמת סוכנות ערבית פירושה השלמה עם כך שהם, הפלסטינים, הם באותו מעמד של זרים. הוא היה מודע למשמעות המאיימת של התנועה הציונית. ראיון עם ויצמן בטיימס הלונדוני ב־1922, שקרא עוד בזמן לימודיו בבריטניה, הבהיר לו עד כמה אפילו ציוני מתון כוויצמן מעורב במאבק חד־משמעי על ארץ ישראל יהודית. בין השאר הוא אמר שם:

...אנחנו היהודים מכירים את לבו של הזר. האם ייתכן שנדכא אחרים? מעבר לכך מעולם לא הצענו שמיעוט יהודי ישלוט בשאר. פלסטיין תהיה לקהיליה יהודית בעלת שלטון עצמי רק כשרוב התושבים יהיו יהודים.*

[* Goeffry Furlonge, Palestine is my Country - The story of Musa Elalami, Praeger Publishers, 1969 (להלן: פרלונג', פלסטין היא ארצי) עמ' 82.]

 

על אף תמונת העולם והדעות הפוליטיות שגיבש לעצמו, סירב אלעלמי בעקשנות להצטרף להתאגדויות פוליטיות שצצו באותה תקופה ובמהרה היו נעלמות. הוא נמנע מכך לא רק מפני שהיה עובד באדמיניסטרציה, אלא מפני שהעדיף לשמור על נקודת ראות משלו, שהייתה הרבה יותר מודרנית מזו של הפוליטיקאים הערבים. הוא היה לאומי כמותם, כמותם לא היה מוכן לוויתורים עקרוניים בענייני הגירה יהודית ורכישת קרקעות של ערבים, אבל הוא לא היה פוליטיקאי בנוסח שלהם. הייתה בו מתינות שלא הייתה בהם, והוא לא היה מוכן לקחת חלק בתככים האינסופיים, ביריבויות המשפחתיות, ובעיקר לא היה מוכן לפשרות הרבות שהפוליטיקאים הערבים עשו בעניינים עקרוניים כדי לקדם עמדות כוח ורווחים כלכליים. הוא תמיד נקרא להתייעצויות כשעמדו על הפרק שינויים גדולים שישפיעו על חיי הקהילה הערבית, אך דעותיו לא היו לטעמם של המנהיגים ועצותיו התקבלו רק לעתים נדירות.

ב־1929, לאחר שערבים התקיפו מתפללים יהודים בכותל המערבי, התלקחו ברחבי הארץ מהומות דמים שבהם נהרגו יהודים רבים בידי הערבים, ונחשפה עצמת העוינות בין שני העמים. מוסא אלעלמי התנגד לאלימות ולטרור, אבל היה מקורב לפלג הלאומני הקיצוני של 'המופתי' בזכות גיסו, ג'מאל אלחוסייני - יד ימינו של 'המופתי' חאג' אמין אלחוסייני, שהוביל את המהלך האלים נגד הקהילה היהודית בארץ. אלעלמי לא הסכים עם המהלך הזה אך לא הביע לו התנגדות מפורשת. לילה שאהיד, כיום נציגת הרשות הפלסטינית בבריסל ובת אחייניתו של אלעלמי, אמרה: "דוד מוסא לא אהב ולא החשיב את המופתי, אבל ידע שרק הוא יכול להנהיג את הערבים הפלסטינים באותם זמנים. ומה שהוא עצמו יעשה רק יזיק".*

[* מתוך ראיון המחברת עם לילה שאהיד, ב־2007.]

ב־1931 התמנה גנרל סר ארתור ווקופ לנציב העליון בפלשתינה־א"י.* הוא החליט שהמדיניות שלו תיקבע על פי מידע מדויק ומלא על הנעשה אצל שתי העדות, אבל במהרה נוכח לדעת כי בעוד שהמנהיגים היהודים הצטיינו ביחסי ציבור וידעו לספק לו מידע מוסמך ומדויק, הרי שרוב הערבים לא ידעו להתנסח ולעתים קרובות הגישו מידע לא בדוק, לא פעם רחוק מהאמת, וגדוש האשמות פרועות.

[* ראו פרק על ארתור ווקופ.]

בחיפוש אחר מקור אמין הגיע הנציב העליון אל יועץ הכתר הזוטר. שכלו החריף של אלעלמי ויכולת השיפוט העצמאית שלו כבשו את לבו. השיחות שלהם הפכו להתייעצויות קבועות, וכך החל אלעלמי לפעול מאחורי הקלעים.

ווקופ ניסה ככל יכולתו להמשיך במדיניות המסורתית של בריטניה, שביקשה לעמוד בהבטחותיה לשני העמים. אלעלמי אמר עליו:

איש כובש לב, אבל תפישת התפקיד הרם שלו הייתה תמוהה. בשבילו פקודה הייתה פקודה שיש למלאה בכל מחיר, בין שהסכים לה בלבו בין שלא. אם הערתי לו, מה שעשיתי לא פעם, שאם אינו מסכים עם ההוראות שניתנו לו הוא יכול להתווכח על כך עם משרד המושבות, מאחר שאינו זקוק למשרה, הוא לא היה שומע לי.*

[* פרלונג, פלסטין היא ארצי, עמ' 98.]

 

ב־1933 ביקש ווקופ מאלעלמי לשמש לתקופה מסוימת כמזכירו לענייני ערבים. לראשונה החל אלעלמי למלא תפקיד משמעותי ואף רשמי בעניינים פוליטיים, והשפעתו גדלה בקרב הקהילה הערבית בפלסטין. אלה היו לו ימים טובים. התפקיד הלם אותו להפליא. הוא שב לפעול במסורת משפחתו, שמזה דורות הופקדה על האיזון הדק שבין השלטון לבין בני המקום. גם לפי מזגו נטה להיות המתווך - אישיות שיש לה מהלכים אצל השלטונות, שיודע לנהל עמם משא ומתן שקט - ולא מנהיג פוליטי, כפי שהיה אחר כך לתקופה קצרה וזאת רק מתוקף הנסיבות.

לפי הצעת ווקופ כתב אלעלמי תזכיר לשר המושבות שבו דיווח כי בתקופה זו הגיעה האוכלוסייה היהודית בגלל ההגירה ל־18 אחוזים מכלל האוכלוסייה, והיקף רכישת האדמות מידי הערבים הלך והתרחב במהירות. הוא גם תיאר את השינוי לרעה שחל במעמד הערבים, איך בזמן השלטון העות'מאני הם נהנו מאוטונומיה כמעט מוחלטת ועתידם היה בטוח לחלוטין, ואילו כעת הם אינם מאמינים עוד בשלטון אנגלי צודק, והיחסים בינם לבין היהודים השתנו ל"אווירה של שנאה, נקמה ומוות". הוא הגיע למסקנה שהתקווה היחידה של הערבים היא בשינוי יסודי של המדיניות הבריטית בארץ ישראל. על הממשלה הבריטית להכריז שהבית הלאומי כבר הוקם, ולהפסיק את ההגירה היהודית ואת רכישת האדמות הערביות בידי יהודים.

בתחילת 1934 חדל אלעלמי לשמש כמזכירו הפרטי של הנציב העליון. הוא התמנה לתפקיד בכיר - התובע המשפטי של הממשל המנדטורי - אך ווקופ המשיך להיוועץ בו, וכשגברה העוינות לבריטים בקרב הערבים היה שולח אליו מכונית בלילה ומשוחח אתו בסתר. היחסים בין היהודים לבין הערבים הידרדרו, אבל עדיין נראה שהבעיות עשויות לבוא על פתרונן בהסכם יהודי־ערבי שהשלטון הבריטי יתמוך בו, כאשר שני הצדדים ישתפו פעולה ב'מועצה המחוקקת': 'דבר המלך במועצתו' מ־1922, שהפך למעין חוקה לארץ ישראל המנדטורית, קבע שתקום מועצה מחוקקת בת 22 חברים, שתשקף את מבנה האוכלוסייה בארץ, כלומר - יהיה בה רוב ערבי. על אף ניסיונות חוזרים ונשנים של הבריטים לא הוקמה מועצה כזו.

בנסיבות אלה הפך אלעלמי לדמות פעילה מאחורי הקלעים: הוא היה האיש שנפגש לשיחות חשאיות עם אנשים בעלי רצון טוב מהצד השני, באווירה של חילופי דברים כנים. ב־1934 קיים מספר פגישות עם דוד בן־גוריון, מנהיגו העולה של היישוב היהודי בארץ ישראל. נראה שבן־ גוריון יזם את הפגישות, ואלעלמי השתתף בהן בידיעת הנציב העליון והמנהיגים הערבים. וכך הציג אותו בן־גוריון:

ידעתי שאין לערבים בארץ נציגות מוסמכת, ומנהיגיהם חלוקים בדעותיהם וביחסם; ... החלטתי להיפגש עם ערבי מקובל כערבי לאומי, שאין לקנות אותו בעד כסף או בעד משרה, וגם אינו שונא ישראל, וזה היה מוסא אלעלמי, שהיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטרציה הבריטית.*

[* בן־גוריון דוד, פגישות עם מנהיגים ערביים, תל אביב: עם עובד, תשכ"ז (1967) (להלן: בן־גוריון, פגישות עם מנהיגים ערביים), עמ' 19.]

 

הפגישה הראשונה בין אלעלמי לבין בן־גוריון (יו"ר הסוכנות היהודית) ומשה שרתוק, התקיימה באפריל 1934 בביתו של שרתוק, מבין השניים היה שרתוק המתון וחסיד ההידברות עם הערבים. את השיחה פתח שרתוק בהצגת דברים מתונה ומנומסת: יש מקום בארץ לעוד יהודים, ובואם לא יביא נזק לערבים. בן־גוריון המשיך בדיבור ישיר, לא מתחסד, בהצגת הדברים כמו שהם. הוא קנה את לבו של אלעלמי שענה לו באותו נוסח. כך דיווח בן־גוריון על השיחה:

ההנחה שהייתה אז מקובלת בתנועה הציונית שאנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם יסוד להתנגד לנו. בשיחה הראשונה שקיימתי עם מוסא אלעלמי... נתערערה הנחה זו, כשאמר לי מוסא אלעלמי: אני בוחר שהארץ תהיה ענייה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה. הרגשתי שכערבי פטריוטי הוא זכאי לומר זאת.*

[* שם, עמ' 19־20.]

 

בן־גוריון ראה את מה שלא ראו רבים מהמנהיגים הציונים. הוא ראה את הצד השני, שם את עצמו במקומו של בן שיחו הערבי. זו הייתה ראייה שלא עיוותה את המציאות, לא עיצבה אותה לפי רצון הלב או החזון. בן־גוריון בחן במבט שקול ומפוכח את המציאות הקיימת. כבר ב־1930, בוועידת האיחוד שבה הוקמה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), הוא אמר: "...שאלת השלום, ההבנה ההדדית והפעולה המשותפת עם הערבים בארץ ובסביבותיה היא אחת מאותן השאלות היסודיות הקובעות את נפש הציונות".*

[* שם, עמ' 28.]

