מנהרות

זה סיפור שמתחיל בשכחה. נילי ברושי, בתו של ארכיאולוג מוערך שפוטר מעבודתו לאחר שאובחן בדמנציה, מחליטה ללכת בעקבות פרויקט ישן שנאלץ לנטוש – החיפוש אחר ארון הברית. עצם אזכורו של הממצא הארכיאולוגי החשוב ביותר שניתן להעלות על הדעת מושך אחרי נילי שובל של טיפוסים מפוקפקים, כל אחד עם אינטרס משלו: אספן עתיקות חמדן, יריבו האקדמי הנכלולי של אביה שרוצה לזכות בתהילה על הגילוי, עסקן כתוםזקן ששולט ביד רמה בכל אתרי החפירות ממזרחה לירושלים, ומאחוריו שורה של נערי גבעות קנאים. בלב המנהרה שחופרת נילי עם שותפיה בגדה המערבית, בסמוך לחומה, היא פוגשת חבורה של ארכיאולוגים פלסטינים שחופרים מנהרה מן הצד השני - וכך, מתחת לאדמה, מתפוצץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני במלוא בלתי-אפשריותו.

רותו מודן כבר מזמן בליגה של הגדולים, והאיורים ב'מנהרות' משוכללים אפילו יותר מאלה שבשני ספריה הקודמים, 'הנכס' מ‭2013-‬ ו'קרוב רחוק' מ-‭,2008‬ שעסק גם הוא בסכסוך. גם הפעם מודן העמידה שחקנים אמיתיים שיבצעו את הסצנות (בהם אסי כהן, דב נבון ועמי סמולרצ'יק), צילמה אותם וציירה על פי הצילומים - מה שניכר באפיון הדמויות בספר, שכל אחת מהן מובחנת בשפת הגוף ובהבעות הפנים שלה. בקווים נקיים, בצבעוניות ממכרת, מודן יצרה עולם ציורי עשיר, מובחן אבל דינמי, שלרגעים מצליח להבריק ממש – כמו למשל בסצנה הפותחת שמתרחשת כולה על מסך סמארטפון שהעולם החיצוני מנסה לפלוש אליו; בסצנת מכות מרהיבה שנפרסת על פני חמישה עמודים על רקע לבן; או באיור יחיד שבו עומדת נילי מול מהדי, ארכיאולוג פלסטיני צעיר, ובדיאלוג של שמונה בועות טקסט בלבד הם משרטטים את קווי המתאר של הסכסוך כולו (- "משם זו מנהרה שאבא שלי חפר". – "שאבא שלי חפר". – "אבל אבא שלי התחיל אותה". – "ואז עזבתם". - "ועכשיו חזרנו". – "ועכשיו אנחנו כאן". – "אבל אנחנו היינו כאן קודם". – "תלוי ממתי סופרים").

קשה לחשוב על מאייר מקומי נוסף שיצליח להמחיש את האבסורד הישראלי-פלסטיני בכזו חדות. בתוך נפתולי המבוך הפוליטי המקומי, בין גלגלי השיניים של כמה מוסדות ביורוקרטיים – צה"ל, רשות העתיקות, המינהל האזרחי, המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית – מודן מצליחה לאתר את האנושי, את היום-יומי, ולחגוג אותו בהומור, בחמלה ובחן.

למרות זאת, יש בספר הבטחה מסוימת שלא מתממשת. מודן מניחה את הפיגומים לכמה עלילות משנה שאינן מקבלות טיפול מספק ונדמה שהן שם בעיקר כדי להציף נושאים כבדי משקל או מעין "כור היתוך" ישראלי: נוער הגבעות, רומן הומואי יהודי-פלסטיני, סחר עתיקות פושע, אקדמיה מנוונת, אימהות בלתי-קשובה (בנה הממושקף של נילי, המכונה "דוקטור", משתרך אחריה לאורך הסיפור כולו כשראשו תחוב בתוך הטלפון). במובן מסוים, דווקא עבודת האיור מעוררת ההתפעלות של מודן נמצאת לעיתים בעוכריו של הספר, כשהיא מבליטה את המקומות שבהם הטקסט חסר או דורש גימור נוסף, כמו זה שזכו לו האיורים. הפער הזה בא לידי ביטוי בעיקר בממד הרגשי של הספר. אל מול האפיון הפיזי המובהק של הדמויות והעולם האסתטי המרשים שהן פועלות בו – רובן נעדרות מנעד רגשי או מניעים פסיכולוגיים מלבד אלה שעל פני השטח, מה שיוצר ניתוק מסוים בקריאה ומחליש מעט את הסיפור.

כך לדוגמה מתפספסת דמותו של הארכיאולוג בדימוס ישראל ברושי, אביהם של נילי ואחיה (המכונה "ברושי"). על אף שהדמנציה היא זו שמניעה את העלילה, היא נותרת בשולי הסיפור. קל אמנם למתוח קו בין העיסוק בארכיאולוגיה, המנהרות שנפערות מתחת לאדמה, המרדף הסיזיפי אחר שרידים קונקרטיים של זיכרון מן העבר ובין תהומות השכחה, אבל מאחר שהרעיון הזה לא מקבל כמעט ביטוי עלילתי או ויזואלי, הוא נותר פרום ומותיר את דמותו של ישראל ואת האדוות הרגשיות שהיא מייצרת מוגבלות למדי.

באחת הסצנות החזקות בספר סועד אותו בנו בזמן שמוטקה שריד, יריבו הנצחי, מספר לברושי שהלשין על אביו לוועדת המינויים כי רצה את התקן שלו לעצמו. זו סצנה חכמה בפשטותה, כשהיא מציבה את איש האקדמיה האמביציוזי שכלוא בבינוניותו מול דעתו המתמעטת של אותו חוקר מבריק, וממחישה את האבסורד והאקראיות של הגוף האנושי. אם מודן הייתה מעמיקה אל תוך המנהרה הזאת, ייתכן שהספר היה מצליח להפוך מרומן גרפי מוצלח ומהנה, של מי שכבר התמקמה היטב בזירה העולמית - ליצירה משמעותית, בעלת משקל, שהאישי והפוליטי מתקיימים בה זה לצד זה.

עוד 3 ספרים של רותו מודן
2008 > קרוב רחוק
2010 > סעודה אצל המלכה (ספר ילדים)
2013 > הנכס

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"