קולות אמנם לא עוברים בדפוס, אבל דווקא להם רצינו להאזין בגיליון זה של פטל.
הסיפורים והרשומות המובאים כאן מקפלים מנעד של סגנונות מוזיקה, צלילים ורעשים. נושאי הסיפורים אינם הסאונד עצמו, אבל הוא תמיד נמצא בסמוך למוקד הרגשי שלהם, והמשמעויות הנוספות נוכחות בתוך הצלילים: זיכרונות עבר, השראה להתחיל מחדש, היאחזות במקום או בתקופה, קריאה מחודשת לקשר רגשי שדעך. וכרגיל, העדפנו סוגי כתיבה מגוונים וריבוי קולות וסגנונות.
מוזיקה היא גם עדות מובהקת לזמן ולמקום; הסיפורים כאן מתרחשים ביער אורנים של קק"ל, בתל־אביב של שנות השמונים, בגיהינום הרכבת התחתית של ניו־יורק ועוד. אי אפשר להפריד את הזיכרונות הקוליים מכל מה שנטמע בכותב: שעות השמירה בש"ג, הניסיונות להתאקלם מחוץ לישראל, האלימות שמתעוררת בתוך שגרה פרברית משמימה. גם ברצלונה של ימי פרנקו נמצאת כאן, ברשומה עוקצנית של שמעון צבר המנוח, המובאת בפטל 4 בהדפסה מחודשת.
במדור המוקדש לממואר של יוצר תרבות שאינו סופר מתארח הפעם איש הרדיו והמתרגם בני הנדל, המספר על ימי הרדיו שלו ועל תקופה שאיננה עוד.
חגית שדה
תלמה והפליטים
יוסי אלפנט והחברה שלו תלמה גרו ברחוב בעלי מלאכה 44. הגירית ואני גרנו ב-42, חצי קומה מעליהם.
לגירית לא קראו באמת גירית והיא לא הייתה דיירת רשמית. היא גם לא שילמה שכר דירה — היא הייתה ירושה שהשותף הקודם שלי השאיר בדירה, אחרי שעזב בלי להודיע שהוא עוזב.
הגירית היה כינוי שרותם המציא וכולנו השתמשנו בו, בגלל התסרוקת שלה. על השֵׂער החום־כהה שלה היו פסים רחבים של בלונד פלטינה. גרסה משלה ל״גוונים״ שהיו אופנתיים אז. היא תמיד ניסתה לשכנע אותי ללכת לספרית שלה גם כן. היא תמיד חשבה שהיא יודעת הכול יותר טוב מכולם.
הגירית נזרקה ממשפחה ירושלמית חרדית, ואני הגעתי ממושב מרגליות שעל גבול הלבנון, ושתינו נחתנו ברחוב בעלי מלאכה והשקפנו מהדירה המיוחדת־לפני־שיפוץ־קומה־רביעית־בלי־מעלית על העולם כמו שתי חייזריות מתוך החללית שלהן.
לא סילקתי אותה מהדירה כי היא הכינה ספגטי מעולה, ובכל שעה שהגעתי הביתה הייתה מתיישבת איתי לאכול ומצחיקה אותי בסיפורים שלה, עד שהתחלתי גם אני לספר לה כל מיני דברים. היא הייתה מלאה בעצות ילדותיות ותוקפניות כי היא לא הבינה כלום מהחיים שלה, ובטח לא מהחיים שלי.
מכיוון שהדירה שלנו הייתה ממוקמת חצי קומה מעל הדירה של יוסי ותלמה, יצא שאם עמדתי ליד החלון והסתכלתי לתוך הדירה שלהם כשהם עברו ליד החלון בסלון, יכולתי לראות את הרגליים שלהם. רגליים רזות של יוסי, וגרביונים שחורים עם הדפסים גותיים על הרגליים השמנמנות של תלמה.
את תלמה ראיתי כמה פעמים ברחוב, את יוסי לא ראיתי אף פעם. רק שמעתי שהיו קוראים לו מלמטה. לפעמים הספקתי להציץ ולראות את הכובע על הראש שלו כשהוא נכנס למונית.
אבל שמעתי אותו כאילו הוא מדבר אצלי בחדר.
במיוחד בקיץ ההוא, שהיה חם, ובסוף שנות־השמונים אף אחד לא חלם לשים בדירות שכורות מזגנים. לכו תחפשו באנטרקטיקה. כל החלונות היו פתוחים כל הזמן. לא שמעתי אותו מתאמן על סולמות מוזיקליים או מזמזם להיטים מתוך ״מאמי״ או ״הפליטים״. שמעתי אותו רק רב עם תלמה. כל הזמן. הם בכלל לא נשמעו כמו נסיכי רוק. בקלות אפשר היה לחשוב שמדובר בזוג זקנים סחים עם מערכת יחסים מהגיהינום.
