פתח דבר
הנער התעורר, מוקף אש ותוהו ובוהו. בסמוך אליו התנגשו חרבות זו בזו, בקרב אַלִּים שנערך למרגלות ההרים. זעקותיהם המרות של הגוססים פילחו את האוויר, נישאות ברוח הקרירה של שעת הבוקר המוקדמת. באפו צרבו ריחות של פחד ושל שנאה שעלו מהלוחמים על חייהם. בפיו עלה טעמו הנחושתי של הדם הנספג בקרקע.
טעם הדם היה מה שהעיר אותו.
הוא הצמיד את ידיו אל האדמה הצחיחה, בעוד הלהבות מלחכות את עורו היבש, וניסה בכל כוחו לקום על רגליו. הוא נכשל, וכל גופו זעק מהמאמץ.
כשהתבהרה ראייתו, הוא הביט סביבו ביתר תשומת לב והבין שהוא בפאתי מחנה שנמצא תחת מצור. לשמאלו, במרחק כחמישים פסיעות ממנו נראה יער. היער היה יבש ודליל, אך הציע יותר הגנה מאשר המקום החשוף הזה בשדה הקרב.
שני גברים — אחד נמוך, אחד גבוה, שניהם לבושים במדים האדומים של המשמר המלכותי — התקרבו אליו בחרבות שלופות.
"מה יש לנו כאן?" אמר הנמוך. "עבד שחושב שיצליח להימלט?"
"אני לא עבד," אמר בצרידות. גרונו היה יבש כמו האדמה שמתחתיו.
"שכחת את הבגדים שלך איפשהו, ילד?" שאל השומר הגבוה.
הנער הביט בעורו החשוף. "משהו כזה," ענה.
"לא משנה," אמר השומר הגבוה בקוצר רוח. "אדם מת לא צריך בגדים. נעשה את זה מהר."
השומר הגבוה הכה בחרבו בכל הכוח, אך הנער הצליח להתגלגל מדרכו בדיוק בזמן. הוא נעמד, רגליו חלושות כשל סייח שזה עתה נולד. שריריו זעקו ממאמץ כשהלך וכשל לעבר היער.
"אין לנו זמן לרדוף אחרי עבד נמלט אחד," אמר השומר הגבוה בקול רם כדי לגבור על רעשי הקרב.
"אתה מעדיף שאיזה מורד יגיח משם וישסף את גרונך?" שאל השומר הנמוך.
"המלך היה מעדיף—"
"לא מעניין אותי מה המלך היה מעדיף. קדימה."
היער היה דליל, אך הנער הצליח למצוא שיח יבש ולהתחבא מאחוריו. ענפי השיח שרטו את עורו הרגיש, אך הוא נשאר כך, דומם, בלי לזוז. השומרים התקרבו, חובטים בצמחייה הדלה באמצעות חרבותיהם.
הנער הביט בידו, פתח וסגר אותה. כמה זמן ייקח עד שישובו אליו כוחותיו? הוא כבר חיכה נצח שלם להיות חופשי.
התעוררתי לפני זמני.
"אולי אנחנו צריכים לעזוב אותו לנפשו," אמר השומר הנמוך יותר, שכל האומץ שהפגין קודם התפוגג. "אולי הוא זה שהצית שם את האש. הוא עלול להיות מסוכן."
"אל תהיה פחדן. אנשים משוטטים עלולים לגרום צרות ולהביא עוד משוטטים. אני רוצה את דמו על חרבי לפני שנמשיך."
הם התקרבו יותר, והנער הלך וכשל, עוזב את מקום מחבואו. כשניסה להימלט, מעד על סבך שורשיו של עץ אלון גדול ונפל ארצה בקול חבטה עזה. השומרים מצאו אותו במהרה, והוא צעד לאחור עד שפגע בגזעו העבה של העץ.
"אתה בטח מרגיש עלוב מאוד עכשיו," לעג לו השומר הגבוה. "מתחבא ביער, עירום, מתחנן על חייך."
הנער אכן הרגיש עלוב מאוד, וזה לא היה רגש אהוב עליו במיוחד. "אני לא מתחנן."
"אה, אתה עוד תתחנן מהר מאוד, אני מבטיח לך," אמר השומר וחשף חיוך שהראה לנער בדיוק כמה הוא נהנה לגרום כאב לקטנים ולחלשים ממנו.