ומוסא אלעלמי? האם גם הוא ניחן ביכולת ראיית הדברים כמו שהם? מעצם טבעו שמר אלעלמי מרחק מאנשים, והיה מסוגל לראות אותם במנותק. שלא כמנהיגים הערבים האחרים, שהרגש היה מעביר אותם על דעתם, ידע אלעלמי להתבונן ביריב ולהעריך את היכולת שלו. הוא התרשם עמוקות מהישירות והכנות של בן־גוריון, והבין שהן נובעות מראייה שמכוונת להגשמת חזון, ושכגודל החזון כך חדות הראייה. אלעלמי גם הבין עד כמה מסוכנים לערבים הפלסטינים אנשים כבן־גוריון, שיודעים להגשים חזון בדרך מעשית.

גם לאלעלמי היה חזון של פלסטין ערבית, אבל נראה שבאותה תקופה היה משהו מתעתע בחזונו. מצד אחד הוא היה קל יותר להגשמה, כחלק ממהלך דברים טבעי, שהרי הערבים, בני המקום, היו אז רוב בארץ. מצד אחר היה זה חזון מעורפל, שעוסק אמנם בזהות הערבית ובזכות להגדרה עצמית, אך אינו יורד לפרטים. הפרטים היו רק בהיבט השלילי, באיום ההולך וגובר על החזון הזה - בנתוני העלייה היהודית ובנתוני רכישת הקרקעות מידי הערבים. אלעלמי היה מודע לכך שחזון פלסטין ערבית הוא יותר בבחינת חלום, שמי יודע איך יתגשם. במפוכחות שלו הייתה גם פסימיות עמוקה, הדומה לזו של בן מקום אחר, משה דיין. לאחר שנים, כשראה דיין את המציאות שבה הוגשם רק החזון היהודי - אמר: "אילו הייתי פלסטיני הייתי פת"ח".

לאן הובילה הראייה השפויה הזו את אלעלמי ובן־גוריון? תחילה נראה היה להם שיש אפשרות להידברות אמת, שאולי תימצא דרך על אף חילוקי הדעות העמוקים. הגרסאות של שניהם על השיחה הזו אינן שונות בהרבה, אף שההדגשים שונים. במהלך השיחות הסביר כל אחד מהם איך הוא רואה את עתיד ארץ ישראל. בן־גוריון תבע עלייה יהודית בלתי מוגבלת והתיישבות יהודית משני עברי הירדן. האוכלוסייה הערבית תישאר ותכנית פיתוח תאפשר מרחב מחייה לכולם. כשתהיה האוכלוסייה היהודית לרוב, תהפוך ארץ ישראל למדינה יהודית, שבה קנטונים יהודים וערבים ושני בתי נבחרים. באחד מהם תהיה נציגות שווה - 'פריטט' ליהודים ולערבים - ובשני נציגות ביחס לגודל האוכלוסייה. המדינה היהודית תהיה בת־ברית בפדרציה של מדינות ערביות שכנות. תמונת העתיד של אלעלמי הייתה מאד שונה: מדינה שבה רוב ערבי כשהיהודים הם אזרחים שווי זכויות, וקנטון יהודי בחלק החוף.

שום נוסחה לא יכלה לגשר על השוני במטרות. אלעלמי ראה הכרח בהסכם שיגביל את 'הבית הלאומי היהודי' כך, שבפלסטין יישאר רוב ערבי. בן־גוריון הבהיר בכנות אופיינית שהמטרה היא בדיוק הפוכה: להשיג באמצעות וויתור מוגבל וזמני הסכמה ערבית לתהליך שיביא בסופו של דבר למדינה יהודית. למרות הניגוד המוחלט במטרות העתידיות, המשיכו השניים לדבר על העתיד הקרוב, על אפשרות של הסכם זמני שיש בו יתרון לשני הצדדים: הערבים יזכו בהגבלה זמנית של העלייה ובצמצום זמני של רכישת האדמות, היהודים יוכלו להתכונן ולצבור כוח בתנאים קלים יותר של שלום יחסי. בן־גוריון כתב:

"שאלתי אם הערבים יסכימו לפריטט? תשובתו [של אלעלמי], כאשר חיכיתי, הייתה שלילית בהחלט: לשם מה? האם אין הערבים 4/5 של תושבי הארץ? האם אינם בני הארץ? למה יעשו ויתור כזה? אמרתי לו, אני מבין עמדה זו, אולם תיתכן הצעה אחרת: במקום מועצה שאין לה שום כוח ממשי, אולי נדרוש יחד חלק בשלטון האכסקוטיבי ...והיהודים יסכימו לדרישה כזו, אם יובטח להם פריטט בשלטון. היסכימו לכך הערבים? תכנית זו עשויה לשמש בסיס לעיון בין היהודים לבין הערבים, ענה מוסא אלעלמי".*

[* שם, עמ' 21.]

 

הם נפרדו בידידות, אבל השיחות נפסקו כיון שהחל אז משפט רצח ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בו שימש אלעלמי כתובע מטעם המחלקה המשפטית המנדטורית. בן־גוריון המתין לסיום המשפט. היה חשוב בעיניו להגיע להסכם דווקא מפני שהציונות הנחרצת שלו העלתה ביתר תוקף את העניין הערבי:

לדידי קיימת שאלה ערבית רק כשאני עומד על בסיס ציוני, כשאני רוצה לפתור בארץ ישראל את שאלת העם היהודי, זאת אומרת לרכז אותו בארץ ישראל ולעשותו לעם חפשי בארצו, בלי בסיס ציוני זה אין בארץ ישראל שאלה ערבית אלא שאלה יהודית....*

[* שם, עמ' 26.]

 

זו אבחנה חדה. כמו בתער היא חותכת במדויק ולעומק קו אחד בלבד בתוך המציאות הסבוכה.

כארבעה חודשים לאחר מכן, כשתם משפט רצח ארלוזורוב וכשמוסא אלעלמי קם מחוליו, שלח לו בן־גוריון מכתב בו ביקש להיפגש אתו קודם שייצא לאירופה. אלעלמי ביקש להיפגש בביתו בשועפאת, ששם החלים ממחלתו. על הפגישה כתב בן־גוריון:

למחרת (ביום 14.8.1934) בשלוש אחר הצהריים יצאתי לכפר. מוסא אלעלמי חיכה לי בחצרו וישבנו לשוחח תחת אלון עתיק. מוסא אלעלמי אמר לי שזהו האלון הכי עתיק והכי גדול בארץ.*

[* שם, עמ' 29.]

אפשר לראות אותם יושבים שם, כולל פרטים קטנים שבן־גוריון לא טרח לציין: את הלימונדה שהגישו להם ואת הקפה, את בן־גוריון קטן הקומה והנמרץ בכתונת פתוחת צווארון וז'אקט כלשהו, ואת אלעלמי הגבוה בעניבה ובז'אקט קיץ נאה, משוחחים בצל האלון העתיק, שקנה אביו כארבעים שנה לפני כן. האם במכוון בחר אלעלמי לפגוש אותו מתחת לעץ שערבים באים בצילו דורות על דורות? כשעבד אביו בממשל העות'מאני, הגיע יום אחד לסיור עבודה בסביבות שועפאת, וישבו הוא ועוזריו לנוח בצל העץ. תושבי הכפר באו לברך את נציג השלטון העות'מאני, ופיידי אלעלמי פנה אליהם בשאלה הבאה: האם יסכימו הבעלים למכור לו את העץ ואת הצל שמתחתיו? הבעלים הסכימו ואביו בנה שם בית קיץ למשפחה.

"את שעות הבוקר היינו מבלים במשחקים תחת האלון הענק, מרכז חיינו", כתבה סירין אלחוסייני, נכדתו של פיידי אלעלמי והוסיפה:

נדרשנו להקפיד על כמה כללים בנוגע לעץ. לימדו אותנו לעולם לא לפגוע בענפיו, לעולם לא לקטוף עלה או אצטרובל ותמיד להתנהג יפה תחת חופת העלים שלו... היינו משלבים ידיים סביב הגזע הגדול ובודקים כמה מאיתנו דרושים כדי להקיף אותו - עשרה, שישה, ארבעה. ככל שבגרנו הלך וקטן המספר.*

[* סירין אל־חוסייני שהיד, אני ירושלמית (תרגום: מלי ברוך), הוצאת אנדלוס 2006 (להלן: סירין, ירושלמית), עמ' 33.]

 

כעבור עשרות שנים, לאחר מלחמת ששת הימים, שוב נפגשו בצל עץ האלון אלעלמי עם יהודים ישראלים. דוקטור מירון בנבנישתי, חוקר תולדות הסכסוך הישראלי הערבי, ששימש כסגן ראש עיריית ירושלים המאוחדת, התלווה לראש העיר טדי קולק לפגישה שנערכה מתחת לאלון העתיק. אלעלמי, שהכיר את קולק עוד משנות השלושים, כשהיה נפגש עם בן־גוריון, ביקש ממנו להטות את הכביש שעמדו לסלול, כדי לא לפגוע בעץ ה'באלוט' הנודע, ומסלול הכביש הוטה מזרחה.

וכך כתב בן־גוריון על אותה פגישה תחת עץ האלון ב־1934:

השיחה נמשכה כשלוש שעות,. בררנו כל השאלות היסודיות של הסכם יהודי־ערבי. משני הצדדים דובר בגילוי־לב גמור, ונדמה לי גם בכנות. מוסא אלעלמי עמד בעיקר על הבעיות הכלכליות, אני על המדיניות.*

[* בן־גוריון, פגישות עם מנהיגים ערביים, עמ' 29.]

אלעלמי הסביר לו שיותר מכול חוששים הערבים מלהיות מנושלים אם האדמה תעבור לידי היהודים. בן־גוריון ענה לו בתכנית פיתוח מקפת, שתכשיר אדמות בור רבות, שיספקו את צרכי הערבים וההתיישבות היהודית כאחד. הוא סיפר לו על דגניה, איך החלו בקבוצה קטנה וכעת יש שלוש קבוצות גדולות ועדיין לא הגיעו לקצה הפיתוח וציפוף היישוב. הוא גם הציע חינוך לערבים, ייסוד כפרים ערביים לדוגמא. אלעלמי הקשיב לו היטב. הוא שאל את בן־גוריון מדוע היהודים נלחמים על עבודה עברית וקיבל תשובה נרחבת על אתוס העבודה שבלעדיו אין היאחזות בארץ. דברי בן־גוריון חלחלו בו עמוק. הוא ינסה ליישם את חלקם עוד בתקופת המנדט הבריטי, וכעבור כמה שנים, לאחר מלחמת העצמאות ותבוסת הערבים, ישוב ויעשה זאת בנחישות־יתר, במאבק עיקש שיימשך כל חייו.