שמעתי אותו אומר לה דברים גועליים. מילים קטנוניות ומעליבות, היה לו קול רם, קצת מאנפף, וטון דיבור מתפנק. ״תלמה, מה לבשת את השמלה המכוערת הזאת״; ״תראי איזה מטונף כאן, תלמה״; ״לא יודע תלמה מתי אני חוזר״.
כשהם לא התקוטטו הוא ביטא את שמה תֶ'למה, כמו שאומרים באנגלית. אותה לא שמעתי בבהירות. היה לה מבטא כבד של דודה אמריקאית. לפעמים שמעתי אותה מתנצלת ובוכה.
אם זה לא היה יוסי אלפנט, אולי הייתי סוגרת את החלונות למרות החום, כדי לא לתת לקולות העכורים האלה להרעיל את הנשמה.
אבל זה היה פאקינג יוסי אלפנט. בשנה שבה תל־אביב הייתה מחושמלת ממוזיקה שמעולם לא נשמעה בה קודם, והאמת שגם לא מאז. הנטשות והטרקטורים ואסקוט ועוד המון אחרים שצצו כל שבוע. כולנו חשנו גאווה לאומית כשכתבו על ״הפליטים״ ב'ניו־יורק טיימס'. אחד אלוהים ותכף כולם יראו את האור. עישנו ג'וינטים על הגג של אביב, וחשבנו שזו דרכו של עולם. תמיד יקרו דברים גדולים, יפָּרצוּ גבולות. ככה זה החיים מעכשיו ועד הנצח.
רק הגירית לא התרשמה מהסצנה.
למרות שיצאה בשאלה, היא עדיין פירשה את העולם בעיניים חרדיות. הכול היה פריצוּת וחוסר כבוד. לזכותה ייאמר שהחילה את התפיסה הזו גם על עצמה. היא חשבה, למשל, שבתור חילונית היא אמורה לפתוח את הרגליים לכל גבר שנקרה בדרכה. הסיבה שהיא הזדיינה רק עם שליח פיצה אחד ולא עם כולם הייתה בגלל נסיבות כלכליות. הזמנו פיצה רק פעם אחת, ביום ההולדת שלי.
ויתרתי מראש על הסיכוי לחנך אותה. היא שעשעה אותי ולידה הרגשתי פחות מוזרה. היה לי רק תנאי אחד: אסור לה אפילו לצייץ בכיוון של הדירה של יוסי אלפנט. פחדתי שהוא או תלמה יקלטו ששומעים אותם. זכיתי להיות זבוב על הקיר בשירותים של ״המדבר״, ולא התכוונתי לסכן את העמדה הזאת בשביל שום דבר. לא סיפרתי על השכנים שלי לאף אחד, ועל הגירית איימתי שמילה אחת מיותרת ואני הורגת את הדודה שלה הספרית.
יוסי ותלמה היו יוצאים בסביבות אחת־עשרה בלילה וההתארגנות שלהם סיפקה לנו תסכיתים מרתקים. שמח פה ושמח שם. הקשבנו בדממה לוויכוחים שלהם על כסף ועל מה הם ילבשו, ואחרי שהם יצאו ניתחנו את השיחה וריחמנו על תלמה.
שתינו חלקנו ניצנים של תודעה פמיניסטית וחוש צדק בסיסי, ובלילות הארוכים, כשכל העולם רקד במועדונים אפלים ועשה רוק ארצישראלי מצוי, אנחנו ישבנו במיוחדת־לפני־שיפוץ והשאנו עצות לכל התלמות באשר הן.
ואז פתאום נדמו הקולות מהדירה בבית מספר 44. לקח כמה ימים עד ששמתי לב, ואחרי זה חשבתי שבטח תלמה נסעה לבקר את ההורים שלה במיאמי או משהו, אבל הקולות לא שבו, ואף אחד לא קרא יותר ליוסי מלמטה שירד כבר למונית.
״נרגעו השכנים שלנו,״ אמרתי ערב אחד לגירית. ישבנו על המיטה שלי ועישנו.
״את רואה?״ היא הריעה. אפשר היה לשמוע שהיא מרוצה מעצמה. בעצם תמיד אפשר היה לשמוע את זה. ״עשיתי מצווה.״ היא כנראה התאפקה בכוחות על אנושיים עם הבשורה בשבועיים האחרונים.