"מה דעתך?" שאל השומר הגבוה את חברו. "נכרות את ידיו לפני שאנחנו הורגים אותו? או את כפות רגליו, כדי שלא ינסה שוב לברוח?"
"אולי אנחנו צריכים להביא אותו איתנו לצינוק, כדי שיירקב שם יחד עם המורדים האחרים שלקחנו בשבי."
"זה לא משעשע בכלל," אמר השומר הגבוה ונגע בחוד חרבו מתחת לסנטרו של הנער, מאלץ אותו לפגוש במבטו האכזרי. "מי אתה, ילד? עבד שהיה משתחווה לשוט שלי כשעבדנו על סלילת דרך המלך? או מורד שמאמין בטעות כי ביכולתו לשנות את עתיד הממלכה הזאת?"
"לא זה ולא זה," ענה. שפתיו היו יבשות ונשימתו רדודה.
השומר גרם לו להרים את ראשו עוד יותר, דוקר בחוד הלהב את בשרו. "אז מי אתה?" שאל.
"אני..." התחיל לומר בלחש, "... אני אֵל."
"אֵל, אתה אומר?" השומר המשועשע גיחך. "אני סקרן לדעת, אֵלִים מדממים כשהם נפצעים?"
"חכה רגע," אמר הנמוך בקול רועד. "העיניים שלו. תראה את העיניים שלו!"
השומר הגבוה הסיג את חרבו ופסע אחורה, רגליו רועדות. "מה—"
הנער קמץ את אגרופו והביט בידו הימנית. בכף ידו היה חקוק משולש. קודקודי המשולש זהרו באותו אור כחול שבקע כעת מעיניו.
"אתה שד!" לחש השומר. "זה מה שאתה."
"כבר אמרתי לך מי אני. אבל אולי לא הקשבת," אמר. עמידתו התייצבה וגוו הזדקף. הסמל שעל ידו זהר יותר ויותר כשהראה אותו לשומר. "אולי אראה לך?"
לפתע פרצה להבה אחת ויחידה מהאדמה היבשה שלפניהם. האש ריצדה לרגע, ואז נורתה למעלה וליחכה את מגפו של השומר, הזדחלה בקו דקיק סביב קרסולו של האיש והחלה נכרכת סביב שוקו וירכו. הוא חבט בה ונגע בה בידו, אך מגע ידו רק גרם לאש להתחזק; היא נאחזה במפרק ידו והתפתלה סביב זרועו כצמיד.
"מה קורה כאן?" שאל השומר, תר במבטו אחר עזרה, אך חברו הנמוך כבר התחיל להתרחק משם.
"זה כבר כואב?" שאל הנער בנחת. "כי אם לא, חכה רק רגע וזה יכאב."
הלהבות התפשטו, עד שכל רגליו, זרועותיו, פלג גופו העליון ולבסוף גם פניו המבולבלות והמבוהלות של השומר בערו באש. לאחר מכן השתנה צבעה של האש מכתום לכחול.
ואז התחיל השומר לצרוח.
השומר האחר קפא במקומו בזעזוע, בוהה בחברו העולה באש כמו לפיד. לפתע התחילו הלהבות להשתולל, ואז זינקו לגובה עשרה מטרים באוויר כשהן לוקחות איתן למעלה את השומר. הוא הפסיק לבסוף לצרוח.
כמו פסל זכוכית הצונח על רצפת שיש, גופו התרסק למיליון מכיתות קטנות.
הנער פנה אל השומר השני, שעל חייו חס, ואמר: "רוץ."
בעיניים פעורות מפחד, השומר פנה ונמלט משם.
בשארית כוחותיו קרס הנער על ברכיו. הסמל שעל ידו התפוגג, ונותר רק סימן, כשל צלקת נושנה. האדמה עדיין בערה באש חנוקה במקום שבו עמד קודם לכן השומר הגבוה, אם כי לא נותר ממנו אלא זיכרון שהלך ודעך.
ואז שכך כאבו של הנער. מחשבותיו התבהרו, וזוויות פיו התרוממו בחיוך קטן.
"זו רק ההתחלה," לחש, כשחשכה עלתה וכיסתה אותו כמעיל עבה.
עוד מעט הוא ישרוף את כולם בגלל מה שעוללו לו.