כשבועיים לאחר מכן נפגשו השניים שוב. אלעלמי בא לירושלים להיבדק אצל הרופא שבן־גוריון המליץ עליו. היחסים ביניהם היו עכשיו קרובים יותר, יחסים בין שניים שכיבדו וכנראה גם אהדו זה את זה. אבל חילופי הדברים לא היו פשוטים, כי בפגישה הזו ניסו להגיע לידי הסכם. בן־גוריון ציין שהפעם הציג לו אלעלמי שאלות, ולא קלות ביותר. השאלות היו מדיניות: מה יהיה עם מסגד עומר במדינה בעלת רוב יהודי? האם קיימת אפשרות למדינה אחת - עיראק, עבר־הירדן וארץ ישראל? האם יסכימו היהודים להגבלת העלייה לתקופה של עשר שנים? הם ניסחו יחד נקודות עיקריות: שני העמים יכירו בשאיפות הלאומיות של כל אחד ויסייעו להגשמתן המלאה מבלי לנשל את הערבים היושבים בארץ. הערבים יכירו בזכות העם היהודי לשוב לארץ ישראל ולהתיישב בה ללא הגבלה מספרית, לרבות בעבר־הירדן. יינתנו לערבים ערובות מספקות לשמירת המקומות הקדושים לאסלאם.

הם דנו בתכנית פיתוח רחבה שתכשיר עוד שטחי אדמה להתיישבות יהודית, תשפר את מצב הפלאחים הערבים, תבטיח את קיומם של אלה היושבים על האדמות שיעברו לידיים יהודיות. בתקופת המעבר ישתתפו יהודים וערבים בשלטון על יסוד פריטטי. ההסדר הסופי יהיה מדינה עצמאית קשורה לפדרציה הערבית. על גורלו של הניסיון להגיע להסכם כתב בן־גוריון:

סיפרתי למוסא אלעלמי שאני עומד לנסוע בקרוב ללונדון, ואביא את כל הדברים בפני חברי. מלונדון אסע לז'נבה להיפגש שם עם הוועד הסורי: שכיב ארסלאן ואיחסאן ביי אל ג'אברי.

מוסא אלעלמי העיר שהם ישאלו את דעת המופתי, ולא יעשו שום דבר נגדו. הוא שאל אותי אם אני רוצה שידבר עם המופתי על עניין זה. אמרתי לו שזה רצוי מאד, ועוד לפני נסיעתי.

מוסא הבטיח להיפגש עם המופתי ולבוא ליפו לראות אותי. ואשר לארסלאן ואל ג'אברי הוא נכון לתת לי מכתב אליהם. אמרתי, שמוטב שיכתוב להם על תוכן שיחתנו.

...בשעה עשר בבוקר ביום 31.8.1934 נפגשתי עם מוסא אלעלמי בביתו בירושלים. הוא ראה את המופתי בכפרו ומסר לו על תוכן שיחותינו. הדברים היו כפצצה באזני המופתי. הוא לא שיער שיש יהודים הרוצים בכנות הבנה והסכם עם הערבים. עד כאן לא היה דבר כזה. הוא, מוסא אלעלמי, הבטיח למופתי, שאני מדבר ביושר ובכנות, ושהוא יוכל להאמין לי ולבטוח בדברי. המופתי שמע על התכנית בהתעניינות רבה וזוהי תשובתו:

עד עכשיו לא האמין שהיהודים רואים צורך בהבנה עם הערבים. הוא מצדו אינו מתנגד, אם רק אפשר להבטיח את האינטרסים הדתיים, הכלכליים והפוליטיים של ערביי ארץ ישראל. כמובן שהוא צריך עוד לעיין בתכנית. הדבר הוא כל־כך מפתיע ופתאומי. לעת־עתה אינו יכול לעשות שום צעד ...יש לשנות את דעת־הקהל, ליצור אטמוספירה אחרת, דרושה הצהרה פומבית שתשפיע על דעת־הקהל הערבית.*

[* שם, עמ' 36־37.]

 

בן־גוריון חתם את הדיווח על השיחה: "הזמנתי את מוסא אלעלמי לבקר במשקנו, והוא קיבל הצעה זו ברצון. גם אשתו תלווה אותו בביקורים אלה".* זו הייתה נקודת השיא בשיחות שביניהם, שהיו, ככל הידוע, החשובות ביותר מבין השיחות המעטות שהתנהלו בין יהודים לערבים, שבהן אישים פוליטיים, בעלי עמדה מרכזית, דנו בכנות ולעומק בפתרון שלום, והגיעו עד להשלכות המעשיות של ההסדר הסופי בין שני העמים בארץ ישראל.

[* שם, עמ' 37.]

השיחה של בן־גוריון עם המנהיגים הסורים הייתה שונה בתכלית. ארסלאן היה מחופר בעמדותיו. לא נראה שום סיכוי שהצדדים יתקרבו לעמק השווה ושתיתכן ולו רק מחשבה על הסכם. כעבור זמן פרסמו בני שיחו הסורים את תוכן השיחה, שהייתה אמורה להיות חשאית ופרטית, בירחון התנועה הסורית הפלסטינית בז'נבה. "כשהראיתי חוברת זו למוסא אלעלמי", כתב בן־גוריון, "נתמלא בושה וכלימה, ואמר לי, שקשה יהיה לו מעכשיו להראות פניו בציבור. ידעתי שהוא אומר זאת בכנות ומתוך צער רב".*

[* שם, עמ' 44.]

פרסום השיחה הפסיק את המשא ומתן. בינתיים הלך המצב והשתנה במהירות. שלטון הנאצים בגרמניה וגלי אנטישמיות במזרח אירופה הביאו להגירת ענק ולרכישת אדמות מסיבית. הערבים חשו מאוימים יותר ויותר, אך לכאורה החיים נמשכו במסלולם הרגיל, הרגוע. זמן מה לפני פרוץ 'המרד הערבי' בא אל מוסא אלעלמי גיסו, ג'מאל אל חוסייני, וסיפר על תכניותיו לפיתוח הפרדס המשותף שלהם בביסאן (היום בית שאן).

סירין, בתו של ג'מאל אלחוסייני, מתארת בספר הזיכרונות שלה, איך אביה מספר לדודהּ, מוסא:

על עצי הפרי המתפקעים מעסיס, על הצל הנדיב שמטילים עצי הברוש העצומים ואיך בקרוב יקיץ הקץ על כל דאגותינו הכלכליות. לחורף שלנו יש יתרון משמעותי על החורף האירופי הקר, והפירות שלנו יוכלו להציף את השוק. בעצם, הוסיף ואמר, ייתכן מאד שארגזי המשלוח אפילו לא יספיקו לכמויות היבול העצומות. סביר מאד, הוא אמר, שהדרישה תהיה גדולה כל כך, שבבוא העת ניאלץ לקנות אונייה משלנו כדי להוביל את הסחורה. ולמעשה, אולי אפילו שתי אוניות - האחת, עמוסה פירות, תצא מנמל יפו בדרכה אל שוקי אירופה, ובה בשעה תחזור האחרת ריקה אל הנמל. אחת יוצאת, אחת חוזרת, עוד זו חוזרת וזו יוצאת.*

[* סירין, ירושלמית, עמ' 83.]

 

אך עם המרד פרצה השביתה הגדולה שנמשכה חודשים רבים. בפרדס הגדול של משפחת אלעלמי ומשפחת אלחוסייני בביסאן נרקבו הפירות שגדלו בשפע. פרדסי ביסאן עברו לידי ישראל ב־1948. בני אלחוסייני ואלעלמי עזבו את ירושלים, אבל מפעם לפעם היו בני המשפחות מעלים את זכר אניות הפרי שעליהן חלם ג'מאל אלחוסייני. ובהרגשת כאב ואבדן היו צוחקים ואומרים זה לזה, "אונייה אחת יוצאת, אונייה אחת חוזרת. עוד זו חוזרת וזו יוצאת".*

[* שם, עמ' 83.]

ב־1936 עם פרוץ 'המרד הערבי הגדול'. הלכה האלימות והסלימה. הדעות הקצינו גם אצל אנשים כמו אלעלמי ובן־גוריון. כך מדווח בן־גוריון על פגישה שלהם ב־1936 שהתקיימה אצל יהודה לייב מאגנס, רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים וידידו של אלעלמי:*

[* ראו פרק על יהודה לייב מאגנס.]

הוא [אלעלמי] שאל אם ייתכן הדבר, שהעלייה תיפסק, וקיבל ממני תשובה ברורה וניצחת, שהצעה זו אינה אפילו בגדר של דיון. הוא שאלני אז, אם ייתכן שנפסיק לזמן מסוים קניות קרקע - ואף על הצעה זו קיבל ממני תשובה שלילית ברורה ומוחלטת.*

[* בן־גוריון, פגישות עם מנהיגים ערביים, עמ' 85.]

 

אשר לעצם עניין ההסכם עם הערבים כתב בן־גוריון במכתב להנהלת הסוכנות היהודית ב־2 ביוני 1936:

הסכם עם הערבים דרוש לנו לא למען הקים שלום בארץ. שלום הוא אמנם בשבילנו דבר חיוני. אי־אפשר לבנות ארץ במצב של מלחמה פרמננטית, אבל השלום בשבילנו הוא רק אמצעי. המטרה היא הגשמה מלאה וגמורה של הציונות. רק לשם כך נחוץ לנו הסכם ...והשאלה היא: הייתכן הסכם כזה עם הערבים בכלל, והייתכן הסכם כזה עם הערבים בשעה זו?

על השאלה הראשונה אני עונה בחיוב; על השאלה השנייה אפשר לענות בשלילה. יש לדון על שני מיני הסכם: הסכם מקיף של המטרה הסופית והסכם זמני. הסכם מקיף - ודאי שאיננו בא בחשבון עכשיו. כי רק לאחר ייאוש גמור מצד הערבים, ייאוש שיבוא לא רק מכישלון המהומות וניסיון ההתקוממות, אלא ייאוש שיבוא בעקבות גידולנו בארץ, ייתכן שהערבים ישלימו עם ארץ ישראל עברית... *

[* שם, עמ' 85.]

 

בן־גוריון האמין כי הערבים יגיעו לידי ייאוש. על אף ראייתו החדה הוא לא הבין שמה שיתגלה כייאוש שלהם יהיה זמני כמו הפתרון הזמני שהציע.

לאחר מלחמת העצמאות שהביאה תבוסה וחורבן על ערביי הארץ, בן־גוריון כבר לא עסק בעניין, ויש לשער שבאותם ימים לא עלתה על דעתו האפשרות כי מה שנראה אז כייאוש גמור של הערבים, לא יביא אותם לכניעה ולוויתור, אלא להיפך: נקודת האפס הזאת תהיה ברבות הימים לנקודת ההתחלה.

כשפרץ 'המרד הערבי הגדול' מצא אלעלמי את עצמו בין הפטיש לסדן. הוא שאף למדינה ערבית בארץ ישראל, ויזם מכתב מחאה עליו חתמו 137 מבכירי העובדים הערבים בממשל המנדטורי, אבל התמיד בעמדתו נגד אלימות, נגד טרור. הוא חלק על מדיניותו של המופתי, חאג' אמין אלחוסייני, שעמד בראש הוועד הערבי העליון ולמעשה בראש המרד. "חאג' אמין היה הטרגדיה שלו", אמר לי אחד ממקורביו והוסיף:

הסגנון והמדיניות של חאג' אמין היו זרים לו לחלוטין, אבל מעולם לא יצא נגד המדיניות הזאת. הוא לא רצה להתייצב כנגד חאג' אמין וכך לאט, לאט, הוא נסוג אל הצל. הוא נהג כמו פייסל חוסייני ביחס לערפאת. כששאלו אותו 'למה אתה לא אומר בציבור מה שאתה חושב על ערפאת?' ענה פייסל: 'יצאתם מדעתכם. לקח לנו ארבעים שנה להשיג אותו'. פייסל חוסייני חשב שערפאת טועה, אבל היה ממציא סיפורים כדי לחזק אותו. הוא סיפר שערפאת סיפק לו רובים, אבל ערפאת לא סיפק לו רובים. 'אם אתקיף את ערפאת אני בוגד', אמר. וכך בדיוק היה עם מוסא אלעלמי שאמר, 'האיש שגייס אלפי פלסטינים הוא לא אני. אני טוב בכמה דברים, אבל אינני מסוגל לגייס. אנשים אומרים על אבא אבן שהוא טוב מכדי להיות ישראלי, והערבים אומרים שמוסא אלעלמי היה טוב מכדי להיות ערבי'.*

[* ראיון המחברת עם מקורב לאלעלמי, שביקש להשאר בעילום שם.]