״עשית מה?״
״שמתי לתלמה מכתב בתיבה שלהם.״
״את לא!״ הלב שלי עצר בחריקת בלמים. ״מה כתבת לה, חתיכת מפגרת?״
״מכתב אנונימי. תירגעי.״
לא נרגעתי.
״כתבתי לה שאני דואגת לה ויודעת שרע לה עם יוסי ושמגיע לה יותר.״
הגירית לא הצליחה להבין מה הבעיה עם המכתב. היא הרי לא דיברה, ותלמה לעולם לא תדע שזה אנחנו, ואני לא הצלחתי להסביר לה.
בהתחלה בעיקר כעסתי על הגירוש מההצגה הכי טובה בעיר, אבל לילה אחד התעוררתי ותלמה הייתה בתוכי. התעניתי מהייסורים שלה. רציתי לספר לה שהגירית המטומטמת היא זאת שכתבה לה את המכתב ושתיקח את הכול בפרופורציות.
רציתי לשחרר אותה מהחשד הנצחי בכל אדם ומכר שאי־פעם פגשה, שכפינו עליה. היא לעולם לא תדע מי ראה אותה מבוזה. מי שפט אותה בהתנשאות, מבלי שתשמיע את קולה ואת הצד שלה. חלמתי שאני עוצרת אנשים ברחוב, תופסת אותם בצווארון וצועקת עליהם ״זה אתה? זה אתה?״ ואף אחד לא עונה לי.
ידעתי שיהיה הוגן מצדי לגאול את תלמה מהאפלה, אבל לא ידעתי לאן היא עברה, ולא העזתי לחפש אותה או לפנות לאף אחד, ובסוף לא עשיתי עם זה כלום.
כמה חודשים אחר כך הרסו את הבניין שלנו כדי לבנות על המגרש בניין חדש עם שתי קומות נוספות, וכל הדיירים של בעלי מלאכה 42 נפוצו לארבע רוחות.
הגירית ואני לא שמרנו על קשר. פעם או פעמיים נפגשנו במקרה ברחוב. אולי שנתיים מאוחר יותר ראיתי אותה בקפה נגה. בשלב הזה הייתה לה תסרוקת חדשה: עורף מגולח וקסדה מחומצנת של תלתלים. היא כבר הייתה הרבה פחות גירית. היא מלצרה בקפה נגה והציעה לי לעבוד שם גם, וקבעה לי פגישה עם האחראי על סידור העבודה.
הגעתי בשעות אחר הצהריים המוקדמות. הגירית ובחורה נוספת ניקו וסידרו את המקום לקראת הערב. ברמקולים שמעו את גלי צה"ל, ומהחלונות הפתוחים נכנס אור צהבהב של תחילת ספטמבר, שהפך את מועדון הסנוקר הקשוח והאפלולי לבית תמחוי עלוב ומוזנח.
ישבתי על הבר עם כוס מים וחיכיתי לסמי שהיה אחראי משמרת. היכרתי אותו באופן קלוש: חתול רחוב בן שמונה־עשרה שלא התגייס לצבא. עיתון 'ידיעות אחרונות' בן כמה ימים היה מונח על הדלפק, ממורט, ואני דפדפתי בו בפיזור דעת.
רק אחרי שהגעתי לעמוד האחרון, נפל לי האסימון. חזרתי במהירות לכפולת האמצע. על פני שני עמודים הופיעו המון תמונות של אנשים צעירים.
התמונות היו מההלוויה של יוסי אלפנט.
נגמר לי האוויר. קראתי את כל הטקסט שוב ושוב כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה. חיפשתי את תלמה בתמונות ולא מצאתי אותה באף אחת מהן.
אולי הסתומים מ'ידיעות' טעו. הייתה שם תמונה של בחורה יפה. מתחתיה היה כתוב שזו החברה של יוסי אלפנט. החברים שלו סיפרו על הג'אמים שנמשכו עד הבוקר בדירה המיתולוגית שלו ברמת־גן והרעידו את כל הרחוב... עכשיו החברה שלו נשארה שם לבד, כך נכתב. הם גרו שם בחמש השנים האחרונות מאז שחזרו מניו־יורק.
סמי אחראי המשמרת לא הגיע. הגירית והחברה שלה לא ידעו איפה הילד.
הכנסתי את העיתון לתיק וקמתי ללכת, אבל הדמעות השיגו אותי עוד לפני הדלת. הגירית אמרה שככה זה הסדר יום של סמי, ושחבל שאני לא יותר קלה, כי אחרי שמונה הוא בטוח יהיה, אבל עם התגובת־הגזמה־פראית שלי, אולי אני לא מתאימה למועדון.