 

בעיצומו של המרד הערבי המשיך אלעלמי במגעים עם אישים יהודים שונים, אבל אלה לא היו עוד מנהיגים פוליטיים מהשורה הראשונה. כשהגיע לנוסח של הסכם עם ידידו מאגנס, ניסו אישים יהודים כמו משה סמילנסקי לקנות בכסף את הסכמתם של חברים בוועד הערבי העליון. תופיק ביי, ידידו של סמילנסקי, אמר לו:

לכם יש 'תם אחד' החושב ועושה לשם שמים - מאגנס; וגם לנו יש 'תם' החושב גם הוא לשם שמים - מוסא אלעלמי, וחיברו שניהם נוסח יפה שייקח את הלבבות, ואנחנו אנשי המעשה נעזור להם מתוך שנגיע ל'נוסח' משלנו המתקבל על הלב; ה'נוסח' שהציע הביי... היה כדלקמן: היהודים יתנו חמישים אלף לא"י. מהם יקבלו שמונה מחברי הוועד הערבי־ חמשת אלפי לא"י כל אחד, ובנו של תופיק ביי עוד תוספת של חמשת אלפים לא"י ל'הוצאות'. תמורת זאת יסכימו חברי הוועד הערבי העליון להצעתו של הנציב העליון - להפסיק את השביתה ולנסוע עם נציגי היהודים ללונדון לשם משא־ומתן על בסיס ההסכם שיעבדו מאגנס ומוסא אלעלמי.*

[* בן־גוריון, פגישות עם מנהיגים ערביים, עמ' 82 - 83.]

 

אבל אלעלמי לא היה 'תם' כמו ידידו מאגנס - רב שהגיע לארץ מאמריקה ופעל בעולם סגור של אקדמאים ואנשי רוח - אלא ערבי בן המקום, שמטבע הדברים עסק תמיד בעניינים מעשיים, הן כלכליים והן מדיניים. שניהם נכזבו מניסיונות ההידברות והדו־קיום. מאגנס מת ממחלה כעשר שנים לאחר מכן, אלעלמי חי עוד שנים רבות, שבע אכזבות רבות, הגיע עד לתחתית הבור, ואז התחיל לעלות שוב.

ובעוד 'המרד הערבי' נמשך עודד בן־גוריון, ששהה באירופה, את שרתוק להמשיך במגעים עם הערבים: "רואה אני במגע בלתי נפסק עם מנהיגים ערבים חשיבות רבה, ואם אין אפשרות למשא־ומתן רשמי - תמשיך בשיחות אישיות".* שרתוק נפגש עם אלעלמי במלון 'קינג דייוויד', והביא לפניו את הצעת בן־גוריון להגביל את העלייה ל־60־80 אלף עולים לשנה תמורת הסכם. אלעלמי הודה שיש כאן וויתור מסוים מצד היהודים, אבל אם הערבים יגיעו להסכם זה יהיה ויתור הרבה יותר גדול מצידם. הוא טען שאין אפשרות לבוא לידי הסכם בין יהודים לערבים כל עוד חברי הוועד הערבי העליון לא יאמינו שהיהודים מוכנים להקריב משהו למען השלום. הם סבורים שהיהודים בלתי מתפשרים כמו בן־גוריון. הוא, עצמו, אמנם מעריץ את הכנות וגילוי הלב של בן־גוריון, שאומר למעשה שהערבים יתנו ליהודים כל מה שהם דורשים עכשיו, וכתמורה היהודים יעזרו לערבים בזמן מן הזמנים, שאולי לא יגיע אף פעם, בדבר הקמת קונפדרציה ערבית.

[* בן־גוריון, פגישות עם מנהיגים ערביים, עמ' 89.]

הנכונות והקירבה שנוצרו בפגישות הראשונות עם בן־גוריון, לא היו עוד. גם אלעלמי וגם שרתוק חזרו על טיעונים ידועים היטב בנוסח אותן פגישות חסרות תוחלת בין שני הצדדים שהתקיימו ומתקיימות מאז ועד היום.

ב־1938 פורסם דו"ח 'ועדת פיל', שהמליץ על סיום המנדט ועל חלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית. בדו"ח גם צוין שהתביעה במחלקה המשפטית, שכזכור הממונה עליה היה מוסא אלעלמי, נוהגת לפנים משורת הדין במורדים הערבים. המלצת הדו"ח הייתה למנות תובע ראשי אנגלי. אלעלמי קיבל את הידיעה בעת שהותו בקרלסבאד - הוא האמין מאד בסגולותיהם של מי המעיינות המפורסמים, ובנסיעותיו לאירופה לא היה מחמיץ הזדמנות לשהות באחד מהם. בתצלום מאותה תקופה הולכים הוא וסעדייה ברחוב, בקרלסבאד, על פני סעדייה חיוך רחב, עליז, ואלעלמי? במבט ראשון הוא נראה כגבר בוטח בעצמו, מישהו שמקרין סמכות. על פניו חיוך קל, אולי הוא מגחך על עצמו, על האדון הזה שפוסע עם עיתון ביד אחת וקנקן מי מעיינות המרפא, שכה האמין בהם, ביד השנייה, אבל במבטו יש איזה צל. ושוב, אם מתבוננים רק בעיניים הן כאילו משתנות בבת אחת. אי אפשר לטעות באפלה שבהן ובכאב שאותו חיוך מסווה.

עם חזרתו לירושלים כבר התמנה משפטן אנגלי למשרת התובע הראשי, ועלמי עזב את הממשל המנדטורי ונסע עם אשתו לבירות. למעשה יצא לגלות, הצטרף לבני משפחה אחרים, ידידים ומנהיגים פוליטיים שגלו לשם כמו ג'מאל אלחוסייני והמופתי, חאג' אמין אלחוסייני. מאוחר יותר עברה החבורה לבגדד, ומשם נסע אלעלמי ללונדון לקראת ועידת סט. ג'יימס, שהתקיימה ב־1939, ובה ניסו הבריטים ללא הצלחה להגיע להסכם בין היישוב היהודי בארץ ישראל לבין ערבייה. יחד עם ידידו הטוב, ג'ורג' אנטוניוס, יעץ אלעלמי בגיבוש וניסוח 'הספר הלבן' שפורסם באותה שנה, ושהגביל מאד את ההגירה היהודית ואת רכישת הקרקעות מידי ערבים. פרסום ה'ספר הלבן' הביא לפיוס מתון בין הבריטים לערבים. רבים מן הגולים הפוליטיים שבו לארץ וביניהם אלעלמי. במלחמת העולם השנייה חלה הפוגה של מספר שנים בעימות בין יהודים לערבים בארץ, ובשנים אלה לא היה אלעלמי מעורב בפעילות פוליטית.

המלחמה התחוללה במרחק־מה, בסוריה ובמצרים, אך ארץ ישראל הייתה כעין אי של שקט ושל שלום ארעי. אלעלמי פתח משרד עורכוּת דין בירושלים, וחי את חייו בעיר שבה נולד ושזכתה לפריחה באותה תקופה. נהרו אליה מכל פינות המזרח התיכון, הגיעו גם פליטים רבים מאירופה ואנגלים אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים שהוצבו בתוקף המלחמה לתפקידים מיוחדים. חיי החברה המנדטורית הפכו אינטנסיביים ודחוסים, ואלעלמי היה בין הדמויות המרשימות בחברה זו. כשנכנס לחדר שמו לב הכול לאיש גבה הקומה, שחליפות משובחות כיסו על גופו המתעבה. כשדיבר הכול הקשיבו לו. היה בו משהו מרתק, מין עירוב של קסם, סמכות וריחוק: איש מכונס בעצמו, גם כשהיה בין אנשים, כך תיארו אותו.

הוא היה אז בשנות הארבעים לחייו. ילדים לא נולדו לו, ואל אשתו, סעדייה, נטה להתייחס כאל ילדה, כאשר הוא היה בעל הסמכות והמחליט בכול. דברים היו חייבים להתנהל בדיוק לפי רצונו, ולא פעם היה נתקף בפרצי כעס מטילי אימה. מידת הריחוק שלו מהסביבה הלכה וגדלה. הוא מסתיר הרבה, סיפרו עליו, והתכוונו בין השאר לשמועות שהוא הומוסקסואל, שמועות שנפוצו יותר ויותר עם השנים.

משקרבה המלחמה לסופה שוב עלתה שאלת עתידה של פלסטיין. ב־1944 הוזמנו נציגי איחוד הארצות הערביות לוועידה באלכסנדריה שהכינה את הקמת 'הליגה הערבית', והוזמן גם נציג מפלסטיין. מכיוון שהמפלגות לא יכלו להגיע לידי הסכם ביניהן, הוחלט לשלוח אדם בלתי מפלגתי, ונבחר אלעלמי. לזמן קצר היה הוא איפוא נציג העם הפלסטיני, והביא לפני הוועידה סקירה היסטורית־פוליטית מקיפה על מצב העניינים בארץ.

דו"ח מודיעין שנשלח למשרד החוץ הבריטי ציין שדבריו: "נאמרו בנימה של מלנכוליה שקטה ושל להט עצור שבהם היטיב לשלוט".* אלעלמי תיאר איך ה'ספר הלבן' לא יושם כראוי, איך ההגירה היהודית ורכישת האדמות הערביות בד בבד עם נישול הפלאחים יצרו מצב שבו "אנחנו זרים בארצנו שלנו". לסיום הביא שלוש הצעות מפורטות שהכין עוד בירושלים: הקמת משרד הסברה שיציג את העניין הערבי־פלסטיני בעולם, ביצוע רפורמה יסודית בחקלאות בפלסטין והפעלת סנקציות מתואמות בין מדינות ערב כנגד הגירה יהודית וייצוא מוצרים יהודים מארץ ישראל.

[* Hourani Albert, Musa Elalami and the problem of Palestine, from 1933-1939 Studia Palestina, p. 35. (להלן אלברט חוראני) ]

ההצעות אמנם התקבלו בוועידה מטעמים פוליטיים של הצגת אחדות ערבית, אבל כשהגיע אלעלמי לשלב הביצוע נתקל באדישות או בהתנגדות. איש מבין המנהיגים הפוליטיים של אותה תקופה לא נתן דעתו על הדברים האלה. וכך לא נעשה כל ניסיון לבצע סנקציות כנגד היישוב היהודי. ה'קרן הקיימת הערבית' - Arab Development Society - שנוצרה בהשראת הקרן הקיימת לישראל לא ביצעה את התכנית הגדולה שלו - רכישת אדמות מאיכרים מרוששים על מנת למנוע את מכירתן ליהודים והקמת כפרים לדוגמא - והצטמצמה לניסיונות חקלאיים מוגבלים בכמה כפרים קיימים. התכנית היחידה שיצאה לפועל הייתה הקמת ה'משרד הערבי'. תכנית זו סימנה את השינוי שהתחולל בראיית העולם של אלעלמי, שכזכור התנגד בשנות ה־20 להקמת סוכנות ערבית על מנת שלא להשוות את מעמדם של ערביי פלסטין למעמד היהודים שהיו בעיניו זרים. עכשיו, לאחר שנוכח כמה מסוכנים ה'זרים' האלה, עד כמה הם מאיימים על הקיום הערבי בארץ, חזר בו ויזם הקמת משרד ערבי, שיהיו לו סניפים במספר ערי בירה ושאנשיו יסבירו לעולם את מצב הערבים בפלסטין. הוא עצמו עמד בראש משרד כזה בלונדון אם כי לא היה שם כל הזמן. אלעלמי היה הראשון מבין הפלסטינים שלמד שיעור מהמעשה הציוני. את השיעור הזה עתידים ללמוד היטב היסטוריונים, הוגי דעות ואנשי מעשה, אבל בעיני משתתפי הוועידה ב־1944 עדיין נראה העניין מופרך ומרחיק לכת.

חוץ מעיראק לא עמדה אף מדינה ערבית בהבטחותיה הכספיות למיזם שדמה לפעילות ההסברה של הסוכנות היהודית, ואלעלמי החליט להפעיל את המשרד הערבי במתכונת מצומצמת. הוא בחר צעירים משכילים ומוכשרים בעלי הכשרה אקדמאית לעמוד בראש הסניפים שנפתחו בירושלים, בלונדון ובוושינגטון. העבודה נעשתה בהיקף קטן, כי תקציב המשרד היה מוגבל והליגה הערבית לא תמכה בו.

זו הייתה הפעילות הראשונה והאחרונה של מוסא אלעלמי כמנהיג פוליטי. הוא היה חלק מהנוף הפוליטי של ערביי פלסטין, אך אישיותו חסרה את התכונות הנדרשות ממנהיג. איש משרד המושבות הבריטי, שהכיר את אלעלמי בעת שירותו בארץ ישראל, תיאר אותו כאדם שהערבים רוחשים לו כבוד ושקיבל על עצמו להיות נציגם של הפלסטינים בוועידת אלכסנדריה בשל רגש החובה, אך: "אינו עשוי מהחומר שמנהיגים קורצו ממנו. יש בו יסוד של פטליזם פסימי שמביא אותו לקבל דברים כפי שהם, ואין לו את כוח הרצון, ואולי את השאיפה, למשוך אחריו פוליטיקאים ערבים".*

[* שם, שם.]

מה גם שאלעלמי הסתייג מהפעילות של המנהיגים הפוליטיים בפלסטין, שכדרכם היו שטופים בתככים, בסכסוכים וברדיפה אחר עמדות כוח, ולא הבחינו בשינויים הגדולים שחלו בעולם בעקבות מלחמת העולם: פרסום ממדי השואה וזוועותיה, התחזקות התמיכה בתנועה הציונית, בעיקר בארצות הברית והיחלשות בריטניה וחיזוק תלותה בארה"ב, שאילצו אותה לתאם עמדות עם ארה"ב ביחס לגורל הארץ. אלעלמי מאס במעשה הפוליטי הערבי. הוא נעשה סרקסטי, ולא ריסן את לשונו החדה והעוקצנית כשתיאר את המדיניות הזו במונחים של טירוף ורמייה. התבטאויות אלה התקבלו כמובן בעוינות וקולו הפך יותר ויותר לקול קורא במדבר.

אבל הקול הזה קיבל תוקף עם תבוסת הערבים ב־1948. זמן קצר לאחר התבוסה פרסם אלעלמי בבירות את 'לקח פלסטיין',* פרסום קצר, שכתב על סמך שיחות עם ידידים צעירים, ובו ניתח את המאורעות שהביאו לאסון הפלסטיני. שלא כאחרים, שניסו לטשטש את האשמה והבושה, ביקש אלעלמי לראות דברים כהווייתם. הוא לא עסק במדינות ערב שהכזיבו אלא בפלסטינים עצמם: איך החמיצו את האפשרות להביס את היהודים במלחמה, משום שלא טרחו בהכנות וסמכו על יתרונם המספרי ועל האנגלים שיתערבו לטובתם ברגע האחרון. היהודים הבינו שזו תהיה מלחמה גורלית וכוללת. הפלסטינים פשוט המשיכו בנוסח המוכר של התקוממות עממית וכנופיות חמושות. לדבריו, ביסוד הכישלון מונחת החולשה העמוקה של הערבים, שאותה תיאר כשישים שנה לאחר מכן המדינאי וההיסטוריון הפלסטיני עאוני עבד־אלהאדי: "בהיסטוריה של הפלסטינים אין התחלות ואין סופים... יש פרקים שמתפתחים כמו גלים בים... הם שוחים עם הגאות, אבל אינם יודעים לאן זו תיקח אותם".**

[* Elalami Musa, The Lesson of Palestine, Middle East Journal, Vol. 3 no.4, pp. 373-405]

[** עאוני עבד־אלהאדי, ניו יורק טיימס, 2007.22.7.]

תקופה זו הייתה הקשה בחייו של אלעלמי. באותם ימי אנרכיה שבאו על הפלסטינים עם קום מדינת ישראל, התפרקו גם חיי המשפחה שלו. עוד לפני שהאנגלים התפנו מהארץ ב־15 במאי 1948 והפקירו אותה, עזבו הוא ואשתו את ירושלים ועברו אל בית הקיץ של המשפחה ביריחו. בחודשים הבאים נשארה סעדייה ימים רבים לבדה בבית, כי אלעלמי נסע לעתים תכופות לעמאן ולבירות. רוב זמנו הוקדש אז לחלוטין להפעלת ה־ADS, 'האגודה הערבית לפיתוח' על מנת ליישב מחדש לפחות חלק מהפליטים הפלסטינים. יום אחד שב ליריחו מאחת הנסיעות, ומצא את הבית ריק. אשתו, סעדייה אל ג'אברי ואהובה, וואספי טל, איש אמונו שטיפל בענייני הבית והשטח שסביבו, כבר עזבו יחד ונסעו לעמאן.

זו הייתה שערורייה גדולה. היה ברור לכול שסעדייה התאהבה בוואספי טל. תיארו אותו כרודף נשים ידוע, בדווי אמיתי, כמעט שחור, מכוער - היפוכו של מוסא אלעלמי - שחיזר בלהט אחרי הגברת היפה. בחדרי חדרים נאמר שהמשיכה של סעדייה אל וואספי טל הייתה מאד מינית. רבים נטו כעת להאמין בשמועות שרווחו מזה שנים שאלעלמי הוא הומוסקסואל.

"סעדייה אהבה את מוסא מאד, אבל כאח, לא כגבר", סיפרה לי לולי עבול הודא, בתו של ראש ממשלת ירדן בשנות השלושים, ומומחית ליצירות קמיל פיסארו, שהכירה את בני הזוג היטב. למרות השמועות והסיפורים על נטיותיו המיניות של אלעלמי, הדעה הכללית הייתה שסעדייה לא רק פגעה אנושות בכבודו אלא שברה את לבו. היא הייתה הדבר האישי היחיד בחייו של האיש הגאה, כך סיפרו במשפחה, הייתה בשבילו כמין סמל, והסמל נשבר. אלעלמי לא דיבר על כך, גם לא עם הקרובים לו ביותר. הוא מעולם לא דיבר על דברים אישיים. את הכאב העמוק הוא נשא בתוכו.

אבל אחרי מותו נמצא ביומניו מכתב מסעדייה, שנכתב כשנתיים לאחר שהלכה ממנו, ובו היא כותבת שהיא מתחרטת מאד על שעזבה אותו, שהוא איש נפלא בעיניה, והיא מבקשת ממנו שיסלח לה, שיניח לה לחזור אליו. אלעלמי לא השמיד את המכתב. הוא השאיר אותו כעדות, כך סיפר אדם קרוב אליו. הוא רצה שבני המשפחה שיקראו אותו יבינו שכל חייו אהב רק את סעדייה, אבל מחמת הכבוד העצמי לא היה יכול להניח לה לחזור לאחר שנישאה לוואספי טל ומזה שנתיים הייתה אשתו. דווקא מפני שאלעלמי לא דיבר על כך, נראה שרצה לומר למי שיקרא את אותו מכתב, שלמעשה סלח לסעדייה אבל לא היה יכול לסלוח לה בגלוי, בציבור.

מכאן ואילך חי אלעלמי לבדו. הוא שקע ראשו ורובו בענייני הפליטים הפלסטינים, ופעולותיו היו לא פעם נועזות. עוד לפני תום המנדט העביר מירושלים לעמאן את כספו הפרטי ובנוסף לכך 16,000 לירות סטרלינג, שארית המענק של ממשלת עיראק להקמת 'האגודה הערבית לפיתוח'. כשנודע לו שממשלת ירדן, הכורעת תחת נטל הכלכלה של מאות אלפי הפליטים הפלסטינים, עומדת להחרים את כספי המענק, הוא נהג במהירות רבה לעמאן והוציא את הכספים, ובאותה הזדמנות גם את כספו שלו, שעות מספר לפני שהגיעו לבנק נציגי הרשות עם צו החרמה. את השטרות הסתיר מתחת למושב המכונית, וחצה את גבול הלבנון לפני שהספיקו לעצור אותו בעוון הפרת התקנות לשעת חירום.

מספר שעות לאחר שהגיע לבירות הגיע אליו שליח מטעם ראש ממשלת ירדן ועמו פקודה שיחזיר מיד את הכספים, אחרת יואשם בפלילים. אלעלמי לא נחפז לשוב. כעבור שלושה ימים, לאחר שהפקיד את הכסף בכספות במספר בנקים בבירות, חזר לעמאן. הוא לא התקשר לראש הממשלה, אלא פנה היישר אל ארמון המלוכה. את המלך עבדאללה מצא יושב על המרפסת. הוא סיפר לו שהעביר את הכספים למקום בטוח, ושאין לו כל כוונה להחזיר אותם לעמאן, מאחר שהוא עצמו ערב להם - הם ניתנו לו כמשמורת וואקף עבור הפלאחים שהפכו כעת לפליטים - בסוף דבריו שאל את המלך: מה היה עושה במקומו? עבדאללה, כך סיפר אלעלמי, השיב שהיה נוהג כמוהו.

ממעון החורף שלו ביריחו היה מרבה לנסוע לעמאן. האם היה עובר על פני הבית שסעדייה חלקה עם וואספי טל (היה לה בית נפלא, יפהפה, כך סיפרו)? האם לא היה פוגש בה במסיבות חברתיות? הרי אלעלמי היה מתראה עם נכבדי המקום ועם האישים בשלטון, ובעלה, וואספי טל התמנה כעבור זמן לראש ממשלת ירדן. איך שמר על הכבוד שכל כך חשוב היה לו לשמור עליו? האם השתיקה הגמורה שלו הגנה עליו? השתיקה שוודאי רק הדגישה את העצב העמוק בדמותו.

באותם ימים חסרי אופק שהיו לאחר 1948 מנת חלקם של הפלסטינים, התמקד אלעלמי בעשייה מצומצמת, נקודתית. הוא תכנן איך ליישב לפחות חלק מהפליטים בפלסטין עצמה ולא במדינות ערביות. לאחר חקירה ודרישה הסתבר לו שלא ניתן לעשות זאת ברוב חלקי הגדה המערבית, והוא צמצם את התכנית עוד יותר. כעת חשב רק על השטח הסמוך לביתו ביריחו: מישור יבש שאדמתו מלוחה, ולפי ממצאי הממשל המנדטורי לא נמצאו שם מים. בשטח הזה החליט ליישב חלק קטן מהפליטים. הוא היה מרבה לשבת על מרפסת הבית שממנה נשקף המישור הלוהט וההרים שמעבר לו, והיה מהרהר בשאלה לאן נעלמים הגשמים שיורדים על אותם הרים ומציפים את הוואדיות במים. עלה בדעתו שהם חייבים להיקוות מתחת לפני המישור השחון. כאן, באחד המקומות השוממים בעולם, הוא יממש כנגד כל הסיכויים תכנית התיישבות חקלאית. לא היה לו מושג איך יעשה זאת, אבל היה לו ברור שהוא יעשה זאת.

אלעלמי פנה בבקשה לממשלת עבר הירדן (ביוני 1949 הוסב שמה של המדינה ל'ממלכה ההאשמית של ירדן' שכללה את שטחי הגדה המערבית) שתאפשר לו לעבד שם חלקת אדמה, ולהתחיל בניסויים במקום. הוא לא היה מקובל אז על חוגי השלטון, וכדי להיפטר ממנו הניחו לו לעסוק בניסויים ברצועת מישור, כעשרה קילומטרים צפונית לים המלח. היה זה שטח ריק שהשתרע על כ־20,000 דונם, שום עץ או עשב, שיחים שחונים פה ושם. אלעלמי החליט לחפור באר, אף שממשלת ירדן סירבה למסור לו את מכשירי הקידוח שנשארו בגדה מזמן המנדט, וגם אסרה עליו לייבא ציוד מחו"ל. ניסיונות הקידוח התחילו בלב הקיץ. אלעלמי סיפר על כך בנוסח ענייני, נצמד לעובדות, לפרטים קטנים, לא פעם טכניים, נוסח סיפור שמזכיר את הכתיבה של המינגווי:

בחרתי בנקודה במרחק עשרים וכמה מטרים מהכביש… שעובר באדמות ההן מפני שהקרקע הייתה כה חולית כה דקה ומצופה מלח והתבקעה תחת כפות הרגליים... התחלנו לעבוד ב־1 באוגוסט, בחום לוהט, וחבשתי כובע קש רחב שוליים שקלע אחד הפליטים.*

[* פרלונג, פלסטיין היא ארצי, עמ' 171.]

 

עוזריו היו ספורים, כולם מצוות העובדים בביתו, כי החליט לעשות הכול בכספו ולא לערב את 'האגודה הערבית לפיתוח' בעניין שעשוי להסתיים בכישלון. מאחר שלא היה לו מושג מה לעשות החליט לקדוח חור בקוטר של שלושה מטרים. לאחר כמה ימים הביא פליטים מהמחנות שיעזרו בחפירה, והם: "הפיצו את הסיפור על המשוגע שמתעקש לחפור במדבר, וצחקו מפני שהוא שילם להם יפה כדי שיעשו זאת".*

[* שם, שם.]

יום אחד הגיע מאחד המחנות צעיר בעל ניסיון בקידוחי מים, ותוך כמה ימים הרכיב מתקן שאיבה שהופעל ידנית. לאחר מכן ביקש אותו צעיר מים כדי להוריק את עפר הקידוח, ועלמי שכר עגלה להובלת מים מירושלים. אלעלמי ממשיך ומספר:

ואז, בשבוע השלישי, הגעתי להחלטה לגמרי בלתי הגיונית… אני אבנה שם בתים עוד לפני שנמצא מים. אינני יודע מה היה טיפשי יותר - ההחלטה הזו או ההחלטה המקורית לחפש מים במדבר. למעשה בניתי תשעה עשר בתים לפני שגילינו מים... והבטחתי לעובדים שכשאמצא מים הבתים יהיו שלהם חינם, כאשר בינתיים הם ירוויחו שכר מבנייתם.*

[* שם, עמ' 172.]

 

התקווה למצוא מים פחתה מיום ליום: כל יום דמה למשנהו מלבד שינויים כלשהם במזג האוויר: החום קצת פחת, הימים התקצרו, ולא היה סימן למים. הכל ציפו שיורה להפסיק, אבל אלעלמי לא אמר דבר. הוא כתב על כך:

... אינני יודע מה הם חשבו; אבל הם נשארו ומספרם גדל בהדרגה... חשבתי שרק נמשיך לחפור, רק נמשיך, עד שלא נוכל יותר; לא חשבתי אם נסיים השנה, או בשנה הבאה או לעולם לא... ואני בטוח שכל האנשים צחקו עלי.*

[* שם, עמ' 173.]

 

באותם ימים מוסא אלעלמי הוא לא המדינאי המאוכזב, ולא האדון, האפנדי, גם לא הפילנטרופ שיקים כעבור זמן חווה ומוסד ליתומים פלסטינים. הוא איש שנשאר לו מעט מאד. חלק גדול מארצו, פלסטין, שכה ניסה לגונן עליה, נקרע ממנה. רבים מבני עמו גלו. רוב רכושו נשאר בישראל. אשתו ברחה עם איש אחר. הוא נשאר לבדו בבית החורף הישן של המשפחה: איש בגיל העמידה, שהחליט לחפור כאן, במקום הנמוך ביותר בעולם, והמשיך וחפר עוד ועוד. כי מה נותר לו לעשות אם יפסיק לחפור? מה יקרה אם לא ימשיך בתכנית שנראתה יותר ויותר בלתי אפשרית?

כעת ירד אלעלמי לעומק השיעור שלמד מהציונות. הוא הבין שהנחרצות והדבקות במטרה שהעריץ אצל בן־גוריון מקורן ב: "העובדה הפשוטה, החותכת שאין לנו בעצם לאן ללכת".* המקום הזה, שאין ממנו לאן ללכת, הוא המקום בו החזון ועבודת ההגשמה מתרחשים בו זמנית, ואין וויתור, לא יכול להיות וויתור.

[* דויד אבידן, 'יפוי כוח', בתוך: בעיות אישיות, הוצאת ארד, 1954.]

אלעלמי היה אפוא למבשר שהקדים בשנים רבות מאד את המגמה של בניית הערבים הפלסטינים את עצמם מחדש, של העלייה הזו מתוך האפר, ההליכה כנגד כל הסיכויים. ואת זה, כנראה, לא צפה בן־גוריון כשקבע שנים לפני כן, שהייאוש העמוק של הערבים יביא אותם לכדי וויתור, להשלמה עם הניצחון היהודי. יש להניח שגם אם נודע לו באותם ימים על מעשה הפרחת השממה של אלעלמי, ראה בו בן־גוריון מעשה שולי. הוא הוביל אז את המהפכה הציונית לקראת ממלכתיות מדינית, ההולכת ומתבצרת כנגד איומי החיסול של הערבים, ובאותה עת לא הוטרד עוד ממצב הפלסטינים. עם כל חדות הראייה שלו הוא לא הביא בחשבון שגם אצל הערבים, כמו אצל היהודים, ישנה תודעה לאומית עמוקה שמקורה בזהות בלתי נמחקת. הוא לא העריך את יכולת השינוי, ובעיקר את אורך הרוח והסבלנות שאינם נובעים מההנחה של בעלי הדעות הקדומות שבעיני הערבים לזמן אין ערך, אלא מהאמונה שיש משהו שקיים ועומד חרף הזמן שעובר.

כי בנחישות של אלעלמי, באי הוויתור שלו, היה משהו שונה מהשיעור הציוני שלמד. הוא לא היה חלוץ שהגיע אל הארץ המובטחת. הוא היה בן המקום שלא עזב את הארץ, שלא הפך פליט. הוא נשאר במקומו, בין שזה יריחו, שבה שכן בית החורף הישן של המשפחה אשר נשאר בידיו, ובין שזו ירושלים שנחצתה, ובית משפחת אלעלמי נמצא בצד השני, מעבר לגבול. כשנסע לירושלים נהג אלעלמי להתגורר במזרח העיר, בבית הספר האמריקאי לארכיאולוגיה. במקום זה שהה בשעה שחלה ולכאן הגיע יום אחד השליח ממקום הקידוח, כפי שסיפר אלעלמי:

יום אחד, ... הגיע מישהו במכונית מיריחו ואמר שמבקשים שארד בדחיפות ליריחו... הגעתי למקום... כולם עמדו סביב ולא אמרו מילה, ולא ידעתי מה קורה; עזרו לי להתקרב לבור, כיון שלא הייתי מסוגל ללכת בעצמי, והצעיר שהפעיל את ציוד הקידוח לקח ללא מילה כד קשור לחבל ארוך והוריד אותו אל הבור, וכשמשך אותו הוא היה מלא מים עכורים. אמרתי בטיפשות, 'מצאתם מים?' והוא אמר בפשטות 'שתה'. אז שתיתי, והם היו מתוקים, והנחתי את הכד. הרגשתי שאני נחנק, והסתכלתי סביב וראיתי דמעות על פני האנשים... אף אחד לא דיבר; זה היה כל כך לא צפוי, טוב מכדי שיקרה: אבל זה קרה..."*

[* פרלונג, פלסטיין היא ארצי, עמ' 173.]

 

למחרת היום בא שיח' נכבד, ידיד של אביו, פיידי, לביקור חולים אצל אלעלמי. הוא דיבר בבדיחות הדעת על הזמנים המשתנים, איך אנשים נעשו קלי דעת, מפיצים סיפורים על מים מתוקים שהוא, מוסא, מצא בשממת הבקעה. אלעלמי סיפר שלקח אותו אל מקום הקידוח, ולאחר שהשיח' שתה כד מלא ממי הבאר ושתה עוד ועוד, פנה אלעלמי ואמר: "'מוסא, עכשיו אתה יכול למות'... כמובן התכוון שלאחר המעשה הזה שלי אני יכול לחתום את חיי. אולי הייתי צריך לשמוע בעצתו".*

[* שם, עמ' 174.]

האם הבין אז אלעלמי שזה היה השיא שלאחריו תהיה רק ירידה? האם חשב אז שגם אם ימצא עוד ועוד מים ויפריח את השממה, שום דבר לא ישווה לתקופה הזאת? ואולי אמר זאת מנהמת לבו, בידיעה שאין עוד שנים טובות, אם בכלל היו שנים כאלה, למי שנשא בתוכו מאז ומתמיד ידיעה עמוקה שאין סיכוי שהחיים יעלו יפה.

ובכל זאת היה בשנים הבאות מהלך אופטימי. העשייה הצליחה מעבר לכל המצופה, ואלעלמי לא הרפה, לא נרתע מקשיים. שלטונות ירדן סירבו לתת לו רישיון ייבוא, והוא הבריח מהלבנון משאבה חשמלית וגלילי ברזל לבניית דופנות הבאר. לא היה לו מושג מה יגדל בקרקע המליחה ולכן הורה לזרוע ירקות, דגנים, מכל הבא ליד. הכול גדל לגובה עצום ובשפע לא ייאמן, והמומחים לא ידעו להסביר את התופעה. רק לאחר זמן התגלה שהאשלגן של ים המלח איזן את מליחות הקרקע, וכעבור מספר עונות נעלמה המליחות עצמה. כעת העביר אלעלמי את המימון לידי 'האגודה הערבית לפיתוח', שבאמצעותה נרכש ציוד מתאים באירופה ונקדחו בארות נוספות.

בעקבות ההצלחה הגדולה בגידולי חקלאות, החליט אלעלמי להקים במקום חווה חקלאית ניסיונית. גדלו שם בהצלחה עצי פרי וכותנה והוקם לול מודרני שמנה כעבור זמן 80,000 עופות - מספר עצום לאותה תקופה. גידולי הירקות והפירות הטריים, שהיו נחשבים היום כגידולים אורגניים, הוטסו לערב הסעודית ושווקו לבירות, לעמאן ולירושלים. באותן שנים ראשונות התברר לאלעלמי שעשרות אלפי יתומים פלסטינים אינם מקבלים שום סיוע מאונר"א (UNRWA) סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון, מכיוון שאינם שייכים למשפחות, והוא הקים מעון יתומים לדוגמא בבקתות החמר שבנה לעובדי הקידוח הראשון. הוא בחר כחמישים נערים - לא נערות ולא ילדים שזקוקים להשגחת נשים - כי לא העסיק בחווה נשים. תחילה חשב רק לכלכל אותם ולדאוג לצרכיהם. כעבור זמן קצר הקים להם כיתות לימוד באוהלים במגמה להכשיר אותם לחקלאות ולמלאכות שימושיות כמו נגרות, נפחות וסנדלרות.

חלק גדול מזמנו בילה אלעלמי בנסיעות. מאז ומתמיד היו נסיעות חלק מחייו, וכעת הרבה בהן יותר. לעתים קרובות היו סיבות מעשיות לנסיעה - גיוס כספים עבור החווה, פגישות עם אישים משפיעים שיבואו לעזרתו - אבל היה בו צורך עמוק לנסוע, לשנות מקום, לצאת אל העולם, וקרוב לוודאי גם לא להישאר בתוך השגרה, לבדו בבית החורף הישן. ייתכן שהנסיעות התכופות והממושכות היו מספקות יותר כעת. ייתכן שזכה כעת במידה של חופש שלא הייתה לו כל עוד היה איש נשוי. אם קיים אז יחסים כאלה או אחרים, הם היו דיסקרטיים. גם הסביבה שמרה על שתיקה. מתוך כבוד אליו ומתוך רצון לא לגעת בסיפור אישי וכואב כל כך, נוצרה ברבים גרסה רשמית שלפיה גם התפוררות הנישואים שלו לאחר עשרים וחמש שנים וגם חייו של אלעלמי לאחר ההתפוררות הזו - הכול היה חלק מאסונם של הפלסטינים ב־1948, כשהנסיבות הפרידו בין משפחות. זה היה נוסח סיפור אופייני לתקופה שבה אנשים לא עסקו יותר מדי ברגשותיהם, בין שהיו פלסטינים שביכו את אבדן ארצם, או ציונים שניתבו את רגשותיהם למימוש החזון הגדול.

הוא נהג לשהות תקופות־זמן בבירות. לעתים די תכופות היה מגיע ללונדון, ששם היו לו ידידים ומכרים רבים, אנגלים וערבים, ושם הרגיש בבית. לפעמים הרגיש שם יותר בבית מאשר במזרח התיכון המשתנה כל כך. גם לערים הגדולות במערב אירופה ובארצות הברית היה מגיע מפעם לפעם. מפעלו המתרחב והולך תבע סכומי כסף גדולים, וכספי 'האגודה הערבית לפיתוח' שהבריח בזמנו לבירות הלכו ואזלו. כדי לגייס מקורות מימון ותמיכה יסד אלעלמי את 'הוועד למען החווה ביריחו', וגייס דמויות בולטות מחוגי המדינאים, העיתונאים והאקדמאים במערב אירופה ובארצות הברית כחברי הוועד. כמה מחברי הוועד, כמו ההיסטוריון טויינבי (Toynbee), לשעבר יועצו של שר החוץ הבריטי בווין, והדיפלומט הבכיר הארולד בילי (Beeley), היו אוהדים מושבעים של העניין הפלסטיני. אחרים היו אוהדים נלהבים של אלעלמי ושל העניין עצמו. הם הבחינו שיש כאן סיפור גדול יותר מסתם מפעל פילנטרופי. ייתכן שהכירו שהאיש הבודד ומפעלו הבודד הם לא רק ניסיון אחד נועז, אלא שיש כאן מעשה נקודתי שהמשמעות שלו כלל לא־נקודתית - מעשה שהוא עדות למאבק בלתי פוסק וגם הבטחה לעתיד.

בשנות החמישים, בעקבות מהומות ביריחו על רקע מאבקים פנימיים בין האזרחים הירדנים שמוצאם מפלסטין לבין הירדנים ה'מקוריים', פלשו לחווה פליטים פלסטינים מוסתים, הרסו חלק גדול של החווה והתלמידים והעובדים ברחו.

בעזרת נאמנים מעטים שנשארו התחיל אלעלמי מיד בעבודת שיקום, עבודה שהפכה מנוף ליוזמות גדולות. הוא השיג מענק גדול מ'קרן פורד' ובנה בתי מגורים וביתני לימודים. זמן קצר לאחר מכן הקים רפתות משוכללות ומשק חלב גדול ששיווק את תוצרתו לירושלים, ללבנון ולירדן, והתכניות לעתיד נמשכו: פיתוח חקלאי מצד אחד ומצד אחר בנייה נרחבת. אלעלמי לא שקט לרגע. בתוך הסביבה מוכת התבוסה, בנוף שמרני שאין בו כמעט מעשים חדשים, המשיך במעשה שלו - החווה חייבת לגדול כל הזמן. הוא לא חדל לבנות, להרחיב את מעון היתומים, להקים להם בריכת שחייה ענקית, לסלול דרכים, לטעת שדרות עצים לאורך השבילים. המקום המסודר והמוריק הזכיר קיבוץ ובלבו בית החורף הקולוניאלי, שחלונותיו עץ צבוע ירוק ועל המרפסת רחבת הידיים מטפסת בוגנוויליה ענקית שופעת פרחים לבנים.

אלעלמי הרחיב את פעילותו גם מחוץ לחווה. הוא יזם תכנית הכשרה במלאכת יד לנערות מהכפר, מימן נטיעת כרמי זיתים וקידוח בארות עבור כמאה כפרים ערבים, שמרבית שטחי העיבוד שלהם נשארו בצד הישראלי של הקו הירוק. כל אותן שנים לא לקח חלק פעיל בפוליטיקה, אבל המשיך לעקוב בנאמנות ובלהט אחר המתרחש. "הוא היה אומר שטוב שהופיעו הפדאיון, כי אנחנו לא מסוגלים לעשות כלום", סיפרה לילה שאהיד. כשהיה רב הדוד מוסא שוהה מזמן לזמן בדירתו הסמוכה לדירת הוריה בבירות, נהג לשוחח אתה שעות על שעות, אחר הצהריים על כוס תה. היא הייתה מדברת על לבו שיכתוב על השנים בפלסטין שלפני 1948:

'זו חובתך', הייתי אומרת לו, 'כי אנחנו, הדור הצעיר, לא מכירים את העבר, ויש גם רגשות טינה עמוקים כלפי המשפחות הגדולות שנכשלו'. 'או.קיי', הוא אמר, 'אבל אני לא אכתוב אחד מאותם ספרים של זיכרונות שמסלפים את האמת. אני אעשה את זה באופן מדעי ...את תבחרי ארבעה־חמישה היסטוריונים ערבים צעירים. הם ישהו אתי בלונדון. יהיו לנו ישיבות. הם יחקרו אותי, ואני אשלח אותם לפאבליק רקורד אופיס, לגנזך הבריטי, לאמת את דברי במסמכים'...*

[* ראיון אישי של המחברת עם לילה שהיד 2007.]

ועוד סיפרה לילה שאהיד:

...הכנו הכול. זה היה זמן קצר לפני 67. כשפרצה המלחמה הוא היה בבירות ויצא מדעתו, כי הישראלים הכריזו שכל מי שנעדר מהמקום בזמן המלחמה לא יוכל לחזור. אמרתי לו, חאלו [דוד] מוסא - מה עם לונדון והספר שתכתוב? הוא אמר, חאלי [בת אחותי] את לא מבינה. הספר יכול לחכות. האדמה לא יכולה לחכות. הם ייקחו את האדמה ואני חייב ללכת לשם, אפילו אם אני אגיע בשחייה.*

[* שם.]

 

אלעלמי לא הגיע לביתו ולחווה. הוא נמנע מלחזור ליריחו תחת שלטון ישראל, כי בעיתונות הישראלית חזרו והתפרסמו רמזים שממשלת ישראל מצפה ממנו שיביא את הערבים לשולחן הדיונים. תוך כדי תנועה בין בירות ועמאן, היה אוסף ידיעות על מצב החווה: שוב ברחו מרבית העובדים והחניכים, הפדאיון היו מסתננים דרך החווה והתחוללו שם קרבות רבים. חלק גדול מהמטעים והשדות הושמדו, רבים מהבקר והעופות מתו. הצבא הישראלי סתם 27 בארות ונשארו רק שתיים. מספר אנשי צוות נאמנים שלא ברחו שמרו עדיין על מה שנשאר, ניסו להחזיר את החיים למסלולם בהיקף קטן, ואלעלמי פיקח וסייע מרחוק. פעם אחת נפגש עם אנשיו על חורבות גשר אלנבי שהפך אז למקום מפגש בין תושבי השטחים הכבושים לבין אלה שבירדן.

כעבור זמן חזר בכל זאת. המאבק על החווה נמשך כעת מיריחו. אלעלמי התמיד בפגישות בחו"ל עם אישים בעלי השפעה שיסייעו לו בקבלת מענקים לשיקום ההרס והזמין רבים מאותם אישים לבקר בחווה. על אף המאמצים הלא־פוסקים לקבל מענקים ולסלק מכשולים ביורוקרטים שנוצרו עקב הכיבוש הישראלי, לא עלה בידי אלעלמי לשקם הרבה. המטעים, הלולים ומשק החלב הצטמצמו מאד, כי תחת שלטון ישראל לא הייתה עוד אפשרות לייצא את מרבית התוצרת החקלאית לסעודיה, לירדן וללבנון. רק כשלוש בארות שוקמו ואספקת המים הייתה מוגבלת. אך הוא המשיך במסורת האירוח. כמו בבית אביו, פיידי, תמיד היו אורחים בבית. אישים מהגדה ומירדן התארחו שם, אחרים הגיעו מחוץ לארץ - עיתונאים, צירי פרלמנט וחברי הקונגרס האמריקאי.

גם ישראלים הגיעו לשם, וביניהם רות דיין שסיפרה לי: "הוא היה איש גדול. הר של איש. חיבק אותי ולא הייתי. דיבר אנגלית מצוינת במבטא. ישב תמיד על הווראנדה".* אלעלמי מעולם לא ביקש ממנה שתשתדל עבורו אצל משה דיין, שכיהן אז כשר הביטחון. מי שפנו למענו אל דיין היו חברי הוועד למען 'האגודה הערבית לפיתוח', ואם רות דיין פעלה מיוזמתה הוא לא היה מודה לה במפורש, רק היה מספר כבדרך אגב על איזה 'מלאך' שהתערב למענו בעניין זה או אחר, וחוזר לשיחה שהייתה בדרך כלל חילופי דברים על דא ועל הא. אלעלמי חיבב אותה. הוא אמר לבני משפחתו, "הגברת הזאת היא אדם ישר". היא הייתה מגיעה לעתים מזומנות, לבדה בדרך כלל. הייתה מטלפנת יום קודם או בבוקר של אותו יום ושואלת אם אפשר לבוא, ופעם הביאה את הוריה שהיו בני דורו של אלעלמי לארוחת צהריים, שהתארכה מאוד. השיחה נסבה בעיקר על אישים ועניינים משפטיים מימי המנדט, כאשר גם אלעלמי וגם צבי שווארץ, אביה של רות דיין, היו עורכי דין בירושלים.

[* שיחת המחברת עם רות דיין, 2008.]

גם חברי הוועד למען 'האגודה הערבית לפיתוח' היו מתכנסים בחווה. אלעלמי היה מדווח להם על המתרחש, מציג לפניהם בעיות ופתרונות. בנסיבות של חירום היו מגיעים באתראה קצרה גם חברי הוועד מחוץ לארץ ושוהים בביתני האורחים. לאחר יום של סיורים וארוחת צהריים גדולה היו נאספים לקראת הערב סביב הבריכה. במרכז ישב אלעלמי, מכשיר טלפון לידו, ועוזריו באים ויוצאים, דנים אתו בענייני היום והיום שלמחרת, כשהאורחים סביב הקשיבו בשקט. "הם ראו עצמם חלק מהנס המתרחש - מוסא מפריח דונם אחר דונם מהמדבר", ציינה לילה שאהיד.

השנים עברו, אלעלמי הגיע לשנות השמונים שלו, בריאותו התרופפה והלכה. הכיבוש הישראלי נמשך ומצב החווה לא השתנה לטובה. גם אם חי בהרגשה שהמצב כבר בלתי הפיך והחווה לא תחזור למתכונתה הגדולה, המשיך אלעלמי לנהל את המקום ביד חזקה ובסדר מופתי והבחין בכל הזנחה או התרשלות. "הוא היה כמו גנרל", סיפרה לילה שהיד, "היית צריכה לראות אותו כשהסתובב בחווה עם המקל ביד..."

אלעלמי לא חדל מניסיונות לשקם את הבארות שנסתמו. הוא המשיך להזמין אורחים רבי השפעה מאירופה ומאמריקה שיכלו לסייע לו לשמר את המקום. על אף הקשיים הכספיים גם המשיך לארח ברוחב לב כמו תמיד, והאורחים המשיכו לסייר בחווה שלא חזרה עוד לקדמותה, להתכנס בסוף היום סביב המארח הבא בימים, שהיה מתעטף כעת עם ערב בעבאיה יפה וחומה. על המארח ואורחיו סיפרה לילה שאהיד:

...איש גדול מאד, שעוד ניכר בו כמה היה נאה, שסיפר להם [לאורחים] סיפורים כמו שאביו פיידי היה מספר לאורחיו בדיוואן, וכמו שהוא עצמו היה מספר לאנשי הכפר, בבית הקיץ של המשפחה בשועפאת, באוהל שבגן, ולפעמים היה מקשיב יחד אתם לחכוואתי, מספר הסיפורים של הכפר, לנגן הרבאבה שליווה בנגינה את סיפוריו מימים עברו. ביריחו הוא היה מדבר על הנערים, על עניינים פוליטיים, כל מה שעלה בדעתו... הוא ידע לספר סיפורים. היה לו חוש הומור פנטסטי... הוא היה איש חברה נפלא, היה הטוב במארחים אם אהב את אורחיו...*

[* ראיון המחברת עם לילה שאהיד, 2007.]

 

הערבים האלה התמשכו לעתים עד חצות. אף שהיו קמים מוקדם, בשש בבוקר התחיל יום חדש במקום, היו האורחים מפצירים בו שלא יפסיק, והוא היה ממשיך. אך אם לא מצא חן בעיניו מה שנאמר, היה מגיב בעוקצנות ולפעמים בכעס. התקפי הכעס שלו תכפו עם השנים והפכו לפרצי זעם שלא הייתה לו עליהם שליטה, ולא משנה אם האיש היה עובד שלו, או בן משפחה, או אורח. נחשול ענק של זעם היה עובר אותו, סוחף בוודאי גם את התסכול שהצטבר בו עם המאבק הבלתי פוסק על החווה שלא עלה יפה, עם הכיבוש הישראלי שאין לראות את סופו, עם אותו כאב עמוק שהמשיך לשאת בשתיקה. לילה המשיכה וסיפרה:

הוא היה יכול להיות נעים להפליא, אבל אם אמרת למשל משהו שלא נראה לו על פלסטין, הזעם שלו היה מתלקח. הזעם שלו היה גם מתלקח בישיבות ומפחיד את חברי הוועד שלו. כך איבד רבים מהם. הוא דרש מהם יותר מדי. מעולם לא הרגיש שעליו להודות להם על נדיבות לבם.*

[* שם.]

 

אלעלמי היה נרגע מהתקפי הזעם בכוס וויסקי. לפנות ערב היה נוהג לשתות וויסקי במסורת האנגלית. גם את הבית הרחיב בנוסח בריטי קולוניאלי, אבל בו בזמן הקפיד לא לחקות את הבריטים. כשהיה מקבל את פני אורחיו בחווה הכול היה מאורגן למופת אבל לא בנוסח בריטי. האוכל המקומי הוגש יפה אך ללא גינוני יתר. כולם היו נאספים לארוחת הצהריים שהוגשה תמיד באכסדרה: עוף צלוי, אורז עם צנובר, סלט ירקות, תפוזים מתוצרת מקומית - הכול נערך על שולחנות אבן גדולים שיוצרו בחווה. האורחים, שמספרם הגיע לא פעם לחמישים, היו מעמיסים את האוכל על הצלחות ופונים לכיסאות קש שהוצבו שם, משוחחים עם אנשי הצוות. "הוא אירח את האנשים בדרך מאד יפה, לא פורמלית ומתוחכמת", תיארה לילה שאהיד, "באותו סגנון שקבעה לפני שנים אשתו לשעבר, סעדייה, ומוסא היה נאמן לו מאד."

ב־1984 התפשט נמק ברגלו השמאלית של אלעלמי בן השמונים ושבע, כתוצאה ממחלת הסוכרת שממנה סבל מזה שנים. הוא הועבר לבית החולים הצבאי בעמאן. בני המשפחה התקבצו ממקומות שונים להיות אתו בימיו האחרונים. בת אחותו, סירין אלחוסייני, כותבת בספר הזיכרונות שלה:

לפעמים היה נופל עלי פחד משתיקתו הממושכת ומעיניו העצומות. ניסיתי לעודד אותו לדבר, לספר לי על ימים עברו ועל חברים ותיקים, אבל הוא היה מפטיר, 'אנחנו, אין לנו חברים'.

...דוד מוסא הלך לעולמו ביוני 1984, עם אור אחרון. למחרת, מלווים בקומץ חברים, נסענו מאחורי הארון וחצינו את גשר אלנבי, אל מה שהיה פעם פלסטין. בגבול ערכו חיפוש גם בארון ובגופה... נסענו לירושלים, שאליה נקבצו ובאו פלסטינים מכל קצות הארץ, להשתתף בתהלוכת הלוויה. בראש התהלוכה צעדו תלמידי החווה החקלאית, הולמים בתופי האבל שהדהדו ברחובותיה הנושנים של העיר העתיקה. התהלוכה התנהלה לאיטה ממסגד אלאקצא, דרך כנסיית הקבר הקדוש, אל שער באב אלעמוד, עד שהגיעה לבסוף אל בית הקברות, שם נקבר אביו לפניו...*

[* סירין, ירושלמית, עמ' 169]

 

מחסום הביקורת ביריחו, שממנו ממשיכים לגשר אלנבי ולירדן, נקרא על שמו של מוסא אלעלמי. גם חוות הלימוד הסמוכה לגשר נקראת על שמו. הכול ירוק סביב החווה. השטחים מעובדים: שדות, מטעים, גינות. חקלאים רבים חפרו בארות בעקבות אלעלמי. את החווה עצמה מנהל הוועד למען 'האגודה הערבית לפיתוח' במתכונת מוגבלת. מספר החניכים במוסד החינוכי הצטמצם מאד, אך קיימות עדיין המחלקות להכשרה חקלאית ולהכשרה מקצועית, וקיימת בריכת הבטון הענקית שהקים אלעלמי, ופיקח תמיד על ניקיונה. גם את ניקיון הנערים היה בודק. הוא היה אדון המקום במסורת הפטריאכלית של נעוריו, והם היו בני החסות שלו, ה'יתומים' שקראו לו 'דוד'. 'דוד' שהתלבש באלגנטיות של ג'נטלמן אנגלי, ובבגדים אלה היה בא לפנות ערב אל הבריכה, שם היו הנערים משכשכים במים, זאת הייתה השעה היעודה לשחייה.

באחד התצלומים שלו, הוא עומד ומביט בנערים שבבריכה, ולא נראה שהערב קרוב. האספלט על מגרש הספורט הסמוך לבן משמש, המון אור במי הבריכה, ואלעלמי ניצב שם מעל הנערים שבמים, משעין מרפק על הברז הענק שפורצים ממנו המים בזרם עבה ושוצף אל הבריכה. הוא מחזיק בידו כובע לבד חורפי, ידו השנייה נתמכת במקל. מאחוריו כסא קש שבו היה נוהג לשבת, אך הוא עומד כבד וגבוה, לבוש ז'אקט טוויד, עניבה, כתונת לבנה, הרגליים שבמכנסיים הכהים נראות לא יציבות, והוא מסתכל בראשים הכהים, הגלוחים, בגבות הדקים המבהיקים ממים, בפני הנערים הצוהלים בבריכה שבנה למענם, שומע בוודאי את הקריאות העליזות, ועל פניו חיוך עקום מעט, זווית פה אחת שמוטה יותר מהשנייה, והעיניים שעצב נשקף מהן, העיניים האלה מאירות כעת בחיוך של הנאה.